"די מלכה שבא" [מלכת שבא], פואמה דרמטית מאת משה בראדערזאן [ברודרזון]. לודז', "יונג אידיש", תרפ"א 1921. יידיש.
פואמה דרמטית ביידיש מאת משה ברודרזון (1890–1956) – משורר, מחזאי, ואיש תיאטרון, מחשובי היוצרים בתנועת האוונגארד היהודי. על דף השער איור מודרניסטי מעשה ידי ברודרזון (חתום בלוח M. B.).
31, [3] עמ', 15.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים וקמטים קלים. מספר קרעים בשולי דפים אחדים (ללא פגיעה בטקסט). עטיפת נייר מקורית, פגומה מעט.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל–אביב, B.1351.

שטראָם, כוידעש העפטן [זֶרֶם, קונטרסים חודשיים], גיליונות מס' 2 ו–3. מוסקבה, הוצאת "שטראם", [תרפ"ב] 1922. יידיש. עטיפה בעיצוב מארק שאגאל.
"שטראָם", כתב עת ספרותי–אמנותי הכולל קטעי שירה ופרוזה מאת פרץ מרקיש, "דער נסתר" (פנחס כהנוביץ'), דוד הופשטיין, נחום אויסלנדר ואחרים.
כתב העת נוסד במוסקבה בידי יחזקאל דוברושין, נחום אויסלנדר ואהרן קושנירוב – כולם משוררים בולטים שצמחו בחוגי האמנות היהודיים בקייב. בסך הכול נדפסו חמש חוברות (שישה גיליונות) בין השנים 1922–1924. בראשית דרכו ניסה כתב העת לאחד תחתיו סופרי יידיש מודרניסטיים מכל העולם, ולא רק מרוסיה. אף ש"שטראם" לא נדפס מטעם רוסיה הסובייטית באופן רשמי, הוא נחשב לכתב העת הסובייטי הראשון לענייני ספרות בשפה היידית.

גיליון מס' 2: 80 עמ', [1] דף. גיליון מס' 3: 83, [1] עמ'. 25.5 ס"מ בקירוב. דפים שבירים. מצב טוב. כתמים. קרעים, בהם קרעים חסרים קטנים – חלקם משוקמים במילוי נייר, ללא פגיעה בטקסט. כרוכים בכריכות חדשות על גבי העטיפות המקוריות.

מארק שאגאל (1887–1985), אמן רוסי–צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו–יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו–יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".
תערוכה:

"אָקסן" [שוורים], שירים מאת איציק (יצחק) קיפניס. עטיפה בעיצוב מארק אפשטיין. קייב, הוצאת "ווידערוואקס", [תרפ"ג] 1923.
שירים מודרניסטיים מאת משורר היידיש הסובייטי איציק קיפניס, שנכתבו בין השנים 1921–1922; שני חלקים: "רעגן–שטויב" (מילולית: "אבק גשם") ו–"פרייד" (שמחה).

23, [1] עמ'. 17 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים. החוברת נכרכה מחדש, עטיפה מקורית מודבקת על גבי הכריכה החדשה. קרע באחד מדפי הביטנה החדשים.

יצחק (איציק) קיפניס (1896–1974) – סופר ילדים, משורר יידי, ומתרגם יהודי–סובייטי, יליד אוקראינה. בשנות השלושים סבל מהתנכלויות וחרמות מצד המשטר הקומוניסטי בשל הנטיות הלאומניות (דהיינו, ציוניות) שאפיינו כביכול את יצירתו. ב–1948 גורש לגולאג לצד יוצרים יהודים נוספים. שוחרר מהגולאג לאחר מותו של סטלין, אך רק בשנות ה–60 הותר לו לשוב ולהתיישב בקייב.

מארק אפשטיין (1897–1949), אמן גרפי, צייר, פסל ומעצב תפאורות, יליד בוברויסק. בילדותו התחנך בחדר, ומאוחר יותר למד בבית הספר לאמנויות בקייב. בשנת 1918 למד בסטודיו של האמנית אלכסנדרה אקסטר. באותה שנה השתתף בתערוכת אמנים יהודים במוסקבה והיה ממקימי החטיבה האמנותית של הארגון "קולטור–ליגע". הקו האמנותי שאפיין את יצירתו של אפשטיין הושפע במידה רבה מקשריו עם סופרים ומשוררים יהודים בעלי אוריינטציה מודרניסטית שפעלו בקייב, ובהם "דער נסתר" (פנחס כהנוביץ'), דוד ברגלסון ויחזקאל דוברושין
אפשטיין פעל בקייב גם לאחר התבססות השלטון הסובייטי באוקראינה והעברת מוסדות ה"קולטור–ליגע" לידי ארגונים קומוניסטיים, אף ששותפיו לחטיבה האמנותית בחרו לעזוב את העיר. בשנים 1923–1931 ניהל את בית הספר היהודי לאמנות ואומנות של קייב (גלגולה הקומוניסטי של החטיבה האמנותית של ה"קולטור–ליגע"). במקביל עסק בעיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטראות בקייב ובחרקוב. בשנת 1932, לאחר סגירת בית הספר שבניהולו, וסגירתם של מוסדות "קולטור–ליגע" האחרונים, נאלץ לעזוב את קייב ועבר למוסקבה. בשנותיו האחרונות לא הציג בתערוכות.

ראו:

• קטלוג התערוכה Futur antérieur, הוצאת Skira Flammarion, פריז, 2009. עמ' 116, מס' 89.

• Sanctity – Art – Aesthetics, Exhibition catalog, Mané-Katz Museum, 2011.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל אביב, B.1421.

קינסטלערישער אלף–בית [אלף–בית אמנותי], שלושים ושלושה הדפסים מעשה ידי בן–ציון צוקערמאן (צוקרמן). [וילנה?, תרע"ט? 1919?]. יידיש.
עותק בהכנה ידנית של האלבום "קינסטלערישער אלף–בית"; מיניאטורות של אותיות האלף–בית, גזורות ומודבקות ללוחות נייר, חתומות בשוליים "בן–ציון צוקערמאן, ערשטער ארגינאל ראדירונג" (יידיש: התצריב האורגינלי הראשון).
כל אות מוצגת בדף נפרד, על רקע עיטורים צמחיים או מופשטים, ולעתים גם משולבים בה חפץ או סצנה ששמם פותח באות זו. חלק מן האותיות מעוטרות במוטיבים יהודיים – מנורה, דמויות יהודים, תפילה ועוד. נוסף על האותיות מופיעה בסוף האלבום בדף נפרד המילה "סוף", אף היא מעוטרת. חלק מן המיניאטורות חתומות בדפוס וחלקן מתוארכות 1919.
כריכה עם הטבעה מוזהבת בחזית: "קינסטלערישער א–ב, א.ר." [ערשטער ראדירונג?].

בן–ציון צוקרמן (1890–1944), יליד אזור וילנה, למד בבית הספר לאמנות בווילנה ולאחר מכן באקדמיה לאמנויות יפות בפריז (École des Beaux–Arts). בין השנים 1923 עד 1927 חי ופעל בארץ ישראל וגם לאחר שובו לאירופה הרבה לצייר את נופיה. הלך לעולמו בסמרקנד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

[33] הדפסים (מודבקים על לוחות נייר וכרוכים יחד). גודל ומצב משתנים, טוב–בינוני. כתמים וקמטים (בעיקר בפינות, במקום ההדבקה). מספר קרעים ללא נזק להדפסה בשולי ההדפס הראשון. אלבום: 33.5X33.5 ס"מ בקירוב (גודל הדפים משתנה). כריכה פגומה ובלויה מעט.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל אביב, ALE.24.