שני מכתבים שנשלחו למשה מונטיפיורי בעקבות פעילותו לטובת יהודי מרוקו בפרשת עלילת הדם בעיר סאפי:
• מכתב מרבני סאפי שבמרוקו, אל משה מונטיפיורי, בעניין התערבותו בפרשת עלילת הדם בעיר. סאפי, כסליו [תרכ"ד 1863].
על המכתב חתומים שני רבני סאפי: רבי סעדיה ן' רבוח, ורבי יהודה ן' מוייאל.
הרבנים כותבים למונטיפיורי כי שמעו שכבר החל לפעול לטובתם, אך שניים מהיהודים הנאשמים בפרשה הוצאו להורג בטרם שמע על הפרשה. הם כותבים לו כי הם יודעים שבזכות התערבותו נצלו שני יהודים נוספים שעמדו בפני גורל דומה ("ותהלות לאל... שה' עזרו ודבריו עשו רושם להציל השנים האחרים ממות שעדיין הם בבית הסוהר אסורים בכבלי ברזל..."), ומתארים את גורלם הרע של היהודים ברחבי מרוקו, החווים התעמרות והתעללות מצדם של המקומיים ("באופן כללות הדברים הוא שכל מגמתם של זאת האומה להתעולל עלילות ברשע כדי לנקום נקם..."). הרבנים מוסיפים ומפצירים במונטיפיורי שימשיך לפעול לטובתם.
• מכתב מאת ראשי הקהילה היהודית בקוצ'ין, אל משה מונטיפיורי. קוצ'ין (הודו), תרכ"ד [1864].
המכתב נכתב על ידי רבי דוד שם טוב חליגואה, ממנהיגי יהודי קוצ'ין, והוא חתום עליו יחד עם עוד שלושה ממנהיגי הקהילה: רבי יצחק יהודה מזרחי, רבי שמואל רחבי, ורבי "דוד יוסף..." (החתימה לא פוענחה לגמרי).
מנהיגי קוצ'ין משבחים את מונטיפיורי על פועלו הרב לטובת עם ישראל, ומדגישים במיוחד את פעילותו באותה שנה במרוקו: "...ועתה בימי זקנתו ושיבתו... עבר לארץ מרחקים... לעבור בנבכי ים ולהתגורר במדבר הרים... לעיר מראקא... למען אחיו האביונים... שעינו אותם בכבלי ברזל ודנו אותם להריגה על לא חמס בכפם... וה' ב"ה נתן חנו בעיני הסולטאן מראקא... וחפץ ה' בידו הצליח נשא חן בעיני הסולטאן... וניצולו אחיו הלקוחים למות... ולא עוד אלא היטיב להם ביתר שאת... כיתר יושבי הארץ בשווי הזכיות להם ולבניהם אחריהם...".
בשנים תרכ"ג-תרכ"ד (1863-1864), כשנתיים לאחר כיבוש מרוקו על ידי הספרדים, סבלה הקהילה היהודית במרוקו מרדיפות והשפלות קשות, והיתה נתונה לסכנת שמד וכליון. מאורעות אלה הביאו להתערבותו של משה מונטיפיורי, בפעילות שהיתה לאחת מהגדולות והחשובות שבמפעליו. הוא הטיל את כל כובד משקלו לטובתם של יהודי מרוקו, והביא להטיית הכף לטובתם, כאשר גרם לסולטן מרוקו ולממשלת ספרד להתחייב להגן על יהודי מרוקו ולתת להם שוויון זכויות. כבר באותם ימים נדפסו שני ספרים המתעדים את פועלו של מונטיפיורי במרוקו, האחד ספר "שם עולם", מאת אשר אמשעיעוויץ (וורשא תרכ"ד), וספר "נוה תהלה" מאת יוסף כהן צדק מלבוב (לבוב תרכ"ד).
במרכז המאורעות עמדה עלילת הדם בעיר סאפי. פקיד ספרדי, ששימש כגובה המכס בעיר מטעם ממשלת ספרד, חלה ומת תוך מספר ימים. נער יהודי, שעבד בביתו כמשרת, נאסר כשהוא מואשם בהרעלתו. בעלילה זו הואשמו עוד שלושה יהודים ושלוש נשים שנטען כי סייעו בהרעלה. לאחר עינויים קשים אולץ הנער להודות בפשע, ונהרג באכזריות. בהמשך עונו יהודים נוספים, והוצא להורג יהודי נוסף. גם על ראשיהם של היהודים הנוספים שנאסרו בפרשה ריחפה סכנת מוות. כל זאת נעשה באישורו של סולטן מרוקו, שהיה נתון למרותה של ממשלת ספרד. הדבר עורר סערה בקרב יהודי אירופה, ומונטיפיורי, שהיה אז בן 79, החל לפעול נמרצות לטובת הנאשמים בעלילה. בנוסף על פעילותו האינטנסיבית דרך הערוצים הדיפלומטיים, החליט מונטיפיורי לנסוע בעצמו לספרד, שם נפגש עם מלכת ספרד ובעלה, ועם שרי ממשלה, וקיבל את הבטחתם להגן על היהודים. משם נסע למרוקו, פגש את השגריר הספרדי במקום ומסר לו את כתבי ההגנה שקיבל בספרד, ובעקבות כך שוחררו כל האסירים היהודים. לאחר מכן נפגש עם סולטן מרוקו והביא לכך שהלה יחתום על ביטול גזירת הקלון שהיתה מוטלת על היהודים, שחייבה אותם ללכת יחפים, וכן יוציא פקודה שלא להפלות את היהודים לרעה ולהעניק להם זכויות שוות. גם לאחר חזרתו לאנגליה, דאג מונטיפיורי לוודא שהישגיו לטובת היהודים במרוקו נשמרים, והריץ מכתבים לאנשי שלטון שונים כשנודע לו על מקומות בהם עדיין התנכלו ליהודים ולא קיימו את שוויון הזכויות שהשיג עבורם.
על פרשה זו, ראו בהרחבה: מאיר בניהו, מפעלות משה מונטיפיורי להגנת יהודי מארוקו, אסופות טו, עמ' קפט ואילך; אליעזר בשן, משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו - על פי תעודות חדשות מן השנים 1845-1885, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ט 2008.
המכתבים שלפנינו לא פורסמו במאמרו של בניהו ובספרו של בשן.
שני מכתבים. 23-26 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. מעט כתמים. סימני קיפול ובלאי.