ספר משנה תורה להרמב"ם, עם פירוש מגדל עוז לרבי שם טוב אבן גאון, עם הגהות מיימוניות. חלק שני. [ונציה, ש"י-שי"א 1550-1551. דפוס יושטינייאן].
בגליונות הספר עשרות הגהות ותיקונים קצרים בכתב-יד תימני עתיק, אשר זוהה ע"י חוקרים ככתיבת יד קדשו של רבינו שלום שבזי - גדול חכמי תימן.
רבינו שלום (שָׁלֵם) שבזי - הרש"ש (שע"ט-תנ"ה), המכונה בפי יהודי תימן "אבא". גדול משוררי תימן, צדיק בעל מופת, חכם ומקובל, והאישיות הנערצת ביותר על יהדות תימן. נולד בכפר נג'ד אלוליד הסמוך לתעז שבדרום תימן, למשפחת משתא, שנודעה כמשפחה מיוחסת של חכמים וסופרים. בצעירותו נדד לצנעא, שם התוודע לחכמיה ולמד בישיבותיה. לאחר מכן, חזר לעיר תעז ובה חי ופעל עד פטירתו. רבי שלום שבזי היה בקי עצום בכל חלקי התורה, בנגלה ובנסתר, בקבלה ובפילוסופיה, והיה מן המחברים הפוריים ביותר בדורו. כמו כן, עסק בקבלה מעשית והיה חכם בחכמת התכונה. בעיקר נתפרסם בשיריו ובפיוטיו הרבים, שהגיעו ליותר מאלף ומהם ידועים כיום למעלה מחמש מאות, אשר בהם טמונים סודות ורמזים עמוקים מחכמת הקבלה. שיריו ופיוטיו מלווים את יהודי תימן בשבתות ובחגים, בסעודות מצוה, ובכל תחנות וטקסי החיים.
בקרב יהודי תימן נפוצים אודותיו סיפורי נפלאות ומופתים. האגדה מספרת כי בכל ערב שבת נעשה לו נס "קפיצת הדרך", והיה מגיע לארץ ישראל לשבות בה, פעם בירושלים, פעם בטבריה, פעם בעכו או בחברון, ובמוצאי השבת היה שב אל ארצו. רבי יעקב ספיר שביקר בתימן כותב כי ראה באחד מחיבוריו של רבי שלום שבזי כי כותב על כך במפורש: "הייתי בירושלים וראיתי מחזה כך וכך, ובצפת כך וכך...". באחד משיריו כותב: "לבי בתימן, רק נשמתי פרחה ארץ צבי, הומה כמו אילת". ידועים מעשי נסים שפעל לישועת הכלל, ועל כוחותיו המופלאים ברפואת חולים, בפקידת עקרות, ועוד. בין היתר כתב ספר בשם "גורל החול" בקבלה מעשית, על מנת שיהודי דורו לא ילכו אחרי עושי נפלאות מקרב הגויים. גם קברו בעיר תעז ידוע כמקום קדוש אליו נהגו יהודי תימן לעלות לרגל מדי שנה בשנה.
עותק חסר. שצד-תצד, תצו-תקלד דף (חסרים: דף השער ודפים תקלה-תשסז, [5]). נמצאים הספרים: הפלאה-טהרה, ללא הספרים נזיקין-שופטים. 39 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים. סימני עש, עם פגיעות בטקסט, משוקמים במילוי נייר. קרעים חסרים גדולים במספר דפים, עם פגיעה בטקסט, משוקמים במילוי נייר. כריכת עור, פגומה.
זיהוי כתב היד ככתיבת ידו של רבי שלום שבזי, הוא על פי חוות דעת מצורפת של פרופ' אהרן גימאני והחוקר יואל אושרי מהמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן.