17 מכתבים מאת שבויי מלחמה יהודים, ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי, שנשבו במחנה הגרמני סטלאג VIII B \ 344. לאמסדורף, 1941-1944. אנגלית וגרמנית.
המכתבים כתובים בכתב-יד (עפרון) על גבי נייר מכתבים מיוחד לשבויי מלחמה (מתקפל, ללא צורך במעטפה). על כל מכתב, משני הצדדים, מוטבעות חותמות אישור רשמיות של מחנה השבויים (צורת החותמות משתנה ממכתב למכתב; שם המחנה מתחלף במכתבים המאוחרים – ראה להלן), ובמרביתם גם חותמות צנזורה של הצבא האנגלי. בחלק מהמכתבים מצוינת פלוגת העבודה של השבוי (כריית פחם, העמסת ופריקת רכבות, וכו').
מרבית המכתבים חוברו בידי שבוי המלחמה שלמה סלע (סלודש), חייל בחיל החפרים המלכותי שנפל בשבי הגרמני במערכה על יוון (1941). כפי הנראה, שלח סלודש חלק ממכתביו תחת שמות של שבויים אחרים, וחתם את שמו האמיתי רק בעברית, או לחילופין במילה "Your". המכתבים ממוענים לאשתו של סלודש, אלישבע, בתל-אביב (מכתב אחד ממוען לבנם, אילן).
סלודש שולח מילות עידוד ודרישות שלום לאשתו, לבנם, למשפחה ולחברים, מודה לה על המכתבים ששלחה, ומספר מעט על החיים במחנה. לדוגמה, ב-5.8.1943 הוא כותב כי לרשות השבויים עומדים כל העת מים חמים לרחצה ולשתיית תה וקפה, יש די זמן לנוח ולקרוא ספרים ועיתונים, ומתקבלות חבילות מזון מהצלב האדום. במכתב מיום 27.9.1943 מזכיר סלודש שיר שחיבר עבורו בנו: "הופתעתי ללמוד משתי השורות בשירו של אילן שהוא יודע מהי 'גולה', לבו הקטן פועם אל מקום זה, היכן שאביו נמצא [...] אמרי לו שהוא אמיץ. אני גאה בו".
לאחר שחרורו שב סלודש לארץ ישראל, ופרסם ספר בשם "בכבלי השבי: יומנו של חייל עברי בשבי הנאצים 1940-1945" (עם עובד, תש"ו).

השבויים הארצישראליים בסטלאג הגרמני
למעלה מאלף מתנדבים מהישוב היהודי בצבא הבריטי נפלו בשבי הגרמנים בקרבות ביוון ובכרתים, במהלך אביב 1941. תחילה נכלאו ביוון, ועם פלישת הגרמנים לברית המועצות הועברו בתנאים קשים צפון-מזרחה, למחנות זמניים, ובהמשך למחנה "סטלאג VIII B" (קיצור של המונח הגרמני Stammlager"" שמשמעו "מחנה ראשי", העומד במרכז רשת של מחנות קטנים יותר). המחנה שכן בסמוך ללאמסדורף (כיום Łambinowice, דרום פולין), בקרבת מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, ולאורך שנות המלחמה נכלאו בו מאות אלפי שבויים מצבאות בעלות הברית. חרף פיקוח מסוים של הצלב האדום היו התנאים במחנה קשים, אך ככלל, השבויים הארצישראליים לא זכו ליחס רע מזה שקיבלו שאר השבויים.
במהרה החלו השבויים היהודים במחנה לפתח חיי קהילה ותרבות: הם שיתפו זה את זה בחבילות המזון שקיבלו, קיימו אירועי תרבות ושיעורי עברית, חגגו את החגים, ועוד. בכמה הזדמנויות פגשו השבויים בקבוצות העבודה השונות ביהודים מאסירי הגטאות והמחנות – כולל קבוצת אסירים מאושוויץ – מהם למדו מכלי ראשון על רדיפת היהודים ועל השמדתם. הם אף ניסו לשפר את מצבם של האסירים על-ידי הברחת חבילות מזון בעזרתם של שבויים בריטים.
ב-1943 ארגנו הגרמנים מחדש את רשת מחנות השבויים, ושמו של המחנה הראשי שונה ל-Stammlager 344. לאורך שנות המלחמה הצליחו חלק מהאסירים להימלט מהמחנה, וחלקם נשלחו בחזרה ארצה במסגרת עסקאות לחילופי שבויים. עם התקרבותה של החזית המזרחית החלו הגרמנים לפנות את השבויים מערבה, והם נפוצו לכל עבר: חלקם שוחררו בידי הצבא האדום (המחנה שוחרר על ידי הרוסים ב-17 במרץ, 1945), וחלקם שוחררו רק עם תום המלחמה באירופה, במאי 1945.
לקריאה נוספת ראו מאמרו של יואב גלבר, "השבויים הארצישראלים בשבי הגרמני" (אתר יד ושם).

17 מכתבים, 34.5X15 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים. סימני קיפול. קרעים קלים בשוליים ולאורך סימני הקיפול (פגיעה קלה בטקסט במכתבים אחדים). בשניים מהמכתבים חסרה לשונית נייר לסגירת המכתב.