מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
- book (52) Apply book filter
- ספרי (42) Apply ספרי filter
- חסידות (39) Apply חסידות filter
- chassid (39) Apply chassid filter
- ישראל (32) Apply ישראל filter
- jewish (32) Apply jewish filter
- ישראל; (21) Apply ישראל; filter
- יהודים (21) Apply יהודים filter
- ומדינת (21) Apply ומדינת filter
- ארץ (21) Apply ארץ filter
- אישים (21) Apply אישים filter
- ציונות (21) Apply ציונות filter
- ציונות, (21) Apply ציונות, filter
- israel (21) Apply israel filter
- israel; (21) Apply israel; filter
- note (21) Apply note filter
- palestin (21) Apply palestin filter
- person (21) Apply person filter
- zionism (21) Apply zionism filter
- zionism, (21) Apply zionism, filter
- כתבי (19) Apply כתבי filter
- יד (19) Apply יד filter
- manuscript (19) Apply manuscript filter
- letter (16) Apply letter filter
- ספרים (14) Apply ספרים filter
- prayer (13) Apply prayer filter
- גרפיקה (12) Apply גרפיקה filter
- ואמנות (12) Apply ואמנות filter
- art (12) Apply art filter
- graphic (12) Apply graphic filter
- paint (12) Apply paint filter
- אירופה (11) Apply אירופה filter
- קהילות (11) Apply קהילות filter
- סלאוויטא (11) Apply סלאוויטא filter
- וזיטומיר (11) Apply וזיטומיר filter
- ומלכי (11) Apply ומלכי filter
- communiti (11) Apply communiti filter
- european (11) Apply european filter
- monarch (11) Apply monarch filter
- slavita (11) Apply slavita filter
- zhitomir (11) Apply zhitomir filter
- הגהות (10) Apply הגהות filter
- וחתימות (10) Apply וחתימות filter
- ועותקים (10) Apply ועותקים filter
- מיוחסים (10) Apply מיוחסים filter
- עם (10) Apply עם filter
- gloss (10) Apply gloss filter
- import (10) Apply import filter
- ownership (10) Apply ownership filter
- signatur (10) Apply signatur filter
מציג 133 - 144 of 153
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $40,000
הערכה: $50,000 - $80,000
לא נמכר
ארכיונו של צלם העיתונות הישראלי נחום גוטמן, הכולל למעלה מ-20,000 תצלומים וכ-95,000 תשלילים. ישראל, [שנות ה-60 עד שנות ה-80].
הצלם נחום גוטמן נולד בשנת 1934 למשפחה חסידית בעיר דברצן שבהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן, ולאחר שחרורו זנח את אורח החיים הדתי. בגיל 14 עלה לבדו לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער", השתקע בכפר סבא והתפרנס בדוחק כשוליה של מסגר. אל מקצוע צילום העיתונות התגלגל ממש במקרה, בסוף שנות ה-50, כאשר התברר לו שקבוצת רוחצים שצילם ברמת-גן הסתבכה בפרשייה דיפלומטית. הצילומים פורסמו בעיתון "העולם הזה", חוללו שערוריה וסללו את דרכו לעולם העיתונות. בשנים הבאות נעשה גוטמן לצלם מבוקש בכל מערכות העיתונים, לאחד מ"צלמי הבית" של מפלגת מפא"י ולצלם מוכר ביחידות צה"ל. בשנות ה-60 הקים את סוכנות הצילום "ניוזפוט", שהייתה אחראית לכמה מהצילומים הנודעים ביותר של מלחמת ששת הימים. גוטמן עצמו הגיע עם כוחות השריון עד לתעלת סואץ. שש שנים אחר כך, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נשלח בשנית לחזית הדרום והפעם הגיע עם הכוחות שהגיעו לצד המצרי של התעלה. קשריו הטובים בצמרת ההנהגה והצבא אפשרו לו לצלם כמה מבכירי המנהיגים והמצביאים במעמדים ציבוריים וברגעים אינטימיים – משה דיין ואריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, דוד בן גוריון ואשתו פולה, מנחם בגין בחברת בני משפחתו ורבים אחרים.
גוטמן עסק גם בתיעוד חיי התרבות בארץ והיה מעורה בחיי הבוהמה. את היכרותו הראשונה עם כמה מאנשי התרבות הבולטים של אותה התקופה עשה בבית הקפה התל-אביבי "כסית". על האופן שבו הצליח לפרסם את שמו כצלם בקרב באי בית הקפה, סיפר בספרו "מזווית אחרת" (תל-אביב, 1998): "כל אימת שיצאתי ל'כסית', בקשתי קודם לכן מן הפקידה שלי לצלצל אלי מפעם לפעם לבית הקפה ולבקש את צלם העתונות נחום גוטמן. חצקל איש כסית או אחד ממלצריו, נהגו לצעוק 'נחום גוטמן הצלם, טלפון!', אני נהגתי לצעוק חזרה כי אני עסוק בצילום או בחזרה [...] אט אט ידעו כל באי הקפה כי אני צלם עתונות והחלו לזרום אלי הצעות".
בסוף שנות ה-80 פתח גוטמן חנות צילום בתל-אביב ומשך את ידיו מצילום עיתונות. את ההחלטה לערוך הסבה במקצועו הסביר כך: "כצלם עיתונות שאפתי תמיד לצלם את אותן התמונות שיוכלו לבוא במקום אותן 'אלף המילים'. תמיד השתדלתי שצילומי יהיו הטובים ביותר. רציתי תמיד שהם יבטאו בצורה מרשימה ביותר את הנושא המצולם... הקליק של מצלמתי צריך היה ליצור את אותה תמונה שתהיה שונה מתמונותיהם של צלמים אחרים... בד בבד עם שאיפתי להשיג את אותם צילומים מיוחדים, שאפתי גם להגיע לפרסום צילומי לפני כל הצלמים האחרים... אולם, עם חלוף השנים התחלתי לחוש בעייפות מסוימת. לא חשתי שוב באותו רצון להמשיך ברדיפה האינסופית אחרי אותם צילומים מיוחדים... ולשלם את המחיר... לא פרשתי לחלוטין מענף הצילום... נראה שמי שנדבק פעם אחת בחייו בחידק הצילום לא יירפא ממנו לעולם" ("מזווית אחרת". תל-אביב, 1998. עמ' 240).
הארכיון שלפנינו כולל תיעוד יוצא דופן בהיקפו של מגוון היבטים בהוויה הישראלית על פני קרוב לשלושה עשורים – מרבית שנות פעילותו של גוטמן כצלם עיתונות.
בין היתר, מופיעים בארכיון:
• תצלומים המתעדים מנהיגים, פוליטיקאים, אנשי ציבור ורבנים ישראליים, בחייהם הציבוריים והפרטיים – דוד בן גוריון, מנחם בגין, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין, יצחק רבין, שמעון פרס, אריאל שרון, אבא אבן, דב יוסף, הרב עמרם בלוי (במהלך ביקור באתר חפירות ארכיאולוגיות), הרבנים איסר יהודה אונטרמן ואריה לוין בחברת מנחם בגין, ורבים אחרים.
• תצלומים המתעדים אירועים פוליטיים ואקטואליים, בהם: תצלומי הפגנות מכל קצווי הקשת הפוליטית (הפנתרים השחורים, הפגנה של מפלגת מק"י, הפגנת חרדים במחאה על הצעת החוק בנושא "מיהו יהודי", הפגנת שי"ח בהשתתפות דן בן אמוץ, ועוד); סיור של משה דיין, טדי קולק והראשון לציון יצחק ניסים בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים; ביקור טדי קנדי בארץ; ביקורי דיפלומטים ומנהיגים מרחבי העולם; הלוויות אישים (לוי אשכול, פולה בן גוריון ואחרים); ועוד.
• תצלומים המתעדים את מלחמות ישראל, חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בהם תצלומים רבים המתעדים את מלחמת יום הכיפורים (צליחת התעלה על גשר הגלילים, חיילי צה"ל בגדה המערבית של תעלת סואץ, משה דיין מבקר ביחידות השונות, הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד חזית הדרום חיים בר-לב, אריאל שרון, ואחרים); תצלומים המתעדים את כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, חיילי צה"ל נכנסים להר הבית ולרחבת הכותל; אימוני צה"ל, מצעדים ומטסים בימי עצמאות, תצלומים רבים של משטרת ישראל, ועוד.
• תצלומים המתעדים אישים ואירועים מעולם האמנות, התרבות והבידור הישראלי, בהם: תצלומי קולנוע (הקרנות סרטים, פסטיבלי קולנוע, שחקני הסרטים "אקסודוס", "איי לייק מייק", "אלדורדו" ועוד, חלקם על סט הצילומים); תצלומים של אמני במה ותיאטרון (בהם חנה רובינא, אריק איינשטיין, שלישיית "הגשש החיוור", שייקה אופיר, גידי גוב, שלמה ארצי ורבקה מיכאלי); תצלומים של סופרים ואנשי רוח (תצלום משותף של נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, ותצלומים של נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ואחרים); תצלומי דוגמניות ותצוגות אופנה; ותצלומים רבים של תחרויות ספורט (כדורגל, כדורעף, שחייה, סיף ועוד).
• תצלומים נוספים, המתעדים את חיי היום יום ברחבי הארץ.
רבים מהתצלומים חתומים בצדם האחורי בחותמות-דיו וחלקם חתומים בחתימת-ידו של גוטמן. כמה מהתצלומים צולמו בידי צלמים אחרים.
התצלומים נתונים בלמעלה ממאה קופסאות, ומחולקים על פי נושאים שונים (מסודרים לפי סדר האלף-בית). לתצלומים נלווית הכרטסת המקורית ששימשה את גוטמן בעבודתו.
לצד התצלומים, כולל האוסף גם כ-95,000 תשלילים. התשלילים מתעדים גם הם את מגוון הנושאים בהם עסק גוטמן ומעשירים את החומר התיעודי שבאוסף.
גודל ומצב משתנים.
הצלם נחום גוטמן נולד בשנת 1934 למשפחה חסידית בעיר דברצן שבהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן, ולאחר שחרורו זנח את אורח החיים הדתי. בגיל 14 עלה לבדו לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער", השתקע בכפר סבא והתפרנס בדוחק כשוליה של מסגר. אל מקצוע צילום העיתונות התגלגל ממש במקרה, בסוף שנות ה-50, כאשר התברר לו שקבוצת רוחצים שצילם ברמת-גן הסתבכה בפרשייה דיפלומטית. הצילומים פורסמו בעיתון "העולם הזה", חוללו שערוריה וסללו את דרכו לעולם העיתונות. בשנים הבאות נעשה גוטמן לצלם מבוקש בכל מערכות העיתונים, לאחד מ"צלמי הבית" של מפלגת מפא"י ולצלם מוכר ביחידות צה"ל. בשנות ה-60 הקים את סוכנות הצילום "ניוזפוט", שהייתה אחראית לכמה מהצילומים הנודעים ביותר של מלחמת ששת הימים. גוטמן עצמו הגיע עם כוחות השריון עד לתעלת סואץ. שש שנים אחר כך, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נשלח בשנית לחזית הדרום והפעם הגיע עם הכוחות שהגיעו לצד המצרי של התעלה. קשריו הטובים בצמרת ההנהגה והצבא אפשרו לו לצלם כמה מבכירי המנהיגים והמצביאים במעמדים ציבוריים וברגעים אינטימיים – משה דיין ואריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, דוד בן גוריון ואשתו פולה, מנחם בגין בחברת בני משפחתו ורבים אחרים.
גוטמן עסק גם בתיעוד חיי התרבות בארץ והיה מעורה בחיי הבוהמה. את היכרותו הראשונה עם כמה מאנשי התרבות הבולטים של אותה התקופה עשה בבית הקפה התל-אביבי "כסית". על האופן שבו הצליח לפרסם את שמו כצלם בקרב באי בית הקפה, סיפר בספרו "מזווית אחרת" (תל-אביב, 1998): "כל אימת שיצאתי ל'כסית', בקשתי קודם לכן מן הפקידה שלי לצלצל אלי מפעם לפעם לבית הקפה ולבקש את צלם העתונות נחום גוטמן. חצקל איש כסית או אחד ממלצריו, נהגו לצעוק 'נחום גוטמן הצלם, טלפון!', אני נהגתי לצעוק חזרה כי אני עסוק בצילום או בחזרה [...] אט אט ידעו כל באי הקפה כי אני צלם עתונות והחלו לזרום אלי הצעות".
בסוף שנות ה-80 פתח גוטמן חנות צילום בתל-אביב ומשך את ידיו מצילום עיתונות. את ההחלטה לערוך הסבה במקצועו הסביר כך: "כצלם עיתונות שאפתי תמיד לצלם את אותן התמונות שיוכלו לבוא במקום אותן 'אלף המילים'. תמיד השתדלתי שצילומי יהיו הטובים ביותר. רציתי תמיד שהם יבטאו בצורה מרשימה ביותר את הנושא המצולם... הקליק של מצלמתי צריך היה ליצור את אותה תמונה שתהיה שונה מתמונותיהם של צלמים אחרים... בד בבד עם שאיפתי להשיג את אותם צילומים מיוחדים, שאפתי גם להגיע לפרסום צילומי לפני כל הצלמים האחרים... אולם, עם חלוף השנים התחלתי לחוש בעייפות מסוימת. לא חשתי שוב באותו רצון להמשיך ברדיפה האינסופית אחרי אותם צילומים מיוחדים... ולשלם את המחיר... לא פרשתי לחלוטין מענף הצילום... נראה שמי שנדבק פעם אחת בחייו בחידק הצילום לא יירפא ממנו לעולם" ("מזווית אחרת". תל-אביב, 1998. עמ' 240).
הארכיון שלפנינו כולל תיעוד יוצא דופן בהיקפו של מגוון היבטים בהוויה הישראלית על פני קרוב לשלושה עשורים – מרבית שנות פעילותו של גוטמן כצלם עיתונות.
בין היתר, מופיעים בארכיון:
• תצלומים המתעדים מנהיגים, פוליטיקאים, אנשי ציבור ורבנים ישראליים, בחייהם הציבוריים והפרטיים – דוד בן גוריון, מנחם בגין, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין, יצחק רבין, שמעון פרס, אריאל שרון, אבא אבן, דב יוסף, הרב עמרם בלוי (במהלך ביקור באתר חפירות ארכיאולוגיות), הרבנים איסר יהודה אונטרמן ואריה לוין בחברת מנחם בגין, ורבים אחרים.
• תצלומים המתעדים אירועים פוליטיים ואקטואליים, בהם: תצלומי הפגנות מכל קצווי הקשת הפוליטית (הפנתרים השחורים, הפגנה של מפלגת מק"י, הפגנת חרדים במחאה על הצעת החוק בנושא "מיהו יהודי", הפגנת שי"ח בהשתתפות דן בן אמוץ, ועוד); סיור של משה דיין, טדי קולק והראשון לציון יצחק ניסים בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים; ביקור טדי קנדי בארץ; ביקורי דיפלומטים ומנהיגים מרחבי העולם; הלוויות אישים (לוי אשכול, פולה בן גוריון ואחרים); ועוד.
• תצלומים המתעדים את מלחמות ישראל, חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בהם תצלומים רבים המתעדים את מלחמת יום הכיפורים (צליחת התעלה על גשר הגלילים, חיילי צה"ל בגדה המערבית של תעלת סואץ, משה דיין מבקר ביחידות השונות, הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד חזית הדרום חיים בר-לב, אריאל שרון, ואחרים); תצלומים המתעדים את כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, חיילי צה"ל נכנסים להר הבית ולרחבת הכותל; אימוני צה"ל, מצעדים ומטסים בימי עצמאות, תצלומים רבים של משטרת ישראל, ועוד.
• תצלומים המתעדים אישים ואירועים מעולם האמנות, התרבות והבידור הישראלי, בהם: תצלומי קולנוע (הקרנות סרטים, פסטיבלי קולנוע, שחקני הסרטים "אקסודוס", "איי לייק מייק", "אלדורדו" ועוד, חלקם על סט הצילומים); תצלומים של אמני במה ותיאטרון (בהם חנה רובינא, אריק איינשטיין, שלישיית "הגשש החיוור", שייקה אופיר, גידי גוב, שלמה ארצי ורבקה מיכאלי); תצלומים של סופרים ואנשי רוח (תצלום משותף של נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, ותצלומים של נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ואחרים); תצלומי דוגמניות ותצוגות אופנה; ותצלומים רבים של תחרויות ספורט (כדורגל, כדורעף, שחייה, סיף ועוד).
• תצלומים נוספים, המתעדים את חיי היום יום ברחבי הארץ.
רבים מהתצלומים חתומים בצדם האחורי בחותמות-דיו וחלקם חתומים בחתימת-ידו של גוטמן. כמה מהתצלומים צולמו בידי צלמים אחרים.
התצלומים נתונים בלמעלה ממאה קופסאות, ומחולקים על פי נושאים שונים (מסודרים לפי סדר האלף-בית). לתצלומים נלווית הכרטסת המקורית ששימשה את גוטמן בעבודתו.
לצד התצלומים, כולל האוסף גם כ-95,000 תשלילים. התשלילים מתעדים גם הם את מגוון הנושאים בהם עסק גוטמן ומעשירים את החומר התיעודי שבאוסף.
גודל ומצב משתנים.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $20,000
הערכה: $40,000 - $60,000
נמכר ב: $35,000
כולל עמלת קונה
עשרים ושניים מכתבים ושלושה שירים, שנשלחו מאת המשורר ההודי רבינדרנת טאגור לאשת המסעות הארץ-ישראלית שלומית פרידה פלאום. שנטיניקטן (הודו), ומקומות נוספים, תחילת שנות ה-20 עד תחילת שנות ה-40. אנגלית (פריטים ספורים עם כיתוב בבנגלית).
שלומית פרידה פלאום, הנחשבת לאשת המסעות העברייה הראשונה, נולדה בשנת 1893 בעיר קובנה שבליטה, נצר לרבי שלמה לוריא. בשנת 1911 עלתה לארץ ישראל לבדה, ובמשך עשר שנים נדדה בין עריה השונות ותיעדה אותן ביומנים ובציורים. בשנת 1921 החליטה להרחיב את מסעותיה מעבר לים, נסעה לארה"ב ובעיר ניו-יורק פגשה לראשונה את המשורר רבינדרנת טאגור. לאחר פגישתם כתבה ביומנה: "מעתה ואילך לא נהלוך שוב עצומי עיניים". טאגור גילה עניין רב בסיפורה של פלאום, במוצאה היהודי ודעותיה הציוניות, והזמינה לבקרו באשראם שהנהיג במערב בנגל – "שנטיניקטן". שנה אחר כך, הגיעה פלאום למקום ונותרה בו במשך שנתיים. בתקופה זו, החשובה והמשפיעה בחייה, הייתה פלאום תלמידתו הקרובה של טאגור, ובין השניים נקשרה חברות אמיצה, שהתמידה עד יום מותו של טאגור.
לפנינו אוסף מכתבים, כתובים בכתב-יד ומודפסים במכונת כתיבה, ששלח טאגור לפלאום במשך קרוב לעשרים שנה. במכתבים פונה טאגור לשלומית בשם Shanti (מילה שמשמעותה בהינדית "שלום", והיא נבחרה כמעין תרגום לשם העברי "שלומית") והם משקפים את עולמו הרוחני של טאגור, את התמורות שהתחוללו בעולם בתקופה זו וכן את הקרבה הגדולה שבינו ובין פלאום.
המכתבים המוקדמים שבאוסף כתובים ברובם בכתב-יד, והם מרבים להתייחס לתקופת שהייתה של פלאום באשראם שהנהיג טאגור, "שנטיניקטן". במכתב מחודש אוקטובר 1923, כותב טאגור: "יש בי חיבה עמוקה כלפיך, וכולנו כאן אסירי תודה על התרומה הנדיבה שלך [...] אני תוהה אם אי פעם ימולא המקום שהשארת באופן ראוי". במכתב אחר מאותה השנה, כותב טאגור: "הבאת עמך למקדש-האידאל שלנו אהבה [...] הבאת אותה ממעבר לים, מעבר להבדלי התרבות והגזע, שומרת עליה זכה, ומשיבה בעדינות לקריאת סביבה שאינה ידועה לך".
במכתבים אחרים מתקופה זו, מגלה טאגור עניין רב בארץ ישראל ובציונות, מודה לפלאום על ספרים ששלחה לו בנושאים אלה ואף מביע את כוונתו להגיע לביקור: "הלוואי והחיפזון שלי לנסוע לדרום אמריקה לא היה מונע ממני לבקר בארץ ישראל ולכונן קשרים עם אלו מכם שנאבקים עבור הזדמנות גדולה" (1925).
המכתבים המאוחרים שבאוסף מודפסים ברובם במכונת כתיבה, והם מרבים להתייחס למצב העולם, המלחמה שבפתח, וגילו המבוגר של טאגור. במכתב משנת 1938, כותב טאגור: "אם אמנם לא קבלת כל תגובה על מכתבך הקודם, האשימי בזה את גילי, או את המזכיר שלי, אבל עלי תהיי מוכרחה לחוס. זכרי שלעט האומלל שלי רשות כלשהי לבקש מנוחה, מקץ שלושת-רבעי מאה של שירות נאמן כל כך". במכתב מעניין משנת 1936, מתייחס טאגור באריכות ל"מרד הערבי הגדול": "כואב לי מאוד לקרוא על הסכסוך המדמם בין יהודים וערבים בארץ ישראל [...] אנו, שהכרנו כבר בעיות בין קהילות בהודו, יכולים בקלות להעלות בדמיוננו את המצב – האכזריות וחוסר השחר הגמורים של מאבק בין-גזעי מטורף מסוג זה. אולם היכן היא הדרך החוצה? האינך מרגישה שהעולם הלמוד-מלחמה שלנו נעשה רק יותר דוחה וברוטאלי מאשר היה? נדמה, כמעט, שאנו נסוגים בחזרה לעבר ימי הביניים, אל תקופה שבה זוועת מצמררות היו מתחוללות מדי יום בשם הדת והאנושות. אני הולך ונואש מן העולם". אחד המכתבים האחרונים שבאוסף נכתב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו כותב טאגור: "היום כולנו שותפים למשאלה אחת ויחידה – שהעולם המעונה הזה יחלים במהרה מקדחת הטירוף שאחזה בו. רעד עובר בי למחשבה על העתיד, שמא שנת 1940 תסתיים כפי שהחלה, עם מעשי-טבח מכל עבר [...] טוב לשמוע שארץ ישראל שקטה יותר ושאתם כולכם כשורה. מסרי את מיטב האיחולים לפרופסור איינשטיין ולפרופסור גייגר, אם הם עוד שם".
חלק מהמכתבים כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של טאגור, ועל גבי מקצתם מודבקת תווית נייר עם ראשי התיבות של שמו.
לצד המכתבים, מופיעים באוסף שלושה שירים בכתב-יד (ייתכן שצורפו למכתבים או הוענקו כמזכרת לפלאום): שיר מספר 70 מתוך המחזור Fruit-Gathering, חתום בחתימת-ידו של טאגור; שיר ארוך בן שני חלקים, חתום ומוקדש בכתב-ידו של טאגור (שיר זה הופיע במכתב ששלח טאגור למהאטמה גאנדי בשנת 1919, העוסק בפציפיזם); ושיר ארוך (שלושה עמודים) הכתוב בבנגלית.
מצורפים: מברק ששלח טאגור לפלאם בשנת 1928; שישה מכתבים שנשלחו אל פלאום מאת בנו של טאגור ורעייתו, רת'ינדראנאת ופרטימה טאגור; מכתב אחד מאת מזכירו האישי של טאגור (מודיע שטאגור חלה וכמעט הוציא את נשמתו במהלך הלילה); חמש מעטפות שבהן נשלחו המכתבים.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
המשורר רבינדרנת טאגור (1861-1941) נולד בעיר קולקטה (כלכותה) לאחת המשפחות המיוחסות והמשפיעות בבנגל. אביו, דבנדרנת טאגור, היה פילוסוף ומנהיג דתי מהקאסטה הברהמינית (כוהני הדת המהווים את המעמד העליון בחברה ההודית), ובילה את מרבית זמנו בנסיעות הרחק מילדיו. טאגור ואחיו התחנכו בעיקר בידי משרתים, וספגו בביתם השפעות תרבותיות מערביות ומסורתיות רחבות מאוד (מרבית האחים נעשו בבגרותם לסופרים, משוררים ואנשי רוח). בגיל 17 נשלח טאגור ללימודי משפטים באנגליה ולאחר ששב לארצו, החל לפרסם שירים, מחזות וסיפורים. יצירתו הותירה רושם חסר תקדים בארצו, אולם נותרה בלתי ידועה ברחבי העולם עד להופעת קובץ שיריו הראשון, "גיטאנג'לי" (בנגלית: מתת-שיר), בתרגום לאנגלית. מאה ושלושת השירים שנכללו בקובץ, כולם בתרגומו של טאגור עצמו, חשפו לראשונה את עבודתו לעיני המערב וחוללו טלטלה בעולם הספרות. בהקדמה שחיבר לספר, כתב המשורר וויליאם באטלר ייטס (זוכה פרס נובל אף הוא) – "השירים האלו, שבשפתם המקורית, כך אומרים האנשים מהודו, הם מלאי ריתמוס עדין, בעלי גווני צבע בלתי ניתנים לתרגום, בעלי מקצב מקורי כל כך - מציגים בהלך מחשבתם עולם שחלמתי עליו במשך כל ימי חיי". בעקבות הופעת הספר, הוענק לטאגור בשנת 1913 פרס נובל לספרות.
לצד עבודתו הספרותית, נודע טאגור בזכות פעילותו החברתית-פוליטית, ובעיקר בזכות תרומתו לתנועת העצמאות ההודית, שאת הכינוי של מנהיגה טבע בעצמו – מאהטמה (הנפש הגדולה). לאחר שזכתה הודו בעצמאותה, נבחר שירו "ג'אנה גאנה מאנה" להימנונה הלאומי הרשמי. מוכרת פחות היתה אהדתו הגדולה לתנועה הציונית, שטאגור האמין שהיא "אחד הבסיסים של השלום והצדק העולמיים", וההערכה שרחש לעם היהודי, שחשב שנועד לגשר בין המזרח והמערב.
ההיכרות בין טאגור ובין פלאום תועדה בשני ספרים שחיברה פלאום: "בת ישראל נודדת" (ירושלים, תרצ"ה) ו"רבינדרא-נת טאגור" (ירושלים, תש"ו). חלק מהמכתבים שלפנינו הובאו בספרים בתרגומה של פלאום וחלקם, כנראה, טרם ראו אור.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
שלומית פרידה פלאום, הנחשבת לאשת המסעות העברייה הראשונה, נולדה בשנת 1893 בעיר קובנה שבליטה, נצר לרבי שלמה לוריא. בשנת 1911 עלתה לארץ ישראל לבדה, ובמשך עשר שנים נדדה בין עריה השונות ותיעדה אותן ביומנים ובציורים. בשנת 1921 החליטה להרחיב את מסעותיה מעבר לים, נסעה לארה"ב ובעיר ניו-יורק פגשה לראשונה את המשורר רבינדרנת טאגור. לאחר פגישתם כתבה ביומנה: "מעתה ואילך לא נהלוך שוב עצומי עיניים". טאגור גילה עניין רב בסיפורה של פלאום, במוצאה היהודי ודעותיה הציוניות, והזמינה לבקרו באשראם שהנהיג במערב בנגל – "שנטיניקטן". שנה אחר כך, הגיעה פלאום למקום ונותרה בו במשך שנתיים. בתקופה זו, החשובה והמשפיעה בחייה, הייתה פלאום תלמידתו הקרובה של טאגור, ובין השניים נקשרה חברות אמיצה, שהתמידה עד יום מותו של טאגור.
לפנינו אוסף מכתבים, כתובים בכתב-יד ומודפסים במכונת כתיבה, ששלח טאגור לפלאום במשך קרוב לעשרים שנה. במכתבים פונה טאגור לשלומית בשם Shanti (מילה שמשמעותה בהינדית "שלום", והיא נבחרה כמעין תרגום לשם העברי "שלומית") והם משקפים את עולמו הרוחני של טאגור, את התמורות שהתחוללו בעולם בתקופה זו וכן את הקרבה הגדולה שבינו ובין פלאום.
המכתבים המוקדמים שבאוסף כתובים ברובם בכתב-יד, והם מרבים להתייחס לתקופת שהייתה של פלאום באשראם שהנהיג טאגור, "שנטיניקטן". במכתב מחודש אוקטובר 1923, כותב טאגור: "יש בי חיבה עמוקה כלפיך, וכולנו כאן אסירי תודה על התרומה הנדיבה שלך [...] אני תוהה אם אי פעם ימולא המקום שהשארת באופן ראוי". במכתב אחר מאותה השנה, כותב טאגור: "הבאת עמך למקדש-האידאל שלנו אהבה [...] הבאת אותה ממעבר לים, מעבר להבדלי התרבות והגזע, שומרת עליה זכה, ומשיבה בעדינות לקריאת סביבה שאינה ידועה לך".
במכתבים אחרים מתקופה זו, מגלה טאגור עניין רב בארץ ישראל ובציונות, מודה לפלאום על ספרים ששלחה לו בנושאים אלה ואף מביע את כוונתו להגיע לביקור: "הלוואי והחיפזון שלי לנסוע לדרום אמריקה לא היה מונע ממני לבקר בארץ ישראל ולכונן קשרים עם אלו מכם שנאבקים עבור הזדמנות גדולה" (1925).
המכתבים המאוחרים שבאוסף מודפסים ברובם במכונת כתיבה, והם מרבים להתייחס למצב העולם, המלחמה שבפתח, וגילו המבוגר של טאגור. במכתב משנת 1938, כותב טאגור: "אם אמנם לא קבלת כל תגובה על מכתבך הקודם, האשימי בזה את גילי, או את המזכיר שלי, אבל עלי תהיי מוכרחה לחוס. זכרי שלעט האומלל שלי רשות כלשהי לבקש מנוחה, מקץ שלושת-רבעי מאה של שירות נאמן כל כך". במכתב מעניין משנת 1936, מתייחס טאגור באריכות ל"מרד הערבי הגדול": "כואב לי מאוד לקרוא על הסכסוך המדמם בין יהודים וערבים בארץ ישראל [...] אנו, שהכרנו כבר בעיות בין קהילות בהודו, יכולים בקלות להעלות בדמיוננו את המצב – האכזריות וחוסר השחר הגמורים של מאבק בין-גזעי מטורף מסוג זה. אולם היכן היא הדרך החוצה? האינך מרגישה שהעולם הלמוד-מלחמה שלנו נעשה רק יותר דוחה וברוטאלי מאשר היה? נדמה, כמעט, שאנו נסוגים בחזרה לעבר ימי הביניים, אל תקופה שבה זוועת מצמררות היו מתחוללות מדי יום בשם הדת והאנושות. אני הולך ונואש מן העולם". אחד המכתבים האחרונים שבאוסף נכתב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו כותב טאגור: "היום כולנו שותפים למשאלה אחת ויחידה – שהעולם המעונה הזה יחלים במהרה מקדחת הטירוף שאחזה בו. רעד עובר בי למחשבה על העתיד, שמא שנת 1940 תסתיים כפי שהחלה, עם מעשי-טבח מכל עבר [...] טוב לשמוע שארץ ישראל שקטה יותר ושאתם כולכם כשורה. מסרי את מיטב האיחולים לפרופסור איינשטיין ולפרופסור גייגר, אם הם עוד שם".
חלק מהמכתבים כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של טאגור, ועל גבי מקצתם מודבקת תווית נייר עם ראשי התיבות של שמו.
לצד המכתבים, מופיעים באוסף שלושה שירים בכתב-יד (ייתכן שצורפו למכתבים או הוענקו כמזכרת לפלאום): שיר מספר 70 מתוך המחזור Fruit-Gathering, חתום בחתימת-ידו של טאגור; שיר ארוך בן שני חלקים, חתום ומוקדש בכתב-ידו של טאגור (שיר זה הופיע במכתב ששלח טאגור למהאטמה גאנדי בשנת 1919, העוסק בפציפיזם); ושיר ארוך (שלושה עמודים) הכתוב בבנגלית.
מצורפים: מברק ששלח טאגור לפלאם בשנת 1928; שישה מכתבים שנשלחו אל פלאום מאת בנו של טאגור ורעייתו, רת'ינדראנאת ופרטימה טאגור; מכתב אחד מאת מזכירו האישי של טאגור (מודיע שטאגור חלה וכמעט הוציא את נשמתו במהלך הלילה); חמש מעטפות שבהן נשלחו המכתבים.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
המשורר רבינדרנת טאגור (1861-1941) נולד בעיר קולקטה (כלכותה) לאחת המשפחות המיוחסות והמשפיעות בבנגל. אביו, דבנדרנת טאגור, היה פילוסוף ומנהיג דתי מהקאסטה הברהמינית (כוהני הדת המהווים את המעמד העליון בחברה ההודית), ובילה את מרבית זמנו בנסיעות הרחק מילדיו. טאגור ואחיו התחנכו בעיקר בידי משרתים, וספגו בביתם השפעות תרבותיות מערביות ומסורתיות רחבות מאוד (מרבית האחים נעשו בבגרותם לסופרים, משוררים ואנשי רוח). בגיל 17 נשלח טאגור ללימודי משפטים באנגליה ולאחר ששב לארצו, החל לפרסם שירים, מחזות וסיפורים. יצירתו הותירה רושם חסר תקדים בארצו, אולם נותרה בלתי ידועה ברחבי העולם עד להופעת קובץ שיריו הראשון, "גיטאנג'לי" (בנגלית: מתת-שיר), בתרגום לאנגלית. מאה ושלושת השירים שנכללו בקובץ, כולם בתרגומו של טאגור עצמו, חשפו לראשונה את עבודתו לעיני המערב וחוללו טלטלה בעולם הספרות. בהקדמה שחיבר לספר, כתב המשורר וויליאם באטלר ייטס (זוכה פרס נובל אף הוא) – "השירים האלו, שבשפתם המקורית, כך אומרים האנשים מהודו, הם מלאי ריתמוס עדין, בעלי גווני צבע בלתי ניתנים לתרגום, בעלי מקצב מקורי כל כך - מציגים בהלך מחשבתם עולם שחלמתי עליו במשך כל ימי חיי". בעקבות הופעת הספר, הוענק לטאגור בשנת 1913 פרס נובל לספרות.
לצד עבודתו הספרותית, נודע טאגור בזכות פעילותו החברתית-פוליטית, ובעיקר בזכות תרומתו לתנועת העצמאות ההודית, שאת הכינוי של מנהיגה טבע בעצמו – מאהטמה (הנפש הגדולה). לאחר שזכתה הודו בעצמאותה, נבחר שירו "ג'אנה גאנה מאנה" להימנונה הלאומי הרשמי. מוכרת פחות היתה אהדתו הגדולה לתנועה הציונית, שטאגור האמין שהיא "אחד הבסיסים של השלום והצדק העולמיים", וההערכה שרחש לעם היהודי, שחשב שנועד לגשר בין המזרח והמערב.
ההיכרות בין טאגור ובין פלאום תועדה בשני ספרים שחיברה פלאום: "בת ישראל נודדת" (ירושלים, תרצ"ה) ו"רבינדרא-נת טאגור" (ירושלים, תש"ו). חלק מהמכתבים שלפנינו הובאו בספרים בתרגומה של פלאום וחלקם, כנראה, טרם ראו אור.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $4,000
נמכר ב: $1,500
כולל עמלת קונה
אחד עשר פריטי נייר בכתב-ידו של המשורר שאול טשרניחובסקי: חמש טיוטות למעשיות ושירי ילדים ושישה מכתבים ליוסף קלוזנר. סנקט פטרבורג, היידלברג, הורודנה ומקומות נוספים, המחצית הראשונה של המאה ה-20.
1-5. חמש טיוטות, כתובות בכתב-יד גדול ומנוקד, למעשיות ושירי ילדים: • "הבת קול האחרונה" – גרסה שחיבר טשרניחובסקי לאגדה על אביו של רש"י והאבן היקרה. גרסה זו שונה מעט מגרסאות מוכרות יותר של האגדה (בין היתר, שונה מקורה של האבן למקדש בג'ונגל, ותחבולתו של האב הוחלפה בניפוץ של האבן על רצפת ביתו של חשמן). בסוף הסיפור הערה בכתב-יד: "ספור זה שמעתי מפי אמי ז"ל, ולא עלתה אז בדעתי שעתיד אני לספר דבריה לתינוקות של בית ישראל בארץ ישראל"). • הזנבנוע – שיר לילדים על ציפור שמגיעה מהצפון הרחוק בעונת הסתיו (על פי הערה בשולי השיר, מבוסס השם "זנבנוע" על שמה הרוסי של הציפור, המניעה את זנבה תוך כדי הליכה. שם זה לא נקלט בעברית, ובמקומו נבחר שם אחר – "נחליאלי"). • "שירי בדיחותא" – שלושה עשר שירים קצרים עם שעשועי לשון. • "בֻּבָּתי חולה" – שיר ילדים. • "האלה והאלון" – מעשיה לילדים (כפי הנראה, חסר עמוד אחד בטיוטה זו).
על גבי ארבע מהטיוטות נכתב (בשוליים או בצדן האחורי) שם העיתון "דבר לילדים", שנדפס לראשונה בארץ ישראל בשנת 1936 (יתכן שהשירים והמעשיות פורסמו בגיליונות של עיתון זה).
6-11. שישה מכתבים (חמישה מהם כתובים על גבי גלויות) ששלח שאול טשרניחובסקי להיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, 1901-1918. המכתבים עוסקים בעיקר בעבודתו הספרותית של טשרניחובסקי, והם מתעדים את המתחים, הדוחק והאינטריגות ששררו בעולם הספרות העברית אותן השנים: במכתב משנת 1911, מוחה טשרניחובסקי על היחס הרע שמעניקה לו הקהילה הספרותית, ואף מספר כיצד שמע על חגיגות יום הולדתו של מנדלי מוכר ספרים ממש במקרה מפי אחד העם; במכתב משנת 1917, מפציר טשרניחובסקי בקלוזנר להגיע אל ה"ועידה בפטרוגרד" (כנראה – כינוס "אגודת חובבי העברית" שבו הוסב שם האגודה ל"תרבות") ומתוודה ששלח תרגום חדש לאפוס הפיני קָלֶוָלָה אל "הוצאתו של הפונד הביאליקאי" (הוצאת "שטיבל"?); במכתב אחר משנת 1918, מתייחס טשרניחובסקי לכתב העת "שפתנו" ו"זכרונות ועד הלשון", ומציע לשלוח רשימה של שמות פטריות בעברית.
המכתבים כתובים בלשון לבבית מאוד, והם נחתמים בביטויי חיבה מפליגים, המשקפים את הקרבה הגדולה בין השניים: "רעך מנשקך", "בנשיקת רעים", "כ[ו]לו שלך", וכדומה.
חוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מהחשובים שבאנשי הרוח בתקופת "התחייה", הכיר את טשרניחובסקי עוד בנעוריו והיה ידידו כל חייו. קלוזנר ליווה את טשרניחובסקי עוד כשעשה את צעדיו הראשונים כמשורר, ומיד לאחר צאת ספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", פרסם מאמר בקורת תחת הכותרת "משורר בחסד עליון". לאורך השנים סייע לו בפרסום עשרות משיריו (בעיקר בכתב העת שערך – "השלח"), חיבר למעלה מעשרים מאמרים מקיפים על יצירתו וסמוך לאחר פטירתו כתב ספר מסכם: "שאול טשרניחובסקי, האדם והמשורר" (ירושלים, תש"ז).
שאול טשרניחובסקי (1875-1943) – רופא, משורר ומתרגם; מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. ספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות" (חלק ראשון), ראה אור בשנת 1898, ונחשב לאבן-דרך בתולדות הספרות העברית. בשנים 1906-1899 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג, ולאחר שובו לרוסיה נאלץ לחלק את זמנו בין רפואה וכתיבת שירה. בשנת 1931 עלה לארץ ישראל. טשרניחובסקי חתום על כמה מהישגיה המרשימים ביותר של "תקופת התחייה", ועבודתו הציגה שפע של מסורות אירופאיות בלבוש עברי חדש. לצד שיריו שלו, העמיד טשרניחובסקי גם כמה מהתרגומים החשובים ביותר לעברית, ובראשם תרגומיו לשירת הומרוס – האודיסיאה והאיליאדה.
מצורף: תצלום דיוקן של שאול טשרניחובסקי, חתום בחתימת ידו ומתוארך: תל-אביב, 1935. מחולק בצדו האחורי לשימוש כגלויה.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
1-5. חמש טיוטות, כתובות בכתב-יד גדול ומנוקד, למעשיות ושירי ילדים: • "הבת קול האחרונה" – גרסה שחיבר טשרניחובסקי לאגדה על אביו של רש"י והאבן היקרה. גרסה זו שונה מעט מגרסאות מוכרות יותר של האגדה (בין היתר, שונה מקורה של האבן למקדש בג'ונגל, ותחבולתו של האב הוחלפה בניפוץ של האבן על רצפת ביתו של חשמן). בסוף הסיפור הערה בכתב-יד: "ספור זה שמעתי מפי אמי ז"ל, ולא עלתה אז בדעתי שעתיד אני לספר דבריה לתינוקות של בית ישראל בארץ ישראל"). • הזנבנוע – שיר לילדים על ציפור שמגיעה מהצפון הרחוק בעונת הסתיו (על פי הערה בשולי השיר, מבוסס השם "זנבנוע" על שמה הרוסי של הציפור, המניעה את זנבה תוך כדי הליכה. שם זה לא נקלט בעברית, ובמקומו נבחר שם אחר – "נחליאלי"). • "שירי בדיחותא" – שלושה עשר שירים קצרים עם שעשועי לשון. • "בֻּבָּתי חולה" – שיר ילדים. • "האלה והאלון" – מעשיה לילדים (כפי הנראה, חסר עמוד אחד בטיוטה זו).
על גבי ארבע מהטיוטות נכתב (בשוליים או בצדן האחורי) שם העיתון "דבר לילדים", שנדפס לראשונה בארץ ישראל בשנת 1936 (יתכן שהשירים והמעשיות פורסמו בגיליונות של עיתון זה).
6-11. שישה מכתבים (חמישה מהם כתובים על גבי גלויות) ששלח שאול טשרניחובסקי להיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, 1901-1918. המכתבים עוסקים בעיקר בעבודתו הספרותית של טשרניחובסקי, והם מתעדים את המתחים, הדוחק והאינטריגות ששררו בעולם הספרות העברית אותן השנים: במכתב משנת 1911, מוחה טשרניחובסקי על היחס הרע שמעניקה לו הקהילה הספרותית, ואף מספר כיצד שמע על חגיגות יום הולדתו של מנדלי מוכר ספרים ממש במקרה מפי אחד העם; במכתב משנת 1917, מפציר טשרניחובסקי בקלוזנר להגיע אל ה"ועידה בפטרוגרד" (כנראה – כינוס "אגודת חובבי העברית" שבו הוסב שם האגודה ל"תרבות") ומתוודה ששלח תרגום חדש לאפוס הפיני קָלֶוָלָה אל "הוצאתו של הפונד הביאליקאי" (הוצאת "שטיבל"?); במכתב אחר משנת 1918, מתייחס טשרניחובסקי לכתב העת "שפתנו" ו"זכרונות ועד הלשון", ומציע לשלוח רשימה של שמות פטריות בעברית.
המכתבים כתובים בלשון לבבית מאוד, והם נחתמים בביטויי חיבה מפליגים, המשקפים את הקרבה הגדולה בין השניים: "רעך מנשקך", "בנשיקת רעים", "כ[ו]לו שלך", וכדומה.
חוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מהחשובים שבאנשי הרוח בתקופת "התחייה", הכיר את טשרניחובסקי עוד בנעוריו והיה ידידו כל חייו. קלוזנר ליווה את טשרניחובסקי עוד כשעשה את צעדיו הראשונים כמשורר, ומיד לאחר צאת ספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", פרסם מאמר בקורת תחת הכותרת "משורר בחסד עליון". לאורך השנים סייע לו בפרסום עשרות משיריו (בעיקר בכתב העת שערך – "השלח"), חיבר למעלה מעשרים מאמרים מקיפים על יצירתו וסמוך לאחר פטירתו כתב ספר מסכם: "שאול טשרניחובסקי, האדם והמשורר" (ירושלים, תש"ז).
שאול טשרניחובסקי (1875-1943) – רופא, משורר ומתרגם; מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. ספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות" (חלק ראשון), ראה אור בשנת 1898, ונחשב לאבן-דרך בתולדות הספרות העברית. בשנים 1906-1899 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג, ולאחר שובו לרוסיה נאלץ לחלק את זמנו בין רפואה וכתיבת שירה. בשנת 1931 עלה לארץ ישראל. טשרניחובסקי חתום על כמה מהישגיה המרשימים ביותר של "תקופת התחייה", ועבודתו הציגה שפע של מסורות אירופאיות בלבוש עברי חדש. לצד שיריו שלו, העמיד טשרניחובסקי גם כמה מהתרגומים החשובים ביותר לעברית, ובראשם תרגומיו לשירת הומרוס – האודיסיאה והאיליאדה.
מצורף: תצלום דיוקן של שאול טשרניחובסקי, חתום בחתימת ידו ומתוארך: תל-אביב, 1935. מחולק בצדו האחורי לשימוש כגלויה.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $3,000 - $4,000
נמכר ב: $2,500
כולל עמלת קונה
שלושה תרגומים, כתובים בכתב-ידה של רחל המשוררת, לשירים מאת אלכסנדר פושקין, אנה אחמטובה וישע (ג'סי) סמפטר. [ארץ ישראל, שנות העשרה או שנות ה-20 בקירוב].
במהלך חייה הקצרים הספיקה רחל המשוררת לתרגם כמות צנועה של שירים מאת משוררים שאהבה במיוחד. שירים אלה, עשרים ושישה בסך הכל, פורסמו ברובם לאחר מותה, והם מלמדים על השפעותיה הספרותיות, שורשיה התרבותיים וטעמה האישי. לפנינו שלושה תרגומים בכתב-ידה: שני תרגומים למשוררים מן הקלאסיקה הרוסית ושיר אחד מאת משוררת ידועה פחות – ישע (ג'סי) סמפטר, שהייתה שכנתה של רחל בירושלים והכירה אותה באופן אישי. השירים:
1. "אל נא תשירי" (Непой, красавица, примне), תרגום לשיר מאת אלכסנדר פושקין, המוקדש לאחת מאהבותיו – אנה אולנינה (השיר המקורי נכתב בשנת 1828, לאחר ששמע פושקין את אולנינה מאלתרת על פסנתר בביתה). תרגומה של רחל פורסם בעיתון "דבר" בשנת 1939, ומאוחר יותר הולחן בידי ירוסלב יעקובוביץ' והופיע באלבומה של ענת עצמון – "לילה, כר ודמות עלמה" (שם הלקוח מתוך השיר גם כן).
2. "אי ילדך השחור, איהו" (Где, высокая, твой, цыганенок…), תרגום לשיר מאת אנה אחמטובה. נכתב במקור בשנת 1914. בשורה הראשונה מופיעה מילה אחת מחוקה ומתוקנת.
3. "עיר בשמים", תרגום מאנגלית לשיר מאת ישע (ג'סי) סמפטר. בשוליים העליונים רישום מעניין בכתב יד – לצד שם המחברת מופיעים שלושה שמות מחוקים: "ישע?"; "ג'סי"; ו"ישע סמטר". תרגום זה מופיע גם במכתב ששלחה רחל בתקופה שבה התגוררה בירושלים (בשנים 1924-1925), וככל הנראה הוא נכתב בתקופה זו (ראו: מכירת "קדם" מס' 64, פריט 259).
רחל המשוררת (רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, 1890-1931), ילידת האימפריה הרוסית, מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. בשנת 1909 הגיע לביקור בארץ ישראל, הוקסמה מחיי המושבות והחליטה להשתקע ברחובות. הבית שבו התגוררה עם שתיים מאחיותיה, שושנה ובת שבע, זכה לימים לכינוי "מגדל שלוש האחיות". בשנת 1911 הצטרפה לקבוצת ההכשרה "חוות העלמות" שעל שפת הכינרת, ובתקופה זו הכירה כמה מהדמויות המזוהות ביותר עם תקופת העלייה השנייה: אהרן דוד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שזר (שכמה משיריה הוקדשו לו) ואחרים. לימים סיפרה שתקופה זו הייתה היפה בחייה.
בשנת 1914, בעת שביקרה כמה מבני משפחתה ברוסיה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל נאלצה להמתין עד סופה כדי לשוב ארצה. כשהגיעה, לבסוף, לחופי הארץ על סיפון האוניה "רוסלאן", התגלו אצלה סימנים ראשונים של מחלת השחפת. בתחילה הורשתה להתגורר בקבוצת דגניה, אולם לאחר שמצבה החמיר התבקשה לעזוב (נוסח ההודעה, לפי עדותה, היה: "את חולה ואנחנו בריאים. לכן את צריכה לעזוב"). בשנותיה האחרונות נדדה בין ערים שונות בארץ, ולבסוף, כשנואשה מהתקווה להחלים, עברה להתגורר בעליית גג קטנה בתל-אביב, בבית סמוך לים, והתפרסמה בדוחק מפרסום שירים בעיתון. מרבית שיריה חוברו בתקופה זו. לאחר מותה נעשתה רחל לאחר המשוררות הידועות והאהובות בקרב קוראי העברית, רבים משיריה הולחנו והוקלטו ורחובות רבים בארץ נקראו על שמה.
שלושה דפים (עמוד כתוב בכל דף). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב-בינוני. סימני קיפול אופקיים. כתמים וקמטים קלים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים של שני דפים (קלים, ללא נזק לטקסט).
במהלך חייה הקצרים הספיקה רחל המשוררת לתרגם כמות צנועה של שירים מאת משוררים שאהבה במיוחד. שירים אלה, עשרים ושישה בסך הכל, פורסמו ברובם לאחר מותה, והם מלמדים על השפעותיה הספרותיות, שורשיה התרבותיים וטעמה האישי. לפנינו שלושה תרגומים בכתב-ידה: שני תרגומים למשוררים מן הקלאסיקה הרוסית ושיר אחד מאת משוררת ידועה פחות – ישע (ג'סי) סמפטר, שהייתה שכנתה של רחל בירושלים והכירה אותה באופן אישי. השירים:
1. "אל נא תשירי" (Непой, красавица, примне), תרגום לשיר מאת אלכסנדר פושקין, המוקדש לאחת מאהבותיו – אנה אולנינה (השיר המקורי נכתב בשנת 1828, לאחר ששמע פושקין את אולנינה מאלתרת על פסנתר בביתה). תרגומה של רחל פורסם בעיתון "דבר" בשנת 1939, ומאוחר יותר הולחן בידי ירוסלב יעקובוביץ' והופיע באלבומה של ענת עצמון – "לילה, כר ודמות עלמה" (שם הלקוח מתוך השיר גם כן).
2. "אי ילדך השחור, איהו" (Где, высокая, твой, цыганенок…), תרגום לשיר מאת אנה אחמטובה. נכתב במקור בשנת 1914. בשורה הראשונה מופיעה מילה אחת מחוקה ומתוקנת.
3. "עיר בשמים", תרגום מאנגלית לשיר מאת ישע (ג'סי) סמפטר. בשוליים העליונים רישום מעניין בכתב יד – לצד שם המחברת מופיעים שלושה שמות מחוקים: "ישע?"; "ג'סי"; ו"ישע סמטר". תרגום זה מופיע גם במכתב ששלחה רחל בתקופה שבה התגוררה בירושלים (בשנים 1924-1925), וככל הנראה הוא נכתב בתקופה זו (ראו: מכירת "קדם" מס' 64, פריט 259).
רחל המשוררת (רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, 1890-1931), ילידת האימפריה הרוסית, מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. בשנת 1909 הגיע לביקור בארץ ישראל, הוקסמה מחיי המושבות והחליטה להשתקע ברחובות. הבית שבו התגוררה עם שתיים מאחיותיה, שושנה ובת שבע, זכה לימים לכינוי "מגדל שלוש האחיות". בשנת 1911 הצטרפה לקבוצת ההכשרה "חוות העלמות" שעל שפת הכינרת, ובתקופה זו הכירה כמה מהדמויות המזוהות ביותר עם תקופת העלייה השנייה: אהרן דוד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שזר (שכמה משיריה הוקדשו לו) ואחרים. לימים סיפרה שתקופה זו הייתה היפה בחייה.
בשנת 1914, בעת שביקרה כמה מבני משפחתה ברוסיה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל נאלצה להמתין עד סופה כדי לשוב ארצה. כשהגיעה, לבסוף, לחופי הארץ על סיפון האוניה "רוסלאן", התגלו אצלה סימנים ראשונים של מחלת השחפת. בתחילה הורשתה להתגורר בקבוצת דגניה, אולם לאחר שמצבה החמיר התבקשה לעזוב (נוסח ההודעה, לפי עדותה, היה: "את חולה ואנחנו בריאים. לכן את צריכה לעזוב"). בשנותיה האחרונות נדדה בין ערים שונות בארץ, ולבסוף, כשנואשה מהתקווה להחלים, עברה להתגורר בעליית גג קטנה בתל-אביב, בבית סמוך לים, והתפרסמה בדוחק מפרסום שירים בעיתון. מרבית שיריה חוברו בתקופה זו. לאחר מותה נעשתה רחל לאחר המשוררות הידועות והאהובות בקרב קוראי העברית, רבים משיריה הולחנו והוקלטו ורחובות רבים בארץ נקראו על שמה.
שלושה דפים (עמוד כתוב בכל דף). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב-בינוני. סימני קיפול אופקיים. כתמים וקמטים קלים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים של שני דפים (קלים, ללא נזק לטקסט).
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $4,000
נמכר ב: $2,250
כולל עמלת קונה
עשרים וארבעה שירים, כתובים בכתב-ידם של מיטב משוררי ישראל, שהוכנו לקראת הדפסת הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים" – אסופת שירים בכתב-יד לכבוד יום הולדתה ה-70 של המשוררת. שירים בכתב-ידם של אברהם חלפי, זלדה, אבא קובנר, יהונתן גפן ואחרים. ישראל, [ראשית שנות ה-70 בקירוב].
הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים" ראה אור בשנת 1971, כפי הנראה ביוזמת העורך הספרותי והמשורר עזריאל אוכמני, ידידה של המשוררת. לצורך הכנתו, התבקשו מספר משוררים שהכירו את בת מרים, רובם ככולם משוררים עבריים מן השורה הראשונה, לבחור שיר שברצונם להקדיש לה ולהעתיקו בכתב-ידם לקראת הדפסה. התוצאה – מהדורה חגיגית בפורמט אלבומי, ראתה אור בהוצאת "ספריית פועלים" ונדפסה בעותקים ממוספרים.
לפנינו עשרים וארבעה שירים, מועתקים בכתב יד גדול ומנוקד, שהכינו המשוררים השונים עבוד הספר. השירים השונים נבחרו או נכתבו במיוחד עבור בת מרים, והם משקפים היטב את מעמדה בספרות העברית: השיר "ידידות" מאת זלדה (במכתב מצורף ששלחה זלדה לאוכמני, היא מעידה על "הקרבה הגדולה" שחשה לשירי בת מרים); השיר "וכך הכרתי את פניך" מאת אבא קובנר, ידידה הקרוב של המשוררת, המתאר את פניה כ"פני אם בחלון, אמרת ים לסוף מדבר"; השיר "מַכֶּה גופו אהבה" מאת יאיר הורוביץ; השיר "הרוח" מאת תרצה אתר; וכן שירים מאת אברהם חלפי, יהונתן גפן, דן פגיס, ט. כרמי, אמיר גלבע, שמעון הלקין ומשוררים נוספים. אחד השירים, שיר ארוך בשם "היד והמצח" מאת עזרא זוסמן, לא נדפס בסופו של דבר בספר.
המשוררת יוכבד בת מרים (1901-1980) נולדה בעיר קפליץ' שברוסיה הלבנה. את שם משפחתה המקורי, ז'לזניאק, שינתה בגיל שבע עשרה לשמה של המשוררת הראשונה בתולדות ישראל – מרים הנביאה. בראשית שנות העשרים יצאה ללימודי הוראה באודסה ובמוסקבה, ובשנים אלה החלה לפרסם שירים ראשונים בעיתונים. בשנת 1927 עקרה לפריז ושנה אחר כך עלתה לארץ ישראל. בארץ זכו שיריה להערכה עמוקה, ועד שנות הארבעים נעשתה בת מרים לאחת המשוררות הבולטות בשירה הארצישראלית החדשה. שירתה נקטעה לאחר שהתבשרה על נפילתו של בנה, נחום "זוזיק", בקרבות מלחמת העצמאות – בת מרים נדרה נדר שתיקה, התלבשה בשחורים בלבד וחדלה מלפרסם שירים (ידועים שני שירים בלבד שכתבה בתקופה זו). למרות שתיקתה, הוענק לה בשנת 1964 פרס ביאליק ובשנת 1972 – פרס ישראל לספרות. לצד המשוררות רחל, אלישבע ואסתר ראב, נחשבת בת מרים לאחת מ"ארבע האמהות" של השירה העברית החדשה.
24 שירים (מקצתם כתובים על גבי יותר מעמוד אחד). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מצורפים: העתק נוסף של השיר "עשרים שנה בגיא" מאת דן פגיס; שלושה מכתבים שנשלחו מאת המשוררים אל עזריאל אוכמני; כרטיס ברכה שנשלח מאת שמעון הלקין ליוכבד בת מרים; הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים", הוצאת ספרית פועל, הקיבוץ הארצי, תל-אביב, 1971.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים" ראה אור בשנת 1971, כפי הנראה ביוזמת העורך הספרותי והמשורר עזריאל אוכמני, ידידה של המשוררת. לצורך הכנתו, התבקשו מספר משוררים שהכירו את בת מרים, רובם ככולם משוררים עבריים מן השורה הראשונה, לבחור שיר שברצונם להקדיש לה ולהעתיקו בכתב-ידם לקראת הדפסה. התוצאה – מהדורה חגיגית בפורמט אלבומי, ראתה אור בהוצאת "ספריית פועלים" ונדפסה בעותקים ממוספרים.
לפנינו עשרים וארבעה שירים, מועתקים בכתב יד גדול ומנוקד, שהכינו המשוררים השונים עבוד הספר. השירים השונים נבחרו או נכתבו במיוחד עבור בת מרים, והם משקפים היטב את מעמדה בספרות העברית: השיר "ידידות" מאת זלדה (במכתב מצורף ששלחה זלדה לאוכמני, היא מעידה על "הקרבה הגדולה" שחשה לשירי בת מרים); השיר "וכך הכרתי את פניך" מאת אבא קובנר, ידידה הקרוב של המשוררת, המתאר את פניה כ"פני אם בחלון, אמרת ים לסוף מדבר"; השיר "מַכֶּה גופו אהבה" מאת יאיר הורוביץ; השיר "הרוח" מאת תרצה אתר; וכן שירים מאת אברהם חלפי, יהונתן גפן, דן פגיס, ט. כרמי, אמיר גלבע, שמעון הלקין ומשוררים נוספים. אחד השירים, שיר ארוך בשם "היד והמצח" מאת עזרא זוסמן, לא נדפס בסופו של דבר בספר.
המשוררת יוכבד בת מרים (1901-1980) נולדה בעיר קפליץ' שברוסיה הלבנה. את שם משפחתה המקורי, ז'לזניאק, שינתה בגיל שבע עשרה לשמה של המשוררת הראשונה בתולדות ישראל – מרים הנביאה. בראשית שנות העשרים יצאה ללימודי הוראה באודסה ובמוסקבה, ובשנים אלה החלה לפרסם שירים ראשונים בעיתונים. בשנת 1927 עקרה לפריז ושנה אחר כך עלתה לארץ ישראל. בארץ זכו שיריה להערכה עמוקה, ועד שנות הארבעים נעשתה בת מרים לאחת המשוררות הבולטות בשירה הארצישראלית החדשה. שירתה נקטעה לאחר שהתבשרה על נפילתו של בנה, נחום "זוזיק", בקרבות מלחמת העצמאות – בת מרים נדרה נדר שתיקה, התלבשה בשחורים בלבד וחדלה מלפרסם שירים (ידועים שני שירים בלבד שכתבה בתקופה זו). למרות שתיקתה, הוענק לה בשנת 1964 פרס ביאליק ובשנת 1972 – פרס ישראל לספרות. לצד המשוררות רחל, אלישבע ואסתר ראב, נחשבת בת מרים לאחת מ"ארבע האמהות" של השירה העברית החדשה.
24 שירים (מקצתם כתובים על גבי יותר מעמוד אחד). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מצורפים: העתק נוסף של השיר "עשרים שנה בגיא" מאת דן פגיס; שלושה מכתבים שנשלחו מאת המשוררים אל עזריאל אוכמני; כרטיס ברכה שנשלח מאת שמעון הלקין ליוכבד בת מרים; הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים", הוצאת ספרית פועל, הקיבוץ הארצי, תל-אביב, 1971.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $6,000
הערכה: $10,000 - $15,000
נמכר ב: $25,000
כולל עמלת קונה
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של זיגמונד פרויד, אל ידידתו והמטופלת שלו, הפילנתרופית מרגרט סטונבורו-ויטגנשטיין, שהייתה ממוצא יהודי. נשלח בסמוך להגעתו לאנגליה, חודשים לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. לונדון, 21 ביוני 1938. גרמנית.
זיגמונד פרויד היה אחד ההוגים המושמצים ביותר בגרמניה הנאצית, וכבר ב-1933 נערכו בגרמניה שריפות פומביות של ספריו. ימים ספורים לאחר סיפוחה של אוסטריה בשנת 1938, נבזז ביתו של פרויד ובתו אנה נעצרה בידי הגסטאפו. למזלו הרב, היה אחד הקצינים הנאצים הגבוהים, הממונה על נכסי היהודים באוסטריה אנטון סוורוואלד, מעריץ מושבע של כתביו, והלה סייע לו ולבני משפחתו להימלט מאוסטריה. ביום 4 ביוני 1938 חצו פרויד, אשתו מרתה ובתו אנה את הגבול לצרפת ומשם עברו לאנגליה, שם התקבלו בזרועות פתוחות.
המכתב כתוב על גבי נייר מכתבים רשמי עם כתובתו החדשה של פרויד בלונדון, בית מספר 39 ברחוב Elsworthy, ומתעד את ימיו הראשונים בעיר. בפתח המכתב מתייחס פרויד, כנראה, למזכרת שהעניקה לו סטונבורו-ויטגנשטיין לפני צאתו לדרך – קמע חדש לאוסף העתיקות שלו: " הקמע הוכיח את עצמו עד כה. הנסיעה היתה קלה, קבלת הפנים באנגליה היתה לבבית באופן מחמיא, מזג האוויר נאה באופן מפתיע, והבית שבני הארכיטקט בחר עבורנו למגורים זמניים – נוח" (פרויד טיפח במשך עשרות שנים אוסף עתיקות מהמזרח הקדום ומאסיה, ולפני שנמלט מווינה דאג להעבירו לאנגליה; חלק חשוב מהאוסף הוקדש לקמעות). בהמשך, מתייחס פרויד לטרגדיה האישית שפקדה את סטונברו-ויטגנשטיין מעט לפני כתיבת המכתב – התאבדות בעלה-לשעבר. פרויד כותב בנימה מלאת הזדהות ודאגה, ואף מציע "אבחנה" קצרה לסטונבורו-ויטגנשטיין: "כבר מזמן היה בדעתי לשלוח לך מכתב [...] האגרת שחורת-השוליים [מודעת האבל] כמובן זירזה אותי לעשות את אשר התכוונתי. דבר ממה ששמעתי ממך לא הכין אותי לכך. אני חושב על מלנכוליה [...] אני יכול לדמיין היטב באיזה מצב נפשי מסוכסך וכואב המאורע הזה הציב אותך. האם משהו בנסיבות חייך החיצוניות ישתנה כעת? האם תישארי בווינה? יש לי עוד כל כך הרבה שאלות אחרות".
אף שפרויד נמנע לאורך המכתב מלהזכיר במפורש את המצב השורר בווינה, באחת השורות מופיעה התייחסות מרומזת, ארסית והומוריסטית לשינוי שחל בארצו: " הגן והנוף בפארק בגבעת פרימרוז הם יותר מאשר תחליף הולם לגרינצינג, היכן שהגאולייטר בירקל היה נעשה כעת לשכן ממול" (פרויד נהג לבלות את חופשות הקיץ בפרבר הפסטורלי של וינה גרינצינג, לצד רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים של תקופתו; לאחר סיפוח וינה לגרמניה הנאצית, קבע המושל החדש והממונה על ביצוע האנשלוס, יוזף בירקל, את ביתו בפרבר זה). המכתב נחתם במילים: "מקווה לשמוע ממך בקרוב, בהבעת אהדה לבבית, שלך, פרויד".
זיגמונד פרויד (1856-1939), אבי הפסיכואנליזיה, מגדולי האינטלקטואלים ומן הדמויות המשפיעות ביותר במאה העשרים. בגיל 17 התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה ובשנים הבאות פרסם מספר מחקרים רפואיים בתחומים מגוונים. בשנת 1895 פרסם ביחד עם מורו, יוזף ברויר, את הספר "מחקרים על היסטריה", שבו תיאר לראשונה שיטת טיפול באמצעות שיחה עם החולה, כאשר הלה מספר על מצוקותיו תוך כדי שכיבה על ספה. בעקבות ספר זה פרסם פרויד שורה של מחקרים פורצי דרך על חיי הנפש: "טוטם וטאבו", "פשר החלומות", "מעבר לעקרון העונג" וחיבורים רבים נוספים, שחוללו מהפכה בתפישת הנפש המערבית. פרויד נפטר בחודש ספטמבר 1939, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בעקבות הכאבים העזים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו ומת ממנה מוגדלת של מורפיום.
נמענת המכתב, מרגרט סטונבורו-ויטגנשטיין (1882-1958), היתה אחותם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין והפסנתרן פאול ויטגנשטיין. בשנת 1905 נישאה לאספן האמנות ג'רום סטונבורו. דמותה הונצחה בפורטרט מעשה ידי גוסטב קלימט, שהעניק לה את הציור כמתנת חתונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה מונתה סטונבורו-ויטגנשטיין לנציגת "מנהל הסעד האמריקני" (American Relief Administration) באוסטריה, ושמשה כיועצת במוסדות לבני נוער. בתפקידה זה הכירה לראשונה את זיגמונד פרויד. במשך שנתיים טיפל בה פרויד בשיטת הפסיכואנליזה, ולאחר מכן נותרו השניים בקשר עד מותו של פרויד. נישואיה לבעלה הסתיימו בגירושין בשנת 1938. מעט אחר כך, שישה ימים בלבד לפני ששלח פרויד את המכתב שלפנינו, נטל בעלה את חייו.
[1] דף (שני עמודים כתובים), 23.5 ס"מ. מצב טוב. סימן קיפול אופקי. מעט כתמים ופגמים, בעיקר בשוליים.
זיגמונד פרויד היה אחד ההוגים המושמצים ביותר בגרמניה הנאצית, וכבר ב-1933 נערכו בגרמניה שריפות פומביות של ספריו. ימים ספורים לאחר סיפוחה של אוסטריה בשנת 1938, נבזז ביתו של פרויד ובתו אנה נעצרה בידי הגסטאפו. למזלו הרב, היה אחד הקצינים הנאצים הגבוהים, הממונה על נכסי היהודים באוסטריה אנטון סוורוואלד, מעריץ מושבע של כתביו, והלה סייע לו ולבני משפחתו להימלט מאוסטריה. ביום 4 ביוני 1938 חצו פרויד, אשתו מרתה ובתו אנה את הגבול לצרפת ומשם עברו לאנגליה, שם התקבלו בזרועות פתוחות.
המכתב כתוב על גבי נייר מכתבים רשמי עם כתובתו החדשה של פרויד בלונדון, בית מספר 39 ברחוב Elsworthy, ומתעד את ימיו הראשונים בעיר. בפתח המכתב מתייחס פרויד, כנראה, למזכרת שהעניקה לו סטונבורו-ויטגנשטיין לפני צאתו לדרך – קמע חדש לאוסף העתיקות שלו: " הקמע הוכיח את עצמו עד כה. הנסיעה היתה קלה, קבלת הפנים באנגליה היתה לבבית באופן מחמיא, מזג האוויר נאה באופן מפתיע, והבית שבני הארכיטקט בחר עבורנו למגורים זמניים – נוח" (פרויד טיפח במשך עשרות שנים אוסף עתיקות מהמזרח הקדום ומאסיה, ולפני שנמלט מווינה דאג להעבירו לאנגליה; חלק חשוב מהאוסף הוקדש לקמעות). בהמשך, מתייחס פרויד לטרגדיה האישית שפקדה את סטונברו-ויטגנשטיין מעט לפני כתיבת המכתב – התאבדות בעלה-לשעבר. פרויד כותב בנימה מלאת הזדהות ודאגה, ואף מציע "אבחנה" קצרה לסטונבורו-ויטגנשטיין: "כבר מזמן היה בדעתי לשלוח לך מכתב [...] האגרת שחורת-השוליים [מודעת האבל] כמובן זירזה אותי לעשות את אשר התכוונתי. דבר ממה ששמעתי ממך לא הכין אותי לכך. אני חושב על מלנכוליה [...] אני יכול לדמיין היטב באיזה מצב נפשי מסוכסך וכואב המאורע הזה הציב אותך. האם משהו בנסיבות חייך החיצוניות ישתנה כעת? האם תישארי בווינה? יש לי עוד כל כך הרבה שאלות אחרות".
אף שפרויד נמנע לאורך המכתב מלהזכיר במפורש את המצב השורר בווינה, באחת השורות מופיעה התייחסות מרומזת, ארסית והומוריסטית לשינוי שחל בארצו: " הגן והנוף בפארק בגבעת פרימרוז הם יותר מאשר תחליף הולם לגרינצינג, היכן שהגאולייטר בירקל היה נעשה כעת לשכן ממול" (פרויד נהג לבלות את חופשות הקיץ בפרבר הפסטורלי של וינה גרינצינג, לצד רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים של תקופתו; לאחר סיפוח וינה לגרמניה הנאצית, קבע המושל החדש והממונה על ביצוע האנשלוס, יוזף בירקל, את ביתו בפרבר זה). המכתב נחתם במילים: "מקווה לשמוע ממך בקרוב, בהבעת אהדה לבבית, שלך, פרויד".
זיגמונד פרויד (1856-1939), אבי הפסיכואנליזיה, מגדולי האינטלקטואלים ומן הדמויות המשפיעות ביותר במאה העשרים. בגיל 17 התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה ובשנים הבאות פרסם מספר מחקרים רפואיים בתחומים מגוונים. בשנת 1895 פרסם ביחד עם מורו, יוזף ברויר, את הספר "מחקרים על היסטריה", שבו תיאר לראשונה שיטת טיפול באמצעות שיחה עם החולה, כאשר הלה מספר על מצוקותיו תוך כדי שכיבה על ספה. בעקבות ספר זה פרסם פרויד שורה של מחקרים פורצי דרך על חיי הנפש: "טוטם וטאבו", "פשר החלומות", "מעבר לעקרון העונג" וחיבורים רבים נוספים, שחוללו מהפכה בתפישת הנפש המערבית. פרויד נפטר בחודש ספטמבר 1939, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בעקבות הכאבים העזים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו ומת ממנה מוגדלת של מורפיום.
נמענת המכתב, מרגרט סטונבורו-ויטגנשטיין (1882-1958), היתה אחותם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין והפסנתרן פאול ויטגנשטיין. בשנת 1905 נישאה לאספן האמנות ג'רום סטונבורו. דמותה הונצחה בפורטרט מעשה ידי גוסטב קלימט, שהעניק לה את הציור כמתנת חתונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה מונתה סטונבורו-ויטגנשטיין לנציגת "מנהל הסעד האמריקני" (American Relief Administration) באוסטריה, ושמשה כיועצת במוסדות לבני נוער. בתפקידה זה הכירה לראשונה את זיגמונד פרויד. במשך שנתיים טיפל בה פרויד בשיטת הפסיכואנליזה, ולאחר מכן נותרו השניים בקשר עד מותו של פרויד. נישואיה לבעלה הסתיימו בגירושין בשנת 1938. מעט אחר כך, שישה ימים בלבד לפני ששלח פרויד את המכתב שלפנינו, נטל בעלה את חייו.
[1] דף (שני עמודים כתובים), 23.5 ס"מ. מצב טוב. סימן קיפול אופקי. מעט כתמים ופגמים, בעיקר בשוליים.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $20,000
הערכה: $30,000 - $40,000
לא נמכר
מכתב בכתב-ידו של אלברט איינשטיין, למתמטיקאי ארנסט גבור שטראוס. חתום "A. S. ". [פרינסטון, ארה"ב], 15 ביולי 1950. גרמנית.
מכתב מדעי מעניין שבו מגיב אלברט איינשטיין להשגותיו של ארנסט גבור שטראוס על עבודתו. בתקופה שבה נכתב, עסק איינשטיין בפיתוח תורת שדה מאוחדת (unified field theory – מסגרת תיאורטית אחת שתוכל לתאר את כוחות היסוד הפועלים בטבע). במהדורה השלישית של ספרו המפורסם "משמעות היחסות" (פרינסטון, 1950) פרסם איינשטיין נספח בשם "Generalization of Gravitation Theory" ובו ניסה להציג תורת שדה מאוחדת הכוללת בתוכה את כוח הכבידה ואת הכוח האלקטרו-מגנטי; לטיעונים שפורסמו במאמר זה מתייחס, כפי הנראה, המכתב שלפנינו. בתחילת המכתב כותב איינשטיין: "א ני שמח שאתה מתעסק במרץ רב כל כך בשאלת הקומפטיביליות. אך נדמה לי שחששותיך אינם מוצדקים. אני רוצה לנסח את ההוכחה כך שמכתביך יובאו בחשבון". בהמשך המכתב הסבר מדעי ארוך – אותה הוכחה שניסח איינשטיין עבור שטראוס.
המתמטיקאי ארנסט גבור שטראוס היה עוזרו של איינשטיין במכון למחקר מתקדם בפרינסטון בשנים 1944-1948, עבד לצדו על תורת השדה המאוחדת וסייע לו בגיבושם של מודלים מתמטיים לרעיונותיו. השניים אף כתבו יחד שלושה מאמרים.
המכתב שלפנינו, המעיד על שיתוף הפעולה המתמשך בין השניים, מספק הצצה מעניינת לתהליך עבודתם.
הפיזיקאי היהודי-גרמני אלברט איינשטיין (1879-1955) נחשב בעיני רבים לגדול הפיזיקאים במאה ה-20. איינשטיין גילה משיכה למדע כבר מגיל צעיר ובגיל 12 הצליח להוכיח באופן עצמאי את משפט פיתגורס. בשנת 1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים פורצי דרך ב"שנתון הפיזיקה" (Annalen der Physik). המאמרים, שעסקו באפקט הפוטואלקטרי, בתנועה בראונית, בתורת היחסות הפרטית ובשקילות המסה והאנרגיה, נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית (בשל חשיבותם כונתה שנה זו "שנת הפלאות"). סיכומו הפופולרי והקצר של אחד מארבעת המאמרים הוא המשוואה הנודעת E=mc2 (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע), משוואה שהפכה לאחת המשוואות הפיזיקליות המפורסמות ביותר ולמשוואה המזוהה ביותר עם איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל. בשנת 1915, לאחר כעשר שנות עבודה, פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית – תאוריה גיאומטרית של תופעת הכבידה ששינתה את פני עולם הפיזיקה. תורת היחסות הכללית התקבלה תחילה בעולם המדעי בספקנות רבה; כשאוששה לבסוף, זכתה לפרסום נרחב גם בעיתונות הפופולרית וקנתה לאיינשטיין שם עולמי. על אף שרבים תמכו באיינשטיין כמועמד לזכייה בפרס נובל, הענקת הפרס נדחתה שוב ושוב, הן בשל ספקותיהם של כמה מדענים שמרנים והן בשל התנגדותם של כמה מדענים אנטישמים. לבסוף הוחלט להעניק לו את פרס הנובל לפיזיקה בשנת 1922 (רטרואקטיבית לשנת 1921), אך לא על תורת היחסות הכללית אלא על "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".
את שלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש איינשטיין לפיתוחה של תורת השדה המאוחדת שאמורה הייתה לאחד את כל חוקי היסוד השולטים בטבע לכלל מסגרת תיאורטית אחת. על אף שבסופו של דבר לא הצליח לגבש תורה זו, מאמציו הניעו חוקרים אחרים בחיפושיהם אחר "התיאוריה של הכל". עבודתו בתחום זה היא מתרומותיו החשובות ביותר לעולם המדע.
ארנסט גבור שטראוס (Ernst Gabor Straus, 1922-1983), מתמטיקאי יהודי-גרמני, זכור במיוחד בשל תרומתו לפיתוח "תורת רמזי". שטראוס נולד למשפחה יהודית ציונית מהעיר מינכן (אמו, רחל שטראוס, נחשבת לרופאה העצמאית הראשונה שסיימה את הכשרתה בגרמניה); בשנת 1933 נמלטה המשפחה לארץ ישראל, ולאחר תקופת לימודים קצרה באוניברסיטה העברית, היגר לארה"ב והשלים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. בשנים 1944-1948 היה עוזרו של אלברט איינשטיין ובשנים שלאחר מכן עבד עם כמה מחשובי המתמטיקאים של תקופתו (פאול ארדש, ריצ'רד בלמן, לסלו לובאס ורבים אחרים).
[1] דף, 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים.
מכתב מדעי מעניין שבו מגיב אלברט איינשטיין להשגותיו של ארנסט גבור שטראוס על עבודתו. בתקופה שבה נכתב, עסק איינשטיין בפיתוח תורת שדה מאוחדת (unified field theory – מסגרת תיאורטית אחת שתוכל לתאר את כוחות היסוד הפועלים בטבע). במהדורה השלישית של ספרו המפורסם "משמעות היחסות" (פרינסטון, 1950) פרסם איינשטיין נספח בשם "Generalization of Gravitation Theory" ובו ניסה להציג תורת שדה מאוחדת הכוללת בתוכה את כוח הכבידה ואת הכוח האלקטרו-מגנטי; לטיעונים שפורסמו במאמר זה מתייחס, כפי הנראה, המכתב שלפנינו. בתחילת המכתב כותב איינשטיין: "א ני שמח שאתה מתעסק במרץ רב כל כך בשאלת הקומפטיביליות. אך נדמה לי שחששותיך אינם מוצדקים. אני רוצה לנסח את ההוכחה כך שמכתביך יובאו בחשבון". בהמשך המכתב הסבר מדעי ארוך – אותה הוכחה שניסח איינשטיין עבור שטראוס.
המתמטיקאי ארנסט גבור שטראוס היה עוזרו של איינשטיין במכון למחקר מתקדם בפרינסטון בשנים 1944-1948, עבד לצדו על תורת השדה המאוחדת וסייע לו בגיבושם של מודלים מתמטיים לרעיונותיו. השניים אף כתבו יחד שלושה מאמרים.
המכתב שלפנינו, המעיד על שיתוף הפעולה המתמשך בין השניים, מספק הצצה מעניינת לתהליך עבודתם.
הפיזיקאי היהודי-גרמני אלברט איינשטיין (1879-1955) נחשב בעיני רבים לגדול הפיזיקאים במאה ה-20. איינשטיין גילה משיכה למדע כבר מגיל צעיר ובגיל 12 הצליח להוכיח באופן עצמאי את משפט פיתגורס. בשנת 1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים פורצי דרך ב"שנתון הפיזיקה" (Annalen der Physik). המאמרים, שעסקו באפקט הפוטואלקטרי, בתנועה בראונית, בתורת היחסות הפרטית ובשקילות המסה והאנרגיה, נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית (בשל חשיבותם כונתה שנה זו "שנת הפלאות"). סיכומו הפופולרי והקצר של אחד מארבעת המאמרים הוא המשוואה הנודעת E=mc2 (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע), משוואה שהפכה לאחת המשוואות הפיזיקליות המפורסמות ביותר ולמשוואה המזוהה ביותר עם איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל. בשנת 1915, לאחר כעשר שנות עבודה, פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית – תאוריה גיאומטרית של תופעת הכבידה ששינתה את פני עולם הפיזיקה. תורת היחסות הכללית התקבלה תחילה בעולם המדעי בספקנות רבה; כשאוששה לבסוף, זכתה לפרסום נרחב גם בעיתונות הפופולרית וקנתה לאיינשטיין שם עולמי. על אף שרבים תמכו באיינשטיין כמועמד לזכייה בפרס נובל, הענקת הפרס נדחתה שוב ושוב, הן בשל ספקותיהם של כמה מדענים שמרנים והן בשל התנגדותם של כמה מדענים אנטישמים. לבסוף הוחלט להעניק לו את פרס הנובל לפיזיקה בשנת 1922 (רטרואקטיבית לשנת 1921), אך לא על תורת היחסות הכללית אלא על "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".
את שלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש איינשטיין לפיתוחה של תורת השדה המאוחדת שאמורה הייתה לאחד את כל חוקי היסוד השולטים בטבע לכלל מסגרת תיאורטית אחת. על אף שבסופו של דבר לא הצליח לגבש תורה זו, מאמציו הניעו חוקרים אחרים בחיפושיהם אחר "התיאוריה של הכל". עבודתו בתחום זה היא מתרומותיו החשובות ביותר לעולם המדע.
ארנסט גבור שטראוס (Ernst Gabor Straus, 1922-1983), מתמטיקאי יהודי-גרמני, זכור במיוחד בשל תרומתו לפיתוח "תורת רמזי". שטראוס נולד למשפחה יהודית ציונית מהעיר מינכן (אמו, רחל שטראוס, נחשבת לרופאה העצמאית הראשונה שסיימה את הכשרתה בגרמניה); בשנת 1933 נמלטה המשפחה לארץ ישראל, ולאחר תקופת לימודים קצרה באוניברסיטה העברית, היגר לארה"ב והשלים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. בשנים 1944-1948 היה עוזרו של אלברט איינשטיין ובשנים שלאחר מכן עבד עם כמה מחשובי המתמטיקאים של תקופתו (פאול ארדש, ריצ'רד בלמן, לסלו לובאס ורבים אחרים).
[1] דף, 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $4,000 - $6,000
לא נמכר
כרטיס ביקור של אלברט איינשטיין, מעזבונו של ארנסט מאך. [ציריך, ראשית המאה ה-20 בקירוב]. בגב הכרטיס שרטוט מדעי.
כרטיס ביקור של אלברט איינשטיין, עליו נדפס "Professor Dr. Albert Einstein / Zurich ". בגב הכרטיס מופיע שרטוט מדעי בעפרון (ראו תמונה). מקורו של כרטיס הביקור בעזבונו של הפיזיקאי ארנסט מאך. כפי הנראה, נעשה השרטוט בידי מאך או בידי איינשטיין.
ארנסט מאך (Ernst Mach, 1838-1916), פיזיקאי ופילוסוף אוסטרי-צ'כי, זכור כיום בעיקר בזכות מחקריו בנושא תנועה על-קולית. על שמו קרויים "מספר מאך" (יחידת מידה המבטאת יחס בין מהירותו של גוף למהירות הקול באותו תווך) ו"עקרון מאך" (עקרון שעל פיו ההתמדה של כל עצם מסיבי מקורה באינטראקציה בינו לבין המסה הכוללת של העצמים ביקום, ובפיזור שלה).
לרעיונות של מאך, ובפרט להתנגדותו למרחב המוחלט ולתנועה המוחלטת העומדת ביסודה של המכניקה הניוטונית, הייתה השפעה עמוקה על אלברט איינשטיין בפועלו לניסוח תורת היחסות. איינשטיין התוודע לעבודתו של מאך עוד בתקופת לימודיו. ידועים כמה מכתבים ששלח לו בשנים 1909-1913, שבהם ניכרים העניין הרב שהביע ברעיונותיו והערכתו אליו (על אחד ממכתביו חתם "עודני תלמידך"). באותן שנים הביע מאך תמיכה בתורת היחסות שעליה שקד איינשטיין. עם השנים, התרחקו השקפותיהם זו מזו, עד שלבסוף חזר בו מאך מתמיכתו בתורת היחסות. למרות חילוקי הדעות בין השניים, הוסיף איינשטיין לראות במאך את אחת ההשראות החשובות לעבודתו, ובמכתב משנת 1930 כתב כי "מאך נחשב בצדק למבשר תורת היחסות הכללית".
למידע נוסף אודות מאך ואיינשטיין, ראו: Mach, Einstein, and the Search for Reality, מאת Gerald Holton. בתוך: Daedalus, כרך 97, מס' 2 (1968).
10.5X4.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים.
מקור: בית המכירות הפומביות Ursula Nusser, מינכן, 2019.
כרטיס ביקור של אלברט איינשטיין, עליו נדפס "Professor Dr. Albert Einstein / Zurich ". בגב הכרטיס מופיע שרטוט מדעי בעפרון (ראו תמונה). מקורו של כרטיס הביקור בעזבונו של הפיזיקאי ארנסט מאך. כפי הנראה, נעשה השרטוט בידי מאך או בידי איינשטיין.
ארנסט מאך (Ernst Mach, 1838-1916), פיזיקאי ופילוסוף אוסטרי-צ'כי, זכור כיום בעיקר בזכות מחקריו בנושא תנועה על-קולית. על שמו קרויים "מספר מאך" (יחידת מידה המבטאת יחס בין מהירותו של גוף למהירות הקול באותו תווך) ו"עקרון מאך" (עקרון שעל פיו ההתמדה של כל עצם מסיבי מקורה באינטראקציה בינו לבין המסה הכוללת של העצמים ביקום, ובפיזור שלה).
לרעיונות של מאך, ובפרט להתנגדותו למרחב המוחלט ולתנועה המוחלטת העומדת ביסודה של המכניקה הניוטונית, הייתה השפעה עמוקה על אלברט איינשטיין בפועלו לניסוח תורת היחסות. איינשטיין התוודע לעבודתו של מאך עוד בתקופת לימודיו. ידועים כמה מכתבים ששלח לו בשנים 1909-1913, שבהם ניכרים העניין הרב שהביע ברעיונותיו והערכתו אליו (על אחד ממכתביו חתם "עודני תלמידך"). באותן שנים הביע מאך תמיכה בתורת היחסות שעליה שקד איינשטיין. עם השנים, התרחקו השקפותיהם זו מזו, עד שלבסוף חזר בו מאך מתמיכתו בתורת היחסות. למרות חילוקי הדעות בין השניים, הוסיף איינשטיין לראות במאך את אחת ההשראות החשובות לעבודתו, ובמכתב משנת 1930 כתב כי "מאך נחשב בצדק למבשר תורת היחסות הכללית".
למידע נוסף אודות מאך ואיינשטיין, ראו: Mach, Einstein, and the Search for Reality, מאת Gerald Holton. בתוך: Daedalus, כרך 97, מס' 2 (1968).
10.5X4.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים.
מקור: בית המכירות הפומביות Ursula Nusser, מינכן, 2019.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $5,000
הערכה: $7,000 - $10,000
לא נמכר
דף בכתב-ידו של הפיזיקאי זוכה פרס נובל ריצ'רד פיינמן – פתרון משוואות דיפרנציאליות בשיטת רונגה-קוטה (Runge-Kutta).
דף ובו מוצגות באמצעות תרשימי זרימה דרכים לפתרון משוואות דיפרנציאליות בשיטת רונגה-קוטה. ייתכן שהתרשימים נועדו להדגים כיצד ניתן להגיע לפתרון משוואות דיפרנציאליות באמצעות תוכנת מחשב. הדף כתוב ברובו בדיו אדומה, בכתב מסודר, עם מעט מחיקות ותיקונים, והוא מנדב הצצה לתהליך עבודתו של אחד מגדולי הפיזיקאים במאה ה-20.
הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן, יליד ניו-יורק, 1918, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1965, נחשב לאחת הדמויות הצבעוניות ביותר של עולם המדע. פיינמן נולד למשפחה יהודית קשת יום ברובע קווינס. כשהיה בן חמש עשרה, למד בכוחות עצמו טריגונומטריה, אלגברה מתקדמת, גיאומטריה אנליטית וחשבון אינפיניטיסימלי, ומשום שדעתו לא הייתה נוחה מאופן הכתיבה המקובל – המציא סימנים מתמטיים מיוחדים משלו.
בשנת 1941, בשעה ששקד על עבודת הדוקטורט שלו, זומן פיינמן להשתתף ב"פרוייקט מנהטן" והיה לאחד ממתכנני הפצצה האטומית. על שותפותו בפרוייקט העיד לימים: "הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים?".
בדומה לאלברט איינשטיין, נכרכה גם דמותו של פיינמן באינספור אנקדוטות, ציטוטים וסיפורים משעשעים, והוא אחד הפיזיקאים המוכרים ביותר מחוץ לעולם המדע. חוש ההומור שלו ואופיו המרדני לא פסחו גם על המעמד החשוב בחייו – קבלת פרס הנובל על תרומתו לתורת האלקטרודינמיקה הקוונטית (Quantum Electrodynamics). בנשף שנערך לזוכי הפרס, הציע לשתיים מהנסיכות שנכחו באולם להמציא מכונה ללחיצת ידיים שתחסוך מהמלך את הטרחה.
פיינמן נפטר בשנת 1988 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לצד מחקריו הענפים, זכור פיינמן גם בזכות הרצאותיו, שמרצים אחרים וחברי סגל נהגו להשתתף בהן כקהל. הרצאות המבוא שחיבר לפיזיקה מודרנית כונסו למהדורה בת שלושה כרכים, המשמשת עד ימינו (The Feynman Lectures on Physics). האנקדוטות הרבות שנכרכו בו כונסו במספר ספרים, שחלקם תורגמו לעברית: אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן (מחברות לספרות, 1995); מה אכפת לך מה חושבים אחרים? (מחברות לספרות, 1996); וספרים נוספים.
[1] דף, כתוב משני צדיו, 21 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
מקור: סות'ביס, ניו-יורק, מכירה מס' 9886 (History of Science & Technology, Including the Nobel Prize and Papers of Richard P. Feynman), 30.11.2018. פריט מס' 90.
דף ובו מוצגות באמצעות תרשימי זרימה דרכים לפתרון משוואות דיפרנציאליות בשיטת רונגה-קוטה. ייתכן שהתרשימים נועדו להדגים כיצד ניתן להגיע לפתרון משוואות דיפרנציאליות באמצעות תוכנת מחשב. הדף כתוב ברובו בדיו אדומה, בכתב מסודר, עם מעט מחיקות ותיקונים, והוא מנדב הצצה לתהליך עבודתו של אחד מגדולי הפיזיקאים במאה ה-20.
הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן, יליד ניו-יורק, 1918, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1965, נחשב לאחת הדמויות הצבעוניות ביותר של עולם המדע. פיינמן נולד למשפחה יהודית קשת יום ברובע קווינס. כשהיה בן חמש עשרה, למד בכוחות עצמו טריגונומטריה, אלגברה מתקדמת, גיאומטריה אנליטית וחשבון אינפיניטיסימלי, ומשום שדעתו לא הייתה נוחה מאופן הכתיבה המקובל – המציא סימנים מתמטיים מיוחדים משלו.
בשנת 1941, בשעה ששקד על עבודת הדוקטורט שלו, זומן פיינמן להשתתף ב"פרוייקט מנהטן" והיה לאחד ממתכנני הפצצה האטומית. על שותפותו בפרוייקט העיד לימים: "הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים?".
בדומה לאלברט איינשטיין, נכרכה גם דמותו של פיינמן באינספור אנקדוטות, ציטוטים וסיפורים משעשעים, והוא אחד הפיזיקאים המוכרים ביותר מחוץ לעולם המדע. חוש ההומור שלו ואופיו המרדני לא פסחו גם על המעמד החשוב בחייו – קבלת פרס הנובל על תרומתו לתורת האלקטרודינמיקה הקוונטית (Quantum Electrodynamics). בנשף שנערך לזוכי הפרס, הציע לשתיים מהנסיכות שנכחו באולם להמציא מכונה ללחיצת ידיים שתחסוך מהמלך את הטרחה.
פיינמן נפטר בשנת 1988 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לצד מחקריו הענפים, זכור פיינמן גם בזכות הרצאותיו, שמרצים אחרים וחברי סגל נהגו להשתתף בהן כקהל. הרצאות המבוא שחיבר לפיזיקה מודרנית כונסו למהדורה בת שלושה כרכים, המשמשת עד ימינו (The Feynman Lectures on Physics). האנקדוטות הרבות שנכרכו בו כונסו במספר ספרים, שחלקם תורגמו לעברית: אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן (מחברות לספרות, 1995); מה אכפת לך מה חושבים אחרים? (מחברות לספרות, 1996); וספרים נוספים.
[1] דף, כתוב משני צדיו, 21 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
מקור: סות'ביס, ניו-יורק, מכירה מס' 9886 (History of Science & Technology, Including the Nobel Prize and Papers of Richard P. Feynman), 30.11.2018. פריט מס' 90.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל;
אישים יהודים
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $3,000
לא נמכר
אוסף גלויות ואגרות "שנה טובה". הוצאת צענטראל, יהודיה, ד. מארקאדיס, Williamsburg Art Co., יPhoenix, ז. רעזניק, Littauer & Boysen, ועוד. פולין, גרמניה, ארה"ב, ארץ ישראל ומקומות נוספים, [המחצית הראשונה של המאה ה-20 (כמה מן הפריטים מאוחרים יותר)].
באוסף 49 גלויות ו-18 אגרות המציגות דימויים ציוניים ויהודיים; בהן גלויות ואגרות העוסקות במעגל השנה היהודי, בחגי תשרי ובמנהגיהם, אגרות מעוטרות ב"עצי ארץ הקודש", ועוד.
באוסף: • גלויה צבעונית בלתי מחולקת ועליה הדימוי "פסח" מאת א"מ ליליין – יהודי זקן מוקף תיל על רקע הפירמידות של מצרים והשמש העולה. הוצאת "Phoenix", ברלין, [ראשית המאה ה-20]. הגלויה נשלחה ל"ידידי מר סאפיר" באודסה בשנת 1902, "ס"ג למספרנו הישן; [...] לתנועתנו הלאומית". נושאת בולי "ציון" של קק"ל ואיחול שנוסף ביד – "לשנה טובה תכתב ותחתם". הנמען הוא כפי הנראה ד"ר יוסף ספיר, יושב ראש האגודות הציוניות באודסה. • שש גלויות המציגות דמויות מן התנ"ך ומן החיים היהודיים, לצד פסוקי תפילה מתאימים ואיחולי שנה טובה. הוצאת Littauer & Boysen, [ברלין, ראשית המאה ה-20]. • שלוש גלויות בעלות כנף נפתחת המעוצבת כספר, ותחתיה רצועת נייר מקופלת כאקורדיון הנושאת סדרת תמונות: האחת, "פאלעסטינא", מציגה מראות מארץ ישראל; השניה, "יודישע פרעסע", מציגה סדרת רפרודוקציות זעירות של עמודי השער של עיתונים וכתבי עת יהודיים בשפת היידיש, רובם משנת 1910; השלישית, "סופרים עברים", מציגה דיוקנאות של חשובי הסופרים העבריים בני הזמן, ובהם אחד העם, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ז. שניאור ואחרים. [העשור הראשון והשני של המאה ה-20 בקירוב]. • שש גלויות ציוניות המציגות דגלים, פסוקים בנושא תקומת ישראל, אוניות עולים ועוד. הוצאת ד. מארקאדיס, ירושלים, [שנות ה-40]. • אגרת "שנה טובה" מצולמת, נושאת את דיוקן השולח. צולמה ב"פוטו 'ישראל'", תל אביב, [שנות ה-50 בקירוב]. • ועוד.
מצורפת: מעטפה שבה נמכרה סדרת האגרות "עצי ארץ הקודש" (אנגלית) בעיצוב P. Steiner, (דפוס Schoen, תל אביב), ש-11 מהן כלולות באוסף זה.
גלויות: 9X14 ס"מ בממוצע. אגרות: 6.5X7.5 עד 15X10 ס"מ. מצב כללי טוב עד בינוני. פגמים וכתמים בחלק מן הגלויות והאגרות. הפרדות שכבות הנייר בכמה מן הגלויות. שמונה מן הגלויות ושלוש מן האגרות היו בשימוש.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
באוסף 49 גלויות ו-18 אגרות המציגות דימויים ציוניים ויהודיים; בהן גלויות ואגרות העוסקות במעגל השנה היהודי, בחגי תשרי ובמנהגיהם, אגרות מעוטרות ב"עצי ארץ הקודש", ועוד.
באוסף: • גלויה צבעונית בלתי מחולקת ועליה הדימוי "פסח" מאת א"מ ליליין – יהודי זקן מוקף תיל על רקע הפירמידות של מצרים והשמש העולה. הוצאת "Phoenix", ברלין, [ראשית המאה ה-20]. הגלויה נשלחה ל"ידידי מר סאפיר" באודסה בשנת 1902, "ס"ג למספרנו הישן; [...] לתנועתנו הלאומית". נושאת בולי "ציון" של קק"ל ואיחול שנוסף ביד – "לשנה טובה תכתב ותחתם". הנמען הוא כפי הנראה ד"ר יוסף ספיר, יושב ראש האגודות הציוניות באודסה. • שש גלויות המציגות דמויות מן התנ"ך ומן החיים היהודיים, לצד פסוקי תפילה מתאימים ואיחולי שנה טובה. הוצאת Littauer & Boysen, [ברלין, ראשית המאה ה-20]. • שלוש גלויות בעלות כנף נפתחת המעוצבת כספר, ותחתיה רצועת נייר מקופלת כאקורדיון הנושאת סדרת תמונות: האחת, "פאלעסטינא", מציגה מראות מארץ ישראל; השניה, "יודישע פרעסע", מציגה סדרת רפרודוקציות זעירות של עמודי השער של עיתונים וכתבי עת יהודיים בשפת היידיש, רובם משנת 1910; השלישית, "סופרים עברים", מציגה דיוקנאות של חשובי הסופרים העבריים בני הזמן, ובהם אחד העם, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ז. שניאור ואחרים. [העשור הראשון והשני של המאה ה-20 בקירוב]. • שש גלויות ציוניות המציגות דגלים, פסוקים בנושא תקומת ישראל, אוניות עולים ועוד. הוצאת ד. מארקאדיס, ירושלים, [שנות ה-40]. • אגרת "שנה טובה" מצולמת, נושאת את דיוקן השולח. צולמה ב"פוטו 'ישראל'", תל אביב, [שנות ה-50 בקירוב]. • ועוד.
מצורפת: מעטפה שבה נמכרה סדרת האגרות "עצי ארץ הקודש" (אנגלית) בעיצוב P. Steiner, (דפוס Schoen, תל אביב), ש-11 מהן כלולות באוסף זה.
גלויות: 9X14 ס"מ בממוצע. אגרות: 6.5X7.5 עד 15X10 ס"מ. מצב כללי טוב עד בינוני. פגמים וכתמים בחלק מן הגלויות והאגרות. הפרדות שכבות הנייר בכמה מן הגלויות. שמונה מן הגלויות ושלוש מן האגרות היו בשימוש.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
קטגוריה
גרפיקה ואמנות
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $5,000
הערכה: $7,000 - $10,000
לא נמכר
אוסף גדול ואיכותי של תווי-ספר. אירופה, ארצות הברית וארץ ישראל, המאה ה-20 (עשרות תווים מוקדמים יותר).
באוסף כ-1800 תווי-ספר, רובם מעשה ידי אמנים, ורבים מהם הדפסים, חיתוכי עץ ותחריטים. בהם תווי-ספר מעשה ידי א"מ ליליין, הרמן שטרוק, איליה שור, פרץ ווילנברג, יעקב שטרק, יוסף בודקו, משה שטרנשוס, רות צרפתי ואמנים רבים אחרים. כן באוסף לקט תווי-ספר מעשה ידי האמן ליאוניד קוריס.
בין היתר, באוסף תווי-ספר שהוכנו עבור מרטין בובר, היינריך לווה, אוטו ורבורג, מקס ברוד, גרשום שלום, אברהם שלום יהודה, שמחה אסף, ואחרים; אוניברסיטאות, גופים ציבוריים וספריות – האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן למדע, הטכניון, בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), מכון בן צבי (יד בן צבי), מוזיאון ישראל, ועוד; מאות תווי-ספר של ספריות קהילתיות, ספריות בבתי כנסת, ספריות בתי ספר ועוד מקהילות יהודיות בכל רחבי ארה"ב, בקנדה ובמדינות נוספות; ועוד. כן כולל האוסף כמה מקבצים גדולים של תווי-ספר מעשה ידי אמנים שונים שהוכנו עבור ספריותיהם של אספני תווי-ספר, בהם רפאל גרינצויג, Toivo Asikainen, Dr. Hermann Wiese, ו-Mario de Filippis.
תווי ספר רבים מופיעים בכמה עותקים.
מצורפים: • קטלוג תערוכה "תווי-ספר מאוסף רפאל גרינצויג". הוצאת רפאל גרינצויג ועיריית רעננה, אגף התרבות, רעננה, 1995. • רשימת מוצגים בתערוכה "לאוניד קוריס, תערוכת אקסליבריס", שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, הספריה המרכזית ע"ש סורסקי. תל אביב, 1994. • כרזות פרסום לשתי התערוכות.
גודל ומצב משתנים. מצב טוב עד בינוני. רבים מתווי הספר מוצמדים לדפי נייר בנייר דבק.
מקור: אוסף רפאל גרינצויג.
באוסף כ-1800 תווי-ספר, רובם מעשה ידי אמנים, ורבים מהם הדפסים, חיתוכי עץ ותחריטים. בהם תווי-ספר מעשה ידי א"מ ליליין, הרמן שטרוק, איליה שור, פרץ ווילנברג, יעקב שטרק, יוסף בודקו, משה שטרנשוס, רות צרפתי ואמנים רבים אחרים. כן באוסף לקט תווי-ספר מעשה ידי האמן ליאוניד קוריס.
בין היתר, באוסף תווי-ספר שהוכנו עבור מרטין בובר, היינריך לווה, אוטו ורבורג, מקס ברוד, גרשום שלום, אברהם שלום יהודה, שמחה אסף, ואחרים; אוניברסיטאות, גופים ציבוריים וספריות – האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן למדע, הטכניון, בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), מכון בן צבי (יד בן צבי), מוזיאון ישראל, ועוד; מאות תווי-ספר של ספריות קהילתיות, ספריות בבתי כנסת, ספריות בתי ספר ועוד מקהילות יהודיות בכל רחבי ארה"ב, בקנדה ובמדינות נוספות; ועוד. כן כולל האוסף כמה מקבצים גדולים של תווי-ספר מעשה ידי אמנים שונים שהוכנו עבור ספריותיהם של אספני תווי-ספר, בהם רפאל גרינצויג, Toivo Asikainen, Dr. Hermann Wiese, ו-Mario de Filippis.
תווי ספר רבים מופיעים בכמה עותקים.
מצורפים: • קטלוג תערוכה "תווי-ספר מאוסף רפאל גרינצויג". הוצאת רפאל גרינצויג ועיריית רעננה, אגף התרבות, רעננה, 1995. • רשימת מוצגים בתערוכה "לאוניד קוריס, תערוכת אקסליבריס", שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, הספריה המרכזית ע"ש סורסקי. תל אביב, 1994. • כרזות פרסום לשתי התערוכות.
גודל ומצב משתנים. מצב טוב עד בינוני. רבים מתווי הספר מוצמדים לדפי נייר בנייר דבק.
מקור: אוסף רפאל גרינצויג.
קטגוריה
גרפיקה ואמנות
קָטָלוֹג
מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
3.12.2019
פתיחה: $3,000
הערכה: $5,000 - $8,000
לא נמכר
The Destruction of Jerusalem by the Romans, Under the Command of Titus, A.D. 70 [חורבן ירושלים בידי הרומאים בפיקודו של טיטוס, שנת 70 לספירה]. כרומוליטוגרפיה מונומנטלית מעשה ידי לואי האג (Louis Haghe), על-פי ציור מאת דיוויד רוברטס. הוצאת Hering & Remington, דפוס Day & Son, לונדון, 1851.
ליטוגרפיה גדולה, על-פי ציור שמן מאת דיוויד רוברטס. הליטוגרפיה מציגה את ירושלים מכיוון הר הצופים – הצבא הרומי מסתער על חומת העיר המזרחית, ובתוך העיר בוערת אש בכמה מקומות. ממראה ירושלים כעיר רומית עתירת מבני ציבור יווניים ורומיים מרשימים בגודלם ניכרת אהבתו של רוברטס לתיאור מדוקדק של מבנים ואלמנטים אדריכליים. הציור שעל-פיו נעשתה הליטוגרפיה, אשר הוכן עבור האקדמיה הבריטית לציור ב-1849, הוא מציוריו היחידים של רוברטס העוסקים בנושא היסטורי. תיאור המתקפה הרומית על ירושלים שאוב בעיקר מתיאור המצור על ירושלים בכתבי יוספוס פלביוס ומן הרישומים של העיר שהכין רוברטס בביקור היחיד שערך בארץ ישראל, בשנת 1838-1839.
הליטוגרפיה מוצמדת ללוח נייר עבה ועליו מצוינים שם האמן ואמן הליטוגרפיה, ופרטי ההוצאה. בתחתית הלוח הקדשה מודפסת לרוזן אלסמיר הראשון מאת לואי האג ודיוויד רוברטס: "To the Right Honorable the Earl of Ellesmere, this plate from the original picture is by special permission most respectfully dedicated by his obliged and obedient servants, David Roberts, R.A. and Louis Haghe". לורד פרנסיס אגרטון, רוזן אלסמיר הראשון, היה מפטרוני האמנות הבולטים באנגליה של תקופתו ואוספו כלל עבודות רבות מאת רוברטס שאותן רכש ישירות מידי האמן.
ליטוגרפיה: 107X69 ס"מ בקירוב, מוצמדת ללוח נייר בגודל 115X84 ס"מ וממוסגרת. מצב טוב. קרע קל בשוליים הימניים של הליטוגרפיה. קרעים ופגמים קלים בשולי לוח הנייר. קרע משוקם בשוליים השמאליים של הלוח. כתמים. פגמים קלים במסגרת.
ספרות: צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, מאת יהושע בן-אריה. הוצאת יד בן צבי, ירושלים / ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 1992. עמ' 98-102.
ליטוגרפיה גדולה, על-פי ציור שמן מאת דיוויד רוברטס. הליטוגרפיה מציגה את ירושלים מכיוון הר הצופים – הצבא הרומי מסתער על חומת העיר המזרחית, ובתוך העיר בוערת אש בכמה מקומות. ממראה ירושלים כעיר רומית עתירת מבני ציבור יווניים ורומיים מרשימים בגודלם ניכרת אהבתו של רוברטס לתיאור מדוקדק של מבנים ואלמנטים אדריכליים. הציור שעל-פיו נעשתה הליטוגרפיה, אשר הוכן עבור האקדמיה הבריטית לציור ב-1849, הוא מציוריו היחידים של רוברטס העוסקים בנושא היסטורי. תיאור המתקפה הרומית על ירושלים שאוב בעיקר מתיאור המצור על ירושלים בכתבי יוספוס פלביוס ומן הרישומים של העיר שהכין רוברטס בביקור היחיד שערך בארץ ישראל, בשנת 1838-1839.
הליטוגרפיה מוצמדת ללוח נייר עבה ועליו מצוינים שם האמן ואמן הליטוגרפיה, ופרטי ההוצאה. בתחתית הלוח הקדשה מודפסת לרוזן אלסמיר הראשון מאת לואי האג ודיוויד רוברטס: "To the Right Honorable the Earl of Ellesmere, this plate from the original picture is by special permission most respectfully dedicated by his obliged and obedient servants, David Roberts, R.A. and Louis Haghe". לורד פרנסיס אגרטון, רוזן אלסמיר הראשון, היה מפטרוני האמנות הבולטים באנגליה של תקופתו ואוספו כלל עבודות רבות מאת רוברטס שאותן רכש ישירות מידי האמן.
ליטוגרפיה: 107X69 ס"מ בקירוב, מוצמדת ללוח נייר בגודל 115X84 ס"מ וממוסגרת. מצב טוב. קרע קל בשוליים הימניים של הליטוגרפיה. קרעים ופגמים קלים בשולי לוח הנייר. קרע משוקם בשוליים השמאליים של הלוח. כתמים. פגמים קלים במסגרת.
ספרות: צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, מאת יהושע בן-אריה. הוצאת יד בן צבי, ירושלים / ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 1992. עמ' 98-102.
קטגוריה
גרפיקה ואמנות
קָטָלוֹג