כתב-יד, חידושים על התורה, דרשות, ופירוש על פרקי אבות, בכתיבת יד המחבר הגאון רבי יהודה עייאש ראב"ד אלג'יר בעל "לחם יהודה", "בית יהודה" ועוד. [אלג'יר, ראשית שנות הת"ק, אמצע המאה ה-18 בקירוב].
כתב היד שלפנינו לא היה ידוע לכותבי תולדותיו של הגאון רבי יהודה עייאש ולעוסקים בתורתו. הוא כולל חידושים ודרושים על התורה, רובם על הספרים בראשית ושמות, ומיעוטם על ספרי במדבר ודברים; וכן דרושים נוספים: "למעלת התורה", "למעלת כבוד התלמיד חכם", "דרוש לשבת שקלים". כל אלה לא נדפסו מעולם.
בסוף כתב היד חידושים על מסכת אבות. חידושים אלה נדפסו (כנראה מכתב-יד אחר), עם הרחבה שאינה לפנינו, בספר "וזאת ליהודה", שהדפיס בן המחבר בזולצבאך תקל"ו.
בשני מקומות מופיעים תאריכים: "פרשת העקידה שנת תק"ד", "פסוקים מחודשים בס"ד, פ' בהעלותך, סיון תק"ב לפ"ק".
אחת התגליות המעניינות בכתב היד שלפנינו הוא תחילתו של הספד (כעמוד אחד) שנשא רבי יהודה עייאש כאשר הגיעה לאלג'יר השמועה על פטירת רבי חיים בן עטר בארץ ישראל. קטע זה, המופיע בדף [32/ב], מכיל מידע ביוגרפי יקר ערך על ה"אור החיים" הקדוש, עם תוספת נופך על דמותו המופלאה. פרטים אלה אינם ידועים ממקום אחר, ויש להם משנה חשיבות כשהם באים מפיו של גדול דורו רבי יהודה עייאש, שהכירו באופן אישי (ראה להלן). בראש ההספד, בשולי הדף, נכתב: "לשמועה, כי באה פטירת החכם השלם הכולל כה"ר חיים אבן עטאר ז"ל והגיעה שמועתו טבת תק"ד שנלב"ע ליל שבת י"ד לתמוז תק"ג".
רבי יהודה עייאש כותב בפתיחת דבריו: "מורי וגבירי כו' על השמועה כי באה כו' לפטירה די לחכם, מה אען מה אומר מה אדבר על המרגלית הטובה הזאת שאבדה מן העולם...". לאחר מכן מונה ארבעה שבחים עיקריים של ה"אור החיים" הקדוש: "המדה הראשונה, היא זריזותו, ושקידתו בת"ת, משים לילות כימים, קלא דלא פסיק מעת שנתפתחו עיניו... ולימודו היה בדקדוק עצום ויגיעה רבה... ולא ירים את ידו עד שתהא היד כותבת דבר חדש העולה על שלחן מלכים בסברא חזקה... עוד שנית, הרביץ תורה בישראל והרבה גבולו בתלמידים... והכל מימיו הם שותים... ויבואו איש ממקומו, וכל הפורש ממנו כפורש מן החיים... עוד בא הכתוב השלישי, במה שהחזיק וההנה אחרים מנכסיו... כמה נסמכו על שולחנו, כמה גדלו על ברכיו... וכמה פזר נתן לעמלי תורה... ועיניו לא חסו על ממונו... גם עמוד רביעי, שזיכה את הרבים ממקומו וחוץ למקומו, שהיה עומד בכל יום ויום להעיר את הרבים בדברי חכמים כדרבונות... ומלהב לבב השומעים בהתלהבות עצום ורב, זה דרכו כל ימי חייו... היה קרב בכל עיר ועיר לתקן תקנות ולרומם עמוד התורה, ואין שם בית שלא נהנה מתורתו ולא למדו ממנו פרק אחד או הלכה אחת, וכולם קרויים תלמידיו...".
הגאון רבי יהודה עייאש (ת"ס בערך-תשרי תקכ"א), מגדולי האחרונים. מחכמי אלג'יר וירושלים. תלמידו המובהק של רבי רפאל ידידיה שלמה צרור מהעיר אלג'יר. כיהן בעיר כרב ודיין, ולאחר פטירת רבו נתמנה על מקומו כרב מדינת אלג'יריה וסביבותיה. בשנת תקט"ז עזב את משרתו, לאחר כעשרים ושמונה שנות כהונה, ועלה לארץ ישראל דרך העיר ליוורנו. עם בואו לירושלים בשנת תקי"ח, נתמנה לראב"ד בית הדין בירושלים ולראש ישיבת "כנסת ישראל", על מקומו של בעל ה"אור החיים". מספריו: "לחם יהודה" ו"בני יהודה" על הרמב"ם, "מטה יהודה" ו"שבט יהודה" על השו"ע, שו"ת "בית יהודה", "קול יהודה" על התורה, "וזאת ליהודה" – דרשות וליקוטים, ועוד.
נודע בדורו כאחד מגדולי ישראל, ורבי יהונתן אייבשיץ כותב עליו בהסכמה לספרו "וזאת ליהודה" (זולצבאך, תקל"ו): "הרב הגאון פאר הדור... נודע בישראל גדול הוא וגדולים מעשיו". בהסכמת המהרי"ט אלגאזי לאותו ספר, נכתבו תארי הערצה מופלגים: "הרב המובהק חסידא קדישא, מעין דוגמא של מעלה, רב דומה למלאך". חיבוריו נחשבים כספרי יסוד בפסיקה ודבריו מובאים רבות בספרי הפוסקים, כדוגמת החיד"א והגרעק"א. החיד"א בספריו מתייחס אליו בהערצה רבה ומביא את דבריו בעשרות מקומות. באחד המקומות כותב החיד"א על דבר שזכה לכוון לדעתו: "והן עתה נדפס ספר מטה יהודה להרב מהר"י עייאש... ושם ראיתי שכיוונתי לדעתו, דעת עליון" (מחזיק ברכה, או"ח, סי' מז, ב). רבי יהודה עייאש היה מן המסכימים בשעתו על ספרו הראשון של החיד"א "שער יוסף" (ליוורנו, תקי"ז).
בין רבינו ה"אור החיים" לרבי יהודה עייאש נרקמו קשרי היכרות וידידות ודרכיהם נצטלבו באלג'יר ובארץ ישראל. לראשונה נפגשו השניים בעת ביקורו של ה"אור החיים" באלג'יר, לאחר שעזב את מרוקו בשנת תצ"ט. מגמת פניו של ה"אור החיים" היתה העיר ליוורנו שבאיטליה, אך הוא החליט קודם כל לבקר באלג'יר. כשהגיע אליה, לאחר מסע רצוף סכנות במדבר, הציג ה"אור החיים" בפני חכמי העיר, רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי, את חיבוריו "אור החיים" ו"פרי תואר", ואלו העניקו לו הסכמה נלהבת על חיבורים אלה. הסכמה זו, מחודש אייר תצ"ט, נדפסה בראש ספרו "אור החיים" (ונציה תק"ב). בין היתר כותבים עליו: "מראות אלקים עולים ראינו... החכם השלם... כמהר"ר חיים אבן עטר נר"ו, שבא לכאן ותלמודו בידו... וכגון דא צריך לאודועא ולברך עליו ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, תלמוד גדול ומעשה גדול תרוייהו איתנהו ביה, ויראת ה' היא אוצרו היא שעמדה לו לשומרו בכל הדרכים שבחזקת סכנה שעבר בהם מקצה המערב, וניסי טובא איתרחישו ליה יען כי כולו עומד במקום טהרה...". זמן קצר לאחר הגיעו לליוורנו חזר ה"אור החיים" וביקר שנית באלג'יר, כפי הנראה כחלק ממאמציו להשיג תומכים לישיבה שרצה להקים בארץ ישראל. בביקורו זה פגש שוב ברבי יהודה עייאש, וקיבל את הסכמתו (יחד עם עוד מחכמי אלג'יר) על חיבורו "פרי תואר". גם הסכמה זו גדושה בדברי שבח נלהבים על ה"אור החיים", על קדושתו, על הרבצת התורה שלו, וכן על תמיכתו בלומדי תורה (ומעניין להשוות את הדברים עם דברי ההספד שלפנינו, בו מופיעים פרטים דומים).
בערב ראש חודש אב תק"א יצא ה"אור החיים" הקדוש מאיטליה בדרכו לארץ הקודש, עם חבורתו, משפחתו ותלמידיו. בשנת תק"ב הגיע לירושלים, שם ייסד את "מדרש כנסת ישראל" ושם התקבצו סביבו טובי תלמידי החכמים בעיר. ה"אור החיים" לא האריך ימים בירושלים ונפטר בחודש תמוז תק"ג. על מועד פטירתו המדויק קיימות מסורות שונות, ובכתב היד שלפנינו ישנו תיעוד חשוב מהתקופה, המתארך את פטירתו ל"ליל שבת י"ד לתמוז תק"ג" (ולא מוצאי שבת, כפי שנכתב במספר מקומות).
דרכיהם של רבי יהודה עייאש וה"אור החיים" הצטלבו גם לאחר פטירתו של ה"אור החיים", כאשר בעת עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל בשנת תקי"ח, הושיבו אותו על כסאו של ה"אור החיים" כראש הישיבה ב"מדרש כנסת ישראל". במקורות מאוחרים יותר מוזכר רבי יהודה עייאש כדמות מרכזית בתולדות "מדרש כנסת ישראל" לצדו של ה"אור החיים" הקדוש. כך למשל כותבים חכמי בית המדרש בשנת תקס"ז: "...במקום הקדוש הזה... מדרש כנסת ישראל בעיר קדשנו ירושלים תוב"ב, אשר נתייסד... ע"י צדיק תמים... הוא הקדוש, היינו תנא קמא, הרב המופלא... המקובל האלהי... כמוהר"ר חיים ן' עטר זצוק"ל, ואחריו זרח אור מופלא הרב הגדול בענקים, נודע בשערים שמו... ריש מתא וריש מתיבתא, כמוהר"ר יהודה עייאש זצוק"ל, המה המכונות והעמודים דנפיש זכותייהו על ישראל ועל רבנן ותלמידיהון..." (בניהו, לתולדות בית המדרש כנסת ישראל בירושלים, ספר ירושלים ב', ירושלים תש"ט, עמ' קכט).
[66] דף. 21.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות. בלאי, קרעים חסרים וסימני עש (חלקם קשים), עם פגיעה בטקסט. כריכת עור ישנה, פגומה.

רבי יהודה עייאש רואה את ה"אור החיים" לאחר פטירתו
סיפור מופלא על החיבור המיוחד בין ה"אור החיים" הקדוש לרבי יהודה עייאש, מביא רבי אברהם כאלפון בעל "לקט הקציר" בספרו "מעשה צדיקים" (תלמים תשס"ט, עמ' תב):
"מעשה רבי יהודה עייאש ז"ל שתחילתו מעיר למהדייא [עיר הסמוכה לאלג'יר], והלך בקטנותו למערב הפנימי ולמד שם תורה, ואחר כך בא לארגיל [=אלג'יר] ונתיישב שם. ובעת זקנותו עלה לירושלים תוב"ב. ומה שעכבו אותו הקהל הלא הם בספרו בית יהודה. וכשבא לירושלים ת"ו, ישב בבית מדרשו של הרב חיים אבן עטר ז"ל עם שאר תלמידי חכמים. ויום אחד נכנס רבי יהודה, ומצא רבי חיים ז"ל שהיה יושב במקומו כבחיים חייתו! ושאל לתלמידי חכמים שהיו שם: הראיתם איזה דבר? אמרו לו: לא ראינו, והעלים מהם. ומאותו יום ואילך הניחו מקום הרב חיים פנוי, ואין שום אדם נכנס בו. ואומרים שבכל יום יבוא שם ולומד שם בישיבתו ואין שום אדם רואהו כי אם רבי יהודה ז"ל זיע"א. ונפטר הרב יהודה ז"ל שנת התק"ך, ורבי חיים שנת התק"ד זיע"א".

כתב-יד, חידושים וביאורים על שלחן ערוך חושן משפט, מאת רבי יוסף בירדוגו אב"ד מקנאס, בעל "כתונת יוסף". [מקנאס, המחצית הראשונה של המאה ה-19 בקירוב].
לפנינו חיבור שלא נדפס, מחיבורי רבי יוסף בירדוגו אב"ד מקנאס, בכתיבה אוטוגרפית של המחבר, עם מחיקות ותיקונים והוספות רבות בין השורות ובשוליים.
בראש הדף הראשון רישום בכתב-ידו: "ביאור לשולחן ערוך ח"מ בל' [=בלשון] צח וקצר בס"ד", ורישום נוסף לצדו: "והוא ג"כ השמטות לחלק ח"מ הנקרא כתנת הפסים".
רובו של כתב-היד שלפנינו כתוב בכתיבת ידו של רבי יוסף בירדוגו, אך יש בו גם מספר קטעים מכותבים אחרים, ביניהם בנו (ראה להלן). כפי שנכתב בכותרת הנ"ל, החיבור שלפנינו הוא השלמה לחיבור "כתנת הפסים" (ייתכן שהכוונה לחיבורו הנדפס על חושן משפט, "כתונת יוסף"). תלמידו רבי שלום משאש מספר (בהקדמה לשו"ת דברי יוסף) כי ראה בעיניו בבית רבו המחבר "ספר א' [=אחד] שלם השמטות לחידושי חוה"מ [חושן המשפט]", ייתכן שזה החיבור שלפנינו.
כרך כתב היד הוכן מראש לצורך כתיבת חיבור על שולחן ערוך חושן משפט – לאורך כל הספר רשם רבי יוסף בירדוגו את אותיות סימני השולחן ערוך והשאיר מקום ריק לכתיבת החידושים והביאורים על כל סימן. בהמשך מילא חלקים נרחבים מהדפים, אך חלק מהדפים נותרו ריקים. מספור הסימנים מופיע פעמיים, פעם אחת מסימן א' עד סימן תכ"ז, ולאחר מכן בשנית מסימן א' עד סימן רצ"ט.
בדפים [194]-[195] נרשם לוח מפתחות, בכתב-יד בן המחבר: "מפתחות לספר הרב מו"א [=מור אבא] זצוקל"ה של השמטות". במספר דפים מופיעים קטעים שנכתבו על ידי הבן, וכן קטעים בכתיבות נוספות (של סופרים או תלמידים של רבי יוסף). בעמוד הראשון קטע בכתב-יד בן המחבר: "כתב הרב אבא מארי זצ"ל בתחילת חיבורו לש"ע חו"מ וז"ל אם ראו תראו שבסעיף אחד מסעיפי הדינים כתבתי באפן אחד ובסעיף אחר כתבתי להיפך..." (על כתב יד אחר מאת רבי יוסף שהוכן לכתיבת חיבור בסגנון כתב היד שלפנינו ועבר לרשות בנו רבי יהודה לכתיבת חידושיו, ראה: הרב אברהם הלל, סקירת חיבורים בכתבי יד, מן הגנזים, יב, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית תשע"ח, עמ' שעד-שעו).
בבטנת הכריכה האחורית רישום: "יוסוף[!] בירדוגו", עם סילסול קטן (כנראה אינו בכתב יד המחבר).
רבי יוסף בירדוגו אב"ד מקנאס (תקס"ב-תרי"ד), מגדולי חכמי מרוקו, מרבני שושלת בירדוגו המעטירה שהגיעה עם מגורשי ספרד לעיר מקנאס. התמדתו בתורה מגיל צעיר היתה לשם דבר, "ושמענו עליו שעשה הסגר כמה שנים שלא יצא לשוק כי אם עסק התורה" (מלכי רבנן, דף נח, א). שימש תחילה כדיין בבית הדין במקנאס ולאחר מכן כרבה של העיר. בשל מעמדו החשוב בקרב בני עירו מקנאס נקבעה תקנה שהמסים שמגיעים לקופת הקהילה מהחנויות החדשות במלאח (הרובע היהודי בעיר) יינתנו לרבי יוסף בירדוגו, על מנת שעול הפרנסה לא יטריד אותו ויוכל לשקוד על תלמודו בלי הפרעה. רבי יוסף נודע כפוסק חשוב ומכל קצוי ארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות. הוא היה סופר ומחבר פורה, וברשימת חיבוריו שערך, בראש ספרו על הרמב"ם שנותר בכתב-יד הוא מונה שבע עשרה חיבורים בכל מקצועות התורה, ביניהם "כתונת פסים על חו"מ". מכל אלה נדפסו רק ספרו כתונת יוסף – מערכות בעניני חושן משפט על סדר א"ב, שלשה חלקים (ח"א: צפת תרפ"ב, ח"ב: קזבלנקה תרצ"ה, ח"ג: מקנאס תש"ג) ושו"ת דברי יוסף (ירושלים תשכ"ח).
חותמת בעלים בדף הראשון: "רחמים בן עמארה רב השכונות קרית מנחם ועיר גנים ירושלים". רבי רחמים (תרע"ד-תשס"ב) שימש לפני עלייתו ארצה כדיין בקזבלנקה, מכתביו נדפס הספר אהבת רחמים (ירושלים, תש"ע בערך). רעייתו, מרת רבקה, הייתה בת למשפחת בירדוגו, וכך נשמר כתב יד זה בידי המשפחה.
כרך שלם. [203] דף (דפים רבים נותרו ריקים, מלבד רישום אותיות הסימנים). 19 ס"מ. כתמים. קרעים ובלאי. סימני עש. כריכה פגומה.

דף בכתב ידו של רבי ישראל ליפקין מסלנט (אבי תנועת המוסר), חידושי סוגיות בעניין פטור נשים ממצוות ישיבת סוכה.
כתב היד שלפנינו זהה לכתיבת ידו הידועה של רבי ישראל מסלנט. חידושיו אלה נדפסו בספר "חוט המשולש" (ירושלים תרס"ד, דף ד ואילך), שם מצוין כי הדברים נדפסו "מתוך כי"ק [כתב יד קדשו]", כלומר מכתב-היד שלפנינו.
ספר חוט המשולש נדפס ע"י רבי חיים יהושע קוסובסקי על פי כתבי יד שהגיעו אליו מאוצרות רבי יצחק ליפקין בן הגרי"ס. בהקדמתו כותב רח"י קוסובסקי כי הגיעה אליו חבילת כתבים בכתב ידם של רבי ישראל מסלנט, אביו רבי זאב וואלף בעל "הגהות בן אריה", ובנו רבי יצחק. הכתבים לא היו ערוכים לדפוס, וביחוד כתביו של רבי ישראל מסלנט, שנכתבו בקיצור רב וברמיזות. מסיבה זו החליט המו"ל להדפיס את החידושים פעמיים: בנוסח המקורי, כפי שיצא מתחת ידו של רבי ישראל (עם הכותרת "העתקת גופו של כתב") ובנוסח מורחב יותר, עם תוספות של משפטי קישור והסבר. החידושים שלפנינו נדפסו שם עם הכותרת "העתקת גופו של כתב". בהערת שוליים (בדף ד/1) מציין המו"ל: "מאדמו"ר זצוק"ל מתוך כי"ק".
רבינו ישראל ליפקין מסלנט – אבי "תנועת המוסר" (תקע"א-תרמ"ג), בן הגאון רבי זאב וואלף בן-אריה (ליפקין). מגדולי גאוני דורו ומתלמידי-תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין. בבחרותו למד בצוותא עם רעו רבי שמואל סלנט בעיר סלנט, שם זכה להתקרב למורו ורבו רבי יוסף זונדל מסלנט, שהנחהו בדרכי קניין המוסר והיראה. בתחילת דרכו הרביץ תורה בעיר ווילנא ובישיבותיה, ונודע בגאונותו האדירה. בהמשך עבר לקובנה, בה הקים את "בית המוסר" והנחיל את תורתו ושיטתו המיוחדת בעבודת ה' לקבוצת תלמידים נבחרת. תנועת המוסר שחולל התפשטה ועיצבה את צורתו של עולם הישיבות עד ימינו. תלמידיו הגדולים היו רבי שמחה זיסל מקלם (שהקים את ישיבתו בהדרכת והנחיית מורו ורבו), רבי יצחק בלאזר ורבי נפתלי אמשטרדם. גם ה"סבא מסלבודקה" וה"סבא מנובהרדוק" היו מתלמידיו המובהקים. רבי ישראל הקים את כולל ה"פרושים" שבקובנה, והעמיד בראשו את תלמידיו רבי אברהם שיינקר ורבי צבי הירש לוויטאן. עמד מאחורי מפעלים רבים לחיזוק לימוד התורה והמוסר בארצות שונות. בשנות התר"כ החליט לפעול בארצות ההשכלה, להחזיר עטרה ליושנה בחיזוק היהדות ולימוד התורה והמוסר. התגורר כמה שנים בקניגסברג (כיום: קלינינגרד) ובממל (כיום: קלייפדה) שבפרוסיה המזרחית, ונסע למקומות שונים, בהם היה דורש בשפה הגרמנית, ומקרב אנשים לתורה ולמצוות. בכדי לרומם את קרן התורה יסד במה תורנית – קובץ חידושי תורה ודברי מוסר, בשם "תבונה" שהוציא לאור בשנים תרכ"א-תרכ"ב (1861) – מהקבצים התורניים הראשונים בעולם התורה. מאוחר יותר נסע רבי ישראל לצרפת והתגורר כמה שנים בפריז, כשהוא עומד בקשרי מכתבים עם בני משפחתו ועם תלמידיו הגדולים בליטא וברוסיה (יתכן שהדף שלפנינו הוא מן התכתבויות עם בנו הגאון רבי יצחק ליפקין; ראה בהקדמת המו"ל לספר חוט המשולש הנ"ל). בסוף ימיו חזר לפרוסיה, ומנוחתו כבוד בעיר קניגסברג.
[1] דף (2 עמ' כתובים). 21 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. קרעים, עם פגיעה קלה בטקסט, משוקמים. סימני קיפול.

ארבעה דפים בכתב-ידו של רבי פנחס הלוי הורוויץ אב"ד פרנקפורט דמיין, בעל ה"הפלאה" – חידושים על מסכת בבא מציעא.
ארבעה דפים רצופים. בדף הראשון (המסומן כדף כ), חידושים על סוגיית "עדיו בחתומיו זכין לו" (בבא מציעא יג/א); ובשלושת הדפים שאחריו (הראשון שבהם מסומן כדף כא) מערכה ארוכה על סוגיית "רכוב ומנהיג" (בבא מציעא ח/ב). בראש הדף השני כותרת: "במס' ב"מ דף ח' ע"ב בשמעתתא דרכוב ומנהיג".
תוכן הדפים שלפנינו לא נדפס בסדרת הספרים "חידושי הפלאה" על מסכתות הש"ס, שנדפסו בשנים תר"ס ותשנ"ד, וכפי הנראה לא נדפסו באף מקום אחר.
בדף השלישי שלפנינו כותב ה"הפלאה": "ואין צורך להאריך בזה כי פשוט לענ"ד, ומאוד תמה אני על כל המפרשי'[ם] שנדו מזה. אמנם לפי דברינו לקמן בס"ד יתורצו כל הקושי'[ות] האלו בדרך ישר ונכון".
הדפים שלפנינו הם, כפי הנראה, מתוך כרך כתב-יד שהיה ברשותו של רבי אפרים זלמן הורוויץ מקומרנא, נינו של ה"הפלאה", שחלקו נדפס בספר "חידושי הפלאה" (מונקאטש תרנ"ה). מו"ל הספר – רבי סענדר חיים מקאזאווע – מספר בהקדמתו כי רבי אפרים זלמן נתן לו את כתב היד להעתיקו לצורך ההדפסה, אך למעשה הוא העתיק ממנו והדפיס בספר הנ"ל בעיקר ענייני הלכה של "אורח חיים" ו"יורה דעה". בהקדמתו הוא מזכיר גם את החידושים על הש"ס שמופיעים בכתב היד ומביע תקווה להוציאם לאור, אולם אלה לא נדפסו.
הגאון הקדוש רבי פנחס הלוי איש הורוויץ (תצ"א-תקס"ה) אב"ד פרנקפורט דמיין, בעל ה"הפלאה", כיהן בצעירותו ברבנות בערים ויטקוב ולכוביץ'. בכ"ו טבת תקל"ב הוכתר כאב"ד ור"מ העיר פרנקפורט דמיין, שהיתה באותה תקופה מרכז התורה הגדול בגרמניה, ושם כיהן ברבנות למעלה משלושים ושלוש שנים, עד לפטירתו. בישיבתו העמיד תלמידים הרבה, שהמפורסם שבהם הוא תלמידו המובהק הגאון בעל ה"חתם סופר". היה מראשי הלוחמים בהשכלה וברפורמה. רבי פנחס וחידושי תורתו היו נערצים מאד על כל גדולי דורו, הן על גדולי החסידים והן על גדולי המתנגדים.
בראשית שנת תקל"ב, מעט לפני שהגיע לפרנקפורט, שהה רבי פנחס, יחד עם אחיו הגה"ק רבי שמעלקא אב"ד ניקלשבורג, מספר שבועות אצל המגיד ממזריטש, שם קבלו סתרי תורה ועבודת ה' מהמגיד וגדולי תלמידיו (על כך מספר האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש בהקדמתו המפורסמת לשלחן ערוך הרב שנדפסה לראשונה בשנת תקע"ד). האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש מגדיר את רבי פנחס כ"תלמידו של הה"מ נ"ע [הרב המגיד נשמתו עדן]" (לקוטי תורה, במדבר, ז'יטומיר תר"ח, דף כט/2, בהגהה לדברי זקנו בעל התניא). בספרו של רבי פנחס "פנים יפות" מובאים כמה יסודות מתורתו של המגיד ממזריטש (ראה: ערכי ההפלאה, ירושלים תשס"ו, א, עמ' מ-מא), אך הוא מזכירו בפירוש רק במקום אחד בלבד, בפרשת בשלח (דף נז/2) בדיבור המתחיל "ויבאו מרתה" (יש שטענו שהשמטת שמו של המגיד מהספר "פנים יפות" נעוצה באשמת המעתיקים של כתב היד. בהקדמת המו"ל רבי אפרים זלמן מרגליות נכתב כי הספר "פנים יפות" לא נדפס מתוך אוטוגרף המחבר, אלא מהעתק שהעתיק אחד מנכדי המחבר מ"העתק הספר שהיה בכתב ידי סופרים משונים", כלומר שהספר נדפס מכלי שלישי. טענה זו עדיין לא מיישבת את העובדה ששמו לא נזכר אף בספריו שהדפיס ה"הפלאה" בחייו, גם באותם מקומות בהם מקור הרעיונות הוא מתורת המגיד). בתקופת שהותו הקצרה אצל המגיד התיידד ה"הפלאה" עם כמה מתלמידי המגיד, בהם: בעל התניא, רבי זושא מאניפולי ורבי אברהם מקאליסק (עליו כותב ה"הפלאה", בהערכה גדולה, בשנת תקנ"ב: "רעי וחביבי הרב המאור הגדול החסיד המפורסם כמוהר"ר אברהם הכהן מטבריא"). את הערכתו הגדולה אל החסידים עובדי ה' שבטבריה ניתן לראות במכתב שכתב בשנת תקנ"ב: "האנשים השלימים חבורתא קדישתא דבארעא קדישא, אשר נדבה רוחם ונפשם להסתפח בנחלת ה', והשלימו נפשותם להיות מעובדי ה' תמידין כסדרם באוירא דארץ ישראל" (ישורון, כא, עמ' תתנה).
ה"הפלאה" היה ספרא רבה, והרבה לכתוב חידושים על כל חלקי התורה ועל רוב מסכתות הש"ס. לספריו נתן שם כולל: "הפלאה". הספר הראשון מסדרה זו נקרא ספר "כתובה" על מסכת כתובות (אופיבאך תקמ"ז), והשני נקרא ספר "המקנה" על מסכת קידושין (אופיבאך תקס"א). שני אלו נדפסו בחייו, ואילו החלק השלישי מסדרה זו, והוא ספרו "פנים יפות" על התורה, שנדפס בחמשה כרכים (אוסטרהא תקפ"ה-תקפ"ו), נדפס לאחר פטירתו. תשובותיו בהלכה נדפסו בשו"ת "גבעת פנחס".
[4] דף (כששה עמודים כתובים). 19 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות כהים. חלק מהמילים נמחקו או דהו. כתמי שעווה עם פגיעה בטקסט בדף הראשון. קרעים בשוליים.