מכתב בכתב ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין (חתום בראשי התיבות A.E.), ממוען לעיתונאית הדנית קארן סטמפה-בנדיקס. ללא ציון מקום ותאריך [ארצות הברית, 1936 בקירוב]. גרמנית.
מכתב מעניין שנכתב על רקע התעצמותה הצבאית של גרמניה הנאצית, ההולכת ומקצינה מבחינה פוליטית, והתקרבותה המסתמנת של מלחמה נוספת. חרף תפיסת עולמו הפציפיסטית, קובע איינשטיין כי בנסיבות הקיימות אין אפשרות להימנע מעימות עם גרמניה, ואף יש ליזום אותו, ומבקר את מדיניותן הפייסנית של המעצמות: "מצערת במיוחד היא עמדתה החלשה של אנגליה, אשר דוחה אמנם את תחילתה של המלחמה, אך בוודאות אינה יכולה למנוע אותה. מוטב היה להתערב כבר לפני שלוש שנים. ישנן מחלות שלא ניתן להתגבר עליהן ללא ניתוח. איני יכול להתכחש לכך, על אף שאני סולד מן הסכין".
איינשטיין מפציר בסטמפה-בנדיקס לשמוח על מצבה, מאחר שארץ מגוריה דנמרק "אינה מאוימת על-ידי הטלטלות הצפויות", ומבטיח כי "גם אם המצב קשה מבחינה כלכלית: נותרת הנחמה המשונה שאין שום מקום בעולם שבו המצב טוב יותר" (אולם, כידוע, חרף ברית אי-ההתקפה שחתמה עם דנמרק, כבשה גרמניה הנאצית את המדינה ב-1940). המכתב מסתיים בתיאור המצב בארצות הברית: "גם כאן שוררת אבטלה כבדה, ובניגוד לעבר, [שורה כאן] הלך רוח של השלמה פסימית עם המצב. מצד שני, הנסיבות הקשות כאן לא גרמו להיווצרותו של להט פוליטי כמוהו אנחנו מכירים היטב מאירופה".
בין הדברים מדווח איינשטיין בקצרה על מצבה הבריאותי הירוד של אשתו, ועל תנאי חייהם: "אנחנו גרים בבית יפה וישן בסביבה ציורית... אבל שטף אדיר של מכתבים עדיין טורד את מנוחתי".

אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה; עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה איינשטיין (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
איינשטיין היה פציפיסט מושבע כל ימיו, התנגד בחריפות למלחמות באשר הן, ופעל להקמת מוסדות בינלאומיים שיביאו למיגור העימותים בין האומות. עם זאת, לאור האיום הנשקף לאנושות מגרמניה הנאצית – "אויב השואף להשמדת החיים כמטרה בפני עצמה" – קרא איינשטיין להיערך לקראת מלחמה. הסכנה הייתה כה חמורה בעיניו, עד שהפציר בנשיא ארה"ב להקדים ולפתח את פצצת האטום, לפני שגרמניה תצליח להשיגה. לאחר המלחמה שב להתנגד לכל שימוש בכוח ופעל למיגור הנשק הגרעיני. להרחבה, ראו להלן.
קארן סטמפה-בנדיקס (Karen Stampe Bendix, 1881-1963), אשת חינוך, תסריטאית וסופרת דנית. בתו של המלחין היהודי-דני ויקטור בנדיקס (Victor Bendix), ושל אשת האצולה, הסופרת האקטיביסטית ריגמור סטמפה-בנדיקס (Rigmor Stampe Bendix), בת הסנדקאות של הנס כריסטיאן אנדרסן. בשנות ה-30 התקרבה סטמפה-בנדיקס לזוג איינשטיין; פרסמה בעתון הדני "פוליטיקן" כתבת פרופיל ארוכה על איינשטיין.

[1] דף, מקופל (כשניים וחצי עמודים כתובים), 17.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים קטנים (בקווי הקיפול), משוקמים.

הפציפיזם של אלברט איינשטיין
לאורך חייו הגדיר עצמו איינשטיין כפציפיסט. הוא התנגד בכל מאודו למלחמות באשר הן, ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לשיטתו, הופך את המלחמות לבלתי נמנעות. בהתאם לכך, חתם בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה על המניפסט הפציפיסטי "קריאה אל האירופאים" (Aufruf an die Europäer; 1914), תגובה ישירה ל"מנשר התשעים ושלושה" (Manifest der 93) – קריאת תמיכה במלחמה מטעם 93 אנשי רוח גרמנים. בתקופה שבין המלחמות פעל רבות במסגרות שונות לקידום תפיסותיו הפציפיסטיות וההומניטריות, ולהקמת מוסדות בינלאומיים חזקים שיבטיחו את היציבות באירופה, ויהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים, אשר יביאו בסופו של דבר למיגור המלחמות; בכמה מקרים אף התערב באופן ישיר לטובתם של סרבני מצפון ופציפיסטים, שנתבעו לדין על ידי השלטונות במדינות שונות באירופה (ראו: Einstein on Peace, פרקים 4 ו-5).
חרף מחויבותו ארוכת השנים לפציפיזם, המיליטריזם הנאצי ושאיפותיו הטריטוריאליות האגרסיביות של היטלר שכנעו את איינשטיין שהנאצים מהווים סכנה אמיתית לציוויליזציה האירופאית וליהודי אירופה, ושיש לעצור אותם מבעוד מועד. במכתב משנת 1936 כתב איינשטיין: "ודאי תאמרו עליי שאני פציפיסט מזן משונה! אבל איני יכול לעצום את עיניי לנוכח המציאות. אין זה מופרז לומר שהפציפיסטים הבריטים, ובמידה מסוימת אף הצרפתים, אחראים במידה רבה למצב הנואש אליו נקלענו כיום, מכיוון שהם מנעו את נקיטתם של צעדים נמרצים בשעה שהדבר עוד היה קל באופן יחסי. לשווא קידמתי מדיניות מתאימה ב-1933. אבל 'האנשים הדגולים' בזמנו כמעט שלעגו לסכנת המלחמה" (Einstein on Peace, עמ' 273).
איינשטיין ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום ביקוע גרעין האטום, ולפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, כמו גם לחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
במכתב משנת 1953, לפציפיסט היפני Seiei Shinoara, הסביר איינשטיין את עמדתו כלפי הנאצים וכלפי השימוש האמריקאי בפצצת האטום: "אני פציפיסט מסור, אך לא מוחלט; משמע, אני מתנגד לכל שימוש בכוח, בכל הנסיבות, מלבד במסגרת עימות עם אויב השואף להשמדת החיים כמטרה בפני עצמה" (אנגלית; מובא בספר Einstein On Politics, עמ' 491).
ספרות:
1. Einstein on Peace, בעריכת Otto Nathan, ו-Heinz Norden. הוצאת Schocken Books, ניו-יורק, 1960.
2. "Einstein On Politics", בעריכת David E. Rowe ו-Robert Schulmann. הוצאת Princeton University Press, פרינסטון ואוקספורד, 2007; עמ' 491.

אוסף גדול של מכתבים ותצלומים של הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג – מכתבים ששלח יונג אל הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה שרף-קלוגר, רובם בכתב-יד, חתומים בחתימת ידו (גרמנית); תצלומים של יונג בביתו שבקוסנכט (Küsnacht) בפאתי העיר ציריך, ועוד. שוויץ, [1940-1960 בקירוב].
האוסף כולל:
• 62 מכתבים חתומים בידי קרל גוסטב יונג (גרמנית). מרביתם כתובים בכתב ידו, על נייר מכתבים רשמי, ומקצתם מודפסים במכונת כתיבה (מרביתם נתונים במעטפות המקוריות). המכתבים נשלחו בין השנים 1940-1960, אל תלמידתו וידידתו הקרובה של יונג, הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה שרף-קלוגר. למיטב ידיעתנו, המכתבים לא נדפסו או פורסמו מעולם.
המכתבים עוסקים במגוון נושאים אישיים ומקצועיים ומופיעות בהם התייחסויות מעניינות לתורתו של יונג. במכתביו דן יונג ברעיונות ובמושגים שונים הנוגעים לתורת הפסיכולוגיה האנליטית שלו, מתייעץ עם ד"ר שרף-קלוגר אודות פרסום מחקריו וחיבוריו, מנחה אותה בעבודת העריכה וההגהה של מחקריה, מספר לה על מצב בריאותו, על חופשותיו ועל תוכניותיו העתידיות, משיא לה עצות שונות, ועוד. בכמה ממכתביו עורך יונג ניתוח פסיכואנליטי לחלומותיה של שרף-קלוגר (אותם תיארה במכתביה אליו) – הוא מפענח את חלומותיה, מפרשם ומבהירם.
באחד המכתבים (3.4.1946) מנתח יונג חלום שחלמה שרף-קלוגר, הנוגע למערכת היחסים ביניהם: "את נשארת זמן רב מידי: מאחורי הדבר מסתתרת המשאלה להיות חלק ממשפחתי. אבל אני מוביל אותך החוצה, כלומר, אל מחוץ ל'היות-בת' [...] הקלף מצביע על היהודי האדוק שצריך ללמד אותך ציות. המנגנון שמאריך את האף שלי מצביע על הכוונה, כלומר, על היעד המרוחק שמשיגים כשרודפים אחר האף הזה. הדגיגון שמתפתל מאחורי כל זה הוא הסמל הנוצרי [...] זהו החלק או ה'עצמי', ה'אטמן' (atman; גרמנית עילית עתיקה = נשימה, רוח הקודש) שהאדם ממזג לתוכו, שואף לקרבו, ושמאפשר לאדם לנשום (Spiritus vitae [רוח החיים]), כלומר, שמאפשר את החיים. חיים הם הקרבה, כלומר, כל צורה של מימוש היא הקרבה, כי השלמה היא תמיד סוף והתחלה... ה'עצמי' חי רק בשעה שאנחנו חיים על פי המציאות. באמצעות אשליות אנו מעוותים את המציאות ומנסים להימנע ממנה". במכתב אחר (23.11.1944) כותב לה יונג: "נדמה לי שבכל פעם שמשהו מתלכד בלא-מודע שלך, צצים חלומות מאיימים, משום שאת מגיבה לרוב אל הלא-מודע שלך כמו אל משהו פתולוגי. זוהי מעין תגובה מופרזת, בעוצמה גדולה מידי, שקשורה כנראה בעובדה שנפלת בפתאומיות, אפשר לומר, מימי הביניים לעידן המודרני – ובעצם, אל התקופה המודרנית ביותר". במכתב נוסף (30.8.1943) הוא מספר לה: "פרצת פעם אל תוך אחד מחלומותיי, אך איני יכול לזכור באיזה הקשר".
בכמה מהמכתבים ניכרת התעניינותו של יונג בשפה העברית ובטקסטים יהודיים. באחד ממכתביו (24.5.1944) מודה לה יונג על ששלחה לו חיבור קבלי מסוים, וכותב: "הוא [החיבור] מאשש את תחושותיי וחוויותיי בצורה מדויקת. מאוד התרשמתי ממנו. בשעותיה האפלות של מחלתי הייתי כל לילה כבתוך 'פרדס רימונים' [כפי הנראה, החיבור האמור הוא ספרו של הרמ"ק "פרדס רימונים"]". במכתב אחר מודה לה יונג על שפירשה עבורו את המילה העברית "רקמה".
• 41 תצלומים, בהם תצלומים של קרל גוסטב יונג בביתו שבקוסנכט (Küsnacht), בפאתי העיר ציריך; בכמה מהתצלומים הוא נראה בחדר העבודה שלו, עובד בחצר ביתו, לצד בני משפחה, עמיתים ומכרים, ועוד. שני תצלומים (תצלומי דיוקן של יונג) צולמו בידי Margarita Fellerer, אחד מהם חתום בידי יונג.

גודל ומצב משתנים.

קרל גוסטב יונג (1875-1961), רופא ופסיכיאטר שוויצרי, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית; אבי הפסיכולוגיה האנליטית, המכונה לעיתים גם הפסיכולוגיה היונגיאנית, והוגה רעיון הלא-מודע הקולקטיבי. יונג היה מתלמידיו הבכירים של זיגמונד פרויד, שראה בו את ממשיך דרכו ואף מינה אותו לנשיאו הראשון של "איגוד הפסיכואנליטיקנים הבינלאומי". בשנת 1912 פרסם יונג את מחקרו "הפסיכולוגיה של הלא מודע", שבו ערער על כמה מהנחות היסוד של פרויד. פרסום זה גרם לקרע אישי ומקצועי בין השניים. סלע המחלוקת העיקרי בין פרויד ליונג נגע לתפיסת הלא-מודע: בעוד פרויד התמקד בתשוקות אסורות ובזיכרונות אישיים מודחקים, יונג התמקד בדפוסי חשיבה קולקטיביים. על-פי תפיסתו, הופעתם החוזרת של סמלים ודימויים דומים בתרבויות שונות מלמדת על קיומו של לא-מודע קולקטיבי בו משתמרות החוויות המועברות מדור לדור, משחר ימי האנושות. ללא-מודע הקולקטיבי, המורכב מאותם סמלים ודימויים הקיימים אצל כל בני האדם בכל התרבויות (אותם כינה יונג "ארכיטיפים") ישנה, על-פי יונג, השפעה עמוקה על אישיותו של האדם. תורתו של יונג הטביעה את חותמה לא רק על תורת הפסיכולוגיה, אלא גם על תחומי מחשבה ומדעים אחרים – פילוסופיה ודת, מדעי ההתנהגות, ספרות ואמנות, ועוד.

הפסיכואנליטיקאית השוויצרית ד"ר רבקה שרף-קלוגר (Rivkah Schärf Kluger, 1907-1987), מתלמידותיו הבולטות של קרל גוסטב יונג. נולדה בברן שבשוויץ כבת בכורה למשולם לייב ולשרה אטל שרף, יהודים ממוצא חסידי שהיגרו לשוויץ מבוקובינה שבאימפריה האוסטרית (כיום ברומניה). בהיותה בת ארבע עברה המשפחה מברן לציריך. את לימודיה האקדמיים עשתה שרף-קלוגר באוניברסיטת ציריך; תחילה למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה, ולאחר מכן שפות שמיות והיסטוריה של הדתות. עסקה רבות גם בעולם המיסטיקה היהודית ובתורת הקבלה. את יונג הכירה בהיותה סטודנטית צעירה. היא קראה את כתביו, השתתפה בהרצאותיו וכתבה סיכומים מפורטים לשיעוריו, שחלקם התפרסמו ויצאו בשנים האחרונות לאור. בשנת 1936 החלה לעבוד לצדו של יונג כפסיכואנליטיקאית, ובהמשך הרצתה במכון קרל יונג (C. G. Jung Institute) בציריך. בשנת 1946 קיבלה תואר דוקטור. עבודת התזה שלה עסקה בדמותו של השטן בברית הישנה. יונג, שהתפעל מעבודתה, פרסם את התזה כנספח לספרו Symbolik des Geistes. בין יונג לשרף-קלוגר התפתחה ידידות עמוקה וארוכת-שנים. השניים נפגשו מעת לעת וניהלו חליפת מכתבים עשירה.
בשנת 1955, יחד עם בעלה, יחזקאל קלוגר, העתיקה שרף-קלוגר את מגוריה ללוס אנג'לס, ארה"ב, שם הרצתה במכון קרל יונג (C. G. Jung Institute of Los Angeles). בשנת 1969 עלו בני הזוג לישראל. שרף-קלוגר המשיכה לעסוק בפסיכואנליזה ובהוראה.

מצורפים:
• מכתבים שנשלחו אל רבקה שרף-קלוגר לאחר פטירת אמה בראשית פברואר 1950: מכתב בכתב ידה ובחתימתה של אמה יונג (Emma Jung), אשתו של קרל יונג; מכתב בכתב ידה ובחתימתה של הפסיכולוגית טוני וולף (Toni Wolff, 1888-1953), המכונה לעיתים "אשתו השנייה" של יונג; מכתב תנחומים חתום בידי בתו של קרל יונג, Agathe, ובעלה Kurt Niehus; מכתב (על גבי גלויה), חתוםM. J. – כנראה מאת Marianne Jung, בתו של יונג; ועוד.
• שני מכתבים ארוכים מאת רבקה שרף-קלוגר אל קרל יונג: מכתב מה-28 במאי 1956 ומכתב מה-25 בינואר 1961. מכתב נוסף בכתב ידה מצורף למכתבו של יונג מה-13.4.42.
• מכתב חתום בידי מזכירתו של יונג Aniela Jaffé, 26 במאי 1961. המכתב, שנשלח אל רבקה ויחזקאל קלוגר-שרף ימים ספורים לפני מותו של יונג, מתאר בפירוט רב את מצב בריאותו הקשה. במכתב מבקשת מהם Aniela Jaffé לשמור את הדבר בסוד.
• 13 מכתבים (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה) מאת הפסיכיאטר הגרמני-יהודי ג'יימס קירש (James Kirsch, 1901-1989), יו"ר ומייסד מכון קרל גוסטב יונג בלוס אנג'לס (C. G. Jung Institute of Los Angeles), 1951-1954. נשלחו אל יחזקאל קלוגר. אנגלית.
• 8 מכתבים (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה) מאת פרופ' היינריך צנגר (Heinrich Zangger, 1874-1957), יו"ר המכון לרפואה משפטית באוניברסיטת ציריך (Instituts für Rechtsmedizin), אל רבקה שרף-קלוגר. גרמנית.

ספרות:
Rivkah Schärf Kluger: A Life Fuelled with Intensity of Spirit and Rare Depth of Soul, מאת Nomi Kluger-Nash. בתוך: Carl Gustav Jung, The Solar Myths and Opicinus de Canistris: Notes of the Seminar given at Eranos in 1943 (הוצאת Daimon, שוויץ, 2015).