מכירה 89 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove מכתבים filter מכתבים
- letter (14) Apply letter filter
- סופרים (7) Apply סופרים filter
- חסידות (7) Apply חסידות filter
- ומנהיגים (7) Apply ומנהיגים filter
- ומדע, (7) Apply ומדע, filter
- ומדע (7) Apply ומדע filter
- וחתימות (7) Apply וחתימות filter
- אנשי (7) Apply אנשי filter
- רוח (7) Apply רוח filter
- and (7) Apply and filter
- author (7) Apply author filter
- autograph (7) Apply autograph filter
- chassidut (7) Apply chassidut filter
- intellectu (7) Apply intellectu filter
- intellectuals, (7) Apply intellectuals, filter
- leader (7) Apply leader filter
- scientist (7) Apply scientist filter
- scientists, (7) Apply scientists, filter
מכתב שנכתב ל"מחותני ה"ה הרב החסיד המפורסם.... מוהר"ר יהושע שליט"א... ולגיסו היקר וכל אנ"ש המסתופפים בצילו הקודש לברכה שלימה, א"ס [אמן סלה]". עיקרו של המכתב (4 עמודים מתוכו) הוא מאמר חסידי-קבלי עמוק ועיוני, על ענייני קדושת שבת ו"התגלות האמונה" אצל "עם מקדשי שביעי". רוב תוכן המכתב נדפס, בשינויים קלים, בספרו "יסוד העבודה" (במדור "מכתבי קודש", מכתב לג) ובספרו "באר אברהם" (פרשת בהר). העמוד הראשון ובו פתיחת המכתב וקטעים מסיומו לא נדפסו שם, וכפי הנראה לא נדפסו עדיין.
בסיום המכתב, לפני חתימתו, מבקש האדמו"ר מידידו: " ...להיות הדיבור רגיל בינינו, אבקשהו נא ונא שלא לבוא עוד בריבוי שבחים... ידידו ואוהבו אברהם" (גם קטע זה לא נדפס).
נוסף על חמשת עמודי המכתב, מופיעים בעמוד נוסף רישומי טיוטה לפתיחת המכתב (כפי הנראה אף הם, או חלק מהם, בכתב-ידו של האדמו"ר).
האדמו"ר הראשון מסלונים – רבי אברהם וינברג בעל "יסוד העבודה" (תקס"ד-תרמ"ד), מקובל אלוקי, גאון וקדוש, עמקן מקורי ומחדש. תלמיד מובהק לרבותיו האדמו"רים רבי נח מלכוביץ' ורבי משה מקוברין. בשנות התק"צ עמד בראשות ישיבת "ענף עץ חיים" בעיר מגוריו סלונים, שהייתה מעין סניף של ישיבת "עץ חיים" המפורסמת שבוולוז'ין (משה צינוביץ, עץ חיים, עמ' 433; אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, א, עמ' קעז, קפג-קפו). יגיעתו בתורה בצעירותו הייתה מתוך דוחק ועניות גדולה. היה לומד כ-18 שעות ביממה עד לאפיסת כוחות. בזקנותו, כשאחד מתלמידיו אמר לו שרואים אצלו גילויי רוח הקודש, אמר לו: "רוח הקודש אינני יודע, אבל למדתי תורה מתוך הדחק, וחז"ל אמרו (סוטה דף מט) שהלומד תורה מתוך הדחק מַשְֹבִּיעין אותו מזיו שכינה". לאחר פטירת רבו מקוברין, בניסן תרי"ח, פתח את חצרו בסלונים, ורוב חסידי קוברין קבלו את מרותו ונסעו אליו. את שולחנותיו ("טישים") היה עורך לא רק בשבתות וחגים, אלא גם בימות החול. היה כמעיין המתגבר והרבה באמירת מאמרי חסידות עמוקים ביותר, וכן כתב חיבורים רבים בכל חלקי התורה (רובם אבדו בשואה). חלק מכתביו נדפסו לאחר פטירתו. ספריו המפורסמים הם: "חסד לאברהם" – ספר עמוק וקשה להבנה בקבלה ופילוסופיה; "יסוד העבודה" – בענייני "תורה לשמה" ויסודות עבודת ה' בדרך החסידות (בספרו זה הוא כותב ביקורת חריפה על ספר "נפש החיים" של רבי חיים מוולוז'ין, בעיקר על שיטתו בענייני "תורה לשמה". מסופר שבכתב היד המקורי של החיבור היה כתוב מספר פעמים "דלא כנפה"ח" [=דלא כנפש החיים]); "באר אברהם" על המכילתא. לאחר השואה נדפסו מכתביו ספרים נוספים בשמות "חסד לאברהם" ו"באר אברהם".
האדמו"ר עמד עם חסידיו (בעיקר עם אלו שעלו לארץ ישראל, לטבריה) בקשר מכתבים רציף בענייני חסידות ועבודת ה' עמוקים ועיוניים. חלק ממכתבים אלו (כדוגמת המכתב שלפנינו) נדפסו לאחר פטירתו בספרו "יסוד העבודה" (בחלק המכתבים) וכן בסוף ספר "באר אברהם" על התורה.
[1] דף גדול מקופל לארבע (6 עמ' כתובים). 21.5 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמים כהים. קרעים ובלאי, עם מעט פגיעות בטקסט. דהיית דיו. סימני קיפול (קרעים ובלאי בסימני הקיפול משוקמים בהדבקה).
• מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של האדמו"ר רבי שמואל ויינברג מסלונים, בעל ה"דברי שמואל", אל אנשי שלומו בטבריה, ואל החסיד הנודע רבי אליעזר הכהן. מיר, [שנות התר"נ בקירוב].
• מכתב בכתב ידו וחתימתו של רבי אברהם וינברג בנו של האדמו"ר מסלונים [לימים, האדמו"ר בעל "בית אברהם" ברנוביץ], אל החסיד הנודע רבי אליעזר הכהן. בצדו השני של הדף תוספת (כשבע שורות), בכתב ידו וחתימתו של אחיו – רבי ישכר ליב וינברג. [סלונים, שנות התר"ס בקירוב].
המכתב מהאדמו"ר בעל ה"דברי שמואל" נכתב בעיירה מיר, בעת מסעו לליטא לגיוס כספים עבור "כולל רייסין" שבטבריה.
המכתב מהאדמו"רים רבי אברהם ורבי ישכר ליב נכתב עוד בחיי אביהם האדמו"ר בעל "דברי שמואל", והוא עוסק בענייני שידוכים, רכישת בית [כנראה, בטבריה], ובענייני כספי "כולל רייסין". בתוך הדברים מברך רבי אברהם את הישיש הזקן מקבל המכתב, כי יזכה לאריכות ימים ויזכה להשיא את בן-זקוניו ולראות ממנו דור ישרים: "...ומצפים אנו להשי"ת שיאריך ימיו ושנותיו, ויזכה אי"ה להשיאו בעצמו להזווג הנכון והנרצה לפניו ית', ויזכה לראות ממנו עוד דור ישרים יבורך, ולהיות עוד סנדק אצל בנו הנולד לו מבנו היקר שיחי'...".
האדמו"ר רבי שמואל וינברג מסלונים, בעל ה"דברי שמואל" (תר"י-תרע"ו), נכדו ותלמידו המובהק של ה"יסוד העבודה". החל להנהיג את עדתו בשנת תרמ"ד לערך. הנהגתו הייתה מתוך אהבה והתמסרות עצומה לצאן מרעיתו. עסק באופן אישי בחינוך ובהדרכה רוחנית בקרב צעירים ובני נוער והציל רבים מהם מרדת שחת. עסק מרבית ימיו בגיוס כספים עבור בני העליה שב"כולל רייסין" בטבריה. מפעל חייו הגדול של ה"דברי שמואל" היה הקמתה של ישיבת "אור תורה" בטבריה. היה ממייסדי ומקימי "אגודת ישראל" בשנת תרע"ב.
בנו האדמו"ר רבי אברהם ויינברג מסלונים (השני), בעל "בית אברהם" (תרמ"ד-תרצ"ג), חסידא ופרישא. החל להנהיג את חסידות סלונים בשנת תרע"ו. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה החל לקומם את הריסות החסידות מחדש. בשנת תרע"ח ייסד בברנוביץ, יחד עם ידיד נפשו הגה"צ רבי משה מידנר, את ישיבתו החשובה "תורת חסד", ישיבה שמיזגה שיטת לימוד ליטאית יחד עם עבודת ה' בלהט הנפש בדרך החסידית. עד לשנת תרפ"ט התגורר בביאליסטוק, ומשנת תרפ"ט עבר להתגורר בברנוביץ.
נמען המכתבים הוא החסיד המפורסם רבי אליעזר הכהן רוזובסקי (ר' לייז'א יאלובקער) מחסידי סלונים בטבריה (תקפ"ב-תרע"ה) עובד ה' מופלג, מהאריות שבחבורת תלמידי אדמו"רי קוברין וסלונים. נודע בתפילותיו הבוערות והמעוררות. רבו ה"יסוד העבודה" הגדירו כעובד ה' בשמחה. הרמ"ח מסלונים הפליג בשבחו ואמר שמאחל לעצמו שיזכה פעם אחת בחייו להתפלל כמו תפילת "השכיבנו" של ר' לייז'א בתפילת מעריב ביום רגיל (ראה אודותיו: א' סורסקי, יסוד המעלה, חלק א', בני ברק תש"ס, עמ' רסג-רסד).
שני מכתבים. מכתב ראשון: דף כפול, שני עמודים כתובים. 21.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרע חסר בשולי הדף הראשון, עם הדבקה של נייר להסתרת הקרע [יתכן שקרע זה נעשה במכוון, אולי על ידי המקבל, כדי להשמיט עניין פרטי]. מכתב שני: [1] דף, כתוב משני צדיו, נייר מכתבים רשמי. 28 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, עקבות רטיבות ובלאי.
דף בכתיבה קליגרפית מרובעת. מעוטר במסגרת צבעונית מאוירת. חלק מהמילים נכתבו בצבעי נחושת וזהב. בראש הדף כותרת, באותיות מוגדלות: "כתר תורה" ופסוקי ברכה. גם שמו של האדמו"ר מופיע באותיות מוגדלות בצבעי זהב ואדום.
" ...בהתאסף יחד ראשי עם אלופי עדתינו וטובי הקהלה, ובסוד שיח גדולי התורה אדירי ישראל בארה"ק ת"ו, כולנו כאיש אחד הסכמנו להגיש לפני כסא תורתו וצדקתו הנעלה, את נזר הקודש ועטרת הרבנות... ומעתה בשם רב ואב בית דין לכל מקהלות האשכנזים בעיר הקודש ירושלים ת"ו יקרא... ירעה צאן מרעיתנו... הוא ידין, הוא יורה לנו דרך ה', ובעצתו ינהלנו עד כי יבא שילה... 'ויואל משה' לשבת על כסא הרבנות בירושלם קרתא דשופרייא...".
על כתב הרבנות שלפנינו באו חתימות-ידם של גדולי הרבנים בירושלים, ראשי ישיבות, אדמו"רים, חכמי ורבני ירושלים, ואנשים מפורסמים ממנהיגי הציבור החרדי, בהם: הגאון רבי איסר זלמן מלצר (ראש ישיבת "עץ חיים", החתום בפינה הימנית של הדף); רבי מרדכי דוד לוין (בעל ה"דרכי דוד"); רבי ישראל גרוסמן; רבי מנחם מענדל גפנר ("בן דינה"); רבי ישראל טויסיג (הרב ממטרסדורף); רבי מרדכי חיים סלונים (האדמו"ר מסלונים); רבי ישראל יצחק הלוי רייזעמאן (מחברי הבד"צ); רבי "משה אריה בן שרה" פריינד (לימים, גאב"ד העדה החרדית); רבי יהודא הורביץ (האדמו"ר מדז'יקוב); רבי דוד הלוי יונגרייז (חבר הבד"צ); רבי ישראל משה דושינסקי (לימים גאב"ד העדה החרדית); רבי שלום הלוי אייזען; רבי אברהם יצחק קאהן (האדמו"ר מ"תולדות אהרן"); רבי חנוך דוב פדווא (מגדולי המו"צים ירושלים, לימים מרבני לונדון); רבי אלי' זלאטניק (מחברי הבד"צ); רבי נטע פריינד; רבי שלמה זלמן בריזל; רבי אברהם מרדכי ברייטשטיין; רבי יוסף שיינבערגער; רבי אליהו צבי קרויזר; רבי דוב סוקולובסקי; ועוד.
בראש החותמים, ראשי "ועד העיר" ["שבעת טוּבֵי הָעִיר", אנשי ציבור וממוני ה"כוללים"], בהם: רבי אלי' נחום פרוש גליקמן; רבי עמרם ברש"י בלויא (מראשי "נטורי קרתא"); רבי יונה יצחק לעפקוויטש (מראשי "כולל שומרי החומות"); רבי ברוך גרינפעלד; רבי יונה זאב צוועבנער; רבי אברהם יוחנן בלומנטהל; רבי ישעי' שיינבערגער; רבי אברהם כהן ראטה; רבי יעקב מאיר שכטר; ועוד.
בשולי הדף מופיע מכתב מעניין בכתב-ידו וחתימתו של הרב עפשטיין, שכיהן בפועל כראב"ד בית הדין של "העדה החרדית" בירושלים, אשר "מאשר ומסכים לכל הנ"ל בלב שלם" להעניק לאדמו"ר מסאטמר את עטרת הרבנות של "העדה החרדית", ומברך על המינוי: "לס"ט ומז"ט [לסימן טוב ומזל טוב] ויאריך ימים על כסאו כבוד ירושלם עה"ק ת"ו לחַזֵק בִּדְקה... פנחס בהגר"י ז"ל עפשטיין, ראב"ד פה עה"ק העדה החרדית יכב"ץ".
האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים (תרמ"ז-תשל"ט), מגדולי דורו, נשיא "העדה החרדית" בירושלים, וממנהיגי היהדות החרדית באמריקה. מעמודי התווך של היהדות החסידית בדור שלאחר השואה. נולד בעיר סיגט, בנו של האדמו"ר בעל ה"קדושת יו"ט" ונכדו של האדמו"ר בעל "ייטב לב", שכיהנו כרבני סיגט והיו ממנהיגי החסידות באזור מרמרוש. נודע מנעוריו בחריפותו ובגאונותו, בקדושתו ובטהרתו הנפלאה. לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר רא"ח הורביץ הרב מפאלאנטש, התיישב בסאטמר והרביץ שם תורה וחסידות לקבוצה נבחרת של תלמידים וחסידים. כיהן ברבנות בערים אורשיווא, קרָאלי (משנת תרפ"ה) וסאטמר (משנת תרצ"ד). בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי מתפשרת באזור מרמרוש. בשנות השואה ניצל ב"רכבת ההצלה" הידועה של ד"ר קסטנר, הגיע דרך ברגן בלזן, שוויץ וארץ ישראל לארצות הברית, בה כונן את העדה החסידית הגדולה בעולם – עדת חסידות סאטמר שהיא עד היום העדה הדומיננטית ביהדות האורתודוכסית בארה"ב.
בשנת תשי"א הוכתר לנשיא ה"עדה החרדית" בירושלים, ובשנת תשי"ג, לאחר פטירת הרב בענגיס הישיש, הוכתר האדמו"ר מסאטמר לתפקיד "רב ואב"ד לכל מקהלות האשכנזים – העדה החרדית בירושלים", על מקומו של הרב בענגיס. האדמו"ר הוכתר לתפקיד זה למרות שהתגורר בארה"ב, ובירושלים עצמה הוכתר הרב פנחס עפשטיין לתפקיד ראב"ד (ראש בית הדין). [ב"עדה החרדית" מפוצלים עד היום התפקידים לשניים, ה"גאב"ד" וה"ראב"ד". לדוגמא, לאחר פטירת הרב עפשטיין והרב דוד יונגרייז, מונה הרב יצחק יעקב ווייס בעל ה"מנחת יצחק" לראב"ד העדה החרדית, ולאחר פטירת האדמו"ר מסאטמר הוא מונה לתפקיד ה"גאב"ד", שהוא למעשה תפקיד הרב הראשי של "העדה החרדית"].
עמד בראש המתנגדים לציונות ולהקמת מדינת ישראל, ועמד בראש המאבקים החשובים על צביון עם ישראל וקדושת ישראל. יחד עם קנאותו וחרדתו לכבוד התורה ועתיד היהדות הנאמנה, נודע כאיש חסד מופלג. דלתו היתה פתוחה לעניים ואזנו קשובה לכל נזקק מכל שדרות עם ישראל. היה גאון מופלג בתורה, השיב תשובות רבות בהלכה, ומחיבוריו יצאו לאור עשרות ספרים: "ויואל משה", שו"ת "דברי יואל", ספרי "דברי יואל" עה"ת, ועוד.
[1] דף גדול, 70X40 ס"מ. נייר בריסטול עבה. מצב טוב-בינוני. כתמים. קמטים. קרעים (משוקמים) בשוליים.
![מכתב (10 שורות) בכתב-ידו וחתימתו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר. [ירושלים?, תש"ו (1945-1946) בקירוב].
נכתב](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale89/120.jpg "מכתב בכתב ידו וחתימתו של האדמו\"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים – ירושלים,")
נכתב אל הנגיד רבי פישל פלדמן, בעניין עזרה לקרוב משפחתו של האדמו"ר – הרב אב"ד לִימֶנוֹב. האדמו"ר כותב לו: "כי זו'[גתי] הרבנית תחי'[ה] תדבר עמו כעת לטובת ש"ב הרב המאוה"ג בנש"ק [שאר בשרי הרב המאור הגדול, בנם של קדושים] אילים ותרשישים האבדק"ק לימנאוו שליט"א, כאשר תספר עמו פא"פ [פנים אל פנים], ואקוה כי בטח ימלא המבוקש".
בחתימת המכתב מברך האדמו"ר: "...והשי"ת ירומם קרנו ומזלו למעלה למעלה בכל עניני'[ו] כאשר עם לבבו וכלו"נ ידידו דו"ש באה"ר [וכלב ונפש ידידו דורש שלומו באהבה רבה] הק' יואל טייטלבוים".
האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים (תרמ"ז-תשל"ט), מגדולי דורו, נשיא "העדה החרדית" בירושלים וממנהיגי היהדות החרדית באמריקה, מעמודי התווך של היהדות החסידית בדור שלאחר השואה. נולד בעיר סיגט, בנו של האדמו"ר בעל ה"קדושת יו"ט" ונכדו של האדמו"ר בעל "ייטב לב", שכיהנו כרבני סיגט והיו ממנהיגי החסידות באזור מרמרוש. נודע מנעוריו בחריפותו ובגאונותו, בקדושתו ובטהרתו הנפלאה. לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר רא"ח הורביץ הרב מפלאנטש, התיישב בסאטמר והרביץ תורה וחסידות לקבוצה נבחרת של תלמידים וחסידים. כיהן ברבנות בערים אורשיווא, קרָאלי (משנת תרפ"ה), וסאטמר (משנת תרצ"ד). בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי מתפשרת באזור מרמרוש. בשנות השואה ניצל ב"רכבת ההצלה" הידועה של ד"ר קסטנר, והגיע דרך ברגן בלזן, שוויץ וארץ ישראל לארצות הברית, בה כונן את העדה החסידית הגדולה בעולם – חסידות סאטמר שהיא עד היום העדה הדומיננטית ביהדות האורתודוקסית בארה"ב. כיהן כנשיא ה"עדה החרדית" בירושלים. עמד בראש המתנגדים לציונות ומדינת ישראל, והנהיג כמה מהמאבקים על צביון עם ישראל וקדושת ישראל, מתוך קנאות וחרדה לכבוד התורה ועתיד היהדות הנאמנה. נודע כאיש חסד מופלג. דלתו היתה פתוחה לעניים ואזנו קשובה לכל נזקק מכל שדרות עם ישראל. היה גאון מופלג בתורה, השיב תשובות רבות בהלכה, ומחיבוריו יצאו לאור עשרות ספרים: "ויואל משה", שו"ת "דברי יואל", ספרי "דברי יואל" על התורה, ועוד.
בכותרת המודפסת בראש המכתב שלפנינו נכתב: "אבדק"ק סאטמר והגלילות – בעיה"ק ירושלים ת"ו – ת. ד. 5105". כנראה שהמכתב נכתב בשנת תש"ו בקירוב, אז התגורר רבי יואל בירושלים [האניה עם קבוצת ניצולי "רכבת קסטנר", הגיעה לחיפה בשבוע שלפני ראש השנה תש"ו, ואילו בראש השנה תש"ז כבר הגיע רבי יואל לארה"ב].
הרב הנזכר במכתב הוא כנראה הרה"צ רבי יחזקאל שרגא טייטלבוים-הלברשטאם אב"ד לימנוב (תר"ס בערך-נפטר טבת תשמ"ד 1983), שאיבד את משפחתו בשואה, והגיע בהמשך לארה"ב. בנם של קדושים – נינו של האדמו"ר מסיגט בעל ה"ייטב לב", ובן-בתו של האדמו"ר מבובוב רבי שלמה הלברשטאם (הראשון). אביו רבי חיים יעקב טייטלבוים אב"ד לִימֶנוֹב (תרל"ח-חשון תרצ"ד) היה חתן האדמו"ר רבי שלמה מבובוב, ובנו של רבי משה יוסף טייטלבוים אב"ד אוהעל (דודו של רבי יואל טייטלבוים מסאטמר). רבי יחזקאל שרגא נשא בשנת תרפ"ב את בתו של הרה"צ רבי מנחם אונגר מדומברובה, ובחתונה שנערכה בדומברובה השתתף דודו האדמו"ר בעל ה"קדושת ציון" מבובוב. בסוף ימיו התגורר בירושלים ומנוחתו כבוד בהר הזיתים (ראה חומר מצורף).
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. כ-22.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. בלאי. סימני קיפול. הדבקת נייר דבק לחיזוק מצדו האחורי של הדף. נקבי תיוק.
![טיוטת מכתב בכתב ידו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמר. [ניו יורק?, ט"ו בשבט תשכ"ח].
נכתבה תחת טי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale89/121.jpg "טיוטת מכתב בכתב ידו של האדמו\"ר רבי יואל מסאטמר – המכתב האחרון בכתב-יד")
נכתבה תחת טיוטה נוספת (שונה) לאותו מכתב, מודפסת במכונת כתיבה, מיום ט"ו בשבט תשכ"ח. כשבוע לאחר מכן, בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח, לקה האדמו"ר בשיתוק, מאז הפסיק לכתוב מכתבים ורק היה חותם עליהם. לפי הידוע זהו המכתב האחרון בכתב-יד קדשו. המכתב פונה אל בן-אחיו האדמו"ר רבי משה טייטלבוים אב"ד סיגט, ששהה באותו הזמן בסאן פאולו שבברזיל. האדמו"ר כותב על "פירוד הלבבות וחילוקי הדעות" במחלוקת שהתעוררה בקהילת סאן פאולו בין הרבנים לבין אנשי הקהילה, אשר עלולים לדבריו להביא "נזק רב לכל עניני היהדות שמה". האדמו"ר מבקש "לנסות לפשר את הצדדים", וכן "למסור בשמי לידידינו אנ"ש [אנשי שלומנו], שמאד נחוץ.... להביא את השלו'[ם] שם, וגדול השלו'[ם] שעי"ז יוכלו לעבוד ולעסוק ביחד לטובת חיזוק הדת בכל הפרטים, ובזכות זה יתברכו בהצלחה ובכל מילי דמיטב...".
האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים (תרמ"ז-תשל"ט), מגדולי דורו, נשיא נשיא "העדה החרדית" בירושלים וממנהיגי היהדות החרדית באמריקה, מעמודי התווך של היהדות החסידית בדור שלאחר השואה. כיהן ברבנות בערים אורשיווא, קרָאלי (משנת תרפ"ה), וסאטמר (משנת תרצ"ד). בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי מתפשרת באזור מרמרוש. בשנות השואה ניצל ב"רכבת ההצלה" הידועה של ד"ר קסטנר, והגיע דרך ברגן בלזן, שוויץ וארץ ישראל לארצות הברית, בה כונן את העדה החסידית הגדולה בעולם – חסידות סאטמר שהיא עד היום העדה הדומיננטית ביהדות האורתודוקסית בארה"ב. כיהן כנשיא ה"עדה החרדית" בירושלים. עמד בראש המתנגדים לציונות ומדינת ישראל, והנהיג כמה מהמאבקים על צביון עם ישראל וקדושת ישראל, מתוך קנאות וחרדה לכבוד התורה ועתיד היהדות הנאמנה.
נמען המכתב: האדמו"ר מסיגט-סאטמר רבי משה טייטלבוים בעל ה"ברך משה" (חשון תרע"ה-תשס"ו), בנו של האדמו"ר רבי חיים צבי אב"ד סיגט בעל ה"עצי חיים". כיהן ברבנות בזנטה (יוגוסלביה), ולאחר השואה כיהן ברבנות בעיר מולדתו סיגט. לאחר שהתגברו רדיפות השלטון הקומוניסטי ברומניה, היגר לארה"ב והקים בבורו-פארק את בית המדרש "עצי חיים – סיגט". היה מגדולי הרבנים של "התאחדות הרבנים" ומנאמניו של דודו האדמו"ר רבי יואל מסאטמר. בשנת תשל"ט עלה לכהן על כס אדמו"רות סאטמר, כממלא-מקום דודו האדמו"ר רבי יואל [ששלושת בנותיו נפטרו בחייו וללא צאצאים]. בניו הם האדמו"רים הגדולים מסאטמר, האחים רבי אהרן טייטלבוים שליט"א ורבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) טייטלבוים שליט"א, שמנהיגים ברמה את שתי הקהילות החסידיות הגדולות של חסידות סאטמר בארה"ב וברחבי העולם.
[1] דף. 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול ומעט קמטים.
המכתבים נשלחו לאנגליה, אל החסיד רבי מנחם מנדל שנייבלג [לימים, רב קהילת "מחזיקי הדת" במנצ'סטר במשך כשישים שנה]. המכתבים בכתיבת סופר, ובסופם הוסיף האדמו"ר מספר שורות וחתימה בעצם כתב יד קדשו.
מכתבים עם ברכות ועצות בעניינים פרטיים ומשפחתיים, וברכות להרב שנייבלג לרגל קבלת משרת רבנות בעירו. במכתב שנכתב בברוקלין (ארה"ב), מספר האדמו"ר גם על תוכניתו לנסוע חזרה לארץ ישראל, בנסיעה ישירה, ללא תחנת ביניים בגרמניה.
האדמו"ר רבי חיים מאיר הגר בעל "אמרי חיים" (תרמ"ח-תשל"ב), בנו השני וממלא מקומו של ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. בשנת תש"ד נמלט מגיא ההריגה, ולאחר השואה שב לגרוסוורדיין. באלול תש"ז עלה לארץ והתגורר בתל אביב. הקים את קרית ויז'ניץ בבני ברק, ולאחר תקופה אף עבר לגור בבני ברק. שיקם מחדש את חסידות ויז'ניץ ובנה את מוסדותיה. ממנהיגי היהדות החרדית בארץ וחבר מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל". דברי תורתו נאספו בסדרת הספרים "אמרי חיים".
[2] מכתבים, אחד מהם על נייר מכתבים רשמי. גודל משתנה. מצב טוב. כתמים ובלאי. סימני קיפול.
האדמו"ר רבי חיים זנוויל אברהמוביץ – "הרבי מריבניץ" (תרנ"ח-תשנ"ו), נולד בבוטושאן שברומניה ונתייתם מאביו בגיל שנתיים וחצי. גאון עצום וצדיק בעל מופת, שכיהן במסירות נפש כאדמו"ר תחת השלטון הקומוניסטי ברומניה. כיתום צעיר גדל בבית האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב פרנקל מבוטושאן ונסמך להוראה ע"י רבי יהודה לייב צירלסון, אך במיוחד הפך לבן-בית ותלמיד קרוב של האדמו"ר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט. מספרים כי הרבי משטפנשט, שלא היו לו ילדים, כינה אותו "בני היקר" ואמר עליו: "אתה החידוש שלי", והוא מצדו היה אומר על הרבי משטפנשט: "אני בן יחיד שלו". בפטירתו של הרבי משטפנשט אמר לו: "אני משאיר לך שלושה דברים: את רוח הקודש שלי, את הצורה ואת החן שלי". היה גאון ובקי מופלג והעיד על עצמו שכבר בהיותו בן 18 ידע את כל הש"ס. כבר בצעירותו נודע בהנהגות החסידות והפרישות שלו: נהג לסגף את עצמו, היה טובל בקרח, צם ימים ארוכים כשהוא עטוף בטלית ותפילין עד הלילה, ועורך "תיקון חצות" בדמעות שליש במשך שעות ארוכות כשהוא לבוש שק.
לאחר מלחמת העולם השניה עזבו רבנים רבים את אזור הכיבוש הרוסי, בשל הקושי לקיים אורח חיים דתי תחת השלטון הקומוניסטי, אך הוא נשאר בעיר ריבניצה (Râbniţa, כיום במולדובה), שם החל לכהן כאדמו"ר במסירות נפש. למרות איסור השלטונות, המשיך לקיים מצוות בגלוי, היה שוחט, עורך בריתות ליהודי האזור ומוסר שיעורי תורה. בזכותו השתמרו באורח פלא חיים חסידיים מלאים מאחורי מסך הברזל. הפקידים הקומוניסטים הכירו אותו וידעו על מעשיו, אך כיבדו אותו. מספרים כי פעם נעצר על פעילותו, אך שוחרר כשהבטיח לשופט כי אשתו תתרפא אם ישחררו.
בראשית שנות התש"ל, עלה מרוסיה לירושלים והתגורר בשכונת סנהדריה המורחבת. לאחר מכן היגר לארצות הברית, שם צבאו על דלתותיו המונים. היה ידוע כבעל רוח הקודש ואף הוא העיד על עצמו כי ביכולתו לראות "מקצה העולם ועד סופו". נתפרסם מאד כצדיק בעל מופת ופועל ישועות. רבבות באו להתייעץ עמו ולהתברך מפיו, וראו ישועות ומופתים מופלאים. היה מבטל מחלות של האנשים בברכתו, ורבים מצאו את זיווגם ונפקדו בילדים בזכותו. היה אוהב ישראל מופלג והיה מסוגל לבכות בכי תמרורים לשמע צרותיו של אדם אחר. נהג לומר כי הישועות שהוא פועל הן בזכות שמרגיש את צערו של השני, בוכה ומתפלל עליו. נפטר בגיל מופלג קרוב למאה שנים. קברו שבעיר מונסי הוא מוקד עליה לרגל, ואלפים באים להשתטח על ציונו מדי שנה. הזמר החסידי מרדכי בן-דוד (ורדיגר), שהיה קשור אליו בלב ובנפש, הקדיש לו את השיר "אוי רבי" באלבומו "אין עוד מלבדו".
[1] דף. כ-28 ס"מ. מצב טוב. נקבי תיוק. סימני קיפול.
שני מכתבים כרוכים יחד: מכתב מאת משה מונטיפיורי, עם אזכור של מצבם הקשה של יהודי פרס, 1873 \ מכתב אל מונטיפיורי מרבני קהילת אספהאן, 1880.
1. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של משה מונטיפיורי. איסט קליף, אנגליה, 1873. אנגלית.
המכתב ממוען ל-"My dear Guedalla" – ככל הנראה בעל ההון הציוני הבריטי חיים גדליה (קרוב משפחה של מונטיפיורי). מונטיפיורי מודה לגדליה על העדכון ששלח לו בנוגע מצב בריאותה המשתפר של יוליאנה לוקאס (Juliana Lucas; בת אביגיל, אחותו של מונטיפיורי). בעמוד הרביעי של המכתב מזכיר מונטיפיורי את תרגומו לאיטלקית של "דו"ח סנט פטרבורג", שהגיש ל"ועד שליחי הקהילות" של יהודי בריטניה, אשר ראה אור באנגלית ב-1872. שורה קצרה בעמוד השני של המכתב רומזת על השתדלותו של מונטיפיורי עבור יהודי פרס: "הדיווחים מאחינו בפרס ממשיכים להיות מצערים מאוד".
[2] דף (ארבעה עמודים כתובים). 18 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, קמטים וסימני קיפול. מספור בעפרון ובעפרון צבעוני בשולי העמוד הראשון. קרעים קלים. בעמוד האחרון שיירי נייר כחול ושיירי דיו מהמכתב שנכרך בצמוד, עם פגיעה בטקסט. רצועת נייר דבק בשוליים הפנימיים של העמוד הראשון (על גבי תחילת שורות הטקסט).
2. מכתב אל משה מונטיפיורי מרבני קהילת אספהאן (אצפהן), תר"ם [1880].
מכתב מרבני קהילת אספאהן – רבי יהודה בכה"ר יוסף, רבי ישעיה בכה"ר יוסף, רבי אברהם בה"ר יחזקאל, רבי יוסף שלום בכה"ר יהודה מלמד – אל משה מונטיפיורי; כתוב בידי סופר, עם חותמות הרבנים וחתימות ידיהם, ובתוספת שורות פרי עטם.
במכתבם עותרים רבני אספהאן לשר משה מנטיפיורי ("כל הדבר הקשה יביאון אל משה כי מן הבאר ההוא כל העדרים ישקה") בבקשה שירים תרומה למען הקהילה, כדי לאפשר את המשך קיומה בכבוד ואת קיום הוראת התורה ברווחה: "בבקשה ובתחנונים בבעו מנך במטו מנך ברחמין נפישין זכרנו בזכרון טוב שתשגיח עלינו בעין חמלה וחנינה שתתן ביד מוביל כתבא דנא [...] איזה דבר בשבילנו [...] ויהיה לנו פנאי כדי לעסוק בתורה [...] על כן מצפים אנחנו ח"מ שלומדים תינוקות של בית רבן לישועה [...]".
[1] דף, (עמוד אחד כתוב; נייר כחול). 21 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. הטקסט בצדו השמאלי של הדף נמחק בחלקו. כתמים וקמטים. קרעים קלים בשוליים; קרע חסר בצדו השמאלי של הדף, עם פגיעה בטקסט.
שני המכתבים כרוכים יחד בכריכת עור נאה (חדשה).
כבר סביב שנת 1840 החל מונטיפיורי לפעול בערוצים שונים – בתרומות ישירות ובגיוס כספים, בפעילות דיפלומטית ואף במגעים עם השאה הפרסי עצמו – על-מנת להקל על מצבן של קהילות פרס, ולסייע ליהודים שסבלו מרדיפת השלטונות, מפרעות ומהמרות דת כפויות. ברעב הגדול שפקד את הארץ בשנים 1871-1872, הצילו פעולות העזרה המהירות והיעילות שארגן מונטיפיורי יהודים רבים; במחצית שנת 1873 קיים מונטיפיורי מגעים עם השאה, והצליח להביאו לידי התחייבות כי יגן על יהודי פרס.
לקריאה נוספת: אמנון נצר, "מונטיפיורי ויהודי פרס", בתוך: "פעמים", 20, יד יצחק בן-צבי, 1984. עמ' 55-68.
בפנקס למעלה מ-230 חותמות-דיו וכ-300 חתימות והקדשות בכתב-יד; במרבית החתימות וההקדשות מצוין תאריך ביקורו של מזרכּן במקום, ולעיתים גם מילים ספורות על אודותיו (עיסוקו כמורה דרך, תוכניותיו להרחיב את מסעותיו, המלצה על כישוריו, ועוד). מתוכן ההקדשות עולה כי מזרכן החתים את האישים והמוסדות בתקופה שבה איסוף החתימות היה נדיר מאוד, או כלל לא נהוג בארץ: החתימות כמעט לעולם אינן מופיעות לבדן, כנהוג בפנקסי חתימות, אלא בסופן של הצהרות קצרות, על פי רוב אודות ביקורו של מזרכן במקום. אחד החותמים, היינריך לווה, אף תמהה בהקדשתו על כך שהתבקש להעניק חתימה ללא סיבה: "ה אדון יחיאל מזרקאן בקש ממני ליתן לו חתימתי בפנקס זה, שכן הוא מאסף חתימות של מוסדות ואישים... אע"פ שאין אני מכירהו כלל ואינני יודע מה טיבו. מנהל הספריה 'שער ציון'".
בין החותמים והמקדישים: קונסול הולנד יעקובוס קאן; קונסול שוודיה לואיס לארסון; ראב"ד טבריה הרב אליהו ילוז; ראש העיר טבריה זאכי אלחדיף (ראש העיר היהודי הראשון בארץ); ראש העיר פתח תקווה שלמה שטמפפר; רבי יצחק יהודה ספיר מרבני פתח תקוה; ראשי ומזכירי הקיבוצים באזור פתח תקוה; הפטריארכיה הארמנית בירושלים; הפטריארכיה היוונית בירושלים; עיריית חיפה וחברת החשמל בחיפה; המושבות כנרת, דגניה א', נס ציונה, ראשון לציון, קרית ענבים, ועוד; עיריית חברון, ומוסדות הקהילה היהודית בחברון; בית היתומים "עזרת הגליל" בצפת; רבי ישמעאל הכהן מרבני צפת; גבאי הצדקה בטבריה ובקבר הרשב"י במירון: חנוך זונדל גולדצווייג, שאול אביטבול ועקיבא חייא בהלול; "לשכת מודיעין העברית לתירים בארץ ישראל"; הגימנסיה העברית "הרצליה"; המיסיון הבפטיסטי בירושלים; סדנת המלאכה של המיסיון האנגלי בירושלים; מלון גרוסמן בטבריה; מלון Grand New Hotel בירושלים; הקדשה אישית מיוסף קלוזנר (" מר יחיאל מזרקן הוא מורה דרך והיה בירושלים ועובר בכל הארץ, ארץ ישראל וסוריה"); מערכת העיתון "דאר היום"; השומר העברי אברהם שפירא ("זקן השומרים"); ורבים אחרים.
בשנת תש"ג, קיבל האספן מכתב הקדשה נוסף, בכתב יד וחתימת הרב הראשי הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.
הפנקס כרוך בכריכה עם שדרה ופינות מעור, שבצידה הקדמי כיס נייר עם ארבעה תצלומים (כפי הנראה, של מזרכן עצמו: עם מקל הליכה וכאפייה, לצד ספר תורה או עונד עיטורים), ומכתב מאת מזכיר עריית תל-אביב יהודה נדיבי (משנת 1947).
104 דפים עם חתימות, רישומים וחותמות (מספר דפים נותרו ריקים בהתחלה ובסוף), 16.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים ופגמים קלים. חלק מחותמות הדיו מטושטשות או דהויות. פגמים ובלאי בכריכה ובדפי הבטנה. שניים מהתצלומים שבכיס הנייר מחולקים לשימוש כגלויה ואחד מהם גזור.
כ-45 מכתבים מאת ש"י עגנון, כולם למעט אחד בכתב-ידו; רובם הגדול חתומים. שנות ה-30 עד שנות ה-60. עברית ומעט אנגלית.
אוסף מעניין של מכתבים פרי עטו של גדול הסופרים העבריים בעת החדשה, שמואל יוסף עגנון, הכתובים בסגנונו המיוחד, בשנינות עוקצנית ובהומור. מרבית המכתבים ממוענים לבנימין תמוז, סופר, משורר, פסל, ועורך בעיתון "הארץ"; מספר מכתבים ממוענים אל הסופר והמשורר ש. שלום, עורך כתב העת "כרמלית"; ומכתב אחד ממוען למתרגם הרומן "הכנסת כלה" לאנגלית, ישראל מאיר לאסק, בו מברך עגנון את המתרגם לרגל יציאת הספר. המכתבים עוסקים רובם ככולם בעניינים ספרותיים שונים – פרסומם של סיפורים ומאמרים פרי עטו של עגנון, בקשות שונות מעורכים הנוגעות לסיפוריו, ועוד.
עגנון נודע בקפדנותו בכל הנוגע להגהת כתביו, המשתקפת בחלק מהמכתבים שלפנינו. כך למשל, במכתב לבנימין תמוז בעיתון "הארץ", כותב עגנון: "עורך מאוד נכבד, אתה יודע שמימיך לא הטרחתיך לתקן שגיאות דפוס שנפלו בכתבי ואפילו נתחלפה לו למגיה עיר בעיר, כגון הומבורג בהמבורג שתקתי, בעולם התיקון הכל מיתתקן. אבל על כמה שגיאות שנפלו במאמרי על בובר מבקש אני ממך תקן אותן מיד, שהן מן השגיאות שאין להן תיקון בעולם התיקון אם אין מתקנים אותן קודם בעולם הטעות".
בכמה מהמכתבים מתלונן עגנון על אורחים וטרדות המפריעים אותו מעבודתו ועל זקנתו. במכתב אחד כותב: "אילו הייתי פנוי קצת הייתי כותב כנגד המנהג של משלוח פרחים. אותי הם מטריחים הרבה ומשבשים את נשימתי. הלוואי שאוציא את הימים בלא נזלת". ובמכתב אחר: "עכשיו יש לי שתי כרמליות שוות [שני עותקים זהים של כתב העת "כרמלית"]. בחפץ לב הייתי מחזיר לך אחת, אבל טרחת המשלוח ועמידה בדואר בתור וכיו"ב עם הפקידות שרובן אינן בקיאות בהלכות דואר קשה עלי לעת זקנה".
לא פעם משתמש עגנון בלשון עוקצנית וסרקסטית. במכתב אחד (חסר בחלקו) כותב: "שמא מכיר אתה את אבירום המנהל הכללי של אקו"ם. בבקשה ממך הסבר לו שאם אפשר לו אל יתנהל עמי כפקידי מנהל. הייתי עונה לו, אבל הוא אינו יכול לקרות את כתב ידי. ולצייר אותיות לשמו – אין דעתי מספקת". במכתב אחר מלין: "חיכיתי לך ולאריכא ביום החמישי שעבר. לא זזתי מביתי אף על פי שהיו לי דברים הרבה לעשות, וביניהם לספר את שערי ולתקן את מנעליי ועדיין שערי פרוע, ומנעלי קרוע, כי כל השבוע, כמו שידוע, רפיון ידים, מחמת העדלאידיים".
באחד המכתבים מתייחס עגנון למשפט אייכמן, שהסעיר את המדינה בתחילת שנות ה-60: "אמור תודה בשמי לבועז עברון על מאמרו הקרקס הגדול. לואי שיעשו דבריו שלא ילך שום יהודי לראות בקומדיה המנוולה, שעושה את דמם של ישראל שחוק" (מאמרו של עברון, "הקרקס הגדול",
על משפט אייכמן ראה אור בעיתון "הארץ", 15 במרץ 1961).
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. מכתבים אחדים אינם שלמים. פגמים בחלק מהמכתבים: כתמים, קרעים וקרעים חסרים, מריחות דיו, קמטים קלים; בחלקם פגיעה בטקסט.
מצורפים:
• שמונה מכתבים, שנשלחו אל מתרגם הרומן "הכנסת כלה" לשפה האנגלית, ישראל מאיר לאסק (1905-1974), ממוענים שונים, ומכתב ששלח לאסק עצמו – רובם ככולם קשורים לתרגום מכתבי עגנון. בין המוענים: משה שפיצר, איש הוצאת שוקן בגרמניה, רגינה קלאפר מהוצאת שוקן בניו יורק, הרב יוג'ין כהן, ואחרים.
• "טופס-בקשה ע"ד רשיון-עליה בשביל קרוב מחוץ-לארץ" בחתימת עגנון, שערב לקרובו שמריה אפלברג ובני משפחתו, לקראת עלייתם לארץ ישראל.
• טיוטת מאמר בכתב יד – מאמרו של ש. בס לרגל יובל השישים של עגנון.
מכתב מודפס במכונת כתיבה וחתום בחתימת-ידו של אלברט איינשטיין, אל יושב ראש ארגון "אורט" בלוס אנג'לס מארק קרטר. מודפס על נייר מכתבים רשמי של "המכון הטכנולוגי של קליפורניה". קליפורניה, 21 בינואר, 1931. גרמנית.
המכתב שלפנינו נכתב במהלך ביקורו השני של אלברט איינשטיין באמריקה, בזמן שהותו במכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), שם נועד עם פיזיקאים ואסטרונומים בנושאים הקשורים לתורת היחסות. באותה עת קיבל איינשטיין הזמנה מידי יושב ראש ארגון "אורט" בלוס אנג'לס, מארק קרטר, להשתתף באירוע צדקה שבו תופיע להקת תיאטרון "הבימה" – שאיינשטיין היה ממערציה.
איינשטיין כותב: "מאמציה של חברת 'אורט' למען הבריאות הסוציאלית של יהדות מזרח-אירופה הם בעלי משמעות גדולה עבור העם היהודי כולו. מתרפאת כאן מחלה שבמשך מאות שנים ייסרה את עמנו...", ומוסיף – "אני עצמי נכחתי בהצגה בלתי נשכחת של 'הדיבוק' בביצוע 'הבימה', ומשוכנע בכך שרמת הביצוע האמנותית הגבוהה של שחקני 'הבימה' תעורר גם כאן התלהבות".
ארגון "אורט" נוסד ב-1880 ברוסיה הצארית בידי נדבנים יהודיים תחת השם "Общество ремесленного и земледельческого труда" (החברה למלאכת יד ולעבודה חקלאית; ר"ת "אורט"), במטרה לספק הכשרות מקצועיות לקהילות יהודיות נחשלות במזרח אירופה. הארגון הקים רשת בתי ספר ברחבי תחום המושב וברוסיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה התרחב לארצות המערב ופתח סניפים ברחבי העולם.
בסוף אוקטובר 1930, ערך הסניף הבריטי של "אורט" סעודה בהשתתפות אנשי רוח, נדבנים ורבנים – ג'ורג' ברנרד שו, ה. ג'. וולס, הלורד רוטשילד, הרב הראשי של בריטניה יוסף צבי הרץ, וכן אלברט איינשטיין, שהביע את הערכתו לארגון בנאום שנשא באירוע: "אין זה דבר של מה בכך עבורי להתגבר על נטייתי לחיות חיים של התבוננות שקטה. עם זאת, אין ביכולתי שלא להיענות לזעקתה של חברת אורט [...]. מכיוון שבכך אני בו בזמן נענה לזעקתם של בני עמנו הכורעים תחת העול".
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה למשפחה יהודית, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה. יחסו של איינשטיין ליהדות היה מורכב; הוא לא אחז באמונה דתית אורתודוקסית, אלא העיד על עצמו כי הוא "מאמין באלוהיו של שפינוזה"; אף על פי כן, הזדהה כיהודי, הרבה להביע דאגה לגורלו של העם היהודי, ופעל למען מטרות וארגונים יהודיים; למעשה, הטקסט הפוליטי הראשון שפרסם המדען המפורסם בשנת 1919 עסק ברדיפות האנטישמיות מהן סבלו יהודי מזרח-אירופה שחיו כמהגרים בגרמניה; בספרו "Mein Weltbild" ("דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי"; 1934) הוא מצטט את הנאום שלעיל, בו הוא מהלל את "אורט" כארגון השואף למגר "נכויות חברתיות וכלכליות" קשות, הפוגעות בחברה היהודית עוד מימי הביניים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נרדף איינשטיין בשל הפציפיזם בו דגל, ובשל יהדותו. בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע לצמיתות בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Study Institute for Advanced) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם חי עד מותו ב-18 באפריל 1955.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קמטים קלים. שרידי הדבקת נייר בגב.
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין, ומכתבים בכתב-ידה ובחתימתה של אשתו השניה, אלזה. נשלחו אל חברתם, העיתונאית הדנית קארן סטמפה-בנדיקס. גרמנית.
1. מכתב מאלברט ואלזה איינשטיין. נכתב לחופי קריסטובל (פנמה) ונשלח מסיפון האונייה "אוקלנד" של חברת "HAPAG" ("Hamburg-Amerika Linie"). כתוב על נייר מכתבים של חברת "HAPAG". י31 בדצמבר 1932. גרמנית.
למכתב שני חלקים, הראשון בכתב-ידה של אלזה איינשטיין והשני בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין (חתום A. Einstein).
במכתב מודה אלזה איינשטיין לסטמפה-בנדיקס על משלוח פירות ששלחה להם, ומספרת כמה מיטיבה ההפלגה עם בעלה, שנראה רגוע ושליו מתמיד. אלברט אף הוא מודה לסטמפה-בנדיקס בחום, ומוסיף: "לעתים קרובות אני נבוך כאשר מורעפים עליי טוב לב ואהדה שלא הרווחתי".
במחצית הראשונה של דצמבר 1932 הפליגו אלברט איינשטיין ואשתו השנייה אלזה לאמריקה על סיפון האונייה "אוקלנד", לרגל סבב הרצאות ופגישות הנוגעות לעתידו המקצועי של אלברט – מבלי לדעת כי לא ישובו עוד להתגורר בגרמניה.
ב-30 בינואר 1933, עת שהה הזוג באמריקה, מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עליית הנאצים לשלטון פתחה פרק חדש בהיסטוריה הגרמנית. אלברט ואלזה שבו לאירופה פעם נוספת, אך נמנעו מלבקר בגרמניה. בבלגיה ויתר איינשטיין על אזרחותו הגרמנית (בפעם השנייה בחייו), גינה בפומבי את המשטר הנאצי הברברי, ופרש מהאקדמיה הפרוסית למדעים. רבים מחבריו ושותפיו לשעבר באקדמיה קיבלו את התפטרותו בשתיקה. ביתו של איינשטיין בכפר קפוט שליד פוטסדאם נבזז, פרס הוצע על ראשו, ובמאי 1933 נערכה שריפה פומבית של ספריו. בשובו לאמריקה קיבל איינשטיין את המשרה שהוצעה לו במוסד החדש שהוקם בפרינסטון – המכון למחקר מתקדם. יחד עם אלזה השתקע בפרינסטון, שם המשיך בפעילותו המדעית והפוליטית, ושם חי עד למותו ב-1955.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים), 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים קלים. כתמים קלים. קרע קל בשוליים.
2-5. שלושה מכתבים וגלוית דואר בכתב ידה ובחתימתה של אלזה איינשטיין. אירופה, [שנות ה-30]. מכתב אחד כתוב על נייר המכתבים האישי של איינשטיין.
המכתבים עוסקים בנושאים אישיים שונים. באחד המכתבים מבקשת אלזה מסטמפה-בנדיקס שתסמן את מעטפות המכתבים הממוענים אליה "אישי" ו"דחוף", כיוון שאחרת אלברט מניחם על שולחנה מבלי להגיד לה, ושם הם נשכחים. במכתב אחר כותבת אלזה כי אלברט נמצא בדיוני חבר הלאומים בז'נבה זה עשרה ימים, ומבקשת מסטמפה-בנדיקס להתאזר בסבלנות בהמתינה לתשובה ממנו.
כמו כן, חולקת אלזה עם סטמפה-בנדיקס עצות לגבי גידול ילדים, מזמינה אותה לביקור (אך מבקשת שתודיע על הגעתה מראש מכיוון שהבית על-פי רוב הומה אורחים), מודה על הלחם שהיא נוהגת לשלוח לזוג ומבקשת ממנה לחדול מכך כי יש בנמצא די והותר לחם טרי, ועוד.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. כתמים קלים, סימני קיפול וקמטים. קרעים חסרים בחלקו העליון של אחד המכתבים (ללא פגיעה בטקסט).
קארן סטמפה-בנדיקס (Karen Stampe Bendix, 1881-1963), אשת חינוך, תסריטאית וסופרת דנית. בתו של המלחין היהודי-דני ויקטור בנדיקס (Victor Bendix), ושל אשת האצולה, הסופרת והפילנתרופית ריגמור סטמפה-בנדיקס (Rigmor Stampe Bendix), בת הסנדקאות של הנס כריסטיאן אנדרסן. בשנות ה-30 התקרבה סטמפה-בנדיקס לזוג איינשטיין; פרסמה בעתון הדני "פוליטיקן" כתבת פרופיל ארוכה על איינשטיין.