Первый цикл лекций, читанных на краткосрочных курсах для учителей Рисования – современное искусство, מאת ניקולאי פונין. פטרוגרד (סנקט פטרבורג), Государственная типография, 1920. רוסית.

תמליל של סדרת הרצאות מפי היסטוריון האמנות והמבקר הרוסי ניקולאי פונין. את ההרצאות, שבהן עסק במגמות החדשות באמנות, העביר פונין בשנת 1919 במסגרת תפקידו כראש המחלקה לאמנויות בקומיסריון העממי לענייני חינוך (Narkompros) בסנקט פטרבורג.

עטיפת החוברת עוצבה בידי קזימיר מלביץ' בסגנון סופרמטיסטי.

84 עמ', 21.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. קמטים. רישום בעט בעמוד השער. חותמות בעטיפה האחורית. כתמים ופגמים בשולי העטיפה ובשדרה. קרעים קלים בשדרה.

MoMA 306.

קזימיר מלביץ' (1879-1935 ;Казими́р Севери́нович Мале́вич), אמן ותיאורטיקן של האוונגרד הרוסי. מחלוצי האמנות האבסטרקטית בראשית המאה ה-20. מלביץ' נולד באוקראינה למשפחה ממוצא פולני, הבכור מבין ארבעה עשר אחים. בשנת 1904 נסע למוסקבה ללימודי אמנות, והיה שותף לכמה מהפרויקטים המזוהים ביותר עם האוונגרד הרוסי (בין היתר, עיצב את התפאורה לאופרה הפוטוריסטית "ניצחון על השמש"). בשנת 1915 הציג ב"תערוכה הפוטוריסטית האחרונה לציורים 0.10" את אחת מעבודותיו הנודעות ביותר – "הריבוע השחור", הנחשבת לאבן דרך בציור המודרניסטי (מלביץ' צייר בחייו עוד ארבע גרסאות של העבודה). העבודה סללה את הדרך לסגנון החדש שפיתח מלביץ', ה"סופרמטיזם" והציגה את מאפייניו העקריים: שימוש בצורות גיאומטריות פשוטות ובמבחר מוגבל של צבעים. בשנים הבאות התרחבה מאוד השפעתו של מלביץ', ובשנת 1920, מגובה בחוג נלהב של תומכים, "תפס" את מקומו של מארק שאגאל בבית הספר לאמנות בוויטבסק. בעקבות שינויים בתנאים הפוליטיים, נאלץ מלביץ' לשנות בשנותיו האחרונות את סגנונו הנועז ולאמץ את מודל הריאליזם הסוציאליסטי. הוא נפטר בשנת 1935, בעוני מרוד והרחק מתודעת הקהל.

ניקולאי פונין (Никола́й Никола́евич Пу́нин; 1888-1953), תיאורטיקן ואוצר אמנות רוסי, שזכה לכינוי "מציל האוספים". בשנת 1914 סיים את לימודיו במחלקה להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת סנקט פטרבורג ונעשה מבקר ועורך. קרבתו לחוגים המהפכניים של אותם הימים, בהם גם הקונסטרוקטיביסטיים והפורמליסטיים, עשו אותו לאחד הקולות החשובים בעולם האמנות הרוסי, ובשנת 1918 מונה לאוצר (קומיסר) של שניים מהמוזיאונים המפורסמים בסנקט פטרבורג ובעולם כולו – "המוזיאון הרוסי הממלכתי" וה"ארמיטאז'". בתפקידו זה הגן פונין בחירוף נפש על אוצרות האמנות המערביים ששכנו במוזיאונים, יצירות מופת של גדולי הציירים האירופאים, וסירב בכל תוקף לאפשר את השמדתם.

בראשית שנות ה-20 נעשה פונין לבן זוגה של המשוררת אנה אחמטובה, והזוג ניהל את אחד מסלוני הספרות הנודעים בסנקט פטרבורג. כשנעצר לראשונה בשנת 1930, שיגרה אחמטובה עתירה ליוזף סטאלין והצליחה להביא לשחרורו. תשע עשרה שנים אחר כך, לאחר שטען שכמה מדיוקנאותיו של לנין עשויים בחוסר טעם, נעצר פונין בשנית ונשלח לגולאג בצפון רוסיה. הוא נפטר בשנת 1953, מקץ ארבע שנות רעב וחולי, במתקן מגורים למאתיים אסירים שהואר בנורה אחת. אנא אחמטובה הותירה את מעילו תלוי על קולב בביתה כאנדרטה לזכרו. המעיל תולה בביתה עד היום.