מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
- יד (61) Apply יד filter
- manuscript (61) Apply manuscript filter
- book (53) Apply book filter
- כתבי (51) Apply כתבי filter
- signatur (43) Apply signatur filter
- חסידות (38) Apply חסידות filter
- חתימות (38) Apply חתימות filter
- יד, (38) Apply יד, filter
- וספרים (38) Apply וספרים filter
- chassidut (38) Apply chassidut filter
- manuscripts, (38) Apply manuscripts, filter
- המזרח (14) Apply המזרח filter
- עתיקים (14) Apply עתיקים filter
- earli (14) Apply earli filter
- orient (14) Apply orient filter
- כתבי-יד (13) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (13) Apply כתבייד filter
- וכתבי (10) Apply וכתבי filter
- ישראל (10) Apply ישראל filter
- חפצים (8) Apply חפצים filter
- חכמי (8) Apply חכמי filter
- ומאוירים (8) Apply ומאוירים filter
- art (8) Apply art filter
- ceremoni (8) Apply ceremoni filter
- illustr (8) Apply illustr filter
- jewish (8) Apply jewish filter
- scholar (8) Apply scholar filter
- torah (8) Apply torah filter
- ארץ (7) Apply ארץ filter
- palestin (7) Apply palestin filter
- ותפלות (6) Apply ותפלות filter
- הגדות (6) Apply הגדות filter
- דפי (6) Apply דפי filter
- גניזה (6) Apply גניזה filter
- ארצות (6) Apply ארצות filter
- אמריקנה (6) Apply אמריקנה filter
- ותפלות, (6) Apply ותפלות, filter
- סידורים (6) Apply סידורים filter
- americana (6) Apply americana filter
- books, (6) Apply books, filter
- genizah (6) Apply genizah filter
- haggadot (6) Apply haggadot filter
- leav (6) Apply leav filter
- prayer (6) Apply prayer filter
- siddurim (6) Apply siddurim filter
- 16 (5) Apply 16 filter
- 16th-17th (5) Apply 16th-17th filter
- 17 (5) Apply 17 filter
- bibl (5) Apply bibl filter
- centuri (5) Apply centuri filter
עם סיום מלחמת העולם השנייה והתקבצות שרידי היהודים במחנות עקורים, נוצר מחסור בגמרות וספרי קודש שישמשו את הפליטים. החל משנת 1946 החלה "אגודת הרבנים" בגרמניה, בסיוע הצבא האמריקאי והג'וינט, במבצע הדפסת הש"ס עבור הניצולים. תחילה נדפסו מסכתות בודדות בפורמטים שונים. בשנת 1948 נדפסה לראשונה מהדורת הש"ס במלואה, וזו המהדורה שלפנינו. בכל כרך שני שערים. השער הראשון עוצב במיוחד לציון מאורע הדפסת הש"ס על אדמת גרמניה החרוכה, בראשו איור עיירה יהודית והכיתוב "משעבוד לגאולה מאפלה לאור גדול"; בתחתית השער איור גדרות תיל ומחנה עבודה, ומתחתיו הכיתובים: "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים"; "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך" (תהילים קיט).
19 כרכים. 39 ס"מ. נייר יבש בחלק מהכרכים. מצב כללי טוב. כתמים. קמטים וקרעים במספר דפים, ללא חיסרון ופגיעה בטקסט. כריכות ושדרות מקוריות, עם פגמים קלים.
המכתב נשלח לסופר, הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי Édouard Schuré, זמן קצר לאחר שפורסם מאמרו האנטישמי הנודע של וגנר "היהדות במוזיקה", לראשונה תחת שמו המלא (המאמר התפרסם קודם לכן תחת שם עט), וכחודש לפני שהועלתה בפריז הצגת הבכורה של האופרה ריאנצי (Rienzi) מאת וגנר.
במכתב מתייחס וגנר למאמר "היהדות במוזיקה" (אותו שלח למכותבו יחד עם המכתב), תוך שהוא מביע את תפיסת עולמו האנטישמית: "אתה תלמד ממנו [מהמאמר] רבות... ובייחוד תיווכח לראות, שאני... כלל לא עוסק בקהל הצרפתי אלא ביהודים הגרמנים. ואם רק תשאל, מי הם אלו האדונים ב'פיגארו' [עיתון יומי מוביל בצרפת] וכיוצא בזה, אתה תראה שהם נושאים כולם את אותם שמות יהודיים גרמניים מסוימים כמו 'וולף', 'הירש', 'בער'".
בנוסף, מזכיר וגנר את המשוררת והסופרת Judith Mendès (בתו של הסופר הנודע תאופיל גוטייה), שביקורה בביתו כמה חודשים לאחר מכן בקיץ 1869 (יחד עם בעלה, הסופר הצרפתי-יהודי Catulle Mendès) הוביל לקשר ארוך שנים ביניהם. בסיום המכתב הוא מבקש ממכותבו למסור דרישת שלום לאדון וגברת Mendès וכותב "אם מכתבי יופיע ב[עיתון] Liberté, שלח לי באדיבותך ארבעה עותקים" [כפי הנראה, מדובר במכתב בנושא האופרה ריאנצי ששלח וגנר ל-Judith Mendès בפברואר 1869 במטרה לפרסמו בעיתון La Liberté; המכתב פורסם בעיתון ב-10 במרץ, יום למחרת כתיבתו של המכתב שלפנינו].
וילהלם ריכרד וַגְנֵר (Wilhelm Richard Wagner, 1813-1883), מגדולי המלחינים הגרמנים במאה ה-19. יצירותיו, שנחשבו למקוריות ולחלוציות בתקופתו, השפיעו על התפתחות השפה המוזיקלית של האופרה ושל המוזיקה הקלאסית בכלל.
וגנר נודע בהשקפותיו האנטישמיות, שמצאו את ביטוין החריף ביותר במאמר "היהדות במוזיקה" (Das Judentum in der Musik) – כתב אישום ארסי נגד יהודי אירופה ותרבותם, המתאר את השפעתה ההרסנית של התרבות היהודית על התרבות הגרמנית, את כשלונם האמנותי של המלחינים היהודים הגדולים (במיוחד התעכב המאמר על יצירותיהם של מנדלסון ומאיירבר), ואת הפתרון היחיד המזומן, לדעתו, ליהודים: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם... החורבן!" (פסוק זה, החותם את המאמר, נחשב בעיני חלק מהחוקרים לאחד הסימנים המבשרים של האנטישמיות הגרמנית בשנות ה-30 וה-40).
וגנר פרסם את המאמר לראשונה בשנת 1850, תחת שם העט K. Freigedank ("החופשי בדעותיו"), לאחר שגלה מגרמניה בשל השתתפותו במרידות של שנת 1848. רק בשנת 1869, לאחר ששב לגרמניה ונעשה לבן טיפוחיו של המלך לודוויג השני, פרסם וגנר את המאמר בשנית במהדורה מורחבת תחת שמו המלא.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים). 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וכתמים קלים.
המכתב שלפנינו נכתב בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארה"ב, והוא עוסק ברעיון הקמת "גוף על-לאומי" – מסגרת מדינית משותפת לכלל אומות העולם – רעיון שאיינשטיין קידם במשך שנים רבות כאמצעי להשכנת שלום עולמי.
במכתבו מודה איינשטיין לד"ר הלד על ספרון ששלח לו, וכותב: "אני מוצא שהוא [הספרון] לא רע, אך תחת הנסיבות הקיימות מחטיא מבחינה פסיכולוגית. גם אם תחת הנסיבות הקיימות הסיכויים ליצירת גוף על-לאומי יעיל הנם נמוכים, נראה לי בכל זאת מזיק מאוד לפעול באמצעים פובליציסטיים להטלת מום בשאיפה זו. אם נעצור באמצע הדרך, מלחמת העולם הבאה מובטחת כבר היום. זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר הפיתוח הטכנולוגי המודרני דוחף יותר ויותר למלחמת-מנע, מכיוון שמתקפת הפתע עדיפה משמעותית על ההגנה".
במילים "הפיתוח הטכנולוגי המודרני", רומז איינשטיין ככל הנראה לפצצת האטום, שפיתוחה במסגרת "פרויקט מנהטן" האמריקאי היה באותה עת בשלבים מתקדמים ושהייתה אז עדיין סוד שמור ביותר (המכתב נכתב כשבעה חודשים לפני הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ונגסקי). לטענת איינשטיין, במאזן האימה שבו ההגנה היעילה ביותר היא מתקפת פתע, קיים צורך עליון בהקמת ארגון על-לאומי יעיל שישכין שלום בין העמים וימנע את המלחמה הבאה, שבה ייעשה שימוש בנשק החדש בעל הכוח ההרסני (כחצי שנה לאחר שכתב איינשטיין את המכתב שלפנינו נחתמה מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן של האו"ם).
יחסו של איינשטיין לפצצת האטום היה, במובן מסוים, אמביוולנטי. כפציפיסט הוא התנגד למלחמות בכל מאודו ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לתפיסתו, הופך את המלחמה לבלתי נמנעת. עם זאת, כפרגמטיסט ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום הפקת אנרגיה על-ידי ביקוע גרעין האטום כמו גם לפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, ולחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. איינשטיין נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות פוליטית שעיקרה קידום מוסדות שיהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים אשר יביאו למיגור המלחמות. בין היתר, חתם בשנת 1914 (בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה) על המניפסט הפציפיסטי "מניפסט לאירופאים" (Aufruf an die Europäer); ובשנות ה-20 היה חבר ב"ועדה הבינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" (International Committee on Intellectual Cooperation). עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
נמען המכתב הוא איזידור וויליאם הלד (1876-1947), רופא יהודי יליד אוסטריה. הלד למד בפילדלפיה, בברלין ובווינה, כתב מונוגרפיות רבות בנושא רפואה ותרגם ספרי רפואה מגרמנית לאנגלית. במשך שנים רבות עבד כרופא בבית החולים בית-ישראל בניו יורק, ולקח חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית בעיר. בין היתר, סייע לרופאים ומדענים יהודים שנמלטו לארה"ב מגרמניה הנאצית, וכפי הנראה, במסגרת פעילות זו התיידד עם איינשטיין. לאחר מותו של הלד, בשנת 1947, כתב איינשטיין לאלמנתו: "כדוגמה ומופת למין האנושי, הוא היה הטוב ביותר שאדם יכול להיות".
למידע נוסף אודותיו, ראו: Weekly Published in New York Aufbau, Reconstruction, an American, כרך 13, גיליון 10, ני יורק, 7.3.1947.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים בשוליים. כתמים קלים בחלקו התחתון של הדף. רישום בעט בגב.
מכתב קצר – הזמנה להגיע למעבדתה של מארי קירי. חתום: "M. Curie"
מארי קירי (1867-1932), מדענית פולניה-צרפתיה, מגדולות המדענים במאה ה-20, זוכת פרס נובל פעמיים והאישה הראשונה לזכות בפרס.
קירי נולדה בעיר ורשה, אז חלק מן האימפריה הרוסית, בשם מריה סקלודובסקה (Maria Skłodowska). אביה, מורה למתמטיקה ופיזיקה, איבד את משרתו משום שתמך במאבק פולין לעצמאות, וילדי המשפחה גדלו בתנאי עוני ומחסור. משום שמוסדות ההשכלה ברוסיה הצארית לא קבלו אליהם נשים, עשתה קירי את ראשית דרכה האקדמית ב"אוניברסיטה הצפה" – מוסד מחתרתי ששיעוריו קוימו בשעות הלילה בחשאי. בהגיעה לגיל 24, היתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודים בסורבון ועקרה לפריז, שם התגוררה בעליית גג סמוך לאוניברסיטה כדי לחסוך דמי נסיעה. למרות קשייה, ולמרות שלא ידעה צרפתית כמעט כלל, עלה בידה לסיים את לימודיה כמצטיינת המחזור ולקבל מלגת מחקר ככימאית. בעקבות המלגה החלה לעבוד במעבדת בית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז (ESPCI), תחת ניהולו של המדען פייר קירי.
בין פייר ומארי נקשרה שותפות עבודה שהולידה את אחת התגליות החשובות בתולדות המדע – הקרינה הרדיואקטיבית. בשנת 1895 הם נישאו. השנים הבאות היו הפוריות והחשובות בעבודתם המדעית, ובמהלכן גילתה קירי שני יסודות כימיים שלא היו ידועים לפני כן למדע – הפולוניום (שנקרא על שם מולדתה של קירי – פולין), והרדיום (ששמו ניתן לו בעקבות המילה הלטינית radius – קרן אור, משום שזהר בחושך). למרות מעמדו של בעלה, נאלצה קירי לערוך חלק ממחקריה מחוץ למעבדה, בצריף שהוקצה לה, על מנת שלא "להסיח את דעתם של הגברים" שעבדו במעבדה.
בשנת 1903, בעקבות תגליתם, החליטה ועדת פרסי הנובל להעניק את פרס הנובל לפיזיקה לבני הזוג קירי (בהחלטה המקורית הוענק הפרס לפייר לבדו, אולם הוא סירב לקבלו אם לא יוענק גם למארי), וקירי נעשתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1911, החליטה ועדת הנובל להעניק לקירי פרס נוסף בתחום הכימיה, על גילוי שני היסודות (קירי היא אחת מארבעת החתנים היחידים שזכו בפרס פעמיים, והאדם היחיד שקיבל את הפרס עבור תרומתו לשני תחומים מדעיים שונים).
לקירי נודעה גם תרומה חשובה בתחום הרפואה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר מונתה לראש השירות הרדיולוגי של הצלב האדום והפעילה מכוני רנטגן ניידים לסייע לפצועים (שנקראו petites Curie – "קירי הקטנים"). בתה הצעירה, אירן, שירתה כמפעילה של מכון רטנגן נייד, וזכתה בעיטור על פעולותיה במלחמה. לימים, המשיכה את מחקריה של הוריה בתחום הרדיואקטיביות ואף זכתה בפרס נובל בעצמה.
מארי קירי נפטרה בשנת 1934, ככל הנראה כתוצאה מחשיפת יתר לקרינה רדיואקטיבית. שמה וסיפורה הונצחו באינספור סרטים, ספרים, שמות מכונים ומוסדות, ובשמו של אחד היסודות הכימיים – קוריום.
14X10.5 ס"מ. מצב טוב. רישומים בעפרון בגב.
"לוח השנה של הנפש", מן הטקסטים המרכזיים של האנתרופוסופיה, נדפס לראשונה בשנת 1912 (על-פי כתב-יד מאותה שנה). בשנת 1918 נדפסה מהדורה שנייה של החיבור, עם כמה שינויים מהמהדורה הראשונה ועם הקדמה חדשה מאת שטיינר (מהדורה זו נדפסה כחלק מאוסף כתבים פרי עטו של שטיינר בשם Durch den Geist zur Wirklichkeits-Erkenntnis der Menschenrätsel). לפנינו, ככל הנראה, העתקה של המהדורה השניה, עם ההקדמה למהדורה זו. עמוד השער וההקדמה חתומים "Rudolf Steiner". למחברת כריכת עור אדומה נאה.
"לוח השנה של הנפש" מציע אימרה (Spruch בגרמנית, ניתן לתרגם גם כ"בית שיר" או "מנטרה") לכל שבוע בשנה, בהתאם לעונות – בסך הכול 52 אמרות, באמצעותן יכולה הנפש לחוות אחדות-הרגשה עם הטבע. הספר נועד לסייע להעמקת ההכרה הפנימית הדרושה לעלייה במדרגה הרוחנית, שהיא חלק מפרויקט רחב יותר של האנתרופוסופיה שמטרתו לקרב את האדם המודרני אל עולם הרוח שעמו אבד לו הקשר, ולסייע לו לחיות חיים חופשיים יותר ומוסריים יותר.
על תפקידן של האמרות השבועיות כותב שטיינר בהקדמה למהדורת 1918: "למהלך השנה חיים משלו... רק אם תיתן הנפש לביטוי המשתנה משבוע לשבוע של חיי השנה לפעול עליה, תוכל, באמצעות חיים משותפים שכאלה, למצוא את עצמה באמת. כך היא תחוש כיצד צומחים מתוכה כוחות המחזקים אותה מבפנים. היא תבחין כי כוחות אלה שואפים להתעורר בתוכה, באמצעות יכולתה לתפוס חלק במשמעות של מהלך העולם... כך תתוודע הנפש לראשונה לחוטים העדינים אך מלאי המשמעות, הקושרים בינה לבין העולם שלתוכו נולדה".
רודולף שטיינר (Rudolf Joseph Lorenz Steiner, 1861-1925), מורה רוחני, פילוסוף וארכיטקט יליד אוסטריה. בראשית המאה ה-20 ייסד את האנתרופוסופיה, תורה פילוסופית-רוחנית הקושרת בין הרוחני שבאדם והרוחני שבעולם. התורה האנתרופוסופית, המיושמת במגוון תחומי חיים – חינוך, רפואה, חקלאות, ארכיטקטורה, ועוד, קנתה לה תומכים רבים ברחבי העולם, והחל משנות ה-60 גם בישראל. כיום קיימות בישראל מספר קהילות אנתרופוסופיות, בין היתר ביישובים הרדוף וקרית טבעון, ובתי ספר אנתרופוסופיים רבים פועלים ברחבי הארץ.
[28] דף. 15X10.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בהם כמה כתמי רטיבות קלים ומריחות דיו. רישום בעט (בכתב-יד שונה) על הדף האחרון, "Heidi Kind (?) 1948...". קילופים קלים בשדרה.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
בגב דף השער, הקדשה (חתוכה בחלקה) מאת אימבר: "Dem Manne[?] sein Volkes. [מנהל?] המושבה ראש פנה, זאת המחברת היא מזכרת [ל]נדיב עם רך בשנים [ו]אב בחכמה יצחק עטינגער. מאת המחבר, ראש פנה תרמ"ז" [כפי הנראה, מדובר באמיל יצחק אטינגר, סגן-מנהל המושבה ראש פינה בשנים 1886-1887; ראו להלן].
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ספר ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי מתיישבי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב-"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את "ספר ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. יחסיו של אימבר עם אנשי היישוב היו אמביוולנטיים: הוא התפעל עמוקות מהחלוצים עצמם, נדד בין המושבות והפיץ את כתביו שהתקבלו יפה, ובד בבד התנגח עם פקידי הברון. ב"פולמוס השמיטה" (1887-1889) נקט אימבר את עמדתם של אנשי הממסד הרבני, ותקף בשיריו את נציגי ותומכי הישוב החדש – הברון רוטשילד, אליעזר בן יהודה ואליהו שייד; באותה תקופה, כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה על שהסכים לקבל כספים וטיפול רפואי ממיטבו אוליפנט וממיסיונרים שונים, תקף אימבר בחריפות את שחיתותם ואזלת ידם של אנשי הברון. יחד עם זאת, עמדתו לא הייתה עקבית, ולעיתים אף נטה לתמוך בפקידי הברון, ובעיקר כשאלה סיפקו לו תנאי קיום נוחים.
כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
את הספר שלפנינו הקדיש אימבר, ככל הנראה, לאמיל יצחק אטינגר, יהודי-צרפתי ששירת כמנהלן (אמרכל) במערך הפקידות של הברון דה רוטשליד בשנים 1885-1896. בין קיץ 1886 לחורף 1887 היה סגן-מנהל המושבה ראש פינה ובמסגרת תפקידו אף שימש כמורה לצרפתית. במהלך שהותו בארץ ישראל מילא שורה של תפקידים נוספים במערך הפקידות של הברון, עד שפרש בשנת 1896 וחזר לפריז.
VI, [2], 127, [1] עמ', 15.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קמטים קלים. קרעים קלים בשולי אחדים מהדפים. כריכת קרטון, עם שפשופים ופגמים קלים. קרעים לאורך השדרה. לוחות הכריכה מנותקים חלקית. רצועת נייר דבק לחיזוק בחיבור בין לוח הכריכה הקדמי לדף השער. שרידי מדבקות על השדרה.
ספרות: אליהו הכהן, "עוד לא עבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104.
ההסכמים שלפנינו נחתמו בעיצומה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, והם מתעדים את מצב המלחמה לאחר שהצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות המתקדמים אל פנים הארץ (חלוקת השטח בהסכמים מתעדת את תוצאותיהם של חלק מהקרבות המכריעים במלחמה; היישובים צמח, דגניה א', דגניה ב', מטולה ויישובים נוספים נותרו בידי הצד הישראלי לאחר הקרבות).
על גבי כל אחת מהמפות משורטט קו הפסקת האש, ולצדו, בכתב-יד, נוסח ההסכם, חתום בידי מפקדי הצבאות ואנשי האו"ם. בשוליים התחתונים של שני ההסכמים מופיעה חותמת הדיו של "ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות" (UNTSO).
לפנינו:
1. הסכם הפסקת אש בעמק הירדן. כתוב על גבי מפה של אזור דרום הכנרת ונהר הירדן, עם סימון ארבעה קווי גבול המגיעים לשפת הכנרת – קווי הגבול של כוחות צה"ל וקווי הגבול של הכוחות הסורים, היוצרים ביניהם שטח הפקר.
בשוליים הימניים מופיע מקרא קצר לסימונים (באנגלית), ותחתיו נוסח ההסכם (בצרפתית). חתום בידי נציג צה"ל "י. ספקטור" (כנראה, יצחק ספקטור, קצין הקשר של צה"ל עם האומות המאוחדות בחזית הצפון), נציג הכוחות הסוריים "Cl. Charpy" ונציג האו"ם.
49.5X68.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים קלים ונקבים לאורך סימני הקיפול ובשוליים. המפה מוצמדת לבד פשתן.
2. הסכם הפסקת אש באצבע הגליל. כתוב על גבי מפת צפון הארץ ודרום לבנון, עם סימן קו הפסקת האש מסביב ליישוב מטולה.
נוסח ההסכם (באנגלית) נכתב בצדה השמאלי העליון של המפה, על גבי הים התיכון; חתום בידי נציג צה"ל "פ. וינשטין" (כנראה, פנחס ויינשטיין, מפקד גדוד 92 של חטיבת עודד), נציג הצבא הלבנוני "Commander Cheab" ושני נציגים מטעם האו"ם.
52.5X73.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים. קמטים ופגמים קלים.
הקלטה יחידה, שלא פורסמה מעולם, של נאומו של מנחם בגין ביום ו' באייר תש"ח, יום לאחר קום מדינת ישראל.
במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח (15.5.1948), ערבו של היום הראשון לעצמאותה של מדינת ישראל, נשא מנחם בגין נאום בתחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בנאומו זה, המהווה מעין "הכרזת עצמאות" אלטרנטיבית לזו של דוד בן-גוריון, התייחס בגין לפירוק המחתרת, לצורך בצבא חזק ומאומן, למדיניות החוץ ההכרחית עם ארה"ב ובריה"מ, לשיבת ציון, ועוד, והתווה למעשה את קווי היסוד האידיאולוגיים של המפלגה שעמד להקים – תנועת החרות.
היה זה נאומו הפומבי הראשון של מנחם בגין מאז ירד למחתרת ושידורה האחרון של תחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת" (בתום נאומו של בגין שונה שמה של התחנה ל"קול החרות").
מסיבות שטרם הובהרו, החליטו אנשיו של בגין לגנוז את הקלטת הנאום לאחר שידורו. נוסח הנאום המוכר כיום (נאום "השחר המאדים") מבוסס על טיוטה מוקדמת, שונה מהנאום ששודר.
ההקלטה שלפנינו נשמרה, על אף שהאמינו שאינה קיימת עוד, ומאפשרת האזנה לדבריו של אחד המנהיגים הבולטים בתולדות מדינת ישראל, כפי ששודרו בנאום נרגש לאזרחי ישראל עם קום המדינה.
בגין נחשב בחייו לנואם בחסד עליון. לאורך הקריירה הפוליטית שלו, נשא מספר נאומים שנחקקו בדברי ימי ישראל, ובהם הנאום נגד הסכם השילומים עם גרמניה, הנאום בעצרת הבחירות בשנת 1981 (נאום התגובה ל"נאום הצ'חצ'חים"), הנאום לאחר ביקור אנואר סאדאת בישראל ונאומים נוספים.
ההקלטה שלפנינו מהווה דוגמה לסגנונו הסוחף וכישרונו הגדול. על אף שלא נאם מול קהל אלא דיבר למיקרופון בלבד בחדר סגור, ניתן לשמוע היטב את הפאתוס וההתלהבות בקולו וזאת בשונה מההקלטה שנעשתה לאחר שנים בה הוא מקריא את הנאום בצורה אינפורמטיבית בלבד.
בפתח הנאום, מופיעה מעין "הכרזה שנייה" על הקמת המדינה: "קמה מדינת ישראל, והיא קמה 'רק כך': בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקרבנות"; בהמשך, מתייחס בגין לצבא העברי והלוחם היהודי: "הצבא העברי יכול להיות ומוכרח להיות מן המאומנים והמשובחים בצבאות העולם... הרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ההגנה, הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל... אשר שום דור מדורות ישראל, מבר-כוכבא ועד הבילויים, לא ראה כמוהו"; וכן לפירוק האצ"ל: "הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא. רק תיזהר נא הממשלה העברית... שהיא עצמה לא תיצור... מחתרת חדשה".
לא פעם, חורג בגין מן הטקסט הכתוב לשם הדגשות, חזרות והרחבות, ובמקומות מסוימים אף מוסיף קטעים שלמים שלא נדפסו בגרסה שפורסמה עד כה - תפקידה של האם העברייה בהקמת הארץ: "בת ישראל הגיבורה, מי ימלל גבורותיך. ידוע ידענו את דמעותיך בלילות... חנה ושבעת בניה אינה עוד אגדה, את חנה, חנות לאלפים ולרבבות..."; סבלו ההיסטורי של העם היהודי: "מאורע כביר זה קם והיה אחרי שבעים דורות, שבעים דורות של פיזור, של פירוק נשק, של שיעבוד, של נדודים בלי סוף ורדיפות..."; תרומתה של ארצות הברית להקמת המדינה, ועוד.
סיפור ההקלטה שלפנינו
יומיים לפני נאומו של בגין ב"קול ציון הלוחמת", הגיע למטה האצ"ל בבית החולים "פרויד" בתל-אביב שליח מטעם בן-גוריון ומסר את בקשתו לראות את טיוטת נאומו של בגין, כפי הנראה, על מנת לתאם בין נאומי הכרזת המדינה של השניים. בגין הסכים תחילה לבקשה, אולם בעקבות התנגדות מצד חבריו במפקדת האצ"ל, נאלץ לבסוף למסור לשליח תשובה שלילית.
אירוע משמעותי זה אינו מתועד בספרות העוסקת בימי קום המדינה ולא בכתביו של בן-גוריון. הוא מוזכר בקצרה רק בספרו של בגין, "המרד":
"הוחלט אצלנו, כי אם דבר הקמת הממשלה יפורסם ביום ששי, יובא גלוי הדעת של הארגון הצבאי הלאומי לידיעת הציבור למחרת היום, במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח. אולם יום, או יומיים לפני כן הופיע במטה שלנו... שליח אישי של מר בן-גוריון וביקש להודיעני, כי יושב ראש הסוכנות היהודית מבקש לראות את טכסט הנאום אשר עמדתי לשדר. אפשר להניח – אולי אפשר גם להבין – כי למר בן-גוריון היו סיבות לגלות התענינות מוקדמת בגילוי-הדעת של הארגון הצבאי הלאומי. בקשתו נמסרה לי גם ברוח טובה. לי לא היו כל סיבות לכחד את עמדתנו בפני מי שעמד להיות ראש הממשלה הזמנית, על כן הסכמתי להמציא לו את טכסט הנאום לאחר שאכינו. אך חברי סברו כי אין הצדקה להסכמתי. קבלתי את דעתם. לשליחו של מר בן-גוריון ניתנה תשובה שלילית, אינני מצטער על כך. אני מצטער על עניין אחר הקשור בתוכן נאומי" ("המרד", מנחם בגין. הוצאת אחיאסף, תל-אביב, 2003, עמ' 504-505).
במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח, בשעה שמונה בערב, ניגש מנחם בגין למיקרופון, ובשידור חי בתחנת הרדיו של האצ"ל, נשא בקול נרגש את נאומו לאומה. את הנאום הקריא מטיוטה שכתב מראש, אולם במהלך הנאום חרג מהנוסח הכתוב והכניס בו שינויים רבים ותוספות.
על-פי עדויות שונות, היה בגין מתוח ביום שידור הנאום. ייתכן שהסיבה למתח לא היתה רק גודל המעמד, אלא גם עניינים אלו ואחרים הקשורים לתוכן הנאום. כפי הנראה, כעס בגין על שינויים שהוכנסו בנוסח שכתב מראש.
נאומו של בגין נחרט על גבי תקליטים במלואו, אך לאחר השידור הוחלט במפקדת האצ"ל לגנוז את ההקלטה ולפרסם בציבור רק את נוסח הנאום שכתב בגין לפני השידור. הנוסח נדפס בחוברת מטעם האצ"ל, וכארבע שנים מאוחר יותר אף נעשתה הקלטה חדשה של בגין כשהוא מקריא את הנאום פעם נוספת, על-פי הנוסח הכתוב. הסיבה לגניזת ההקלטה המקורית לוטה בערפל, וייתכן שהיא נוגעת לאותו עניין בתוכן נאומו של בגין עליו הביע את צערו בספרו "המרד" (ראה לעיל).
למעשה, נוסח הנאום ששודר ברדיו "קול ציון הלוחמת" לא זכה כלל לתיעוד ולא התפרסם עד היום. לפנינו עותק של נאומו המוקלט של בגין, כפי ששודר ברדיו, שנשמר על אף ההחלטה להשמיד את ההקלטה.
עותק זה הגיע בתחילת שנות ה-70 לידי אביו של הבעלים הנוכחי מידי אדם שהיה בין המפעילים של תחנת הרדיו בערב שידור הנאום. אותו אדם חשף בפניו את סיפור ההקלטה וביקש לשמור את זהותו בסוד ולא לפרסם את ההקלטה עד שיחלפו לפחות 20 שנים ממועד פטירתו של בגין. לפי עדותו של מקבל ההקלטה, כך סיפר לו האיש:
"אחרי הנאום, היה ויכוח והמפקד דרש שמה שיתפרסם בציבור יהיה רק הנאום שאותו כתב יומיים קודם. החברים קיבלו את דרישתו ומישהו החליט שאם כך, צריך לזרוק את התקליטים... ב-48 עשיתי משהו שהייתי חייב לעשות ואני לא מצטער, היה זה פשע אם זה היה נעלם. אז זה אצלי! כעבור ארבע שנים, כשיכולתי והיה אפשר, העתקתי את התקליטים למכונה עם סרט מנייר ורק אז נפטרתי מהם, כמו שהובטח אז. אף אחד מהחברים לא ידע שיש לי את ההקלטה... עד היום, אף אחד לא מזכיר את ההקלטה מ-48, כאילו שלא הייתה קיימת. אם הם היו יודעים שזה אצלי, היו משתגעים. בגלל זה, כל השנים, לא ישנתי טוב בלילה... קח את זה, תציל את מה שאתה יכול ושמור על זה, לדורות הבאים. עדיין על תספר על זה לאף אחד ורק עשרים שנים מלכתו של בגין, תעשה מה שאתה מבין, אבל תזכור, החברים שלו לא יאהבו את זה, אז אולי אפילו תחכה יותר".
ואכן, ההקלטה נשמרה בסוד במשך 32 שנים, ולבקשת חבריו הקרובים של בגין היא לא פורסמה במשך 12 שנים נוספות, אחרי שנודע להם על קיומה.
מנחם בגין ודוד בן-גוריון
היריבות בין דוד בן-גוריון ומנחם בגין, מייסדי שתי מפלגות השלטון של מדינת ישראל, נודעה כאחת המרות והמכוננות בתולדות הארץ. בן-גוריון, שרחש איבה ארוכת שנים לתנועה הרוויזיוניסטית, למד לראשונה על קיומו של בגין בשנת 1944, לאחר שהלה התמנה למפקד האצ"ל. בפגישה שנועדה להסדיר את היחסים שבין הפלגים באותה השנה, נתגלעו חילוקי דעות חריפים בנושא המאבק בבריטים, ומעט לאחר כישלונה נפתחה תקופת ה"סזון" – מבצע החקירה וההסגרה של אנשי האצ"ל בידי אנשי "ההגנה".
המתיחות שבין המנהיגים הגיעה לשיאה כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל, בפרשת "אלטלנה", שהייתה העימות הגלוי החריף ביותר בין כוחות צה"ל והאצ"ל. במוקד הפרשה עמדה האנייה "אלטלנה", שהגיעה לחופי הארץ כשעל סיפונה כ-940 עולים ומשלוח נשק גדול. בניגוד להוראת דוד בן-גוריון, סירב מנחם בגין למסור את הנשק לידי צה"ל, והתעקש להעביר את חלקו לידי כוחות האצ"ל בירושלים.
בבוקר ה-22.6.1948 הורה בן-גוריון לרמטכ"ל, יגאל ידין, "לעשות את כל הצעדים... למען הבא את האנייה לכניעה ללא תנאי", ולאחר אולטימטום קצר, הופגזה "אלטלנה" באש חזקה והחלה לעלות באש. מנחם בגין, שהיה על סיפון האנייה, הורה לאנשיו שלא להשיב אש בשום פנים, מתוך כוונה למנוע "מלחמת אחים".
לאחר הקמת מדינת ישראל לבשה היריבות בין השניים אופי פוליטי, ובמקביל, נקשרה ביניהם גם היכרות אישית. יחסיהם ידעו עליות ומורדות, אולם בסופו של דבר שינה בן-גוריון את יחסו כלפי בגין לחלוטין, גילה כלפיו הערכה רבה ואף נהג להזמינו לפגישות אישיות כדי להחליף עמו דעות ורעיונות. ערב מלחמת ששת הימים, נסע בגין לשדה בוקר בכוונה לשכנע את דוד בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה, ובתום פגישתם זו אמר בן-גוריון: "אילו היכרתי את בגין כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים".
פגישתו של בגין עם שליחו של בן-גוריון לפני הכרזת המדינה מעלה את האפשרות שכבר ב-1948 נוצרה הזדמנות לשיתוף פעולה והיכרות בין השניים. ייתכן שאילו היה בגין נענה להצעה לחשוף את נאומו בפני בן-גוריון, היו נרקמים ביניהם יחסים פוליטיים שונים, ואולי אף היו נחסכות כמה מההשלכות ההיסטוריות של היריבות ביניהם.
נאומו של בגין ארך כחצי שעה. הנאום מורכב מעשרה קטעים, שנחרטו על גבי חמישה תקליטים, משני צידיהם, כשכל קטע נמשך כ-3 דקות, סה"כ כ-32 דקות. מאוחר יותר התקליטים הועברו לסליל הקלטה עשוי נייר דק, שנפגם עם הזמן, ובתחילת שנות ה-70 הועברו לסרט הקלטה מגנטי חדש, אשר גולגל בתוך גלגל המתכת המקורי בו היה סרט הנייר הראשון.
פריט זה עמד למכירה פומבית בקדם בנובמבר 2018 אך הוצא מהמכירה בעקבות פניה לבית המשפט של יורשי מנחם בגין. על פי הסכם שנחתם מאז בין המפקיד לבין יורשי מנחם בגין ביחס להקלטה והזכויות הנלוות לה, המפקיד הינו בעל הזכויות בהקלטה.
העתק ההסכם מצורף לפריט, ויינתן למתעניינים ברכישת הפריט.
מצורפים:
1. אישור על העברת החזקה של ההקלטה לרוכש הפריט.
2. הקלטה דיגיטלית של הנאום.
3. תמלול הנאום המוקלט עם סימון התוספות וההחסרות ביחס לנאום שפורסם.
4. החוברת "דבר המפקד העליון של הארגון הצבאי הלאומי לעם בציון" (ירושלים, 1948).
כתובה ספרדית-הולנדית, על גבי קלף, מעוטרת בתחריט-נחושת. בשוליים הימניים והשמאליים מופיעים שני זרי פרחים ענקיים העולים מתוך אגרטלים, מקושטים בציפורים ובבעלי חיים שונים, ומעליהם – חתן וכלה בלבוש תקופתי (מימין) ואם עם שני ילדיה (משמאל; אלגוריה לחסד – Caritas). המסגרת הפנימית היא שני עמודים מעוגלים המקושטים בענפים ונושאים על כותרותיהם קשת. משני עברי הקשת מופיעים שני כרובים האוחזים בידיהם יריעת בד עליה מופיעה הכתובת "בסימן טוב". בחלקה התחתון קרטוש רוקוקואי גדול אשר שימש לכתיבת תנאים לנדוניה. נוסח הכתובה והתנאים נכתבו בכתב-יד, בכתיבה ספרדית.
התחריט הוכן באמשטרדם. עיטורי המסגרת נעשו בהשראת עיטורים שיצר האמן וחרט הנחושת שלום מרדכי איטליה (איטליאה) לשתי כתובות הולנדיות מהשנים 1648 ו-1654. שלום איטליה, שהגיע להולנד ממנטובה, נודע גם כיוצרן של שתי מגילות אסתר וכן כיוצר דיוקנאותיהם של יעקב יהודה ליאון ושל מנשה בן ישראל.
עיטורי כתובה זו והכיתוב המודפס בתחתית שונים במעט מאלה המופיעים ביתר הכתובות מטיפוס זה (השווה לקטלוג קדם, מכירה 61, פריט 96): לבושם של החתן והכלה המופיעים בפינה הימנית העליונה עודכן כדי להתאים לאופנת התקופה; בתחתית הקרטוש נוסף מדליון בו מופיע עוף החול (Phoenix); ובתחתית מופיע הכיתוב "Pertenece ao K. K. de T. T. de Amsterdam Roshodes Kislef A° 5499 D = M" (=שייך לק"ק [קהל קודש] ת"ת [תלמוד תורה] אמשטרדם, ראש חודש כסלו שנת תצ"ט [נובמבר 1738]). כמאה שנים קודם לכן, בשנת 1639, התמזגו שלוש הקהילות היהודיות של בני ספרד ופורטוגל באמשטרדם – "בית יעקב", "נווה שלום" ו"בית ישראל" – והיו לקהילה אחת, שנקראה "תלמוד תורה". לפי פרופ' שלום צבר, הטקסט וכן העדכונים השונים שנעשו בטופס הכתובה, נעשו לקראת מלאת מאה שנים לאיחוד הקהילות.
בתחתית נוסח הכתובה מופיעות חתימות העדים: "שלמה סרוק" (בעברית) ו-"David j Manuel Lopez de Almeyda " (באותיות לטיניות), עם חתימת החתן: "David Henriques". אותן החתימות מופיעות גם בסוף התנאים הכתובים בקרטוש התחתון.
רבי שלמה סרוק, החתום פעמיים בכתובה שלפנינו, היה רבה של הקהילה הספרדית בהאג בין השנים 1852-1789.
41X33 ס"מ. כתמים (שינוי צבע במילת הפתיחה, כנראה בשל גירוד הקלף במקום זה קודם הכתיבה). קמטים. קרע גדול בצדה השמאלי של הכתובה. מודבקת בחלקה ללוח קרטון.
ספרות:
1. Ketubbah: Jewish marriage contracts of the Hebrew Union College, Skirball Museum and Klau Library, Shalom Sabar (ניו יורק, 1990), עמ' 265-270; מס' 171.
2. יצורתו[!] של שלום בכמ"ר מרדכי איטאליאה, מאת מרדכי נרקיס, בתוך: תרביץ, כרך כה, חוברת ד, תמוז תשט"ז, עמ' 441-451; כרך כו, חוברת א, תשרי תשי"ז, עמ' 87-101.
3. הכתובה בעיטורים, דוד דוידוביץ. הוצאת א. לוין-אפשטין, תל-אביב, 1979, עמ' 21-24.
ספר תורה על גוויל בהיר (בצורת עיבוד הנפוצה באזור הבלקן). כתיבה ספרדית עתיקה (סגנון מעורב, עם השפעות מאזור טורקיה ואיטליה), 48 שורות בעמודה. הכתיבה קרובה לכתיבה הספרדית במאה ה-15, והיא מתאימה באופן כללי להשפעת גולי ספרד במרחב הים התיכון במאה ה-16. שרטוט השורות נעשה מהחלק האחורי (באופן היוצר תבליט בצד הכתיבה). הספר כולל מספר שינויים מהמסורה המקובלת (ראה להלן).
מכלל הנתונים נראה כי הספר נכתב באזור הבלקן במאה השש עשרה, תחת השפעה מעורבת של מנהגים אזוריים ומנהגים ספרדיים. כפי הנראה, מקורו של הספר בקהילה הרומניוטית ביוון ובטורקיה, שהתערבה עם השנים בקהילת המהגרים מספרד.
בספר התורה שלפנינו שינויים מהמסורה המקובלת, להלן שתי דוגמאות (להרחבה – ראה בחוות הדעת המצורפת):
1. מנהג קדום בתפוצות ספרד ואשכנז למקם בראשי עמודים נבחרים תיבות הפותחות באותיות ב-י-ה ש-מ-ו. האות י' לפי מנהג ספרד היא במילה "יהודה" שבפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך" (בברכת יעקב לבניו בסוף חומש בראשית). במקורות מזרחיים משמשת לאות י' תיבת "יששכר" (במקום "יהודה"). בספר התורה שלפנינו מופיע מנהג – שאינו ידוע ממקום אחר – ובו מופיעה האות י' בתיבת "יעקב".
2. ישנה מחלוקת קדומה האם כותבים את שירת האזינו בשבעים שורות או בשישים ושבע, אך במחצית הראשונה של המאה ה-17 הכריעו בעלי המסורה לכתבה בשבעים שורות. לפנינו החלוקה היא לשישים ושבע שורות – כפי המנהג הקדום יותר.
גובה יריעות הגוויל: 56 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. קרעים, קמטים ובלאי. חורים במספר מקומות. מחיקות ודהיית דיו, עם תיקונים בכתיבה מאוחרת. במקומות שונים גורדה הכתיבה המקורית ותוקנה בידי סופר מאוחר יותר.
מצורפת חוות דעת מומחה לספרי תורה עתיקים, על מקום ותיארוך הכתיבה.
בספר זה אותיות בתיוג מרובה ואותיות משונות לפי מנהג סופרים קדמונים – לרבות תיוגים נדירים, אותיות הפוכות, אותיות פ"א לפופות (לפוף פנימי של העוקץ שבאמצע האות), אותיות חי"ת דפתיות (פִּשׂוּק רגלי החי"ת ולפי מסורת אשכנז גם עיטורים בשתי קצות הרגלים), עיטורים מיוחדים לאותיות למ"ד, נו"ן ואותיות נוספות. כתיבת הספר הינה לפי מסורת אשכנז הקדומה לרבות בנושאי אותיות חסרות ויתרות, פרשיות פתוחות וסתומות, אותיות גדולות וקטנות, אותיות נקודות (ניקוד מיוחד מעל רשימת אותיות נבחרת) ואופן כתיבת השורות האחרונות של "שירת הים" שבפרשת בשלח. ב"שירת הים" שינויים יחידאיים לספר זה באופן החלוקה של המלים בין שלושת טורי מבנה השירה.
ספר זה נכתב לפי מסורה ומנהג הסופרים הקדמונים וכמפורט בספר קדמון המכונה "ספר תאגי", מסורת זו הזכירה הרמב"ם (הלכות ספר תורה פרק ז' הלכה ח'): "... ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות, כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה...". צורת כתיבה זו נעלמה בהדרגה במהלך הדורות, עקב אי האחידות שבגרסאות השונות למסורה זאת ובהסתמך על תשובת הרמב"ם לפיה ספר תורה איננו נפסל בהעדר התיוג המרובה והאותיות המשונות. מסורת התיוג המרובה והאותיות המשונות עדיין נשמרה בחלק מספרי התורה האשכנזיים גם בתקופה מאוחרת יותר. בדורות האחרונים לא נכתבים ספרי התורה עם תיוג מרובה ואותיות משונות.
כל הנכתב הוא על פי מאמר חוות-דעת מפורט (19 דף) מאת חוקר העוסק בתחום התיוג המרובה והאותיות המשונות, עם פירוט השינויים הרבים. על פי ממצאי המחקר והבדיקה – חלק ממופעי התיוג המרובה והאותיות המשונות בלתי ידועים כלל ממקורות אחרים.
יש משערים כי הספר נכתב בפולין, אך הדבר אינו ברור. היריעות להשלמה נכתבו בתקופות שונות (רובן נכתבו במיוחד להשלמת ספר זה).
גובה הקלף כ-65 ס"מ. גודל מירבי כולל עצי החיים כ-100 ס"מ. 72 יריעות, 215 עמודים. מתוכן 53 יריעות בכתיבה המקורית, ו-19 יריעות שנכתבו להשלמה והוחלפו בתקופות שונות. גם ביריעות המקוריות דהה הדיו ושוחזר בהגהת חיזוק מוקדמת ועפ"י הכתיבה הראשונית.
פשתן אדום; בטנת פשתן לא מולבן; חוט משי ירוק.
אבנט לכריכת ספר התורה, עשוי פשתן אדום. לאורכו כתובת הקדשה רקומה בחוט משי ירוק: " מעשה ידי הנערה מארבעה שנים, ה"ה לָאוּרה בת הגביר כ' אברהם טריויס יצו' ש' תצ"א לפ"ק". הכתובת מוקפת ציצים, עלים ופרחים, אף הם רקומים בירוק.
אבנט מטיפוס זה, העשוי יריעת פשתן ארוכה אחת שלאורכה רקומה כתובת הקדשה, הוא אחד מארבעה טיפוסי אבנטים הנפוצים באיטליה. האבנט משתייך לתת-קבוצה של אבנטים שלהם דמיון רב זה לזה, ועליהם כותבת ברכה יניב ("מעשה רוקם", תשס"ט): "באבנטים [...] שנרקמו במאה ה-18, מקובל טיפוס האותיות שב'הגדת ונציה' המודפסת. אותיות אלו מאפיינות גם את קבוצת האבנטים שנרקמו בוונציה בידי נערות צעירות, כמה מהם על פשתן צבעוני [...] נראה כי יד אחת הדריכה את הרוקמות הצעירות שרקמו אבנטים אלו בשנים 1725–1761" (עמ' 86).
חלק הארי ממלבושי ספר התורה של יהודי איטליה המצויים בידינו כיום נושאים כתובות רקומות המציינות את שמות הנשים שעשו והקדישו אותם לבית הכנסת. בתפילת שחרית של שבת כמנהג ק"ק רומא אף הוקדש נוסח "מי שברך" מיוחד לעושות מלבושים לספר התורה: " מי שברך שרה רבקה רחל ולאה הוא יברך כל בת ישראל שעושה מעיל או מטפחת לכבוד התורה...", ויש בכך כדי להורות על החשיבות הרבה של תשמישי הקדושה מעשה ידיהן. באיטליה של תקופת הרנסנס ולאחריה, בהשפעת ההומניזם, היה מעמדן של הנשים היהודיות מרכזי במידה יוצאת דופן, בייחוד בקרב המעמד הגבוה. ההיסטוריה מתעדת נשים שהתפרסמו כסופרות, כמשוררות, כאמניות וכסוחרות. רבות מן הנשים מילאו חלק פעיל בניהול עסקי המשפחה בתחום הטקסטיל, והתמחו בתפירה וברקמה.
משפחת טריויס (טריוויש; Treves) היא מן המשפחות היהודיות רבות היחש. כבר במאה ה-14 נפוצו בניה ברחבי העולם היהודי – בספרד, בצרפת, באיטליה, בגרמניה, ברוסיה, בטורקיה ובארץ ישראל – ובמהלך הדורות העמידה רבנים, חכמים, פרנסים ואנשי מעשה. שם המשפחה עבר גלגולים שונים ומוכר בגרסאות טריויש, טריויס, טרייבש, דריפצן, דרייפוס, טריבאס ועוד. באיטליה ישב ענף בולט של המשפחה, שבניו שימשו כרבנים, דיינים ואישי ציבור בקהילות חשובות שונות.
22X340 ס"מ בקירוב. מצב טוב. חוסרים ברקמה. פגמים, קרעים חסרים קלים וכתמים בבטנה. ייתכן שחסר שרוך בקצה האבנט.
ספרות: מעשה רוקם, תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, מאת ברכה יניב. הוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים, תשס"ט. עמ' 86.
לאבנט דומה ראו: Fabrics of Jewish Life, מאת Barbara Kirshenblatt-Gimblett. הוצאת The Jewish Museum, ניו יורק, 1977. פריט 21.
מקור: אוסף משפחת פינקלשטיין.