תיק החקירה של האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, ובו תעודות ומסמכים רשמיים מחקירת האדמו"ר שנערכה בימים הראשונים לאחר התיישבותו בסדיגורה, בשעה שסכנת הסגרה לרוסיה ריחפה מעל לראשו. התיק מכיל: פרוטוקולים מחקירותיהם של האדמו"ר ומלוויו, ראשי הקהילה היהודית והנוצרית בסדיגורה, ועדים נוספים; תעודת מסע צרפתית עמה הבריח האדמו"ר את הגבול; מסמכים, מכתבים ותזכירים שנשלחו על ידי האדמו"ר ומקורביו ועל ידי משרדי המחוז השונים של בוקובינה, גליציה ומולדובה, העוסקים, בין השאר, בהיתר המגורים של האדמו"ר בסדיגורה; ועוד. סדיגורה, טשרנוביץ, למברג, יאסי ונדבורנה, ינואר 1842 - יולי 1843 [שבט תר"ב - אב תר"ג]. גרמנית. שלוש חתימות בכתב-יד האדמו"ר.
בשנת תקצ"ח, עקב הלשנות ועלילות, נאסר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין על ידי שלטונות רוסיה וישב קרוב לשנתיים בכלא. גם לאחר שחרורו, המשיכו השלטונות הרוסים להצר את צעדיו, ובשנת תר"ב נמלט האדמו"ר משטחי רוסיה. לאחר תלאות ונדודים רבים התיישב בעיירה סדיגורה שבבוקובינה, שהייתה חלק משטחי האימפריה האוסטרית. הרוסים, שביקשו להשיב לשטחם את האדמו"ר הנמלט, הגישו בקשת הסגרה לאוסטרים. שלטונות אוסטריה לא נעתרו לבקשת ההסגרה, אך החליטו לפתוח בחקירה עצמאית מקיפה על זהותו של האדמו"ר, אופן חצייתו הלא חוקית את הגבול, מטרת הגעתו לסדיגורה וכוונותיו העתידיות בה (אודות מאורעות אלו ראה להלן בהרחבה).
לפנינו תיק החקירה ההיסטורי, ובו פרוטוקולים מקוריים של החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים. בתיק נחשפים לראשונה פרטים רבים לא ידועים על חייו האישיים של האדמו"ר, על משפחתו ומשפחת אשתו, ומידע רב אודות נתיב בריחתו של האדמו"ר ומסעותיו ברחבי נסיכויות בסרביה, מולדובה, גליציה ובוקובינה, קודם להתיישבותו בסדיגורה, עם פירוט מדוקדק של התאריכים והמקומות, ושל האנשים שליווהו וסייעו לו בדרכו המסוכנת, וכן נתונים נוספים מעניינים אודותיו.
סמוך לבואו של האדמו"ר לסדיגורה בערבו של יום חמישי אור ל-א' אדר תר"ב (10 בפברואר 1842), נשלח חוקר מיוחד בשם וגנר (Wagner), שהתמנה על ידי המשרד המחוזי בטשרנוביץ, לחקור את הפרשה. בחקירתו הזדהה האדמו"ר תחת שם בדוי: ישראל דוננפלד (ראה בהרחבה להלן). החקירה ארכה כחודש ימים, ז' אדר – ב' ניסן תר"ב (17 בפברואר - 13 במרץ 1842), ובמסגרתה נחקרו האדמו"ר ושלושת מלוויו שחצו עמו את הגבול, שמונה עדים יהודים ונוצרים בני העיר סדיגורה וסביבתה, וראשי הקהילה היהודית והנוצרית של סדיגורה. החקירה התנהלה בשפה הגרמנית (בחקירתו, האדמו"ר משיב לחוקר שהוא דובר גרמנית אך לא כותב בה) וכללה מאה שבעים ושש שאלות ותשובות, חתומות בידי החוקר ובידי כל אחד מן הנחקרים בסיומה של כל חקירה. לפנינו עשרות דפי פרוטוקול, כתובים משני צדיהם בכתב-יד בגרמנית. עם שלוש חתימות בכתב-יד קודשו של האדמו"ר.
יום החקירה הראשון החל בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי ז' אדר תר"ב (17 בפברואר 1842) בביתו של האדמו"ר בסדיגורה. עקב חוליו וחלישותו של האדמו"ר, נערכה החקירה כשהאדמו"ר "שוכב על מיטתו... ועשרת הדברות על מצחו [=תפילין]". החקירה נמשכה עד לרדת הליל וכללה שלושים ושש שאלות (שאלות 1-36). כשבועיים מאוחר יותר, בי"ט אדר (1 במרץ), נערכה חקירת המשך של האדמו"ר על ידי אותו חוקר, בעקבות תזכיר שהתקבל מידי השלטונות הרוסים ביאס עם מידע חדש בעניינו של האדמו"ר (תזכיר זה מופיע אף הוא בתיק שלפנינו). חקירה זו כללה שתי שאלות נוספות (שאלות 49-50).
מלבד האדמו"ר נחקרו על ידי החוקר המחוזי: מיכל (ב"ר יעקב) גולדנטל, נתין צרפתי תושב יאס, שבחסות תעודת המסע הצרפתית שלו הבריחו האדמו"ר ומלוויו את הגבול (שאלות 37-48); המשמש יעדל ב"ר פישל (שאלות 153-164); העגלון שמואל בער (שאלות 165-176); משה דוננפלד, אחיו המדומה של האדמו"ר (שאלות 51-54); מספר יהודים מתושבי סדיגורה: בייניש עבנר, ראש הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 55-66), הירש פרולה (שאלות 67-78) ואחיו וולף פרולה (שאלות 79-90), שרול קיפל (שאלות 91-102) ויעקב גרוניך (שאלות 103-115); ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 116-120); השופט הנוצרי של סדיגורה (שאלות 121-134); תושב נוצרי מסדיגורה (שאלות 135-144); ראשי הקהילה הנוצרית בסדיגורה (שאלות 145-148); השלטון המקומי בסדיגורה (שאלות 149-152).
לחקירת החוקר המחוזי קדמה חקירה קצרה מטעם השלטון המקומי של סדיגורה. החקירה נערכה ביום ראשון ג' אדר תר"ב (13 בפברואר 1842), שלושה ימים לאחר בואו של האדמו"ר לסדיגורה, ובמסגרתה נשאל האדמו"ר ארבע שאלות, עליהן השיב תשובות מפורטות.
חתימות האדמו"ר מופיעות בפרוטוקולים אלו בשלושה מקומות: עם פתיחת חקירת החוקר המחוזי בבוקרו של יום ז' אדר (לפני הצגת השאלות), בסיום החקירה בערבו של אותו יום (לאחר תשובה 36), ובתום חקירת ההמשך בי"ט אדר (לאחר תשובה 50). בשלושת המקומות הללו חותם האדמו"ר בשמו "ישראל" בלבד, ולא כפי שנהג לחתום, בשמו ובשם אביו, "ישראל במהור"ר שלום" (כאן נשמט שם אביו מאחר והאדמו"ר השתמש בזהות בדויה, כישראל בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, ראה להלן בהרחבה).
בתיק מופיעות שתי חתימות נוספות בשמו של האדמו"ר, אך הן נכתבו כפי הנראה בידי אחד ממקורביו: בתום החקירה המקדמית בג' אדר (על ידי החוקר המקומי מסדיגורה) חתום "ישראל פרידמאן געבורנ דאנין פעלד [=נולד דוננפלד]", ובמסמך העוסק בהיתר ההתיישבות של האדמו"ר בגליציה מקיץ תר"ג חתום "ישראל פרידמאן" (ייתכן והאות "ן", העבה מיתר האותיות בחתימה זו, נכתבה בידו של האדמו"ר).

תעודת המסע

לתיק החקירה שלפנינו מצורפת תעודת מסע צרפתית באמצעותה הבריח האדמו"ר את הגבול ממולדובה הרוסית לבוקובינה האוסטרית. מתוכנה של תעודה זו אנו למדים לראשונה פרטים רבים, שאינם מתועדים כלל במקורות אחרים (או שהמידע אודותיהם חלקי ושגוי), אודות אופן בריחתו של האדמו"ר ועל נתיב נסיעתו במשך כחודש ימים בעיירות שונות ברחבי בוקובינה וגליציה, קודם להתיישבותו בסדיגורה. תעודה זו, שהייתה לנגד עיניו של החוקר המחוזי, נעשתה לאחד המסמכים המרכזיים בחקירה. האדמו"ר עומת עם המידע העולה ממנה והתאים את גרסתו למתועד בה. חלקו המרכזי של בעליה, מיכל גולדנטל, בפרשת הברחת הגבול חוזר כחוט השני בחקירתם של מרבית הנחקרים.
התעודה הונפקה על ידי הקונסוליה הצרפתית ביאס, בירת מולדובה, בד' שבט תר"ב (15 לינואר 1842), על שמו של מיכל גולדנטל, שמלווה ב"אחיו" האדמו"ר (בפרוטוקולים מתואר מיכל גולדנטל כבן אחותה של הרבנית שרה, אשת האדמו"ר), ובמשרתו (המשמש יעדל ב"ר פישל). הנוסעים, נכתב בתעודה, רכובים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים, נהוגה בידי העגלון שמואל בער, ויעד נסיעתם הוא וינה בירת אוסטריה ופסט שבהונגריה (כיום מזרח בודפסט).
התעודה מודפסת וממולאת ביד (בצרפתית), עם חתימות וחותמות רשמיות של הקונסול הצרפתי במולדובה. בשוליה השמאליים, תחת הכותר "פספורט", מופיע תיאור פיזי מפורט של בעליה מיכל גולדנטל. בגב התעודה רישומים (בגרמנית) המתעדים שבעה מן המקומות בהם חנו האדמו"ר ואנשיו בדרכם לסדיגורה, עם ציון התאריכים, ומלווים בחתימות, חותמות-דיו וחותמות נייר רשמיות (מודבקות) של פקחי ובקרי תחנות המעבר והמכס השונות. בין המקומות המתועדים בגב התעודה, הערים: יאס ובוטושאן שבמולדובה, סוצ'אבה (שאץ) וקמפולונג-מולדובנסק שבבוקובינה, קוסוב שבגליציה, ועוד (בחקירתו של החוקר המחוזי, שאלה ותשובה מס' 21, מציין האדמו"ר מקומות נוספים בהן שהו, עם תיאור מפורט של התאריכים והזמנים עד להגעתם לסדיגורה ב-10 בפברואר 1842).
מהרשום בגב התעודה אנו למדים לראשונה שמסע הבריחה של האדמו"ר ממולדובה החל בעצם יום השבת פרשת בא שחל בד' שבט תר"ב (באותו יום בו הונפקה התעודה). כיוון שסכנת ההסגרה של האדמו"ר לרוסיה נעשתה מוחשית יותר מיום ליום, הייתה נסיעה זו בגדר פיקוח נפש המותרת בשבת (ראה: שו"ת "בית יעקב", סימן קטו).

לתיק החקירה שלפנינו מצורפים מסמכים נוספים העוסקים בפרשה, ובהם: פרוטוקול חתום על ידי ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה, הכולל הצהרה חתומה לגבי זהותו הבדויה של האדמו"ר, 13 בפברואר 1842; מסמך מטעם המשרד המחוזי בטשרנוביץ, ממוען אל החוקר וגנר, המתאר את הרקע לפרשה ואת מטרות החקירה, 14 בפברואר 1842; תזכיר מטעם המשרד המחוזי של מולדובה ביאס שנשלח אל המשרד המחוזי של בוקובינה בטשרנוביץ, המבקש להוכיח את נתינותו הרוסית של האדמו"ר (שאלה 49 בחקירת האדמו"ר עוסקת בתזכיר זה), 21 בפברואר 1842; מספר מסמכים ומכתבים מקיץ 1843 העוסקים בהיתר המגורים של האדמו"ר בגליציה ובוקובינה, ובהם תיעוד מעניין ונדיר על התלבטותו של האדמו"ר היכן לקבוע את מקום מגוריו: הוראה מטעם הנציבות הגליציאנית בלמברג אל ראש המשרד המחוזי בטשרנוביץ, הקובעת כי האדמו"ר יצטרך להגיש בקשה רשמית להתיישבות בגליציה ולהוכיח כי ברשותו לפחות 10 אלפים פלורין, 31 במאי 1843; מכתב חתום בשם "ישראל פרידמן" (כנראה נחתם בידי אחד ממקורביו), ובו מבקש האדמו"ר למשוך את בקשתו הקודמת להיתר מגורים בסדיגורה עד שיחליט סופית היכן לקבוע את מקום מגוריו, טשרנוביץ, 17 ביולי 1843 (תמוז תר"ג); מכתב חתום על ידי ראשי הקהילה בנדבורנה שנשלח אל הנציבות הגליציאנית בלמברג, ובו בקשתם להעניק לאדמו"ר היתר מגורים בעירם; ועוד.

[52] דף, כתובים משני צדיהם, של פרוטוקולי החקירה + [18] דף של מסמכים שונים. 35 ס"מ בקירוב. + [1] דף, תעודת מסע. 44.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. קרעים בדפים בודדים. נתונים בקלסר עור מהודר עם עיטורים מוזהבים ונרתיק עור תואם.

מעשה אושיץ - מאסרו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין ובריחתו מרוסיה
בשנת תקצ"ו, בתקופת שבתו של האדמו"ר ברוז'ין, נמצאו שני הרוגים בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה. ההרוגים היו שני "מוסרים" יהודים, שעסקו בהלשנות לממשלה על חייבי גיוס מהקהילה שאינם רשומים במפקד האוכלוסין, וכן על העלמות מס (על פי הנפסק בשלחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח, סעיף י, הריגת "מוסרים" מותרת, ולדברי הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק ג, הלכה ב, היא אף "מצוה גדולה"). במהלך חקירת הפרשה הגיש המשכיל יוסף פרל תזכיר, שבו טען, בין היתר, כי הרצח בוצע בהוראתו של האדמו"ר מרוז'ין. בתחילת קיץ תקצ"ח נאסר האדמו"ר והוחזק במשך 22 חודשים בכלא צבאי בקייב לצורך החקירה. לבסוף, זוכה האדמו"ר מכל אשמה ובט"ו אדר א' שנת ת"ר הוא שוחרר לביתו שברוז'ין. עם זאת, גם לאחר שחרורו, הטילו עליו השלטונות מעקב ופיקוח משטרתי הדוק שהצרו את צעדיו.
בקיץ תר"א, כששמע שאויביו זוממים עליו בסתר הלשנות חדשות, קיבל האדמו"ר החלטה לעקור מרוז'ין, שהייתה כפופה לשיפוטו של המושל הכללי של החבל הדרום-מערבי באוקראינה, ולעבור יחד עם כל בני משפחתו (כולל אמו הרבנית חוה) אל העיר קישינב, בירת בסרביה. ואכן, בספטמבר 1841 (אלול תר"א או תשרי תר"ב) הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לקישינב. שבועות בודדים לאחר מכן התקבלה ידיעה ממקור מוסמך כי הוחלט, על פי הוראתו הישירה של הצאר ניקולאי, לגרש את האדמו"ר מ"תחום המושב" היהודי ולהגלותו אל אחד הפלכים הרחוקים שבפנים רוסיה. משמעות הדבר הייתה להרחיקו אלפי קילומטרים מכל יישוב יהודי, ובכך לנתקו מחסידיו ומבני עמו. ביוזמתם של כמה ממקורביו, ובתמורה לשוחד רב שניתן למושל קישינב, הונפקה לאדמו"ר תעודת מסע לנסיעה למולדובה (שהייתה בימים ההם נסיכות עצמאית, הנמצאת בשליטה עות'מאנית ותחת חסות רוסית). במולדובה שהה האדמו"ר בקרב חסידיו שביאס ובבוטושאן במשך כשלושה חודשים, מאמצע-סוף אוקטובר 1841 עד אמצע ינואר 1842 (בני משפחתו נותרו לפי שעה בקישינב). כאשר פקודת הגירוש של האדמו"ר הגיעה לידיו של מושל קישינב, מיהר המושל לבקש משלטונות מולדובה להשיב לרשותו את האדמו"ר. כשנודע על כך לאדמו"ר ואנשיו, הוחלט כי עליהם להתרחק לחלוטין מכל תחום ההשפעה הרוסית ולהעתיק את מקום מגוריהם לבוקובינה או לגליציה שבשליטת אוסטריה.
בערבו של יום ב' לפרשת בשלח, אור לז' שבט, בשעה שבע בערב, החל מבצע הברחת הגבול מבוטושאן שבמולדובה לסוצ'אבה (שאץ) שבבוקובינה. בין שתי הערים הללו הפריד נהר הסירט (Siret), ובמסורת החסידית נכרכו סיפורים מופלאים שהתרחשו במהלך חציית הנהר הקפוא באישון ליל. על פי המתועד בפרוטוקולים ובתעודת המסע הנמצאים בתיק החקירה שלפנינו, הפמליה עברה את שומרי הגבולות באמצעות תעודת מסע צרפתית על שם מיכל גולדנטל, שנסע בלוויית האדמו"ר, המשמש יעדל ב"ר פישל והעגלון שמואל בער שנהג בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בתעודה מופיע האדמו"ר כאחיו של מיכל גולדנטל. לאחר למעלה משלושה שבועות של נדודים בעיירותיהם השונות של בוקובינה וגליציה, הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לסדיגורה שבמחוז טשרנוביץ באור ליום שישי, א' אדר תר"ב, בשעה תשע בערב.
אולם בזאת לא תמו תלאותיו של האדמו"ר וסכנת הגירוש עדיין ריחפה מעל לראשו. מלבד זאת שהאדמו"ר נזקק להיתר מגורים קבוע בבוקובינה (אליה נכנס באופן לא חוקי), שלטונות רוסיה המשיכו לפעול בדרכים דיפלומטיות שונות אל מול שלטונות אוסטריה כדי להשיב אליהם את הנמלט, והאוסטרים מצדם החליטו לפתוח בחקירה עצמאית לבירור זהותו ומקורו של האדמו"ר (חקירה זו מתועדת בפרוטוקולים שלפנינו). כדי להימנע מהסגרתו של האדמו"ר לרוסיה, נקטו מקורבי האדמו"ר בתחבולות שונות ומחוכמות. הם מצאו ברשומות התושבים של סדיגורה רישום של ילד בשם ישראל דוננפלד, בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, שעקבותיו נעלמו כארבעים שנים קודם לכן, בהיותו בן שמונה, ומאז לא נודעו עקבותיו. מכיוון שגילו של ישראל דוננפלד תאם את גילו של האדמו"ר, הוצע שהאדמו"ר יאמץ את זהותו. על פי התכנית, יטען האדמו"ר כי בילדותו ביקר דודו העשיר, שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, בסדיגורה למטרת עסקיו, וכאשר ראה את מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, החליט לאמץ לו לבן את ישראל הצעיר ובשובו לרוסיה נטל עמו את הנער. כך גדל בבית דודו וקיבל את שם משפחתו - פרידמן. כעת עם זאת, החליט לשוב לארץ ולעיר מולדתו. במשך כחודש ימים שטחו האדמו"ר והעדים השונים מטעמו את גרסתם זו בפני החוקרים, וטענו כי האדמו"ר הנו למעשה אותו ישראל דוננפלד, שאומץ בצעירותו ושב כעת למולדתו. משכך, בהיותו נתין אוסטריה, לא ניתן להסגירו לרוסיה (גרסה זו מתועדת באריכות ובפרוטרוט בפרוטוקולים של החקירה שנמצאים לפנינו).
המאמצים הרוסיים להשיב את האדמו"ר לשטחה של רוסיה נמשכו למעלה משנה, ובמסגרתם נדונה בקשת ההסגרה בדרגים הגבוהים ביותר של הפקידות הרוסית והאוסטרית. בתום חקירתם הבינו אמנם שלטונות אוסטריה שגרסתו של האדמו"ר בדויה וכוזבת, והוא אכן, כפי שטוענים הרוסים, יליד רוסיה, בנו האמתי של שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, אך הם העדיפו להימנע מגירושו של האדמו"ר. הם דחו את בקשת ההסגרה של הרוסים בתואנות ובנימוקים פורמליים שונים, וטענו שעל פי חוקי ההגירה של אוסטריה, יכול כל אדם המוכיח שברשותו עשרת אלפים פלורין לקבל אישור מגורים. האדמו"ר אכן שלח הצהרה המעידה שיש בידו את הסכום האמור, ובכך נפטר מאימת ההסגרה לרוסיה. לבסוף, נואשו הרוסים מהסגרתו של האדמו"ר והחליטו להסתפק בשלילת נתינותו הרוסית ולמנוע ממנו בעתיד לשוב לשטחי רוסיה לצמיתות. בקיץ תר"ד הצטוו בני משפחת האדמו"ר (אמו, אשתו שרה וילדיו) לעזוב את קישינב (בה התגוררו מאז ראשית שנת תר"ב) ולצאת לאלתר משטחי רוסיה. בראשית אלול תר"ד התאחדו כל בני המשפחה מחדש בסדיגורה. תהליך קבלת היתר המגורים של האדמו"ר ומשפחתו בסדיגורה נמשך עוד מספר שנים, וכלל הגשת בקשות חוזרות ונשנות והתכתבות ענפה עם לשכות המחוז של גליציה ובוקובינה. בחודש חשון תר"ו, לאחר התערבותו של הברון סלומון רוטשילד, התקבל אישור חתום בידי קיסר אוסטריה, פרדיננד הראשון, ובו נכתב שהאדמו"ר רשאי להמשיך להתגורר בסדיגורה (אזרחות אוסטרית, כפי הנראה, לא קיבל האדמו"ר עד יומו האחרון).
סיפור זה על כל פרטיו ופרטי פרטיו נודע עד היום בעיקר מכתביו של משמשו הנאמן רבי יוסף רַט, שהתלווה אל רבו בחלק מנדודיו במשך אותו חורף של שנת תר"ב והעלה את זכרונותיו באריכות ובפירוט על הכתב (גרסה מעובדת ומקוצרת נדפסה לראשונה בספר "ישועות ישראל", פאדגורזע תרס"ד, ואילו הגרסה המקורית והמורחבת נדפסה לראשונה בספר "מגדיל ישועות", ירושלים תש"ן). על מאורע זה בהרחבה, ראה בספרו של פרופסור דוד אסף, דרך המלכות, ירושלים תשנ"ז, פרקים ו-ט.
תיק המסמכים ההיסטורי שנמצא לפנינו כולל את החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים הקשורים בפרשה, והוא מספק לנו לראשונה עדות ראשונית ובלתי אמצעית על המאורעות. הפרוטוקולים והמסמכים מאששים ומאמתים את הגרסה המוכרת, אך גם חושפים פרטים רבים שאינם ידועים ומעניקים תמונה מלאה ואותנטית של הסיפור כולו. שלושה מהפרוטוקולים חתומים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר - "ישראל". 

חתימות הרה"ק מרוז'ין כסגולה לרפואה, שמירה והצלחה
ידוע ומפורסם שהרה"ק מרוז'ין התקשה בכתיבה. את מכתביו היה מקריא לסופריו ומשמשיו הנאמנים, והוא היה חותם עליהם בלבד. נוסח חתימתו במכתביו ששרדו הוא "ישראל במהור"ר שלום". חתימתו תמיד באותיות גדולות, ובקולמוס עבה, כשכל אות מופרדת מחברתה. "ובעצמו אמר פעם, אימתי לומד אדם לכתוב, בנערותו, ואני מעודי לא הייתי נער" (האדמו"ר רבי יצחק מהוסיאטין, שיח יצחק, ירושלים תשנ"ז, עמ' טו).
יחסם של החסידים למכתב שהשתמרה בו חתימתו היה כאל חפץ קדוש שיש בעצם החזקתו סגולה לרפואה וישועה, שמירה והצלחה. על כך אנו למדים מפיהם ומכתביהם של חשובי חסידי רוז'ין: "חסידים אנשי שלומנו המיחסים חשיבות ראשונה במעלה לאגרת או העתקה באשר היא כתובה וחתומה ע"י רבותינו הקדושים, מפיהם ומפי כתבם, ולו רק בשמם. ואילו אגרת הקודש עצמה בה מתנוססת חתימת יד קדשם המקורית, אין ערוך לחשיבותה בעיני אנ"ש החסידים אשר שמרו עליהם מכל משמר, והונחלה מאבות לבנים מדור לדור. בסילודין ורגש קדושה התיחסו אליהם כחפצי סגולה וקמיע של שמירה והצלחה" (אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, א, עמ' יט).
מסופר על הגה"ק רבי שמואל הלר מצפת: "כששכב לישון היה מניח מראשותיו לשמירה מכתב בחתימת יד קדשו של הרה"ק מרוזין" (מאמר מרדכי, סלאנים). כמו כן כותב משמשו הנאמן של הרה"ק מרוז'ין, רבי יוסף רַט, שהייתה בידו הזמנה שקיבל מרבו הקדוש מרוז'ין לחתונת בנו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב "עם חתימת ידו הקדושה, ואחזתיו ולא ארפנו עשרים שנה כמו קמיע באמתחתי" (מגדיל ישועות, ירושלים תש"ן, עמ' לט-מ).
סיפור פלא מסופר על האדמו"ר רבי נחמיה מביכוב, בנו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידו המובהק של הרה"ק מרוז'ין, שפעם לאחר שמל תינוק, נחלה מאד הרך הנולד והיה נראה ששעותיו ספורות: "ויקח זקני [רבי נחמיה] אגרת כתובה על נייר ישן, ויקפל אותה ויתננה ביד אבי הילד, ויצוהו להניח את האגרת למראשותי הילד תחת הכר... והנה תיכף כאשר הניחו הנייר תחת הכר... ראו בחוש כי מרגע לרגע הוטב להילד, עד כי כעבור שעה אחת היה הילד כאחד האדם בריא ושלם. כאשר נתפרסם הדבר בעיר... ראו כי הוא מכתב פשוט כתוב אל זקני בחתימת ידו הקדושה של הרב הקדוש והנורא מרן ישראל מרוזין זי"ע" (ספר "מעשה נחמיה", פראמפאל תרע"ג, אות לז).

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין
הסבא קדישא, עטרת תפארת ישראל, רבינו ישראל פרידמן מרוז'ין (תקנ"ז-תרי"א), המכונה בקהל חסידים "דער הייליגער ריז'ינער", מנהיגם של אלפים ורבבות ברחבי רוסיה, ומאוחר יותר בגלילות בוקבינה וגליציה. גדולי עולם החסידות בדורו (אף אלו שהיו מבוגרים ממנו בעשרות שנים, כדוגמת "האוהב ישראל" מאפטא ואחרים) העריצו אותו בצורה מופלגת, והתבטאו בביטויים נשגבים ומופלאים, שאין להם אח ורע בעולם החסידות, אודות קדושתו ורוממות נשמתו. רבים מגדולי החסידות בדורו אמרו עליו שהוא הוא "צדיק הדור" ושנשמת משיח בן דוד שוכנת בקרבו. הרה"ק רבי אהרן משה מגזע צבי מירושלים, מתלמידי "החוזה" מלובלין, כתב לנכדו רבי צבי אריה מבוטושאן: "תהיה אתה מהקודמים לפניו לרחוץ רגליו ולשתות מימיו, כי השגתי אותו בשנת ת"ר [בחזיון שמימי]... שהוא מלכינו מלך המשיח באמת, והוא נשמת ה"ר ישראל בעש"ט זללה"ה... ואין אתה יודע ערך מעלתו וגדולתו בבית דין הגדול שבירושלים של מעלה, שכולם יראים מלפניו ומבקשים טובתו. ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר בשמים ממעל ובארץ מתחת. ואין כל העולם כולו כדאי לספר בשבחו אפילו כטיפה מן הים הגדול" (מגדל דוד, למברג תרל"ב; קובץ תפארת ישראל, כ, עמ' 19). הגה"ק מקומרנא כותב אודותיו בהקדמה לספרו "היכל הברכה": "הרב הקדוש, איש אלהים, אור מופלא ומכוסה, מוהר"ר ישראל מרוזין, בעת היותי אצלו לקבל אנפי שכינתא [=פני השכינה]... היה יודע ברוח קדשו הכל". הגה"ק רבי אריה ליבוש ליפשיץ אב"ד ווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", כותב עליו בשנת תר"ו: "מאור הגולה, בוצינא קדישא האמיתי, יחיד בדורינו מרוזין, אשר דירתו כעת בק"ק סאדיגערא... אשר תפארת חכמתו נשמע עד להפליא".
הרה"ק מרוז'ין היה בעולם החסידות לסמל של שלימות הדביקות והיראה והביטול להשם יתברך. כל הגיגיו ורעיונותיו היו בעניין הדביקות בהשי"ת, ורבות מאמרותיו שנדפסו עוסקות במעלת הדביקות בהשי"ת. הוא נהג לומר: "אם הייתי יושב אפילו אלף שנים על קעמפא (אינזעל) [אי בודד] ולא היה עמדי אפילו ספר אחד, לא הייתי מסיח דעת אפילו על רגע אחד מהתדבקות בהבורא ברוך הוא" (אביר יעקב, עמ' יג). היה מפורסם בחכמתו ופקחותו ובתפיסתו המהירה. רבים, בהם גם מאנשי האריסטוקרטיה והאצולה הרוסית, צבאו על ביתו ברוז'ין כדי להיעזר בעצותיו המפוכחות בכל שטחי החיים. 
הסבא קדישא מרוז'ין היה בנו של הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהביטש (בן הרה"ק רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד הגדול ממעזריטש). התייתם בגיל שש מאביו, והתחנך וגדל אצל אחיו הגדול הרה"ק רבי אברהם מפרוהביטש (פוהרבישצ'ה). בהיותו בן 17 נפטר אחיו הגדול, ומאז החל להנהיג את עדת החסידים. בשנת תקע"ז בקירוב עקר לרוז'ין, עיירה בפלך ז'יטומיר שבאוקראינה, ומני אז דבק שם המקום לשמו. בשנים תקצ"ח-ת"ר, עקב עלילה, ישב קרוב לשנתיים במאסר. בשנת תר"ב התיישב בסדיגורה, פרוור של עיר המחוז טשרנוביץ שבבוקובינה, ושם גדלו מאד השפעתו ופרסומו בעולם היהודי.
רוב תקופת הנהגתו חפפה לתק