מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
- יד (49) Apply יד filter
- manuscript (49) Apply manuscript filter
- book (40) Apply book filter
- chassid (37) Apply chassid filter
- כתבי (35) Apply כתבי filter
- ספרי (33) Apply ספרי filter
- חסידות (25) Apply חסידות filter
- ומכתבים (20) Apply ומכתבים filter
- letter (20) Apply letter filter
- וכתבי (14) Apply וכתבי filter
- גדולי (12) Apply גדולי filter
- החסידות (12) Apply החסידות filter
- luminari (12) Apply luminari filter
- עתיקים (11) Apply עתיקים filter
- centuri (11) Apply centuri filter
- document (11) Apply document filter
- earli (11) Apply earli filter
- th (11) Apply th filter
- גרפיקה, (10) Apply גרפיקה, filter
- וחפצים (10) Apply וחפצים filter
- אמנות (10) Apply אמנות filter
- גרפיקה (10) Apply גרפיקה filter
- art (10) Apply art filter
- art, (10) Apply art, filter
- ceremoni (10) Apply ceremoni filter
- draw (10) Apply draw filter
- drawings, (10) Apply drawings, filter
- graphic (10) Apply graphic filter
- jewish (10) Apply jewish filter
- object (10) Apply object filter
- various (10) Apply various filter
- וספרי (9) Apply וספרי filter
- בהלכה (8) Apply בהלכה filter
- אסתר (8) Apply אסתר filter
- אישים (8) Apply אישים filter
- במוסיקה (8) Apply במוסיקה filter
- aggadah (8) Apply aggadah filter
- esther (8) Apply esther filter
- halachah (8) Apply halachah filter
- kabbalah (8) Apply kabbalah filter
- kabbalah, (8) Apply kabbalah, filter
- manuscripts, (8) Apply manuscripts, filter
- music (8) Apply music filter
- music, (8) Apply music, filter
- parchment (8) Apply parchment filter
- religion (8) Apply religion filter
- research (8) Apply research filter
- research, (8) Apply research, filter
- scienc (8) Apply scienc filter
- scroll (8) Apply scroll filter
כסף, פיליגרן, יצוק ומוזהב בחלקו.
"הדס" לבשמים, בעל בסיס משושה הניצב על רגליים המעוצבות כרגלי-חיה, עם טפרים האוחזים גולה. חלקו המרכזי – משושה אף הוא – בעל דלת הנפתחת באמצעות ציר ובריח, ומוקף במרפסת עליה ניצבות שש דמויות: שתי דמויות של שומרים (אחת מהן אוחזת בידה השמאלית את השרשרת המחוברת לדלת המגדל), וארבע דמויות המתארות את מנהגי טקס ההבדלה: דמות האוחזת גביע יין, דמות האוחזת כלי לבשמים (עם קצה מחודד, דמוי מגדל), דמות עם יד פשוטה קדימה (להביט בציפורניים בזמן ברכת "מאורי האש"), ודמות נוספת, שכפי הנראה החזיקה בידה נר להבדלה (העיטור חסר). שישה דגלים קטנים מתנוססים בשש הפינות העליונות. שתי הקומות העליונות מעוצבות כצריח-פעמונים. בראשו כיפה דמוית בצל ומעליה כדורית עם תורן שבקצהו מתנוסס דגל.
"הדסים" לבשמים המעוצבים כמגדלים – על פי רוב בהשראת מגדלי הערים בהן נוצרו – מוכרים החל מהמאה ה-16. משעוצבה צורת ה"הדס" כמבנה ארכיטקטוני, קצרה הדרך לשילובם של אלמנטים נוספים אשר נקשרו בצורת המגדלים האירופאים הממשיים: דגלים, שעונים, גגות רעפים, כיפות ושערים, וכמובן גם דמויות השומרים החמושים, אשר הגנו על מגדל העיר. במרוצת הימים, נוספו על דמויות השומרים גם דמויות שונות בעלות מאפיינים יהודיים, וכך ניתן למצוא ב"הדסים" שונים – נוסף על דמויות השומרים החמושים ברובים, במגינים או במוטות – גם דמויות של מנגנים התוקעים בקרן, דמויות המייצגות את חגי ישראל או מנהגים הקשורים ביום השבת, או כמו במקרה שלפנינו, דמויות המייצגות את מנהגי טקס ההבדלה.
"הדסים" עשויים פיליגרן, הדומים בעיצובם האדריכלי לזה שלפנינו, נמצאים בכמה אוספים מוזיאליים, בהם המוזיאון היהודי בלונדון (פריט JM 413; ללא דמויות) והמוזיאון היהודי באמשטרדם (פריט M000144; עם דמויות נגנים).
באשר לדמויות המעטרות את ה"הדס", אף על פי שבדרך כלל הן עוצבו בהתאם לרוח התקופה – לבושות במלבושים תואמים – איכות עיצובן משתנה מ"הדס" ל"הדס", ומבחינה זו, דמויות היהודים ב"הדס" שלפנינו מזכירות את הדמויות המופיעות על "הדס" גרמני מהמאה ה-18, שנעשה בידי הצורף Johann Friedrich Wiese מהמבורג (ראו: גוטמן, מס' 32), ודמויות השומרים מזכירות את אחת הדמויות המופיעות ב"הדס" גרמני אחר, מהמאה ה-16, אשר היה לפנים באוסף מוזיאון קאסל ואבד (ראו: מגדלי בשמים, תמונה V). "הדס" גבוה מעט יותר ועליו דמויות הזהות לדמויות שב"הדס" שלפנינו, מצוי באוסף המוזיאון היהודי בניו-יורק (פריט JM 19-57).
גובה: 28 ס"מ. מצב כללי טוב. נוטה מעט על צדו. עיטור חסר באחת הדמויות. ייתכן כי חסר פעמון בקומה העליונה של הצריח. פגמים קלים. תיקוני הלחמה.
להשוואה, ראו:
• מגדלי בשמים, מסורת צורת המגדל בקופסאות לבשמי הבדלה (מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982), פריטים 65-68, V, XIX.
• Joseph Gutmann, Jewish Ceremonial Art (ניו יורק, 1964), מס' 32-33.
• Paul Spiegel, Eine gute Woche!, Jüdische Türme aus Schwäbisch Gmünd (Schwäbisch Gmünd, 2001), מס' 46.
• המוזיאון היהודי בלונדון (Jewish Museum London), פריטים JM 413, C 1985. 1.2.
• "אוסף שטיגליץ, יצירות מופת באמנות יהודית" (הוצאת מוזיאון ישראל, 1987), פריטים 60-61, 68.
פח פליז מנוסר ורקוע.
מנורת חנוכה גדולה, מתקפלת, שנועדה לתליה על הקיר. על הדופן האחורית מופיעים עיטורים שונים: מגן דוד שבתוכו מעגלים קטנים, שני מעגלים גדולים דמויי עיניים (במרכזם עיטור דמוי אישון), ושני עיטורים גדולים בצורת דגים זקופים. כתובות רקועות (במסמר): " כי נר מצוה ותורה אור / יונה סעדיה המכונה מורינו נבון הי"ו". אל תחתית הדופן האחורית מחובר מדף מלבני בו מקודחים שמונה מעגלים המשמשים להחזקת כוסיות ההדלקה. המדף מחובר על ידי שני צירים וניתן לקיפול.
מנורת חנוכה זו, המכונה – על שם בעליה – "מנורת רבנו נבון", נחקרה בידי יצחק איינהורן והיא מופיעה ומצולמת בקטלוג "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה הי"ט" במאמרו על חפצי קודש וחול מהיישוב הישן בירושלים. במאמרו דן איינהורן ארוכות בשאלות הנוגעות לזהות בעל המנורה, לאופן שימושה וייעודה (כמנורה אשר שימשה את השד"ר במסעותיו) וכן במוטיבים האמנותיים המופיעים על הדופן האחורית, אותם הוא מפענח כקמעות לשמירה מפני עין הרע (בהם גם ה"עיניים" הרקועות בעיטורי הדגים, שמניינן ח"י).
יש לציין, כי על אף סברתו של איינהורן, לפיה המנורה היתה שייכת לשד"ר רבי יונה סעדיה נבון – שליח כוללות ירושלים לצפון אפריקה בשנים תקס"ב-תקס"ג ושליח כוללות חברון בשנת תקע"ב – סביר יותר להניח כי המנורה היתה שייכת לרבי יונה סעדיה נבון "השני", אשר חי בירושלים בשנים תקצ"ט-תרס"ט (1839-1909); לפי השערה זו, גם זיהוי טיפוס זה של מנורת החנוכה כ"מנורה לשד"רים", אשר שימשה את השלוחים במסעותיהם, מוטל בספק (ראו גם מאמרו של שלום צבר, "מנס פך השמן לקת רובה: גלגוליה של מנורת החנוכה בישראל", בתוך: "תעודה" כ"ח, תשע"ז, עמ' 421, הערה 14).
על תולדות ר' יונה סעדיה נבון, אשר נודע בשם הרב חרמו"ן (ראשי תיבות שמו "ח"ר מורינו נבון"), כותב מ"ד גאון בספרו "יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה": הוא נולד בירושלים בשנת תקצ"ט; היה נכדו של הראשון לציון הרב יונה משה נבון, ויורשו היחיד של הרב בנימין מרדכי נבון, מחבר הספר "בני בנימין" (ואביו החורג של הרב יעקב שאול אלישר, היש"א ברכה). שימש כשלושים שנה רצופות כפקיד הכוללות בירושלים, גבאי העניים וממונה על ענייני בית העלמין וחברה קדישא של עדת הספרדים; שימש כש"ץ בק"ק "אמצעי" (בעיר העתיקה) במשך שנים רבות, נפטר באייר תרס"ט ונקבר בהר הזיתים. הכתובת המופיעה על מצבתו, "...יונה סעדיה המכונה מורינו נבון ז"ל..." תואמת לכתובת המופיעה על המנורה שלפנינו.
גובה: 23 ס"מ, רוחב: 47 ס"מ, עומק: 8 ס"מ. מצב כללי טוב. כיפופים. פגמים קלים. תיקוני הלחמה ישנים. השמש חסר. השרשראות או הזרועות המתקפלות אשר קישרו בין הדופן האחורית ומדף כוסות ההדלקה – חסרות.
ספרות:
1. אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט (מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979), עמ' 29-33, תמונה 13.
2. נרקיס, "מנורת החנוכה", עמ' 69; לוח LVII, פריט 162.
3. מ"ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה, ב (ירושלים, תרצ"ח), עמ' 453-454.
מקור:
1. אוסף יצחק אינהורן.
2. אוסף פרטי.
קטיפה בצבע אדום, רקומה בחוטים מוזהבים. עם הכתובות: "צדיק כתמר יפרח"; " שיעורו של הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א הראשל"צ ונשיא מועצת חכמי התורה מועבר מבית הכנסת המרכזי 'תפארת ירושלים' לעדת היזדים..."; "מלך ביופיו תחזינה עינך" (וכתובות נוספות).
שיעורו הקבוע והאהוב של מרן הרב עובדיה יוסף, הנודע כשיעור ה"לוויין", התקיים בבית הכנסת "תפארת ירושלים לעדת היזדים" (ובקיצור: "היזדים"), הממוקם בשכונת הבוכרים בירושלים. שיעור זה התקיים במשך עשרות שנים, בכל מוצאי שבת, כשהוא מועבר בשידור חי באמצעות לוויין לקהל של אלפים בנקודות שונות בארץ ובעולם. היה זה שיעור התורה הראשון שהועבר באמצעים אלקטרוניים. בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ והעולם הותקנה מערכת לקליטת שידורי לוויין, במיוחד לצורך העברת השיעור השבועי של מרן הרב עובדיה. השפעתו הציבורית של מרן הרב עובדיה התרחבה מאד בעקבות שיעורי ה"לוויין", כשהמוני בית ישראל זוכים לראותו ולקבל ממנו תורה מדי שבוע. בשיעורו זה חיזק הרב עובדיה את הגאווה היהודית בשמירת ההלכה כתיקונה ובחינוך הנוער ללימוד תורה בתלמודי תורה ובישיבות. לעתים היו מקבלות דרשותיו תהודה בתקשורת, בשל נוהגו להתבטא מדי פעם בלשון חדה ובחריפות בעניינים הקשורים לפוליטיקה ולמתרחש בארץ ישראל ובעולם.
הפרוכת שלפנינו הוכנה במיוחד לכבודו של הרב עובדיה, והייתה מונחת על שולחנו בזמן שמסר את השיעור. פרוכת זו שימשה אותו בשנים האחרונות ב"יזדים", (לפני שעבר עקב מצבו הבריאותי למסור את השיעור מבית מדרשו בהר נוף). לאחר פטירת הרב עובדיה החל למלא את מקומו במסירת השיעור ב"יזדים" – בנו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (פרוכת במתכונת דומה הוכנה אז להרב יצחק יוסף; ראה חומר מצורף).
45X155X70 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כתמים. פגמים קלים.
שישה חותמים אישיים, חקוקים באבן (אבני-חותם) ובפליז. [ירושלים ומרוקו, סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20].
1-4. ארבעה חותמים בעלי צורה סגלגלה, [ירושלים].
• חותם חקוק באבן קרנליאן, עם הכתובת "הצעיר שאול יצחק אליעזר", השם "שאול" בערבית, ראשי התיבות SIE והשנה 1315 [להיג'רה = 1897].
1.5X1.2 ס"מ, עם ידית 3 ס"מ.
• חותם חקוק באבן קרנליאן, עם הכתובת "הבוטיח באל, צאלח יעקב מרפאל (?)", השם "צלאח" בערבית וראשי התיבות SJR.
1.5X1.4 ס"מ, עם ידית 1.5 ס"מ.
• חותם חקוק באבן בגוון צהבהב-לבן, עם הכתובת "מגיד דבריו ליעקב, יחזקאל בכר יעקב", במרכזה עיטור בצורת טיפה ובתוכה מילה בערבית.
2.3X1.8 ס"מ, עם ידית 2.5 ס"מ.
• חותם עשוי פליז חקוק, עם הכתובת "ספו (?) עזי / וזמרת יה יוסף / שלום כהר אליעזר / אברהם חנניא / 1326" [להיג'רה = שנת 1908].
2.2X1.5 ס"מ.
לחותמים דומים ראו: אוסף פויכטונגר, מסורת ואמנות יהודית, ד"ר ישעיהו שחר (מוזיאון ישראל, 1981), פריטים 572-602, 662.
5. חותם בעל צורה סגלגלה, עשוי פליז חקוק, עם הכתובת "הבוטח בחסד שכן מרומים, הצעיר / יהודה בן / רחמים". [ירושלים?].
2.2X1.5 ס"מ, עם ידית 2.5 ס"מ.
6. חותם בעל צורת מתומנת, עשוי פליז חקוק, עם הכתובת "ע"ה / דוד די / יצחק סט / טנזי". [מרוקו].
2 ס"מ, עם ידית עץ ארוכה, 9 ס"מ.
על כל החותמים חקוקות כתובות בשפה הערבית (למעט אחד, הנושא גם כתובת עברית), ולפי שמות בעליהם – הנושאים את הכינויים "הכהן", "כהן" ואת השמות "עמרן" ו"צדקה" – נראה כי כולם השתייכו לאנשי דת שומרוניים. מרבית החותמים מתוארכים.
1. "עטוה(?) אלחלאק עבד אלחאק 63" (כנראה 1263 להיג'רה = 1847).
2. "סלאם עלי אלעמראן 85" (כנראה 1285 להיג'רה = 1868).
3. "ראיס רוחי טאאיפת אלסאמרה [מנהיג רוחני של עדת השומרונים] יעקוב הרון אלכאהן 1297" (להיג'רה = 1880; הכהן הגדול השומרוני ה-120, יעקב בן אהרון בן שלמה).
4. "אסחאק כאהן 1313" (להיג'רה = 1895).
5. "שכראלה [בעברית] / מנ(?) אסחאק שכראללה כאהן(?)".
6. "שפיק כאהן 1321" (להיג'רה = 1903).
7. "עבדה עמראן הכהן 1328(?)" (להיג'רה = 1910).
8. "צדקה כאהן 328" (1328 להיג'רה = 1910).
9. "אבראהים עאי(?) 1334" (להיג'רה = 1916).
10. "תופיק כאהן 1334" (להיג'רה = 1916).
11. "אסחאק צדקה כאהן 1336" (להיג'רה = 1918).
12. "עבדה אסחאק אלכאהן 1337" (להיג'רה = 1919).
13. "ע'זאל אלכאהן 931" (כנראה 1931).
גודל משתנה, 1X2 ס"מ בקירוב עד 1.5X2.5 ס"מ בקירוב; ידיות באורך 2.4 ס"מ עד 4 ס"מ. מצב משתנה, רובם במצב טוב.
צבעי מים ודיו על נייר. חתום.
דימוי נוסף של יהודית והולופרנס מופיע על קלף מסדרת קלפי המשחק שעיצב זאב רבן בשנות ה-20.
28.5X39 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים, בעיקר בשולי הדף. בגב העבודה הקדשה בצרפתית, חתומה "Jean … Levy" מתוארכת 1962.
הכרך שלפנינו מכיל מספר חלקים. בראשו "דרוש של ארבע כוסות להראמ"ק [=אברהם מיכאל קרדוזו] מכ"א [=מנוחתו כבוד אמן]". אחרי דרוש זה מופיע נספח לדרוש "שייך לדרוש ד' כוסות" (מתחיל: "מצאתי כתוב בדרוש דרך אמונה, עניינים השייכים לדרוש ד' כוסות..."), בסופו איור קבלי.
לאחר מכן מופיע חיבור בשם "שאלות ותשובות מדרוש הנמצאים ושמות האנשים אמ"ק ואוריאל". כתוב בצורת דו-שיח בין שתי דמויות: "אמ"ק" [אברהם מיכאל קרדוזו] ו"אוריאל". חלק זה חסר כנראה בסופו.
אחריו מופיע "דרוש הנמצאים", שהוא רובו של כתב-היד.
מספר הגהות בגליונות.
חותמת בעלות בעמוד הראשון: "הצב"י יצחק גאגין הי"ו איש ירושלם ת"ו".
אברהם מיכאל קרדוזו, מראשיה של התנועה השבתאית ומהחשובים שבין תועמלניה. נולד בשנת 1627 למשפחת אנוסים בחצי האי האיברי וגדל על ברכי הנצרות. בהיותו בן 21 נמלט (יחד עם אחיו המבוגר ממנו) לאיטליה, ובה שב ליהדות. הוא החל ללמוד תורה אצל רבני ונציה, ובהמשך למד גם קבלה. במקצועו היה רופא, ונדד רבות בערי איטליה והים התיכון: ונציה, ליוורנו, ורונה, קהיר, טריפולי, תוניס, איזמיר, קושטא, ועוד. בנדודיו עסק בפעילות תעמולה למען התנועה השבתאית, וגורש מכמה ערים (ליוורנו, קושטא, תוניס, ועוד) אחרי שהוחרם בשל דעותיו. בזמן שהותו בטריפולי התמנה לרופאם האישי של עות'מאן פאשה וראג'ב ביי, וזכה להערכתם של חכמי העיר, שהעידו עליו כי הוא נאמן לתורה ושומר מצוות. מטריפולי עבר קרדוזו לתוניס, אך גורש משם לאחר שחכמי איזמיר שהתנגדו לשבתאות פנו באיגרת לחכמי תוניס ובקשו מהם להחרימו. בשנת 1689 הגיע קרדוזו לקושטא לאחר שנודע לו שאסתר, אלמנתו של שבתי צבי (שנפטר ב-1676) מציעה לו נישואין. קרדוזו היה לאחד מ"נביאיה" העיקריים של התנועה השבתאית (בקרב כת הדוֹנְמֶה, זכה קרדוזו למעמד מקודש, השווה למעמדו של שבתי צבי ושל נתן העזתי). במסגרת זו ניהל פולמוסים חריפים עם אישים שונים, הן עם חבריו לתנועה והן עם רבנים וראשי קהילות שהתנגדו לשבתאות. הוא כתב מאמרים ודרושים קבליים רבים, העוסקים בתורת האלוהות ובנושא הגאולה, בהם העמיד מבנה שלם של תיאולוגיה שבתאית. בין המתנגדים העזים והלוחמים בקרדוזו היו רבי יעקב ששפורטש ורבי משה חגיז (אשר מאשים אותו בין היתר "בהיותו חותם עצמו משיח בן אפרים"; חלק מהפולמוס וההתנגדות הרבנית נגד קרדוזו נכרכו יחד עם המאבק בשבתאי נחמיה חייא חיון). אחד הספרים שהוקדש למלחמה נגד קרדוזו (המהווה מקור חשוב לתולדותיו) הוא הספר "מריבת קדש" לרבי אליהו הכהן מאיזמיר (נדפס אצל אהרן פריימאן, ענייני שבתי צבי, ברלין תרע"ג). בשנת 1703 ביקש קרדוזו להתיישב בארץ ישראל, אולם חכמי צפת מנעו את כניסתו לארץ והוא נסע למצרים, שם נדקר למוות על ידי אחיינו בשל סכסוך כספי.
הדרושים שלפנינו, כמו רוב דרושיו של קרדוזו, לא נדפסו מעולם. מחקר חשוב על קרדוזו והגותו, שהיה אמור לכלול הדפסה של כתביו, נערך על ידי ד"ר נסים יושע. מעבודתו התפרסם הספר "אנוס בחבלי משיח" (הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשע"ו) – מחקר על תולדותיו והגותו של קרדוזו, אך הדרשות של קרדוזו לא נדפסו.
[69] דף. 19.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים וסימני עש, עם פגיעה בטקסט בחלק מהדפים. חלק מהדפים והקונטרסים מנותקים. כריכת עור ישנה, פגומה, ללא שדרה, מנותקת.
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: הכהן שלמה בן עמרם בן שלמה בן טביה הלוי ("ממשפחת קהת"). קולופון בסוף כל אחד מספרי החומש.
כרך זה מקורו באוסף החכם יצחק בנימין יחזקאל יהודה (1863-1941), מחנך, מתרגם, מוכר ספרים ומזרחן, שעסק בחקר תולדות עם ישראל והתרבות הערבית. בראשית המאה ה-20 חי חכם יהודה בדרמשטאט שבגרמניה וסחר בספרים ובכתבי יד בעברית ובלשונות המזרח. בשנת 1906 התיישב בקהיר ופתח בקרבת מסגד אל-אזהר חנות לספרים ולכתבי יד מהספרות הערבית הקלאסית והדתית. שמו כמלומד בספרות הערבית יצא למרחוק והוא שימש כמדריך וכעוזר לחכמי המוסלמים ולמזרחנים ששהו בקהיר. חכם יהודה חיבר מספר ספרים, בהם "הכותל המערבי" (ירושלים, תרפ"ט), "משלי ערב" (שלושה חלקים, ירושלים, תרצ"ב-תש"ן), וספרים נוספים. מלבד עברית וערבית, שלט חכם יהודה גם בשפות לאדינו, יידיש, גרמנית, טורקית, פרסית, אנגלית וצרפתית. חתנו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, העיד עליו שהיה "בקי עד להפליא בכל ספרות ערב ואחד החוקרים היותר גדולים מבין היהודים".
בפתח הכרך שלפנינו חותמת-דיו של חנות הספרים של חכם יהודה בקהיר, וכן חתימתו (מירושלים). בסופו, כרך חכם יהודה דף בכתב-ידו, בו מובאים מספר פסוקים, ולפניהם הערה מעניינת וייחודית, על מנהג יהודי ספרד (ובעקבותיהם הרש"ש) לומר פסוקים אלה כשמוציאים שלושה ספרי תורה: "מנהג ק"ק סאראגוסטא מימי קדם ע"פ רבותינו קדמונים ז"ל לומר הפסוקים האלה כשמוציאים שלשה ספרי תורה בשבת או ביו"ט; אחריהם החרה החזיק כמנהגם זה הרב החסיד הרש"ש ז"ל". לפני דף זה כרוכים חמישה דפי-תפילה (מודפסים) מתוך סידורים. מספר הערות בכתב ידו (בעפרון) של חכם יהודה מופיעות בשולי פרק א' מספר בראשית.
[428] עמ'. 15.5 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים ובדפי הבטנה. מעט כתמים בשולי הדפים. כריכת עור מקורית ואופיינית בצבע אדום כהה, עם עיטורים מוטבעים וסוגר עור, פגומה מעט בשוליה, עם קרעים בשדרה.
נדיר.
מקור: אוסף יצחק בנימין יהודה.
המכתב – שלושה עמודים בכתב-ידו של משה מונטיפיורי – עוסק במצבו של "פרדס מונטיפיורי", הפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל, בעקבות אחת ממכות הארבה שפקדו את הארץ במהלך המאה ה-19.
מונטיפיורי כותב: " עתה, משהקצנו את הכספים שייחדה הוועדה לטובת הנכס היפואי, אולי תראה בעין יפה כינוס ועידה שתדווח על ההתקדמות [...] הבצורת והארבה מטילים את צילם הכהה לפנים, אבל עלינו לקוות לברכת שמיים ולכך שהדיווחים הבאים יהיו בהירים יותר. אדיב מצדך עד מאוד להקדיש מתשומת לבך, שרבים מתחרים עליה, לעניינם ולהקלת סבלם של בני דתנו המתייסרים בארץ הקודש" (ייתכן שהמכתב מתייחס לבצורת, מכת הארבה ומגיפת הכולרה של שנת 1866 – מהשנים הקשות ביותר בתולדות היישוב הישן, שבעקבותיה ננטשו יישובים רבים ונספו מאות יהודים).
המכתב מסתיים באיחולי בריאות שלמה לאדלר ורעייתו, וחתום: "Your faithful servant, Moses Montefiore".
"פרדס מונטיפיורי", או "גן מונטיפיורי", נחשב לפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל. הוא ניטע בשנת 1842 בידי יהודה הלוי מרגוזה, ממנהיגי קהילת יהודי יפו, ובשנת 1855, במהלך ביקורו הרביעי בארץ, ראה מונטיפיורי את הפרדס והחליט לקנותו. החזקת הפרדס באותן השנים הצריכה משאבים בלתי נדלים – הגנה מפני התקפות פורעים, בנייה והתקנת מכונות וכלים חקלאיים, שיקום חוזר ונשנה לאחר אסונות טבע, אולם מונטיפיורי סירב בכל תוקף להחכירו או למוכרו, גם בניגוד לעצתם של מקורביו (ובהם הרב אדלר), ומאות עצי הפרי שלו – תפוזים, לימונים, אתרוגים, רימונים, תמרים וגפנים, הוסיפו להניב פרות עד יום מותו.
לאורך עשרות שנים התקיימו קשרי ידידות בין מונטיפיורי, שעמד בראש עדת הספרדים בלונדון, ובין רבי נתן מרקוס אדלר (תקס"ג-תר"נ), הרב הראשי של האימפריה הבריטית. מערכת היחסים הלבבית ביניהם, שלוותה בהתכתבות ענפה, הובילה לשיתוף פעולה בפרויקטים קהילתיים מגוונים, ובהם איסוף כספי תרומה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. אדלר, שמתוקף תפקידו כרב ראשי עמד בראש איגוד בתי הכנסת ק"ק כנסת ישראל (United Synagogue), ארגון שאיגד את כל הקהילות האורתודוקסיות בבריטניה, דאג לרכז את התרומות שהתקבלו בבתי הכנסת ולשלוח אותן לארץ ישראל באמצעות נציגיו של מונטיפיורי.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים), 21 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני קיפול וקמטים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים ולאורך קווי הקיפול (פגיעה קלה בכיתוב).
טופס רשמי, מודפס וממולא בכתב-יד, המצהיר שפליקס מנדלסון קיבל מהמו"ל ג'וזף אלפרד נובלו חמש עשרה 'גינאות' (מטבע זהב שהוצא מהמחזור בראשית המאה ה-19, ונותר בשימוש ברכישות 'אריסטוקרטיות': אמנות, חפצי ערך, סוסים, אדמות) – עבור זכויות היוצרים למנגינה שחיבר מנדלסון למזמור קי"ד בספר תהילים. חתום בשוליים התחתונים: Felix Mendelssohn Bartholdy.
המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809-1847), נכדו של הפילוסוף משה מנדלסון ומגדולי המלחינים במאה ה-19, הותיר אחריו שבעה לחנים לפרקי תהילים. אף שגדל והתחנך כנוצרי, ואף שהרבה לחבר יצירות בנושאים וסגנונות המזוהים עם אירופה הנוצרית, נחשבות מנגינותיו למזמורי התהילים ליצירות בעלות 'גוון יהודי', ובעיקר היצירה שלפנינו, עליה כתב חוקר המוזיקה ג'ורג' גרוב (עורכו ומייסדו של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים): "דמו היהודי של מנדלסון מוכרח היה, בזו הפעם, לְפָעֵם בפראות לנוכח תמונה זו של נצחון אבותיו הכביר" (Dictionary of Music and Musicians מאת George Grove, לונדון, 1890, כרך שני, עמ' 304).
ג'וזף אלפרד נובלו (Joseph Alfred Novello, 1810-1896), בנו בכורו של המלחין ונגן העוגב וינסנט נובלו, היה מחשובי המו"לים ומדפיסי התווים במאה ה-19. תחת ידיו, הפכה ההוצאה שייסד אביו – נובלו ושות', לכוח מרכזי בעולם המוזיקה של אותן שנים, והראשונה להציע חוברות תווים במחירים מוזלים לרוכשים שאינם מנויים. עמד בקשרי מכתבים ארוכי שנים עם פליקס מנדלסון והדפיס תווים ליצירותיו.
[1] דף (גיליון מקופל לשניים) 33.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים לאורך סימני הקיפול. כתמים קלים. כרוך בכריכה חדשה עם הטבעה מוזהבת על גבי השדרה ודפי בטנה מנייר איכותי. פגמים קלים בכריכה.
הספר L'Assommoir היה הצלחתו הראשונה של הסופר הצרפתי אמיל זולא. הרומן – סיפור שקיעתם של זוג קשה-יום בני מעמד הפועלים – קצר הצלחה אדירה בצרפת וקנה למחברו שם כאחד הסופרים הגדולים בדורו. פחות משנתיים לאחר צאתו לאור, החליטה הוצאת C. Marpon et E. Flammarion להדפיס מהדורה מאוירת, מלווה עשרות עבודות מאת מיטב הציירים והמאיירים הצרפתים של התקופה – אוגוסט רנואר, André Gill, Georges Clairin ואחרים.
לפנינו עותק מן המהדורה המאוירת הראשונה, שהוכן, כנראה, בידי אחד ממעריציו של זולא במהלך פרשת דרייפוס. בפתח הספר, על גבי הכריכה הקדמית-פנימית, הודבק המאמר המקורי "אני מאשים" – J'Accuse...! (דף השער של גיליון העיתון L'Aurore מיום 13 בינואר 1898) – מכתב גלוי אל נשיא צרפת, בו מאשים זולא את ראשי הצבא, את משרד המלחמה ואת בית הדין הצבאי בעיוות דין. בעמודים הבאים מודבקות עשרות כותרות וידיעות מהעיתונות הצרפתית, המתעדות את הסערה שחולל המאמר, את גורלו של זולא בעקבות פרסומו ואת גלגולי הפרשה עד זיכויו של דרייפוס: • ידיעות על תבוסת זולא במשפט הדיבה נגד הלאומן הצרפתי Ernest Judet (נובמבר 1898). • ידיעה על סילוקו של זולא מלגיון הכבוד הצרפתי (ללא תאריך) • ידיעה קצרה: נציג מבית המשפט הגיע לביתו של זולא לגבות את הקנס ולא מצאו שם (נובמבר 1898). • אוסף כותרות וידיעות המבשרות על ביטול פסק הדין הראשון וההחלטה לקיום משפט חוזר. • פרסום גזר הדין של דרייפוס במשפט החוזר, ופרסום נוסח החנינה שהעניק נשיא צרפת אמיל לובה עשרה ימים לאחר מכן (ספטמבר 1899). • ידיעה על מעצר הגנרל ארמאן די פאטי דה קלאם – מהדמויות המגונות ביותר במאמר "אני מאשים". • ידיעה על ההחלטה בסנאט הצרפתי, להעביר את אפרו של זולא לפנתיאון (1905). • וכתבות נוספות.
הידיעות והכתבות מודבקות בתחילת הספר ובסופו (על גבי הכריכות הפנימיות, דפי הבטנה ודף הקדם שער), ומרביתן מתוארכות בשוליהן בכתב-יד. לצד הכתבות, מודבקים בספר כמה דפים בכתב-יד (צרפתית), ובהם כרוניקה מפורטת של התפתחות הפרשה, כתובה בצורת נקודות מפתח שלצדן תאריך הפרסום ושם העיתון. בסוף הספר נרשמו בכתב-יד תולדות חייו של זולא.
ספר: [1] דף, 466 עמ' (בהם 62 לוחות הדפס), 27 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. פגמים קלים. כרוך בכריכה נאה עם שדרת עור וכיתוב מוזהב, בלויה מעט.
המאמר "אני מאשים": [1] דף (מתוך שניים שנדפסו בגיליון), 58 ס"מ בקירוב. כתמים. שוליים קצוצים, עם נזק קל להדפסה. מקופל. פגמים, קרעים קלים ונקבים בשוליים ולאורך סימני הקיפול (עם פגיעה קלה בהדפסה).
המכתב שלפנינו נכתב בשנת 1936, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארצות הברית, שנים ספורות לאחר עליית הנאצים לשלטון והחלטתו שלא לשוב עוד לגרמניה. במכתבו משיא איינשטיין עצות לידידו, הפסנתרן היהודי-אוסטרי ברונו אייזנר, לגבי השתקעות בארה"ב והקשיים הצפויים למהגר יהודי נטול קשרים (אייזנר הגיע לארצות הברית זמן קצר לפני כן ושהה בביתו של ידיד אחר של איינשטיין, רופא העיניים מקס תלמאי בניו יורק).
בתחילת המכתב כותב איינשטיין לאייזנר: "אתה מתבסס לצערי על הנחת יסוד שגויה. א ני מאוד בודד כאן ואין לי קשר עם איש, ופחות מכל עם מוזיקאים כלשהם. הקצאת המשרות בבתי הספר לחלוטין אינה מאורגנת, כך שרק על בסיס קשרים אישיים ניתן לדעת על משרה שהתפנתה במקום כלשהו... שוררת כאן אנטישמיות עזה, במיוחד במעגלים האוניברסיטאיים (אך גם בתעשייה ובבנקאות). אמנם, היא לעולם אינה לובשת צורה של נאומים ומעשים ברוטליים, אך היא רוחשת ביתר שאת מתחת לפני השטח. אפשר לומר שהיא כאויב הנוכח בכל, כזה שלעולם אי-אפשר לראותו, וניתן רק לחוש בו". בתור דוגמא מספר איינשטיין על עוזרו שבלית ברירה, בהיעדר הזדמנויות, נאלץ לעזוב את ארצות הברית ולקבל משרה ברוסיה.
בהמשך המכתב מסייג איינשטיין את האזהרות לעיל. הוא מציין שאין זה בלתי-אפשרי למצוא משרה בארה"ב, "גם אם זו לא תימצא באחת מהערים הגדולות, לשם כולם מתנקזים", מעודד את אייזנר לקשור קשרים אישיים בחוגים המוזיקליים ולעשות מאמץ להצטרף לאיגוד מקצועי מתאים, ומייעץ לו לפנות בבקשת עזרה אל הפסנתרן והמלחין לאופולד גודובסקי (Leopold Godowsky, 1870-1938), גם הוא ידיד של איינשטיין.
בסוף המכתב כותב איינשטיין: "אני שמח שאתה מתגורר אצל אנשים כה טובים ויקרים, אני מכיר את מר תלמאי מילדות (הוא היה אז סטודנט)". בהיותו סטודנט לאופתלמולוגיה נהג מקס תלמאי (Max Talmey, 1869-1941; בנעוריו Max Talmud) לפקוד את בית משפחת איינשטיין במינכן לארוחות צהריים. לאות תודה על אירוחו לימד את אלברט בן ה-10 אלגברה ונתן לו ספרי מדע, ביניהם ספרים מסדרת המדע הפופולרי "Naturwissenschaftliche Volksbücher" ("ספרים עממיים על מדעי הטבע") מאת אהרון ברנשטיין, לה נודעה השפעה גדולה על התפתחותו האינטלקטואלית של איינשטיין.
לבסוף מוסר איינשטיין דרישת שלום מאשתו, אלזה איינשטיין, השוכבת על ערש דווי, ומעדכן: "היא סובלת מאוד. מרותקת למיטה, קשיי נשימה, סוכר....." (אלזה נפטרה כשלושה חודשים לאחר מכן).
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החלה מגמה לבודד את היהודים ולהוציאם ממעגל החיים הגרמני. בין החוקים האנטישמיים הראשונים היו חוקים אשר הרחיקו את היהודים ממשרות ציבוריות (ובהן משרות אוניברסיטאיות). הנאצים רדפו גם את הפיזיקאים היהודים, ובין היתר פסלו את תורת היחסות של איינשטיין כ"פיזיקה יהודית". בעת עלייתו של היטלר לשלטון היה איינשטיין במסע הרצאות מחוץ לגרמניה. לאור המצב בארצו, החליט לוותר על אזרחותו הגרמנית, ולאחר תקופה קצרה של נדודים, השתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי. איינשטיין נשאר בפרינסטון עד מותו ב-18 באפריל 1955.
ברונו אייזנר (Bruno Eisner, 1884-1978), פסנתרן יהודי יליד וינה. למד מוזיקה בווינה, הופיע בקונצרטים כפסנתרן מבצע ברחבי אירופה, ועסק בהוראה באקדמיות שונות למוזיקה בגרמניה. בשנים 1929 ו-1936 ערך קונצרטים בארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגר לארצות הברית (1936), בתמיכתו של איינשטיין, אותו הכיר לראשונה ב-1928. איינשטיין סיפק לאייזנר הצהרה כתובה (Affidavit) על מנת להקל עליו לקבל אשרת כניסה למדינה, אירגן לו חדר בביתו של מקס תלמאי בניו יורק, ואף שילם עבורו את שכר הדירה לחודש הראשון. המכתב שלפנינו נשלח ככל הנראה אל בית זה.
חרף התגברות האנטישמיות בארצות הברית באותה תקופה, בצל השפל הכלכלי הגדול – שהושפעה מעליית הנאציזם באירופה, מהתפשטות הדמגוגיה האנטי-יהודית על רקע דתי, ומתיאוריות קונספירציה שנקשרו ל"ניו דיל" – השתלב אייזנר במהרה בעולם המוזיקלי האמריקני. הוא טיפח קריירה מצליחה כנגן קונצרטים, וכפרופסור באוניברסיטאות ואקדמיות למוזיקה ברחבי המדינה, ונפטר בשיבה טובה בניו יורק.
[1] דף (כתוב משני צדדיו), 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים קלים. מספר קרעים זעירים בשוליים ונקבי תיוק (ללא פגיעה בטקסט).
מקור: כריסטיס, מכירה 9364, Printed Books and Manuscripts including Americana (ניו-יורק, 19.5.2000), פריט 204.