עשרים ושניים מכתבים ושלושה שירים, שנשלחו מאת המשורר ההודי רבינדרנת טאגור לאשת המסעות הארץ-ישראלית שלומית פרידה פלאום. שנטיניקטן (הודו), ומקומות נוספים, תחילת שנות ה-20 עד תחילת שנות ה-40. אנגלית (פריטים ספורים עם כיתוב בבנגלית).
שלומית פרידה פלאום, הנחשבת לאשת המסעות העברייה הראשונה, נולדה בשנת 1893 בעיר קובנה שבליטה, נצר לרבי שלמה לוריא. בשנת 1911 עלתה לארץ ישראל לבדה, ובמשך עשר שנים נדדה בין עריה השונות ותיעדה אותן ביומנים ובציורים. בשנת 1921 החליטה להרחיב את מסעותיה מעבר לים, נסעה לארה"ב ובעיר ניו-יורק פגשה לראשונה את המשורר רבינדרנת טאגור. לאחר פגישתם כתבה ביומנה: "מעתה ואילך לא נהלוך שוב עצומי עיניים". טאגור גילה עניין רב בסיפורה של פלאום, במוצאה היהודי ודעותיה הציוניות, והזמינה לבקרו באשראם שהנהיג במערב בנגל – "שנטיניקטן". שנה אחר כך, הגיעה פלאום למקום ונותרה בו במשך שנתיים. בתקופה זו, החשובה והמשפיעה בחייה, הייתה פלאום תלמידתו הקרובה של טאגור, ובין השניים נקשרה חברות אמיצה, שהתמידה עד יום מותו של טאגור.
לפנינו אוסף מכתבים, כתובים בכתב-יד ומודפסים במכונת כתיבה, ששלח טאגור לפלאום במשך קרוב לעשרים שנה. במכתבים פונה טאגור לשלומית בשם Shanti (מילה שמשמעותה בהינדית "שלום", והיא נבחרה כמעין תרגום לשם העברי "שלומית") והם משקפים את עולמו הרוחני של טאגור, את התמורות שהתחוללו בעולם בתקופה זו וכן את הקרבה הגדולה שבינו ובין פלאום.
המכתבים המוקדמים שבאוסף כתובים ברובם בכתב-יד, והם מרבים להתייחס לתקופת שהייתה של פלאום באשראם שהנהיג טאגור, "שנטיניקטן". במכתב מחודש אוקטובר 1923, כותב טאגור: "יש בי חיבה עמוקה כלפיך, וכולנו כאן אסירי תודה על התרומה הנדיבה שלך [...] אני תוהה אם אי פעם ימולא המקום שהשארת באופן ראוי". במכתב אחר מאותה השנה, כותב טאגור: "הבאת עמך למקדש-האידאל שלנו אהבה [...] הבאת אותה ממעבר לים, מעבר להבדלי התרבות והגזע, שומרת עליה זכה, ומשיבה בעדינות לקריאת סביבה שאינה ידועה לך".
במכתבים אחרים מתקופה זו, מגלה טאגור עניין רב בארץ ישראל ובציונות, מודה לפלאום על ספרים ששלחה לו בנושאים אלה ואף מביע את כוונתו להגיע לביקור: "הלוואי והחיפזון שלי לנסוע לדרום אמריקה לא היה מונע ממני לבקר בארץ ישראל ולכונן קשרים עם אלו מכם שנאבקים עבור הזדמנות גדולה" (1925).
המכתבים המאוחרים שבאוסף מודפסים ברובם במכונת כתיבה, והם מרבים להתייחס למצב העולם, המלחמה שבפתח, וגילו המבוגר של טאגור. במכתב משנת 1938, כותב טאגור: "אם אמנם לא קבלת כל תגובה על מכתבך הקודם, האשימי בזה את גילי, או את המזכיר שלי, אבל עלי תהיי מוכרחה לחוס. זכרי שלעט האומלל שלי רשות כלשהי לבקש מנוחה, מקץ שלושת-רבעי מאה של שירות נאמן כל כך". במכתב מעניין משנת 1936, מתייחס טאגור באריכות ל"מרד הערבי הגדול": "כואב לי מאוד לקרוא על הסכסוך המדמם בין יהודים וערבים בארץ ישראל [...] אנו, שהכרנו כבר בעיות בין קהילות בהודו, יכולים בקלות להעלות בדמיוננו את המצב – האכזריות וחוסר השחר הגמורים של מאבק בין-גזעי מטורף מסוג זה. אולם היכן היא הדרך החוצה? האינך מרגישה שהעולם הלמוד-מלחמה שלנו נעשה רק יותר דוחה וברוטאלי מאשר היה? נדמה, כמעט, שאנו נסוגים בחזרה לעבר ימי הביניים, אל תקופה שבה זוועת מצמררות היו מתחוללות מדי יום בשם הדת והאנושות. אני הולך ונואש מן העולם". אחד המכתבים האחרונים שבאוסף נכתב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו כותב טאגור: "היום כולנו שותפים למשאלה אחת ויחידה – שהעולם המעונה הזה יחלים במהרה מקדחת הטירוף שאחזה בו. רעד עובר בי למחשבה על העתיד, שמא שנת 1940 תסתיים כפי שהחלה, עם מעשי-טבח מכל עבר [...] טוב לשמוע שארץ ישראל שקטה יותר ושאתם כולכם כשורה. מסרי את מיטב האיחולים לפרופסור איינשטיין ולפרופסור גייגר, אם הם עוד שם".
חלק מהמכתבים כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של טאגור, ועל גבי מקצתם מודבקת תווית נייר עם ראשי התיבות של שמו.
לצד המכתבים, מופיעים באוסף שלושה שירים בכתב-יד (ייתכן שצורפו למכתבים או הוענקו כמזכרת לפלאום): שיר מספר 70 מתוך המחזור Fruit-Gathering, חתום בחתימת-ידו של טאגור; שיר ארוך בן שני חלקים, חתום ומוקדש בכתב-ידו של טאגור (שיר זה הופיע במכתב ששלח טאגור למהאטמה גאנדי בשנת 1919, העוסק בפציפיזם); ושיר ארוך (שלושה עמודים) הכתוב בבנגלית.
מצורפים: מברק ששלח טאגור לפלאם בשנת 1928; שישה מכתבים שנשלחו אל פלאום מאת בנו של טאגור ורעייתו, רת'ינדראנאת ופרטימה טאגור; מכתב אחד מאת מזכירו האישי של טאגור (מודיע שטאגור חלה וכמעט הוציא את נשמתו במהלך הלילה); חמש מעטפות שבהן נשלחו המכתבים.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
המשורר רבינדרנת טאגור (1861-1941) נולד בעיר קולקטה (כלכותה) לאחת המשפחות המיוחסות והמשפיעות בבנגל. אביו, דבנדרנת טאגור, היה פילוסוף ומנהיג דתי מהקאסטה הברהמינית (כוהני הדת המהווים את המעמד העליון בחברה ההודית), ובילה את מרבית זמנו בנסיעות הרחק מילדיו. טאגור ואחיו התחנכו בעיקר בידי משרתים, וספגו בביתם השפעות תרבותיות מערביות ומסורתיות רחבות מאוד (מרבית האחים נעשו בבגרותם לסופרים, משוררים ואנשי רוח). בגיל 17 נשלח טאגור ללימודי משפטים באנגליה ולאחר ששב לארצו, החל לפרסם שירים, מחזות וסיפורים. יצירתו הותירה רושם חסר תקדים בארצו, אולם נותרה בלתי ידועה ברחבי העולם עד להופעת קובץ שיריו הראשון, "גיטאנג'לי" (בנגלית: מתת-שיר), בתרגום לאנגלית. מאה ושלושת השירים שנכללו בקובץ, כולם בתרגומו של טאגור עצמו, חשפו לראשונה את עבודתו לעיני המערב וחוללו טלטלה בעולם הספרות. בהקדמה שחיבר לספר, כתב המשורר וויליאם באטלר ייטס (זוכה פרס נובל אף הוא) – "השירים האלו, שבשפתם המקורית, כך אומרים האנשים מהודו, הם מלאי ריתמוס עדין, בעלי גווני צבע בלתי ניתנים לתרגום, בעלי מקצב מקורי כל כך - מציגים בהלך מחשבתם עולם שחלמתי עליו במשך כל ימי חיי". בעקבות הופעת הספר, הוענק לטאגור בשנת 1913 פרס נובל לספרות.
לצד עבודתו הספרותית, נודע טאגור בזכות פעילותו החברתית-פוליטית, ובעיקר בזכות תרומתו לתנועת העצמאות ההודית, שאת הכינוי של מנהיגה טבע בעצמו – מאהטמה (הנפש הגדולה). לאחר שזכתה הודו בעצמאותה, נבחר שירו "ג'אנה גאנה מאנה" להימנונה הלאומי הרשמי. מוכרת פחות היתה אהדתו הגדולה לתנועה הציונית, שטאגור האמין שהיא "אחד הבסיסים של השלום והצדק העולמיים", וההערכה שרחש לעם היהודי, שחשב שנועד לגשר בין המזרח והמערב.
ההיכרות בין טאגור ובין פלאום תועדה בשני ספרים שחיברה פלאום: "בת ישראל נודדת" (ירושלים, תרצ"ה) ו"רבינדרא-נת טאגור" (ירושלים, תש"ו). חלק מהמכתבים שלפנינו הובאו בספרים בתרגומה של פלאום וחלקם, כנראה, טרם ראו אור.
מקור: אוסף עוזי אגסי.