מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove יד filter יד
- and (61) Apply and filter
- manuscript (61) Apply manuscript filter
- כתבי (51) Apply כתבי filter
- signatur (43) Apply signatur filter
- חסידות (38) Apply חסידות filter
- חתימות (38) Apply חתימות filter
- יד, (38) Apply יד, filter
- וספרים (38) Apply וספרים filter
- book (38) Apply book filter
- chassidut (38) Apply chassidut filter
- manuscripts, (38) Apply manuscripts, filter
- עתיקים (14) Apply עתיקים filter
- earli (14) Apply earli filter
- כתבי-יד (13) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (13) Apply כתבייד filter
- וכתבי (10) Apply וכתבי filter
- ומאוירים (8) Apply ומאוירים filter
- illustr (8) Apply illustr filter
- ארצות (6) Apply ארצות filter
- המזרח (6) Apply המזרח filter
- דפי (6) Apply דפי filter
- גניזה (6) Apply גניזה filter
- genizah (6) Apply genizah filter
- leav (6) Apply leav filter
- orient (6) Apply orient filter
- the (6) Apply the filter
- וחתימות (5) Apply וחתימות filter
- רים (5) Apply רים filter
- רבנים (5) Apply רבנים filter
- ואדמורים (5) Apply ואדמורים filter
- ואדמו (5) Apply ואדמו filter
- ואדמו"רים (5) Apply ואדמו"רים filter
- rabbi (5) Apply rabbi filter
- rebb (5) Apply rebb filter
- וכתבייד (4) Apply וכתבייד filter
- מוסיקה, (4) Apply מוסיקה, filter
- מוסיקה (4) Apply מוסיקה filter
- מדע (4) Apply מדע filter
- ופילוסופיה (4) Apply ופילוסופיה filter
- מכתבים (4) Apply מכתבים filter
- וכתבי-יד (4) Apply וכתבי-יד filter
- אישים (4) Apply אישים filter
- letter (4) Apply letter filter
- musician (4) Apply musician filter
- musicians, (4) Apply musicians, filter
- philosoph (4) Apply philosoph filter
- scientist (4) Apply scientist filter
הספר "סדרי טהרות" הוא חיבור מקורי, מקיף וגאוני על מסכת כלים. מאחר ואין תלמוד בבלי וירושלמי למסכת כלים, ערך המחבר כעין "גמרא" למסכת זו. במרכז העמוד מופיעה המשנה, ואחריה ה"גמרא" שהיא ליקוט של כל דברי התלמוד הבבלי והירושלמי וכל מדרשי חז"ל השייכים לאותה משנה. סביב הטקסט של המשנה וה"גמרא" נדפסו שני פירושים מאת המחבר העורך, פירוש ארוך ופירוש קצר. הפירוש הארוך הוא משא ומתן בשיטות ראשונים ואחרונים השייכים לנושא הנידון, והפירוש הקצר הוא פירוש מילולי ומתומצת. החיבור נערך ונסדר בסגנון דומה לגמרא, כשלאחר כל משנה מופיעה המילה "גמ'", ואף הטקסט נדפס בצורה טיפוגרפית זהה למסכתות התלמוד [גוף החיבור נדפס במרכז העמוד באותיות מרובעות, ומשני הצדדים ביאור קצר כעין "רש"י" וביאור מורחב כעין "תוספות" – ב"כתב רש"י", עם "עין משפט" ו"מסורת הש"ס" בשוליים]. דבר זה עורר בשעתו פולמוס גדול. כמה מרבני וילנא פרסמו התנגדות פומבית נגד החיבור, מהטעם הבא: מאחר והחיבור דומה מאד לגמרא, קיים חשש שברבות הימים ייחשב כחלק מהתלמוד. מאידך, החיבור זכה להסכמותיהם של רבים מגדולי הדור. בעקבות ההתנגדות נדפסה בראש כל עמוד של החלק השני הכותרת "ספר סדרי טהרות", ובתחתית העמודים ההודעה כי החיבור "מלוקט מדברי התנאים והאמוראים ז"ל" (ראה על כך הרחבה בקטלוג קדם, מכירה 70, במסגרת ליד פריט 165).
בסוף הספר נדפס לוח (מתקפל) עם מפת ארץ ישראל: "זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב". על המפה חותמת המחבר: "גרשון חנוך הענוך ליינער בהרב הגאון הקדוש מאיזבצא שילאיט"א".
רישומי בעלות רבים בדף השער ובדף המגן האחורי, של "האברך החסיד מו"ה יצחק במוהר"ר טובי' נפתלי הירץ נ"י גליקמאן", עם רישום המעיד שהיה מחסידי המחבר האדמו"ר רבי גרשון חנוך העניך, ועם פירוט יחוסו של רבי יצחק גליקמאן עד רבי יונה נחום כ"ץ אחיו של בעל הש"ך וחותנו רבי שמואל קאיידנובר בעל "ברכת הזבח".
[10], 540, 543-544 עמ' + [1] לוח מקופל (מפה). 37 ס"מ. מצב טוב. כתמים. בלאי קל וקרעים קטנים בשולי הדפים הראשונים והאחרונים. קמטים בשולי חלק מהדפים. המפה במצב כללי טוב. כתמים, בעיקר בחלקה העליון. קרעים קטנים בחלק מסימני הקיפול וקרע קטן בשולי המפה, ללא חיסרון, משוקם. רישומים בכתב-יד. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 434.
שני שערים. שם הספר ומקום הדפוס נדפסו בדיו אדומה. בדף [3] נדפס העתק ליטוגרפי של חתימת יד קדשו של המחבר.
ידועה הסגולה בהחזקת הספר, כפי שכתב המחבר בהקדמתו: "הספר הזה מגן אברהם... מגן יהיה לכל ההוגים בו... הנני מברך את כל אשר יקח את הספר הזה כי יתמשכו עליו חסדים רבים, ואלהי אברהם יהיה בעזריכם למלאות כל משאלותיכם, בנים ובני בנים שתולים סביב לשלחניכם...". עוד כותב המחבר בהקדמתו: "בעזר אלהי צורי וישעי, דברי עשו רושם גדול בלבות השומעים באמת, ורבים השיבו מעון...".
מובא בשם האדמו"ר בעל ה"שפת אמת" מגור, שאמר שחובה מוטלת על אברך למשכן את התפילין דרבינו תם שלו כדי לרכוש בדמיהם את הספר הקדוש "מגן אברהם" מהמגיד מטריסק (הקדמה למהדורת ירושלים תשס"ו; וראה: קובץ מילין קדישין, ירושלים תשס"ח, עמ' תפז).
[3], ג-מז, לו; קיד דף. 25.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי קל בחלק מהדפים. סימני עש, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים, עם פגיעות בטקסט. חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכה ישנה, עם בלאי וסימני עש.
חלק ב' בספר שלפנינו מסתיים בדף קיג. ישנם עותקים המסתיימים בדף קיד, כאשר סיום הספר נדפס בשינויי תוכן וטיפוגרפיה (ראה קטלוג קדם, מכירה 49, פריט 53).
סט שלם בשלושה כרכים.
בראש הכרך הראשון הסכמת האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא והסכמות נוספות.
רישומי בעלות של הגביר רבי שאול פאפירנא מפאריטש ומשפחתו. בדף הבטנה של הכרך הראשון: "שאול פאפיערנא מפאריטץ". בדף הבטנה של הכרך השלישי: "להרה"ג המפורסם מוהר"ר שאול במוהר"ר נח ז"ל פאפיערנא, בק"ק פאריטש", ורישומים נוספים ברוסית. בראש שלושת דפי השער: "שמע מלכינו עתירתינו וברך נחלת פאפיערנא" [ראשי התיבות של המילים עם שם המשפחה יוצרים את הצירוף: "שמעון פאפיערנא"].
שלושה כרכים. כרך ראשון: [4], רנא; יז דף. כרך שני: [1], יז, יט-רעח דף. כרך שלישי: [1], ב-קטו, [1], קיז-שט דף. 21 ס"מ בקירוב. נייר כחלחל, איכותי. מצב כללי טוב-בינוני. רבים מהדפים במצב טוב. כתמים. כתמי רטיבות בדפים רבים בכרך השלישי. סימני עש בדפים הראשונים והאחרונים, עם פגיעות בטקסט. רישומים בכתב-יד. תווי ספר. כריכות עור עתיקות בלויות, עם קרעים וסימני עש קשים. לכרך השני שדרת בד. בכרך השלישי שדרה קרועה (רובה חסר) וכריכה קדמית מנותקת חלקית.
מכתב מ"הגניזה הקהירית", מאת סַלאמה בן יוסף אלהארוּני מרמלה, אל "החבר" שמעיה אבו פַרַג' ב"באב אלמגארה" ("שער המערה") בירושלים. [רמלה, אייר ד'תתי"ד, מאי 1054]. ערבית-יהודית.
מכתב שלם. דיו על נייר. דף כתוב משני צדדיו. כתיבה מזרחית.
נכתב בסוף תקופת "הגאונים" בארץ ישראל, ובראשית תקופת "הראשונים" במרכזים אחרים (לשם ההמחשה, בעת כתיבת המכתב היה רש"י נער כבן 14). במכתב נזכרים שני גאונים ששימשו כראשי "ישיבת ארץ ישראל": הגאון דניאל בן עזריה (מוזכר במכתב בכינוי "הראש") והגאון אליהו הכהן ("ישיבת ארץ ישראל", או "ישיבת גאון יעקב", שימשה מהמאה ה-6 ועד המאה ה-12 כמרכז הסמכות וההנהגה של יהודי ארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים).
המכתב שלפנינו כולל פרטים רבים. במרכז המכתב מופיעה בקשתו של הכותב, סַלאמה הכהן אבן יוסף (בן יוסף) אלהארוּני מרמלה מאת "החבר" שמעיה אבו פַרַג', לגבות למענו סכום כסף שהלווה לחנווני אבו סַעיד כַלפה "המערבי" ("אלמגרבי"), חתנו של יַחיה אלעַמאני (איש רבת עמון), לאחר שהאחרון התעכב בפרעון ההלוואה. הוא מספר באריכות כיצד התנהלה ההלוואה, שהיתה למעשה שותפות עסקית: הוא פגש את אבו סעיד ברדתו מירושלים לרמלה, בדרכו לאשקלון, ונתן לו חמישה דינרים כדי שיסחר בהם עד סוף אותה שנה ("שנת הגויים"), ויחזיר לו את הקרן בתוספת חלק מהרווחים. הוא מוסיף לספר כי נערך חוזה רשמי ביניהם בנוכחות "הראש", כלומר ראש הישיבה [הגאון דניאל בן עזריה]. אבו סעיד נסע משם לאשקלון, קנה סחורה והעלה אותה לירושלים. משם הגיע לרמלה ומסר לסַלאמה כי הרוויח במשך החודשים שחלפו דינר אחד, אך לא היה בידו כסף לשלם לו. הוא הבטיח לפרוע את הסכום כשיבוא שוב לרמלה למחרת הפסח. בינתיים התעכב אבו סעיד וסַלאמה מבקש משמעיה החבר, הנמצא בירושלים, כי יגבה עבורו את החוב. קודם לבקשתו, מביע סלאמה אבן יוסף את צערו על הייסורים שתקפו את שמעיה (אולי לרגל מחלת בנו) וכותב גם על עניינים שונים, מהם עולה כי לקח חלק פעיל בענייני ראש ישיבת "גאון יעקב", והיה מתווך בינו ובין אנשים שונים ברמלה.
שמו של השולח אינו ידוע מתעודות אחרות, אולם שמו של הנמען – "החבר אבו פרג' שמעיה" – ידוע ממסמכים נוספים שנמצאו בגניזה: אבו פרג' שמעיה החבר אבן פרג' (=בן ישועה) היה נכדו של רבי שמעיה גאון, שחי בתחילת המאה ה-11 ושימש כראש ישיבת "גאון יעקב" בירושלים. שמו של אחד מבניו של הנמען, אברהם ברבי שמעיה החבר, מופיע בתעודה משנת 1116 בפוסטאט שבמצרים, וניתן לשער כי על ידו התגלגל המכתב שלפנינו אל הגניזה הקהירית.
במכתב מוזכרים גם: "הראש" – כשהכוונה לראש ישיבת "גאון יעקב" רבי דניאל בן עזריה; רבי יוסף [הכהן], אב בית דין בישיבת "גאון יעקב" (נפטר בחנוכה ד'תתי"ד, דצמבר 1053); ורבי אליה "השלישי" (רבי אליהו הכהן גאון שירש את ראשות הישיבה מרבי דניאל בן עזריה בשנת ד'תתכ"ג 1063). על רבי יוסף הכהן אב בית דין, על אחיו רבי אליהו הכהן גאון ועל אופן תיארוך המכתב שלפנינו ראה להלן.
עוד נזכרים במכתב: אבן אלחסן עמאר הרופא (מקהילת הקראים ברמלה), אבו עלי אבן אלדבאב, ואישים נוספים.
באשר לכתובתו של הנמען, הדר ב"באב אלמגארה", חלוקים החוקרים בדעותיהם: ייתכן כי השם "שער המערה" מתייחס למערת צדקיהו, השוכנת בקרבת שער שכם, אך לפי דעה אחרת, "המערה" היה כינויו של בית הכנסת המרכזי של העיר ירושלים ומרכז החיים של הרובע היהודי באותה תקופה.
[1] דף. 16X13 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים ובלאי, עם פגיעות קלות בטקסט.
מקור המכתב באוסף פרופ' אליעזר דב (ברנרד) שפירא (1880-1967). בשנים 1910-1912 לקח שפירא חלק במשלחות שיצאו למצרים ע"י החברה למדעי היהדות בפריז ומטעם החוקר והאספן ז'אק מוצרי. במסעות-מחקר אלה נתגלו וסודרו אלפי קטעים מהגניזה, שלא אותרו קודם לכן בידי ש"ז שכטר, רובם נמצאים באוסף מוצרי, האוסף הפרטי הגדול בעולם של ממצאי הגניזה, וחלקם נמכרו לספריה הלאומית בירושלים.
המכתב שלפנינו פורסם בידי פרופ' שפירא בשנת 1953 בקובץ "ירושלים, מחקרי ארץ ישראל", במאמרו "מכתב מרמלה לירושלים מאמצעה של המאה האחת-עשרה" (מצורף). במאמרו הופיעו לראשונה תעתיק המכתב בערבית-יהודית, תרגום מלא לעברית ומידע אודות השמות והפרטים הנזכרים במכתב. כשפורסם שנית, בידי ההיסטוריון משה גיל בשנת 1983, כינה גיל את המכתב "MS Chapira 1" וציין כי כתב היד המקורי לא נמצא לעת עתה.
ספרות:
1. מיכאל איש-שלום, מאיר בניהו, עזריאל שוחט (עורכים), ירושלים: מחקרי ארץ ישראל. ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ג [1953]. עמ' קיח-קכב.
2. משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099), חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322.
3. יהושע פראוור, ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה, 638-1099 (כרך א'). ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1987. עמ' 40, 45-46, 63, 143.
4. Moshe Gil, The Jewish Quarters of Jerusalem (A.D. 638-1099) According to Cairo Geniza Documents and Other Sources. In: Journal of Near Eastern Studies, Vol. 41, No. 4 (October 1982). Chicago: University of Chicago Press. Pp. 265, 271-272.
מכתב מרמלה לירושלים בשנת ד'תתי"ד – תרגום המכתב
"מכתבי אליך, אדוני ורבי החבר הנכבד – ייתן לך אלהים אריכות ימים ויתמיד את גדולתך ואת חסותו לך ואת אושרך ואת שלומך – מן הבית. שלומי טוב ואני בריא. יפגיש אותנו אלהים במיטב השמחות, בחסדו ובנדיבותו. אלהים, יתעלה, הוא היודע את עגמת נפשי מפני טירדת לבך ומפני מצוקת הנפש שעברה עליך בשנה מבורכת זו, והדאגה הרבה. ונוסף על עגמת נפש הרבה גם האסון הזה. אבקש מאלהים, יתברך ויתעלה, כי ישימך במחוז השלום ויחַיה את בנך רב ישועה וכי תהיה האחרית טובה בחייך ובחיי בנך ובחיי בני ביתך, ישמרם האלהים.
אלהים הוא היודע כי לא חסכתי שום מאמץ כדי לדבר עם אבו אלחַסַן עַמאר הרופא וכמו-כן עם אבו אלפַרַג' הארון. אבל לא מצאתי אצל איש מהם רצון למלא את בקשתך. אין יום עובר מבלי שאדבר עם אדוני 'הראש' ש"צ [=שמרהו צורו] בעניין הזה, אבל הוא אומר כי כל אדם בירושלים מפחד מהם ואין דרך לסדר זאת אלא על-ידי משא-ומתן ובקשות, כדי להשיג דבר פעוט, והוא עובר בשתיקה על הנעשה שם מפני הפחד שתבוא הרעה עליו; והלא הייתי חושב שהוא אדם אציל... עכשיו הוא עולה (לירושלים), ייתן אלהים את מיטב ההצלחה. הפגשתי אותו עם אבו עַלי אבן אלדַבּאבּ, והוא יעלה אחרי השבת. דיברתי עם 'הראש' בעניין אבו סַעיד בן נחמן על דבר בגדיו ואמר: הן הבגד הוא אצל בַּרַכּאת כפי שהיה. אמר שהוא לא יחלק (?) והודעתיו זאת.
אבקש ממך, ישמרך אלהים, כי עם בוא פיתק זה שלי תואיל להיפגש עם אבו סַעיד כַלפה המערבי החנווני, בעל בתו של יחיה אלעַמאני, ותמסור לו את מיטב דרישת השלום בשמי ותקבל ממנו בשבילי את חמשת הדינרים החדשים ואת הרווח שהכניסו. והריני מודיעך כיצד היתה השותפות, והוא שירדנו לרמלה ופגשתיו והיה נוסע הלוך ושוב לאשקלון ולירושלים ויורד לרמלה. אמרתי לו: קבל חמישה דינרים ותעשה בהם כפי שיעזור לך אלהים, עד סוף השנה, משמע שנת הגויים. אז הלכנו אל 'הראש' והִקנו משנינו יחדיו. ונסע לאשקלון ועלה לירושלים וירד ואמר לי: 'במשך חודשיים הרווחתי דינר ואין לי. למחרת הפסח ארד לרמלה'. אבל עד עכשיו לא בא, ונאמר לי כי יש בדעתו לנסוע לעמאן. ואני (רק) מתווך בעניינם והמועד כבר הגיע, ובעליהם תובעם ממני. הואילה אפוא אדוני החבר, יתמיד אלהים את גדולתך, גבֵה את הדינרים האלה כדי שלא איאלץ לעלות, כי הלא יש לי כאב... ושלחֵם על-ידי מי שיבוא לקבלם מצויד במכתב ממני על-פי רצון בעליהם, אבל עשה זאת במהירות. אמנם יודע אני את טירדת לבך ואת עגמת הנפש שלך בזמן הזה, אלא שאני לחוץ נחפז; ואם חס ושלום לא תקבל ממנו שום דבר, ענה לי במהירות, כדי שאטריח עצמי ואעלה. אבל אני מקווה שלא יהיה צורך בזאת. ואם יטען שקיבל אותם בנוכחות ר' יוסף אב בית דין, כי אז ישלם לך אותם לפני ר' אליה השלישי ש"צ.
אם יהיה לך צורך במשהו, כבדני בו. ותנשק בשמי את ר' שלמה, יחייהו אלהים ואת בני הבית, יחיים אלהים ויביאכם, אותך אדוני ואת בנך, אל מחוז השלום ויביא את רבי אהרון בשלום; ואל יגרום עגמת נפש לאותה ישישה; יוסיף לו (שנות חיים) כחיי אדם שעברו עליו חייו בשלום. הריני מוסר להדרתך את מיטב דרישת השלום, ולכל הנתונים לדאגתך מיטב דרישת השלום, ולר' שלמה ולבני הבית דרישת שלום ולעמאר ולבני ביתו דרישת שלום; מסתפק אני באלהים לבדו. ישע יקרב.
[המען:] יגיע אל אדוני ורבי החבר אבו פַרַג' שמעיה, יתן לו אלהים אריכות ימים ויתמיד גדולתו, בן פַרַג' עליו שלום. מִמודה חסדו, סַלאמה בן יוסף אלהרוּני. לירושלים, תיבנה, שער המערה".
(התרגום על פי: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322).
אחרוני גאוני ארץ ישראל, ה"אריות יושבי ירושלים" שהתכתבו עם חכמי אשכנז הקדמונים
"ר' אליה השלישי" המוזכר במכתב שלפנינו הוא רבי אליהו הכהן גאון (נפטר ד'תתמ"ד 1083), בנו של רבי שלמה הכהן גאון (הראשון), ואביו של רבי אביתר הכהן גאון בעל "מגילת אביתר"; שלושתם שימשו כראשי ישיבת "גאון יעקב" בארץ ישראל, בני משפחת כהנים שהתייחסה לתנא רבי אלעזר בן עזריה. רבי אליהו גאון היה מאחרוני הגאונים בארץ ישראל, בתקופת חיי רש"י.
"ר' יוסף אב בית דין" המוזכר במכתב שלפנינו היה אחיו של רבי אליהו הכהן גאון והוא כיהן כאב"ד הישיבה, המשרה השניה בחשיבותה אחרי ראשות הישיבה.
רבי אליהו מכונה במכתב שלפנינו "השלישי" שכן בתקופת כתיבת המכתב היה ה"שלישי" בסדר ההנהגה, אחרי "הראש" – רבי דניאל בן עזריה, ואחרי אחיו רבי יוסף הכהן ה"אב בית דין" ("השני"). רבי יוסף נפטר בחנוכה שנת ד'תתי"ד (דצמבר 1053), ולכן עם פטירת רבי דניאל (בשנת ד'תתכ"ב 1062) ירש רבי אליהו את מקומו בראשות הישיבה (על ארגון הישיבה ותארי העומדים בראשה, ראה: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק א' – עיונים הסטוריים, תל אביב, 1983, עמ' 417).
החוקרים תיארכו את המכתב שלפנינו על פי אזכור שמו של רבי יוסף אב"ד במכתב, ממנו נראה כי רבי יוסף כבר לא היה בין החיים, ומסיבה זו ביקש הכותב כי הפרעון ייעשה בנוכחותו של רבי אליהו "השלישי".
רבי אליהו ובנו רבי אביתר כונו בפי תלמידי רש"י "אריות יושבי ירושלים עיר הקודש" (ראה למשל מחזור ויטרי, מהדורת גולדשמידט, ח"ג, עמ' תשט), והם השיבו לרבי משולם ב"ר משה ממגנצא על שאלותיו בכמה עניינים, כגון על השאלה מה יש לאכול בערב פסח שחל להיות בשבת (התשובה נדפסה ב-REJ, עג, 1921, עמ' 84-92; וראה: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 391-392).
בשנת ד'תתל"א (1071) נכבשה ארץ ישראל על ידי הסלג'וקים וישיבת "גאון יעקב" נאלצה לעבור לעיר צור, שם עמד רבי אליהו בראשות הישיבה עד פטירתו.
רבי אביתר, בנו של רבי אליהו ויורשו בכהונת ראש הישיבה, היה האחרון לגאוני ארץ ישראל. הוא חיבר את "מגילת אביתר" בה תיאר את תלאותיו ואת קורות ישיבת "גאון יעקב". בין היתר הוא מתאר את הכבוד הגדול שעשו לאביו רבי אליהו בפטירתו:
"ונאסף... לגן עדן בחדש כסליו בשנת א'שצ"ה [לשטרות, שנת ד'תתמ"ד ליצירה] בצור, וישאוהו כל ישראל במשא הכתף ולא על הסוסים מהלך שלשת ימים להר הגליל לדלתון ויקבר בראש ההר אצל ר' יוסי הגלילי וסביביו יונתן בן עוזיאל והלל ושמאי ואלעזר בן ערך ואלעזר בן עזריה זקינו וכל הצדיקים כולם, וכל ישראל הספידוהו ויקרעו בגדיהם כולם ויחגרו שקים וישבו לארץ בכל צבי וסוריא וגולה כי ירד מראשותם עטרת תפארתם".
(פרטים נוספים על רבי דניאל בן עזריה, על הגאונים ממשפחת הכהנים ועל קורות הישיבה באותה תקופה, ראה בהרחבה אצל גיל, שם, עמ' 583-606).
רמלה – ממרכזי התורה בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל
בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל הפכה העיר רמלה לעיר הבירה של מחוז פלסטין (שגם ירושלים היתה כלולה בו). היא הייתה עיר גדולה וחשובה והתקיים בה ישוב יהודי ומרכז תורה. בהיותה על דרך המלך לירושלים שימשה כמרכז התכנסות לעולי רגל, ובמשך תקופות מסוימות היה היישוב היהודי בה גדול מזה שבירושלים. בשנות העשרים של המאה ה-11 עברה ישיבת "גאון יעקב" לזמן מה מירושלים לרמלה, ובמשך תקופות שונות ישבו ברמלה כמה מחכמי וראשי הישיבה הארצישראלית.
• דף בכתב-יד (שני עמודים), אגדת תפילת שמונה עשרה ברכות. [ארצות המזרח, המאה ה- 12/13 בקירוב]. כתיבה מזרחית מרובעת-למחצה.
קטע מאגדה על תפילת שמונה עשרה, המיוסדת על דרשת הפסוק "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה ישפֹך שיחו" (תהלים קב, א): "...כיון שהציל ה'ק'ב'ה' את אברהם מאור כשדים אמ'[ר] לו ה'ב'ה' אני מגן לך פתחו מלא[כי] השרת ואמ' ב'א'יו' מגן אברהם. וכיון שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח והסכין נפלה על גרונו, פתחו מלאכי הש[רת] בבכיה ובצוה מי שמע כזאת... ופדהו ה'הב'ה' באיל ובעת שניצל אמ' מלא[כי] הש[רת] ב'א'יו' מחיה המתים...". חיבור זה מקורו כנראה בספרות הגאונים. לפנינו נוסח מקביל אך שונה בהשוואה ל"אגדת תפלת שמנה עשרה" שפורסמה אצל א' ילינק, בית המדרש ה', עמ' 54-56.
[1] דף. 23 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• שני דפים בכתב-יד (ארבעה עמודים) מחיבור פילוסופי קדום לא-ידוע. [ארצות המזרח, המאה ה-13 בקירוב]. כתיבה מזרחית בינונית.
יתכן ולפנינו קטע מחיבור על מורה נבוכים לרמב"ם. המחבר חולק על התפיסה האריסטוטלית לפיה אין השגחה ב"עולם ההויה וההפסד" שלמטה מגלגל הירח, ומקבל את דעת הרמב"ם שיש השגחה "במין האנושי בלבד" ומאריך לבאר אותה, אך גם מותח עליה ביקורת: "עוד גם אני אומ' ואילו ואילו היתה כונת הרב להוציא אשר אין להם השגחת[!] ולמעטם מההשגחה המון תורתינו תהלה לאל נִצולים מזה, שההמוני הר[י]ק באומתינו אי אפשר שלא יתעסק בת'ר'י'ג' מצות במקצתם... לכן המונינו וחכמינו כל ישראל כאיש אחד חברים בהשגחה תהלה לאל... הנה לך הרב בענין ההשגחה וראיותיו ומופתיו ויתר דבריו וגבורותיו [לחזק] סברתו תמצא בספרו המפורסם מורה הנבוכים...". בהמשך מביא המחבר את "בעל המלמד", כשכוונתו לחיבור מלמד התלמידים לרבינו יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמעון ב"ר אנטולי (מחכמי פרובנס במאות ה-12 וה-13, חתנו של רבי שמואל אבן תבון).
[2] דף. 23 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• דף בכתב-יד (שני עמודים כתובים), קטע מסדור תפילה קדום, עם פיוטי הושענות, בהם פיוט בלתי-ידוע מאת רבי משה אבן עזרא. כתיבה מזרחית בינונית ומרובעת למחצה. [המאה ה-12/13 בקירוב].
בעמוד א' קטע מפיוט הושענות מאת רבי סעדיה גאון. בעמוד ב' פיוט המתחיל: "למען [אחז] מאכלת לשחוט יחידו...", עם האקרוסטיכון: "[א]ני משה בן עזרא חז[ק]". פיוט זה אינו ידוע ממקור אחר.
[1] דף. 13 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• דף בכתב-יד (שני עמודים כתובים), קטע מתוך קצת אסתר (סיפור מעשה אסתר בערבית-יהודית). כתיבה מזרחית בינונית. [המאה ה-13 בקירוב].
[1] דף. 20 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• דף בכתב-יד (כתוב מצדו האחד), קטע מדרשה בעניין מעשה בראשית על דרך הסוד. [ארצות המזרח (מצרים?), המאה ה-14/15 בקירוב]. כתיבה מזרחית.
קטע מדרשה מכותב לא ידוע. בתוך הדברים מתייחס הכותב לדברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים, ומותח עליו ביקורת כמי שאינו מבין ב"סתרי תורה" (תורת הקבלה): "וה'ר'ם' ב'מ'ז'ל' תמה מאד מזה המאמר... ויראה כי נתעלם מן הרב מה שאמרו ואור לבושו מהיכן נברא מבית המקדש... ומי שלא שמע בסתרי תורה היאך אפשר לחלו[ק] דבר זה...".
[1] דף. 24 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• שני דפים בכתב-יד, קטעים מהלכות הרי"ף. [ספרד, המאה ה-14 בקירוב]. כתיבה ספרדית בינונית, עם הגהות בשוליים (חלקן בכתב ספרדי בינוני וחלקן בכתב רהוט).
קטע אחד ממסכת ברכות פרק ט ("הרואה"), וקטע שני ממסכת חולין פרק ג ("אלו טרופות"). חילופי נוסח בהשוואה לנדפס.
[2] דף. 22 ס"מ ו-15 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
• דף בכתב-יד, קטע מחיבור הלכתי בערבית-יהודית. [ארצות המזרח, כנראה מצרים, המאה ה-13 בקירוב]. כתיבה מזרחית מרובעת למחצה.
שלמה צוקר, בחוות הדעת המצורפת, משער כי מדובר בחיבור הלכתי קראי, שכן המינוח "שרוט אלדבאחה" (תנאי השחיטה) מוכר כקראי.
[1] דף. 20 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים ופגמים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי. הכתב דהוי וקשה לקריאה בחלקו.
נכתב על פי חוות דעת (מצורפת) מאת שלמה צוקר – מומחה לכתבי יד עבריים.
כתיבה תימנית עתיקה ונאה, חלקה עם ניקוד עליון. הסופר שילב פירושים והלכות בעמודות נפרדות או ב"חלונות" בתוך הטקסט. בשוליים מופיעות הגהות נוספות עם פירושים והלכות, מכותבים נוספים.
כתב היד כולל: תפילות ופיוטים לפני התפילה; תפילות לימות החול; תפילות לשבתות השנה; פרקי אבות (עם פירוש); תפילות ופיוטים למוצאי שבת; תפילות לראש חודש; תפילה ללילי חג הפסח והגדה של פסח (עם פירושים והלכות); תפילה לחג הפסח ולחג השבועות; תפילת התעניות ותפילות לתשעה באב; מגילת איכה וקינות לתשעה באב; תפילות לימים נוראים ולחג הסוכות; הושענות (עם פירוש); פיוטים לשמיני עצרת ושמחת תורה; סדר ימי החנוכה (עם פירוש) ו"מגילת בני חשמונאי"; תפילת פורים (עם פירוש); מספדות; סליחות "אל מלך" ו"מרנות" [פיוטי סליחות לליל ראש השנה ולליל יום כיפור, הפותחים במילים "אל מלך" ו"מרן" – "מרן דבשמיא", "מרן מלך מלכין" וכו']; סדר עבודה ליום הכפורים (לרבי אברהם אבן עזרא); "כתר מלכות – לרבי שמואל[!] ן' גבירול"; סליחות "ללילי אשמורות" [לחודש אלול]; ברכת המזון (עם פירושים); סדר ברכות, ברית מילה ופדיון הבן; דיני המצוות (בערבית-יהודית); סדר "עיבור השנים" ולוחות תקופה.
לוחות התקופה מתחילים במחזור רפ"ה משנת ה'שצ"ז [1636], ומכאן תיארוך כתב היד.
בדף [131/ב] פיוט בכתיבה מאוחרת, חתום בסופו "שמעון צאלח יע"א".
[281] דף. כ-20 ס"מ. חסרים מספר דפים בתחילת הסידור ובסופו. מצב משתנה בין הדפים, בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות וכתמים כהים (כתמי יין ומזון), בלאי וקרעים. קרעים חסרים במספר דפים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים בהדבקות נייר. סימני עש בחלק מהדפים. כריכה חדשה, עם שדרת עור.
כתיבה תימנית עתיקה ונאה, חלקה עם ניקוד עליון וחלקה עם ניקוד תחתון. הסופר שילב פירושים והלכות בעמודות נפרדות או ב"חלונות" בתוך הטקסט. בשוליים מופיעות הגהות נוספות עם פירושים והלכות, מכותבים נוספים. לוחות מולדות לשנים תס"ב-תקכ"ט.
לפנינו סידור שנכתב ע"י שני סופרים. בעמוד האחרון קולופון הסופר השני, רבי שלמה חמאמי, הכותב כי כתיבת הסידור נעשתה בתחילה ע"י רבי שמואל ב"ר דוד חמיץ, והוא השלימו: "נשלם זה הסדור ביופי ובהדור... ביום חמישי דהוא עסרין יומין לחודש טבת שנת תרין אלפין וי"ד שנין לשטרי [=תס"ג], במאתא קאע ביר אלעזב... ונכתב על שם החבר הטוב... מעודד ן' סעדיה הלוי אלנגאר... וזכה המתחיל והמשלים, המתחיל מ"ו שמואל ברבי דוד חמיץ, והמשלים שלמה ב"ר סעדיה ן' דוד ן' יונה הלוי הידוע אלחמאמי...". בשכונת [קאע] בִּיר אֶל-עַזֶבּ במערב העיר צנעא, הסמוכה ל"קאע אל יהוד" [שכונת היהודים], התיישבו יהודים ברשיון המלך לאחר ששבו מגלות מוזע בשנת תל"ח-תל"ט (1677-1678).
כתב-יד זה ונוסחאותיו נחקרו ותוארו באריכות בספרו של משה גברא, "חכמים וסופרים בתימן במאה הי"ח" (בני ברק, תשנ"ו, עמ' 142-146). גברא כותב: "בסידור 215 דפים מנוקדים בניקוד עליון כמקובל בתימן בתקופה זו. הסידור נכתב במימון ר' מעודד בן סעדיה הלוי אלנגאר. הסידור כולל את הפירוש שחיבר ר"י ונה אך הוא אינו רציף וישנן כותרות שונות לפירוש: 'הגה"ה', 'פירוש', 'חדושין', 'השג"ה' ועוד. עפ"י הכותרות ועפ"י מבנה הסידור והמנהגים נראה לי כי הסופרים העתיקו את סידור חידושין לר"י ונה מאחת המהדורות הראשונות, ולא את המהדורה האחרונה... המנהגים המוזכרים בסידור קרובים יותר למבנה ולנוסח שמהרי"ץ אימץ בסידורו עץ חיים, והם מתאימים למהדורות הראשונות של הסידור שכתב ר"י ונה, עוד לפני ההשפעה הגדולה של ר"י ונה מצד סידורי הדפוס וספרי הקבלה".
בראש כתב היד, שטר מכירה פגום משנת ב'ל"ד [לשטרות, תפ"ג 1723].
בדף [42/ב] שטר מכירה של הסידור משנת ב'ס"ד [לשטרות, תקי"ג 1753] לקונה אברהם בן מוסא אלערוסי שקנה את הסידור מידי מוסא בן סעיד אלעזירי, בחתימות העדים הרבנים: "יחיא בן אמ"ו דוד יש"ל", "סאלם אבן אבראהם יצ"ו" ו"סלימאן אבן מצ'מון".
במקומות שונים בכתב היד מופיעים רישומי בעלות וחתימות, וכן רישומי פטירות של בני משפחת קרוואני, משפחת רבנים נודעת מהיישוב אל-טווילה בתימן.
[209] דף. 30 ס"מ. מצב משתנה; רוב הדפים במצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות כהים (כתמי יין) בחלק מהדפים. בלאי וקרעים בשוליים. במספר דפים קרעים חסרים (חלקם גדולים), עם פגיעה בטקסט. קרעים חסרים בשולי דפים רבים. שיקומים והשלמות נייר. סימני עש בדפים בודדים. נכרך מחדש. כריכת עור עתיקה, עם לולאות עור לסגירה.
גברא מציין כי בכתב-יד זה [215] דף. הדפים הנוספים שהיו לפניו – הוספות מאוחרות מתקופות שונות (לוחות תקופה לשנים תק"ל-תרפ"ב, ועוד) – הוסרו בעת שיקום כתב היד וכריכתו מחדש.
המכתב נשלח לסופר, הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי Édouard Schuré, זמן קצר לאחר שפורסם מאמרו האנטישמי הנודע של וגנר "היהדות במוזיקה", לראשונה תחת שמו המלא (המאמר התפרסם קודם לכן תחת שם עט), וכחודש לפני שהועלתה בפריז הצגת הבכורה של האופרה ריאנצי (Rienzi) מאת וגנר.
במכתב מתייחס וגנר למאמר "היהדות במוזיקה" (אותו שלח למכותבו יחד עם המכתב), תוך שהוא מביע את תפיסת עולמו האנטישמית: "אתה תלמד ממנו [מהמאמר] רבות... ובייחוד תיווכח לראות, שאני... כלל לא עוסק בקהל הצרפתי אלא ביהודים הגרמנים. ואם רק תשאל, מי הם אלו האדונים ב'פיגארו' [עיתון יומי מוביל בצרפת] וכיוצא בזה, אתה תראה שהם נושאים כולם את אותם שמות יהודיים גרמניים מסוימים כמו 'וולף', 'הירש', 'בער'".
בנוסף, מזכיר וגנר את המשוררת והסופרת Judith Mendès (בתו של הסופר הנודע תאופיל גוטייה), שביקורה בביתו כמה חודשים לאחר מכן בקיץ 1869 (יחד עם בעלה, הסופר הצרפתי-יהודי Catulle Mendès) הוביל לקשר ארוך שנים ביניהם. בסיום המכתב הוא מבקש ממכותבו למסור דרישת שלום לאדון וגברת Mendès וכותב "אם מכתבי יופיע ב[עיתון] Liberté, שלח לי באדיבותך ארבעה עותקים" [כפי הנראה, מדובר במכתב בנושא האופרה ריאנצי ששלח וגנר ל-Judith Mendès בפברואר 1869 במטרה לפרסמו בעיתון La Liberté; המכתב פורסם בעיתון ב-10 במרץ, יום למחרת כתיבתו של המכתב שלפנינו].
וילהלם ריכרד וַגְנֵר (Wilhelm Richard Wagner, 1813-1883), מגדולי המלחינים הגרמנים במאה ה-19. יצירותיו, שנחשבו למקוריות ולחלוציות בתקופתו, השפיעו על התפתחות השפה המוזיקלית של האופרה ושל המוזיקה הקלאסית בכלל.
וגנר נודע בהשקפותיו האנטישמיות, שמצאו את ביטוין החריף ביותר במאמר "היהדות במוזיקה" (Das Judentum in der Musik) – כתב אישום ארסי נגד יהודי אירופה ותרבותם, המתאר את השפעתה ההרסנית של התרבות היהודית על התרבות הגרמנית, את כשלונם האמנותי של המלחינים היהודים הגדולים (במיוחד התעכב המאמר על יצירותיהם של מנדלסון ומאיירבר), ואת הפתרון היחיד המזומן, לדעתו, ליהודים: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם... החורבן!" (פסוק זה, החותם את המאמר, נחשב בעיני חלק מהחוקרים לאחד הסימנים המבשרים של האנטישמיות הגרמנית בשנות ה-30 וה-40).
וגנר פרסם את המאמר לראשונה בשנת 1850, תחת שם העט K. Freigedank ("החופשי בדעותיו"), לאחר שגלה מגרמניה בשל השתתפותו במרידות של שנת 1848. רק בשנת 1869, לאחר ששב לגרמניה ונעשה לבן טיפוחיו של המלך לודוויג השני, פרסם וגנר את המאמר בשנית במהדורה מורחבת תחת שמו המלא.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים). 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וכתמים קלים.
המכתב שלפנינו נכתב בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארה"ב, והוא עוסק ברעיון הקמת "גוף על-לאומי" – מסגרת מדינית משותפת לכלל אומות העולם – רעיון שאיינשטיין קידם במשך שנים רבות כאמצעי להשכנת שלום עולמי.
במכתבו מודה איינשטיין לד"ר הלד על ספרון ששלח לו, וכותב: "אני מוצא שהוא [הספרון] לא רע, אך תחת הנסיבות הקיימות מחטיא מבחינה פסיכולוגית. גם אם תחת הנסיבות הקיימות הסיכויים ליצירת גוף על-לאומי יעיל הנם נמוכים, נראה לי בכל זאת מזיק מאוד לפעול באמצעים פובליציסטיים להטלת מום בשאיפה זו. אם נעצור באמצע הדרך, מלחמת העולם הבאה מובטחת כבר היום. זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר הפיתוח הטכנולוגי המודרני דוחף יותר ויותר למלחמת-מנע, מכיוון שמתקפת הפתע עדיפה משמעותית על ההגנה".
במילים "הפיתוח הטכנולוגי המודרני", רומז איינשטיין ככל הנראה לפצצת האטום, שפיתוחה במסגרת "פרויקט מנהטן" האמריקאי היה באותה עת בשלבים מתקדמים ושהייתה אז עדיין סוד שמור ביותר (המכתב נכתב כשבעה חודשים לפני הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ונגסקי). לטענת איינשטיין, במאזן האימה שבו ההגנה היעילה ביותר היא מתקפת פתע, קיים צורך עליון בהקמת ארגון על-לאומי יעיל שישכין שלום בין העמים וימנע את המלחמה הבאה, שבה ייעשה שימוש בנשק החדש בעל הכוח ההרסני (כחצי שנה לאחר שכתב איינשטיין את המכתב שלפנינו נחתמה מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן של האו"ם).
יחסו של איינשטיין לפצצת האטום היה, במובן מסוים, אמביוולנטי. כפציפיסט הוא התנגד למלחמות בכל מאודו ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לתפיסתו, הופך את המלחמה לבלתי נמנעת. עם זאת, כפרגמטיסט ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום הפקת אנרגיה על-ידי ביקוע גרעין האטום כמו גם לפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, ולחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. איינשטיין נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות פוליטית שעיקרה קידום מוסדות שיהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים אשר יביאו למיגור המלחמות. בין היתר, חתם בשנת 1914 (בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה) על המניפסט הפציפיסטי "מניפסט לאירופאים" (Aufruf an die Europäer); ובשנות ה-20 היה חבר ב"ועדה הבינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" (International Committee on Intellectual Cooperation). עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
נמען המכתב הוא איזידור וויליאם הלד (1876-1947), רופא יהודי יליד אוסטריה. הלד למד בפילדלפיה, בברלין ובווינה, כתב מונוגרפיות רבות בנושא רפואה ותרגם ספרי רפואה מגרמנית לאנגלית. במשך שנים רבות עבד כרופא בבית החולים בית-ישראל בניו יורק, ולקח חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית בעיר. בין היתר, סייע לרופאים ומדענים יהודים שנמלטו לארה"ב מגרמניה הנאצית, וכפי הנראה, במסגרת פעילות זו התיידד עם איינשטיין. לאחר מותו של הלד, בשנת 1947, כתב איינשטיין לאלמנתו: "כדוגמה ומופת למין האנושי, הוא היה הטוב ביותר שאדם יכול להיות".
למידע נוסף אודותיו, ראו: Weekly Published in New York Aufbau, Reconstruction, an American, כרך 13, גיליון 10, ני יורק, 7.3.1947.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים בשוליים. כתמים קלים בחלקו התחתון של הדף. רישום בעט בגב.
מכתב קצר – הזמנה להגיע למעבדתה של מארי קירי. חתום: "M. Curie"
מארי קירי (1867-1932), מדענית פולניה-צרפתיה, מגדולות המדענים במאה ה-20, זוכת פרס נובל פעמיים והאישה הראשונה לזכות בפרס.
קירי נולדה בעיר ורשה, אז חלק מן האימפריה הרוסית, בשם מריה סקלודובסקה (Maria Skłodowska). אביה, מורה למתמטיקה ופיזיקה, איבד את משרתו משום שתמך במאבק פולין לעצמאות, וילדי המשפחה גדלו בתנאי עוני ומחסור. משום שמוסדות ההשכלה ברוסיה הצארית לא קבלו אליהם נשים, עשתה קירי את ראשית דרכה האקדמית ב"אוניברסיטה הצפה" – מוסד מחתרתי ששיעוריו קוימו בשעות הלילה בחשאי. בהגיעה לגיל 24, היתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודים בסורבון ועקרה לפריז, שם התגוררה בעליית גג סמוך לאוניברסיטה כדי לחסוך דמי נסיעה. למרות קשייה, ולמרות שלא ידעה צרפתית כמעט כלל, עלה בידה לסיים את לימודיה כמצטיינת המחזור ולקבל מלגת מחקר ככימאית. בעקבות המלגה החלה לעבוד במעבדת בית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז (ESPCI), תחת ניהולו של המדען פייר קירי.
בין פייר ומארי נקשרה שותפות עבודה שהולידה את אחת התגליות החשובות בתולדות המדע – הקרינה הרדיואקטיבית. בשנת 1895 הם נישאו. השנים הבאות היו הפוריות והחשובות בעבודתם המדעית, ובמהלכן גילתה קירי שני יסודות כימיים שלא היו ידועים לפני כן למדע – הפולוניום (שנקרא על שם מולדתה של קירי – פולין), והרדיום (ששמו ניתן לו בעקבות המילה הלטינית radius – קרן אור, משום שזהר בחושך). למרות מעמדו של בעלה, נאלצה קירי לערוך חלק ממחקריה מחוץ למעבדה, בצריף שהוקצה לה, על מנת שלא "להסיח את דעתם של הגברים" שעבדו במעבדה.
בשנת 1903, בעקבות תגליתם, החליטה ועדת פרסי הנובל להעניק את פרס הנובל לפיזיקה לבני הזוג קירי (בהחלטה המקורית הוענק הפרס לפייר לבדו, אולם הוא סירב לקבלו אם לא יוענק גם למארי), וקירי נעשתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1911, החליטה ועדת הנובל להעניק לקירי פרס נוסף בתחום הכימיה, על גילוי שני היסודות (קירי היא אחת מארבעת החתנים היחידים שזכו בפרס פעמיים, והאדם היחיד שקיבל את הפרס עבור תרומתו לשני תחומים מדעיים שונים).
לקירי נודעה גם תרומה חשובה בתחום הרפואה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר מונתה לראש השירות הרדיולוגי של הצלב האדום והפעילה מכוני רנטגן ניידים לסייע לפצועים (שנקראו petites Curie – "קירי הקטנים"). בתה הצעירה, אירן, שירתה כמפעילה של מכון רטנגן נייד, וזכתה בעיטור על פעולותיה במלחמה. לימים, המשיכה את מחקריה של הוריה בתחום הרדיואקטיביות ואף זכתה בפרס נובל בעצמה.
מארי קירי נפטרה בשנת 1934, ככל הנראה כתוצאה מחשיפת יתר לקרינה רדיואקטיבית. שמה וסיפורה הונצחו באינספור סרטים, ספרים, שמות מכונים ומוסדות, ובשמו של אחד היסודות הכימיים – קוריום.
14X10.5 ס"מ. מצב טוב. רישומים בעפרון בגב.