לקט פריטי נייר שהיו שייכים למשה מריעל (מירנבורג), מאסירי הלח"י במחנות המעצר באפריקה. מחנה המעצר גילגיל (פריט אחד ממחנה אסמרה), 1947-1948. עברית ומעט יידיש.
בין הפריטים: • שתי מחברות בכתב-יד עם שירים שחיברו הגולים – חלקם בעלי תוכן בוטה: "עשרות ירסק הרימון, והקטיושה תקצור בהמון, ואנו נהיה שבעי רצון" (מתוך 'שיר תהילה ללח"י'); "ואתה בן גוריון... הנך קוויזלינג עוכר העם... קח עמך את מאירסון, ושניכם לכו לאבדון" (מתוך 'נוכח המציאות'). • מכתב ששלח משה מריעל לבני משפחתו לאחר הקמת מדינת ישראל: "ראינו יומן על מדינת ישראל. בעת כיבוש עכו, קרבות בנגב, הפצצת ת"א, בחירת בן גוריון לראש הממשלה, אין אני יודע עם[!] חי סופר שיוכל להביע את הרגשת הבחורים בזמן הצגת היומן" (יוני 1948). • שתי תוכניות מודפסות להצגות בתיאטרון מחנה גילגיל "במתנו" (1948). • אישור מודפס שהונפק במחנה גילגיל עבור מריעל – שוחרר עם אחרוני הגולים ב-5 ביולי 1948 (חתום בחותמת-דיו של ההנהלה ומתוארך "ערב חיסול מחנה הגולים"). • וכן מכתבים שנשלחו אל מריעל מבני משפחתו ומכריו לאורך תקופת המעצר, מעטפות מקוריות, תצלום של גולי האצ"ל והלח"י במחנה אסמרה (אריתריאה), ועוד.

27 פריטים. גודל ומצב משתנים.

משה מריעל (מריינברג / מרינבורג) נולד ב-1926, הצטרף לאצ"ל ולאחר הפילוג עבר ללח"י. התגייס לצבא הבריטי ושירת כנהג צבאי. במהלך שירותו העביר נשק למחתרות. לאחר שחרורו מהצבא נעשה לנהג אזרחי בשירות הצבא האנגלי. הואשם על ידי השלטונות האנגלים על שנטל חלק בפיצוץ שביצע הלח"י בצריפין, שבו נהרגו 40 חיילים וקצינים (דצמבר 1946). זמן קצר אחר כך נעצר, נשלח ללטרון ואחר כך למחנה סמבל (אסמרה, אריתריאה) ולגילגיל (קניה). עם שובו ארצה בחודש יולי 1948 התגייס לצה"ל, שרת בחטיבה 8, גדוד 89, ונפצע קשה במלחמה.

אוסף גדול של מכתבים, תצלומים ומסמכים שהיו שייכים למנחם קאופמן, ממייסדי הקיבוץ גבעות זייד. סוף שנות ה-30 עד תחילת שנות ה-50. עברית; פריטים ספורים בגרמנית.
באוסף:
• כ-75 מכתבים שהוחלפו בין מנחם קאופמן ובין חברי קיבוץ גבעות זייד, חברי קיבוצים ויישובים אחרים וגופים רשמיים – ההסתדרות, חבר הקבוצות, כפר הילדים והנוער "אהבה", ועוד.
מהמכתבים משתקפים חיי הקיבוצים בתקופת מלחמת העצמאות וראשית ימי המדינה. כך, במכתב משנת 1948 כותבת 'רחל' ממעלה החמישה: "[ה]משק מת – והרוס מאד. אין מלים מספקות לתאר את המצב אשר קיים, בפרט בלי ילדים" (ילדי הקיבוץ פונו במלחמה ושבו רק לאחריה). במכתב מאותה שנה כותב אביהוד [צפרוני; ראו פריט הבא] על נסיעה שערך לצרפת וצפון אפריקה כדי לארגן עלייה: "אני מתגעגע לקצת לחם שלנו בגבעות זייד. שיהיה שרוף, שיהיה חצי אפוי. פה לא מקבלים אמבות ולא אולקוס משום שאין ממה לקבל. כי אין מה לאכול. מזל אחד, שיש חזירים (אני לא מתכוון לאנגלים, אלא לחזירים פשוטים כמשמעם). אני מתחיל את היום עם חזיר והולך לישון עם חזיר [...] החזיר הוא השולט בארץ-ישראלים פה לאחר 'שפשט את הרגל' בארץ. גם זו נקמה!". מכתב נוסף מאותה נסיעה נושא תיאור של יהודי אלג'יר ומרוקו בעיני אביהוד: "החלק העני, 'המרוקני', כפי שקוראים לו פה, הם בדרגה לא יותר גבוהה מן הערבי ולפעמים אף יותר נמוכה. הם מהווים מן לומפנפרולטריט בסולם החברתי של אלג'יריה ומרוקו". במכתב מוקדם שנשלח מדגניה א' בשנת 1939 (שנה לפני ייסוד הקיבוץ), כותב, כנראה, קאופמן עצמו: "קבוצה זאת צורת חיים, וכל איש שחושב לנסות האם מסוגל הוא לחיות חיים אלא נקבל אותו בשמחה רבה" (סוף המכתב חסר). מכתבים אחרים עוסקים בתוכניות לבניית המשק, בלבטי החברים באשר להמשך החיים בקיבוץ, נושאים אישיים ועוד.
• כ-30 מסמכים ופריטי נייר, בדפוס ובכתב-יד: טיוטות לתקנון הקבוצה, הספד לאחת מחברות הקבוצה, רשימות והרצאות, ביקורת ספר ("אני קלאודיוס"), דו"ח מודפס על גידול תפוחי אדמה (1947), ארבעה עשר כרטיסי "שנה טובה" מידידים ומוסדות, ועוד.
• כ-280 תצלומים, מסודרים באלבום: חברי משק בעבודות בנייה וחקלאות; תמונות מהווי הקיבוץ, תינוקות המשק, ילדיו, חברותיו וחבריו; מצעדי צה"ל; טיולים באתרי עתיקות ועוד. כמה מהתצלומים מתוארים או מוקדשים למנחם קאופמן בגב, בכתב-יד.

גודל ומצב משתנים.

קיבוץ "גבעות זייד" עלה על הקרקע ב-1940 באזור גבעות שייח' אברק שבצפון-מערב עמק יזרעאל. הקיבוץ נוסד בידי בוגרי "כדורי" ו"מקווה ישראל" ונקרא על שמו של אלכסנדר זייד, השומר והחלוץ שהתגורר סמוך לאדמותיו, שבניו התאומים היו בין המקימים. לאורך שנות קיומו לא זכה הקיבוץ לתמיכת המוסדות הציוניים משום שהיה בלתי מפלגתי, וסבל מקשיים כלכליים, חברתיים וחומריים שהביאו לנטישה הדרגתית של חבריו. בשנת 1957 נטש את הקיבוץ אחרון החברים.