מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
- book (108) Apply book filter
- חסידות (85) Apply חסידות filter
- ספרי (62) Apply ספרי filter
- chassid (52) Apply chassid filter
- יד (31) Apply יד filter
- chassidut (27) Apply chassidut filter
- חתימות (26) Apply חתימות filter
- עותקים (26) Apply עותקים filter
- מיוחסים (26) Apply מיוחסים filter
- מיוחסים, (26) Apply מיוחסים, filter
- והקדשות (26) Apply והקדשות filter
- dedic (26) Apply dedic filter
- import (26) Apply import filter
- signatur (26) Apply signatur filter
- jewish (25) Apply jewish filter
- letter (25) Apply letter filter
- כתבי (24) Apply כתבי filter
- manuscript (24) Apply manuscript filter
- copi (20) Apply copi filter
- וספרי (18) Apply וספרי filter
- art (16) Apply art filter
- כתבי-יד (14) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (14) Apply כתבייד filter
- copies, (14) Apply copies, filter
- gloss (14) Apply gloss filter
- ומכתבים (13) Apply ומכתבים filter
- יהודית (13) Apply יהודית filter
- גרפיקה (12) Apply גרפיקה filter
- קודש, (12) Apply קודש, filter
- קודש (12) Apply קודש filter
- סגולה (12) Apply סגולה filter
- וחפצי (12) Apply וחפצי filter
- שמירות (12) Apply שמירות filter
- art, (12) Apply art, filter
- ceremoni (12) Apply ceremoni filter
- ownership (12) Apply ownership filter
- ownership, (12) Apply ownership, filter
- protect (12) Apply protect filter
- segulah (12) Apply segulah filter
- יהדות (10) Apply יהדות filter
- דפוס (10) Apply דפוס filter
- jewri (10) Apply jewri filter
- דפוסי (9) Apply דפוסי filter
- histori (9) Apply histori filter
- history, (9) Apply history, filter
- palestin (9) Apply palestin filter
- print (9) Apply print filter
- slavita (9) Apply slavita filter
- zhitomir (9) Apply zhitomir filter
- zionism (9) Apply zionism filter
כרזה מרשימה, גדולת-ממדים, המציגה שלושה איורים לרומן "אוליבר טוויסט", על-פי איוריו של האמן האנגלי ג'ורג' קרוקשנק (George Cruikshank) למהדורה הראשונה של הרומן.
האיור המרכזי, התופס את מרבית שטח הכרזה, מתאר את פייגין היהודי לפני הוצאתו להורג, מכווץ על דרגש תא הכלא וכוסס את ציפורניו (כותרתו "Fagin's Last Night Alive"). שני האיורים האחרים, בפינות הכרזה, מציגים את פשעו – פיתוי הילד אוליבר טוויסט להצטרף לכנופיית הגנבים (כותרותיהם "Oliver Introduced to the Old Gent" ו-"Oliver's Reception by Fagin and the Boys"). דמותו של פייגין בשלושת האיורים, כמו גם ברומן עצמו, מעוצבת על פי סטריאוטיפים אנטישמיים נפוצים – אפו מוארך, קומתו שפופה והוא לבוש בבגדים ישנים ומטונפים.
"אוליבר טוויסט", הרומן השני פרי עטו של צ'ארלס דיקנס, התפרסם בהמשכים בשנים 1837-1839 בעיתון האנגלי Bentley's Miscellany. הרומן מגולל את סיפורו של ילד יתום בשם אוליבר, המגורש מבית מחסה לאחר שעבר על חוקי המקום וביקש תוספת דייסה. אוליבר מגיע לבדו לעיר לונדון ונאלץ להצטרף אל כנופיית ילדים-כייסים, בהנהגת אחד הנבלים המפורסמים ביותר בתולדות הספרות האנגלית – פייגין הזקן. יהדותו של פייגין, המתואר כנוכל שטני המשחית את נפשות הילדים, מודגשת שוב ושוב לאורך הרומן, בין היתר באמצעות הכינוי "היהודי" (The Jew) המופיע יותר פעמים מאשר שם הדמות (פייגין מכונה בשם "היהודי" לא פחות מ-257 פעמים, לעומת 42 פעמים שבהן הוא מכונה בשמו או בשם "הזקן").
דמותו של פייגין עוררה ביקורת עזה מצד יהודי אנגליה, שהאשימו את דיקנס באנטישמיות ושנאת יהודים לא אחת. דיקנס דחה טענות אלה שוב ושוב, ובמכתב ששלח לאחת ממכרותיו היהודיות, Eliza Davis, כתב: "פייגין ב'אוליבר טוויסט' הוא יהודי משום שלמרבה הצער, היה זה נכון לזמן שבו מתרחש הסיפור שסוג הפושעים הזה היה יהודי כמעט בלי יוצא מן הכלל". במהדורות מאוחרות של הרומן שערך דיקנס בעצמו (משנת 1863 ואילך), קוצץ הכינוי "היהודי" מהספר, ולא הופיע ב-15 הפרקים האחרונים גם פעם אחת. בכרזה שלפנינו הוחלט להשתמש בכינוי, והביטוי "פייגין – היהודי" נדפס באותיות גדולות בשוליה התחתונים (כינוי זה הושמט מרפרודוקציות מאוחרות של הכרזה).
למרות מאמציו המאוחרים של דיקנס להצניע את יהדותו של פייגין, הפכה הדמות למעין אב-טיפוס של היהודי הנוכל. לאורך המאות ה-19 וה-20 נעשתה לנושא נפוץ באמנות האנטישמית והופיעה על גבי חפצים שונים ומגוונים – פסלונים, ספלים, צלחות, פמוטות, קנקנים, כלי-אח ועוד. ראו: The Jew in Antisemitic Art, מאת Peter Ehrenthal, ירושלים, 2011, עמ' 27-32 (הכרזה שלפנינו מתועדת שם בעמוד 32).
209.5X107.5 ס"מ (מודפסת על שלושה גיליונות נייר שחוברו זה לזה). מצב טוב-בינוני. קרעים, ובהם קרעים חסרים (רובם קלים). חלקם משוקמים, עם השלמות נייר וצבע. מעט כתמים. מודבקת על בד לתצוגה ולשימור.
הסופר והפובליציסט הצרפתי אמיל זולא (1840-1902), היה מתומכיו העיקריים של אלפרד דרייפוס כשהואשם ב-1895 בבגידה במולדת ובריגול לטובת גרמניה. בשנת 1897 פרסם סדרת מאמרים בזכותו, ובינואר 1898 פרסם בעתון "L'Aurore" את המאמר "אני מאשים" (J'Accuse!i) – מכתב גלוי אל נשיא צרפת, שבו האשים את ראשי הצבא, את משרד המלחמה ואת בית הדין הצבאי בעיוות דין. פרסום המכתב עורר הדים רבים בצרפת, זולא נתבע לדין על הוצאת דיבה, נידון לשנת מאסר ונמלט לאנגליה.
ביום 19 ביולי 1898, כשברשותו רק פתקה עם שמו של בית המלון The Grosvenor Hotel, ירד זולא מהרכבת בתחנת ויקטוריה שבעיר לונדון. תקופת מגוריו באנגליה הייתה מהתקופות הקודרות בחייו, ובמהלכה עמד בקשרים רק עם קומץ קטן של ידידים באמצעות פתקאות ומכתבים קצרים. מחשש שהמשטרה הצרפתית תעלה על עקבותיו, נטו מכתבים אלה לסגנון חסכוני ולקוני, כמעט שלא הזכירו את מכריו בשמותיהם, ונחתמו בשמות בדויים שונים. רק בחודש יוני 1899, לאחר שהכריז בית המשפט העליון בצרפת על עריכת משפטו החוזר של דרייפוס, שב זולא לארצו.
לפנינו שלושה מכתבים שכתב זולא בלונדון:
1. מכתב מיום 20 ביולי 1898 (יום לאחר שהגיע זולא לאנגליה), כתוב על נייר מכתבים של בית המלון The Grosvenor Hotel, ועניינו ניסיון לקבוע פגישה בבית המלון. בסוף המכתב כותב זולא: "בקש את אדון פסקאל" (השם פסקאל, מחווה לגיבור הרומן שפרסם זולא בשנת 1893, Le Docteur Pascal, שימש במכתבים ספורים בלבד והוחלף מחשש שיעורר את חשדם של דוברי צרפתית).
[1] דף (עמוד אחד כתוב).
2. מכתב מיום 4 באוגוסט 1898. נשלח, ככל הנראה לארנסט אלפרד ויזטלי (Ernest Alfred Vizetelly, סופר ועיתונאי אנגלי שתרגם את ספריו של זולא לאנגלית). במכתב מודיע זולא שהאופניים החדשים שלו אינם מתאימים למידותיו: "ישנה בעיה קטנה – האופניים ששכר עבורי אדון Wareham אינם מתאימים. הכידון אינו גבוה דיו, וכאשר אני רוצה להסתובב, הוא נתקל בברכיים שלי...". חתום: "J. Beauchamp" (שם זה שימש את זולא כאשר התאכסן בבית המלון Oatlands Park שבפאתי לונדון; זולא רכב לראשונה על אופניים ב-1893 והתאהב בכלי הרכיבה החדש מיד. כדי לעודדו במצבו הקשה, החליטו ידידיו בלונדון ארנסט ויזטלי ורעייתו מריה להשיג עבורו זוג אופניים חדשים).
[1] דף מקופל (שני עמודים כתובים).
3. מכתב לא מתוארך, המודיע על הגעת אשתו של זולא לאנגליה: "קבלתי מכתב מאשתי המאשר את הגעתה מחר בלילה, יום שלישי. Fasquelle אמור להודיע לך, אבל משום שהיא חוששת שישכח, אני מבקש ממך את הטובה הזו. גם אם לא תקבל שום הודעה, גש לתחנת ויקטוריה וחכה לרכבת של חמש אחר הצהריים. אם לא תמצא אף אחד, שלח לי הודעה... אהיה נואש אם אשתי תגיע בלי למצוא אותך". חתום: "Z".
[1] דף (שני עמודים כתובים).
שלושה מכתבים. 18 ס"מ בקירוב. מצב טוב. פגמים קלים. קרע חסר בשוליים העליונים של המכתב הראשון (קטן; ללא נזק לטקסט).
![דיוקן רב במעיל פרווה. אמן לא ידוע, בעקבות רמברנדט הרמנזון ואן ריין. [הולנד, המחצית השניה של המאה ה-17 / המאה ה-18?]
שמן על](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/171.jpg "דיוקן רב במעיל פרווה – בעקבות רמברנדט")
שמן על עץ.
45X34.5 ס"מ בקירוב, במסגרת נאה. סדקים בצבע ופגמים קלים. פגמים קלים במסגרת (שיקום קל בחלקה העליון).
מצורף: אישור מאת היסטוריון האמנות והאוצר ההולנדי קורנליס הופסטדה די גרוט (Cornelis Hofstede de Groot), משנת 1922, המעיד כי הציור נעשה בעקבות רמברנדט ובהשפעה עזה של עבודתו.
הציור הוצג בתערוכה "זיוף?" (מוזיאון תל-אביב, 2016. אוצר: ד"ר דורון לוריא) בתור ציור שזהות יוצרו לא ידועה.
צמר על תשתית כותנה.
במרכז השטיח שרשרת של שלושה מדליונים מעויינים ובתוכם שריגי גפן ואשכולות ענבים על רקע בהיר, וסביבם דגם דומה על רקע כהה. במסגרת המקיפה את השטיח משובצים לסירוגין צמדי איילים ואשכולות ענבים, ובמסגרת נוספת סביבה נראים טווסים וכדי פרחים. חתום בשוליו "מרבדיה ירושלם".
תווית מסחרית מקורית שעליה נדפס "מרבדיה ירושלים" ו-"Made in Palestine" תפורה בגב השטיח.
336X260 ס"מ. מצב טוב-בינוני. פגמים, חוסרים ותיקונים בפלומה ובתשתית. פגמים ותיקונים בשוליים. התפשטות צבע. רצועת תליה תפורה לשולי השטיח התחתונים בצדו האחורי.
ספרות: Jewish Carpets, מאת אנטון פלטון. הוצאת Antique Collectors' Club, וודברידג', 1997. עמ' 119.
מקור: אוסף אנטון פלטון.
שנים-עשר לוחות דפוס ששימשו להדפסת חלק מן האיורים ל"שיר השירים" מעשה ידי זאב רבן (1890-1970). דפוס ליכנהיים ובנו (Lychenheim & son), [ירושלים, שנות ה-50?].
את סדרת האיורים למגילת שיר השירים יצר זאב רבן בין השנים 1911-1918, שבמהלכן עלה מפולין לארץ ישראל והצטרף לאמני "בצלאל". הסדרה כולה כוללת 26 איורים, אולם בחלק מן המהדורות הודפסו רק חלקם. המהדורה הראשונה יצאה בברלין בשנת 1923, בהוצאת "הספר". שנים-עשר הלוחות שלפנינו שימשו להדפסת אחת המהדורות המאוחרות יותר. חלקם נתונים במעטפות שעליהן מודבקת תווית בית הדפוס, שלעתים מציינת (בגרמנית) את הצבע שלהדפסתו שימש הלוח (האיורים הודפסו בשיטת הפרדת הצבעים הדורשת כמה לוחות להדפסת כל איור).
הלוחות:
1-2. "הנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים" (א, טו) – שני לוחות, להדפסת צבעים שונים.
3. "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (ב, א).
4. "כתפוח בעצי היער" (ב, ג).
5. "קול דודי הנה זה בא" ב, ח).
6. "על משכבי בלילות" (ג, א).
7. "מצאוני השומרים" (ג, ג).
8. "השבעתי אתכם בנות ירושלים" (ג, ה).
9. "מי זאת עולה מן המדבר" (ג, ו).
10. "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (ד, ז).
11. "אני ישנה ולבי ער" (ה, ב).
12. "יפה את רעיתי כתרצה" (ו, ד).
מצורפים שלושה לוחות נוספים מתהליך הדפסת האיורים לפסוקים "כתפוח בעצי היער" ו"השבעתי אתכם בנות ירושלים".
לוחות: 12X19 ס"מ בממוצע. מצב כללי טוב. לכמה מהלוחות מצורפות הדפסות לדוגמה.
ספרות: זאב רבן, סימבוליסט עברי, מאת בת-שבע גולדמן אידה. הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות ויד יצחק בן צבי, תל אביב-ירושלים, 2001.
----------------------------------------------- -----------------------------------
"ראוי הוא לתשומת לב הספר הזה – שכמוהו באמת לא ראה הקורא העברי – מעשי ידי האמן ה"בצלאלי" ז. רבן. האמן חונן לא רק בהרגשה עמוקה ודקה החודרת לעמקם של השירים הטהורים הללו, שירי שלמה המלך, אלא הוא גם הבין לעשות את הציורים בתכלית הפשטות היפה, המובנה וברורה לעם כולו [...] בידי האמן ז. רבן עלה ליצור יצירה אוריגינלית, אילוסטרציה לספר עברי קדום והוא הצליח במידה מרובה למסור את הרוח העברית הקדומה בפשטות, ביופי וברוך, ובעיקר... בבכי המסתרים של האהבה [...] עזרה לדבר במידה לא מעטה האהבה הרבה של הציר לנושא ולארץ-ישראל היפה"
מרדכי נרקיס, "הארץ", 7 בדצמבר 1923, לרגל יציאת המהדורה הראשונה.
דיוקן אלברט איינשטיין, ליטוגרפיה מאת בוריס גאורגייב. חתומה ומתוארכת בידי איינשטיין (בעפרון, "A. Einstein 1929") ובידי האמן ("Boris Georgiev / Berlin V - 1929"). ברלין, מאי 1929.
האמן הבולגרי בוריס גאורגייב (Boris Georgiev, 1888-1962), יליד וארנה, למד אמנות בבית הספר בניהולו של ניקולאי רוריך בסנקט פטרבורג והושפע עמוקות מסגנונו ומעולמו הרוחני. מאוחר יותר למד במינכן, ולאחר גמר לימודיו נדד בין ארצות אירופה. בסוף שנות ה-20, כששהה בברלין, פגש לראשונה את אלברט איינשטיין, והלה התרשם מיצירתו וסייע לו בארגון תערוכה בגלריה הברלינאית Schulte. לאות תודה צייר גאורגייב דיוקן של איינשטיין והעניק לו אותו במתנה. לאחר שקיבל את הדיוקן כתב איינשטיין לגאורגייב: "אמנותך גרמה לי להרגיש באותם מחוזות שבהם, הרחק מהקושי ומהסבל, הנפש מוצאת לה מרגוע. לאחר הרהורים ממושכים אודות הדיוקן שיצרת, הרגשתי צורך להודות לך מקרב לב" (ראו: "Roopa-Lekha", כרך 52, הוצאת Fine Arts and Crafts Society All-India, 1981. עמ' 60).
בשנים 1931-1936 שהה גאורגייב בהודו, התוודע מקרוב לתרבותה, פגש את המנהיגים מהאטמה גנדי, רבינדרנת טאגור וג'ווהרלל נהרו, ואף צייר דיוקנאות של שלושתם. דיוקנאות אלה, והדיוקנאות הרבים האחרים שצייר גאורגייב בנדודיו ברחבי העולם, מתייחדים בצבעים בהירים וברכות המשרה תחושת חלום ושואבים השראה מאמנות הרנסנס ומהעולמות הרוחניים שנחשף אליהם לאורך חייו.
דף 49.5X62 ס"מ, מוצמד ללוח קרטון דק. מצב טוב. קרעים ופגמים קלים בשוליים (ללא פגיעה בדיוקן). עקבות מסגור.
----------------------------------------------- --------------------------------------------
הפיזיקאי היהודי-גרמני אלברט איינשטיין (1879-1955) נחשב בעיני רבים לגדול הפיזיקאים במאה ה-20. איינשטיין גילה משיכה למדע כבר מגיל צעיר ובגיל 12 הצליח להוכיח באופן עצמאי את משפט פיתגורס. בשנת 1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים פורצי דרך ב"שנתון הפיזיקה" (Annalen der Physik). המאמרים, שעסקו באפקט הפוטואלקטרי, בתנועה בראונית, בתורת היחסות הפרטית ובשקילות המסה והאנרגיה, נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית (בשל חשיבותם כונתה שנה זו "שנת הפלאות"). סיכומו הפופולרי והקצר של אחד מארבעת המאמרים הוא המשוואה הנודעת E=mc2 (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע), משוואה שהפכה לאחת המשוואות הפיזיקליות המפורסמות ביותר ולמשוואה המזוהה ביותר עם איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל. בשנת 1915, לאחר כעשר שנות עבודה, פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית – תאוריה גיאומטרית של תופעת הכבידה ששינתה את פני עולם הפיזיקה. תורת היחסות הכללית התקבלה תחילה בעולם המדעי בספקנות רבה; כשאוששה לבסוף, זכתה לפרסום נרחב גם בעיתונות הפופולרית וקנתה לאיינשטיין שם עולמי. על אף שרבים תמכו באיינשטיין כמועמד לזכייה בפרס נובל, הענקת הפרס נדחתה שוב ושוב, הן בשל ספקותיהם של כמה מדענים שמרנים והן בשל התנגדותם של כמה מדענים אנטישמים. לבסוף הוחלט להעניק לו את פרס הנובל לפיזיקה בשנת 1922 (רטרואקטיבית לשנת 1921), אך לא על תורת היחסות הכללית אלא על "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".
את שלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש איינשטיין לפיתוחה של תורת השדה המאוחדת שאמורה הייתה לאחד את כל חוקי היסוד השולטים בטבע לכלל מסגרת תיאורטית אחת. על אף שבסופו של דבר לא הצליח לגבש תורה זו, מאמציו הניעו חוקרים אחרים בחיפושיהם אחר "התיאוריה של הכל". עבודתו בתחום זה היא מתרומותיו החשובות ביותר לעולם המדע.
אוסף עשיר ומגוון של פריטים המתעדים את תולדות המחוז היהודי האוטונומי של רוסיה – בירוביג'ן. שנות ה-20 עד שנות ה-90. יידיש, רוסית ואנגלית.
"המחוז האוטונומי היהודי" (יידיש: יידישע אויטאנאמע געגנט), המוכר יותר בשמו הישן, "בירוביג'ן", היה טריטוריה שהוקצתה להתיישבות יהודית חקלאית בשטח רוסיה הקומוניסטית. הרעיון להקים מחוז מיוחד ליהודים עלה לראשונה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר מאות אלפי יהודים איבדו את מקור פרנסתם והפכו, על פי הטרמינולוגיה הרוסית של אותן השנים, ל"בלתי יצרניים". כדי לשלב את היהודים בכלכלת המדינה החדשה, הוקמו רשות ממשלתית בשם "קומזט" (Комзет) וחברה ציבורית יהודית בשם "אוזט" (ОЗЕТ), שפעלו יחד להשיב את היהודים אל החקלאות.
הצלחותיה של הציונות והפתרון ההולך ונרקם בארץ ישראל לשאלה היהודית הביאו את הרשויות ברוסיה לבחון ברצינות את האפשרות להקים טריטוריה יהודית עצמאית, ולהציגה לעולם כמעין בית לאומי תחת דגל סובייטי. בתחילה נבחנו טריטוריות שונות בסמוך לריכוזי היהודים – מערב רוסיה, אוקראינה וקרים, אולם לבסוף נפלה ההחלטה להקים את המחוז בסמוך לגבול הסיני, אי שם במזרח, בשטח עוין ובלתי מיושב השוכן ב"קצה העולם" הרוסי. ב-28 במרץ 1928 העביר "הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות" את ההחלטה על הקצאת הטריטוריה להתיישבות יהודים עמלניים, והמחוז היהודי האוטונומי הראשון בעולם נולד – בירוביג'ן.
למרות תנאי הפתיחה הקשים נחל המחוז הצלחה מפתיעה בעשור הראשון לקיומו: למעלה מ-20,000 יהודים היגרו למקום, יישובים חקלאיים חדשים הוקמו, נוסד העיתון היידי "כוכב בירוביג'ן" (ביראבידזשאנער שטערן) ובעיר הבירה עוטרו הכיכרות בסמלים יהודיים ונחנכו רחובות על שם גדולי התרבות היידית.
רוסיה הקצתה משאבים כבירים ל"שיווק" המחוז ברחבי העולם, וביתר שאת בצפון אמריקה, שעבורה הוקם גוף תעמולה מיוחד, "איקאר" (ICOR). הארגון פעל בקרב דוברי השפה היידית, והפיץ שפע של חומרי תעמולה מודפסים כדי להתחרות בתנועה הציונית על לבה של יהדות ארה"ב.
לקראת סוף שנות ה-30, עם השינוי שחל ביחסה של רוסיה כלפי היהודים, הגיעו "הטיהורים הגדולים" גם לבירוביג'ן. בתוך זמן קצר הוצאו להורג מרבית המנהיגים, הסופרים ואנשי הרוח היהודיים, ולאחר מלחמת העולם השנייה פורקו כל המוסדות דוברי היידיש. בתוך כך, פורקו גם שני המוסדות שהעניקו לפרוייקט את מרבית תנופתו וכוחו – ה"קומזט" וה"אוזט". בראשית שנות ה-50 פורק גם ארגון התעמולה "איקאר".
בעשורים הבאים פחת בהדרגה מספר היהודים במקום, וכיום נותרו בו כ-1,500 יהודים בלבד, המהווים פחות מאחוז אחד של אוכלוסיית המחוז. למרות זאת, מוסיפה בירוביג'ן להתקיים באופן רשמי כמחוז יהודי אוטונומי עד ימינו.
לפנינו אוסף תעודות, חומרי תעמולה, פרטי אפמרה, ופריטי דפוס המתעדים פרק ייחודי זה בהיסטוריה היהודית ובתולדות הקומוניזם הרוסי. באוסף פריטים מ"תור הזהב" קצר המועד של המחוז, חלקם מטעם "אוזט" ו"איקאר", לצד פריטים המתעדים את דעיכתו במחצית השנייה של המאה העשרים ולאחר פירוקה של ברית המועצות.
האוסף כולל:
פריטים מטעם הארגונים "אוזט" ו"איקאר": • שני פנקסי חבר וארבעה כרטיסי הגרלה מטעם הארגון "אוזט" (סוף שנות ה20-י-שנות ה-30). • תיקייה עם רפרודוקציות של ציורים מאת יששכר בער ריבאק, וויליאם גרופר (Gropper), ברוך אהרונסון, ניקולאי קופריאנוב ואחרים. הוצאת "איקאר", ניו-יורק, 1929. הציורים מציגים ברובם איכרים יהודים; חלקם צוירו בעקבות ביקור האמנים במושבות היהודיות החקלאיות. • עטיפות החוברת ICOR Biro-Bidjan Souvenir ("'איקאר' בירא-בידזשאן סואוועניר"), בעברית וביידיש, עם איורים מאת וויליאם גרופר (יוני 1934). • ארבע חוברות מסדרת "איקאר-ביבליאטק" (ניו-יורק, שנות ה-30). • שתי סיכות של ארגון "איקאר", לציון עשור לבירוביג'ן (1938). • "אומשטערבלעכע רייד", אסופת נאומים ומאמרי תמיכה בתוכנית בירוביג'ן, מאת ראובן בריינין (סופר, פובליציסט, עורך ופעיל ציוני שניהל תעמולה למען ההתיישבות היהודית בברית המועצות). הוצאת "איקאר", ניו-יורק, 1940. יידיש.
חוברות בנושא בירוביג'ן, ביידיש ובאנגלית, בהן: • "בירא-בידזשאן און פאלעסטינע", מאת א. סודארסקי. הוצאת "צענטרפארלאג", חרקוב, 1929. • "בירעבידזשאנע, דערציילונג", מאת דוד ברגלסון. הוצאת "עמעס", מוסקבה, 1934. • The Jewish Autonomous Region, מאת דוד ברגלסון. מוסקבה, 1939. עם תצלומים של בירוביג'ן. • "ביראָבּידזשאן, שילדערונגען פון א רייזע אין יולי-אויגוסט 1934" [בירוביג'ן, תיאורים ממסע ביולי-אוגוסט 1934], מאת א. פרלמן. הוצאת "גראָשן-ביבליאָטעק", ורשה, 1934. באחת החוברות מופיעה מפת בירוביג'ן. • ועוד.
פריטים מבירוביג'ן, רובם משנות ה-70-90: • "פארפאסט", כתב-עת יידי של המחוז היהודי האוטונומי. בירוביג'ן 1937. • כרטיס חבר בקומסומול שניתן לנער ממחוז בירוביג'ן, 1979. • תעודה על שם ליאוניד בוריסוביץ שקולניק, עורך "כוכב בירוביג'ן". ניתנה לו עם בחירתו ל"מועצת נציגי העם של המחוז האוטונומי היהודי" (совет народных депутатов еврейской автономной области), 1990. • "סכעמע פונעם אדמיניסטראטיוונ צענטער / Scheme of the Administrative Centre", מפת בירוביג'ן (מודפסת ביידיש, אנגלית ורוסית), 1989. • ועוד.
פריטים נוספים, המתעדים את תולדות ההתיישבות היהודית-חקלאית בברית המועצות.
גודל ומצב משתנים. חלק מהפריטים נתונים במסגרות נאות לתצוגה.
יומן בכתב-יד המתעד מסע של מספר שבועות בין עריה ואתריה המרכזיים של ארץ ישראל – יפו, ירושלים, ים המלח, נהר הירדן, חיפה, טבריה ומקומות נוספים. היומן כתוב במחברת גדולת ממדים, בצדו הימני של כל מפתח עמודים. לעמודים השמאליים מוצמדים למעלה ממאה תצלומים – רובם צולמו בידי כותבת היומן ובני לוויתה – וכן גלויות המציגות את מראות הארץ, מפות וכמה פריטי נייר שנאספו במהלך המסע.
המסע המתועד ביומן יצא מהעיר לונדון. כותבת היומן ובני לווייתה הפליגו מלונדון לפורט סעיד על סיפון האנייה "קלדוניה" (Caledonia). מפורט סעיד הפליגו ליפו ולאחר שהיה קצרה בעיר, עלו בדרך הרכבת לירושלים. בירושלים שהו קרוב לשבועיים, שבמהלכם עלו לעשרות מקומות קדושים ואתרים חשובים בעיר ובסביבותיה, בהם הר הבית, כנסיית הקבר, ויה דולורוזה, גת שמנים, גולגולתא ועמק יהושפט; כן נסעו לבית לחם, לאכסניית השומרוני הטוב, ליריחו, לים המלח, לנהר הירדן, לבית עניה ועוד. בעת שהותם בירושלים ביקרו הנוסעים גם ברובע היהודי ובכותל המערבי, שם "אף שלא היה זה יום שישי התמזל מזלנו לראות יהודים ולשמוע את בכיים... בחרכי הכותל היו פתקאות נייר, תפילות שהשאירו העולים אליו...". מירושלים חזרו ליפו ומשם יצאו בדרך הים לחיפה, וממנה המשיכו לטבריה, לכפר נחום, לנצרת ולאתרים חשובים נוספים בצפון ארץ ישראל. מן הגליל חזרו הנוסעים בהפלגה מחיפה ליפו, המשיכו למצרים ומשם יצאו בחזרה לאנגליה.
בתצלומים המשולבים ביומן נראים אתרים רבים ברחבי ארץ ישראל (לצד תחנות נוספות במסע באירופה ובמצרים), בהם נוף מגג בית שמעון הבורסקאי ביפו, תחנת הרכבת ביפו, מראה כללי של ירושלים, הכותל המערבי, הר הבית, קברות המלכים, ים המלח, נהר הירדן, נופי השומרון, הכפר לוביה בגליל התחתון, כנסיית הבשורה בנצרת ועוד. בכמה מהם אף נראים הנוסעים והנוסעות עצמם. במספר תצלומים נראה הדרגומן (המתורגמן) שליווה את הקבוצה במסע.
היומן כרוך בכריכת עור סגולה נאה. על השדרה מוטבעת הכתובת "Palestine Private Diary 1906".
[71] דף; כ-120 תצלומים; כ-120 גלויות; ועוד. 41.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. פגמים קלים. פגעי תילוע קלים. כריכת עור סגולה, משוקמת. פגמים ופגעי תילוע בכריכה.
בשנת 1914 נישאה שרה אהרנסון לסוחר חיים אברהם על רציף רכבת בעתלית, עזבה עמו לחיפה ומשם המשיכה בדרכה לעיר איסטנבול, שם חיו. אהרונסון לא פגשה את אברהם לפני החתונה, ורבים מאמינים שנישאה לו כדי לאפשר לאחותה הצעירה, רבקה, להתחתן עם הגבר ששתיהן אהבו באמת – אבשלום פיינברג. למשך כשנה הצליחה אהרנסון לחיות עם בעלה באיסטנבול, ובחודש דצמבר 1915, נכנעה לגעגועיה ושבה ארצה.
המכתב שלפנינו נשלח מאיסטנבול, והוא כתוב על גלויה רשמית עם סמל בית העסק של חיים אברהם ואחיו מוריץ – "האחים אברהם". במכתב מספרת שרה לאחותה על חייה הדלים והמשמימים באיסטנבול: "רבקתי היקרה, זה עדן עדנים שלא קראתיך והשתיקה מה היא? גם אני מכלכלת אתכם בימים האחרונים אך בכרטיסים כי מה לכתוב? את הישן נושן תדעו וחדשות לא נבראו [...] [הע]בודה אינה מרובה, מתעסקת אני ברקמה. פה עכשיו הרקמה עומדת בראש כל, ולמדתי גם אני לעסוק בזה. עושים פה רקמות לבנות, broderie anglaise [צרפתית: רקמה אנגלית], ועוד מינים יפים מאוד, ואפשר עם רוב הימים אהיה גם אני מרקמת יפה".
אף שמושא אהבתן המשותף של שתי האחיות, אבשלום, אינו נזכר לאורך המכתב, אפשר שהבחירה לסיימו במילים "אלף נשיקות" מרמזת לפזמון החוזר בשיר האהבה המפורסם שהקדיש פיינברג לרבקה שנים אחדות קודם לכן – "אלף נשיקות לך, אהובתי".
10X14.5 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-טוב. סימני קיפול, כתמים ופגמים. פגיעה בכיתוב במספר מקומות (כמה מהמילים מטושטשות וההתחלה של שלוש השורות האחרונות מחוקה).
המכתב שלפנינו נשלח בתקופה שבה הנהיג סרני את קבוצת המייסדים של גבעת ברנר, והוא נושא הודעה קצרה לאישה בשם רחל אביש מהיישוב בן-שמן – רשות להגיע ולשהות בקיבוץ באישור המועצה. אף שההודעה במכתב כתובה בקיצור, היא נושאת עדות מעניינת לאופיו של סרני, שאותה השנה תרם לקיבוץ את כל ירושת משפחתו וחסכונות הוריו כדי למנוע את קריסתו הכלכלית (ומשום כך, כנראה, נדרש אישור המועצה המיוחד עבור כל אורח). בתחתית המכתב מופיעה החתימה "חיים סרני, בשם פלוגת רחובות של הקבוץ המאוחד".
אנצו חיים סרני (1905-1944), סופר, חלוץ ואיש רוח, אחד משלושים ושבעת צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה. סרני נולד למשפחה איטלקית רומאית, מהמפוארות והעתיקות שבמשפחות יהדות איטליה (אביו, שמואל סרני, היה רופאו של מלך איטליה ויטוריו עמנואלה השלישי ודודו היה ראש הקהילה במשך כ-35 שנה). בשנת 1921 ביקר בעיר קארלסבאד בשעה שנערך בה הקונגרס הציוני ה-12, נשבה בקסמי התנועה החדשה ונעשה לפעיל ציוני. בשנת 1927 עלה לארץ ישראל, חבר לארגון החלוצים השיתופי "גדוד העבודה" והיה ממייסדי הקיבוץ "גבעת ברנר". סרני גילה ערנות רבה לסכנה הנשקפת ליהודי העולם, ולאורך שנות ה-30 יצא למספר שליחויות לעידוד עלייה בגרמניה, ארה"ב, מצרים, עיראק ומקומות נוספים, שאל חלקם הגיע זמן קצר לפני שנפלו לידי גרמניה. בשנת 1944, בהיותו בן 39, החליט להתנדב למבצע האמיץ ביותר של כוחות היישוב נגד גרמניה הנאצית – הצנחת לוחמים עבריים מעבר לקווי האויב באירופה הכבושה. שלושים ושבעה צנחנים עבריים הוכשרו למשימה בידי הפלמ"ח, ה"הגנה" והצבא הבריטי, במטרה ליצור קשר ראשון עם יהודי אירופה ובשלב השני להקים כוח התנגדות יהודי. סרני הוצנח ביום 15 במאי 1944 בצפון איטליה, אולם נתפס ונלקח בשבי הגרמני. הוא נשלח למחנה הריכוז דכאו, שם הוצא להורג בהוראה מיוחדת.
מבצע ההצנחה של לוחמים עבריים אל לב ליבה של האימפריה הגרמנית נשא חשיבות מיוחדת בזיכרון ההיסטורי הציוני, וכמה ממשתתפיו נעשו לגיבורי תרבות בישראל – חנה סנש, חביבה רייק, אבא ברדיצ'ב ואנצו סרני עצמו.
[1] דף, 22X13 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול, מעט כתמים ופגמים קלים.
המכתב שלפנינו נכתב בתקופת לימודיו של שטרן בפירנצה, איטליה, שבועות ספורים לפני שזנח את הקריירה האקדמית שלו, התמסר כולו לפעילות המחתרת והחל לעסוק ברכישת ובהברחת נשק לארץ ישראל. המכתב כתוב בנימה אישית והוא משקף את החשיבות הגדולה שמייחס שטרן לארץ ישראל ולהתיישבות היהודית בה. בין היתר כותב שטרן: " אני נמצא באחת הגָּלוּיּוֹת הטובות ביותר בעולם. אנטישמיות כאן בכלל איננה בנמצא ובכל זאת הלא גם אתה בודאי מרגיש ויודע שאין מקום בעולם אשר ישוֶה לארצנו במובן החפש. סוף סוף בכל מקום אנו מרגישים את עצמנו לכל היותר כאורחים ובארץ אנחנו בעלי-בית. אני חושב שתשמח בבואך ארצה לראות כמה נבנה והתקדם הכל במשך שנתים האחרונות. אני תקוה שתמצא לך שם עבודה ושתרגיש את עצמך בכי טוב [...] אני מקוה שנתראה שם סוף סוף א"כ אין אני בטוח שזה יהיה כל כך מהר כמו שחושבים הורי".
המכתב חתום "שלך בידידות, א. שטרן, ממקה" (ממקה היה משמות החיבה של שטרן בפי קרובים וידידים).
אברהם שטרן ("יאיר") היה לוחם מחתרת, מייסד הארגון "לוחמי חירות ישראל" (הלח"י). שטרן נולד בעיר סובאלק בשנת 1907, ובצעירותו גילה כשרונות אמנותיים מגוונים – ציור, משחק, כתיבה ושירה (שטרן אף חלם להיות שחקן בתיאטרון "הבימה"). בשנת 1925 עלה לארץ ישראל, החל ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית, ובד בבד עשה את צעדיו הראשונים כלוחם-מחתרת, בתחילה בארגון ה"הגנה" ואחר כך בארגון הפורשים "הגנה ב'" – גלגולו הראשון של האצ"ל. בשנת 1933 נסע לפירנצה בכוונה להשלים עבודת דוקטורט, אולם לאחר פגישה אישית עם מפקד האצ"ל, אברהם תהומי, החליט לזנוח את לימודיו והתמסר כליל לפעילות המחתרת. חברותו באצ"ל הגיע לסיומה בשנת 1940, בעקבות החלטת הארגון להניח את נשקו ולחדול מפעילות נגד האנגלים. שטרן פרש מהאצ"ל, פרסם מניפסט בשם "עיקרי התחייה" וייסד מחתרת חדשה – לוחמי חירות ישראל. הארגון חרט על דגלו מאבק חסר פשרות בשלטון האנגלי, והוסיף לפעול גם לאור התנגדות חריפה מצד היישוב העברי וכמעט ללא אמצעים. במשך חודשים ארוכים נדד שטרן מבית לבית כשברשותו מיטה מתקפלת, משחת גילוח וספר תנ"ך, והעביר את הוראותיו לחברי הארגון בפגישות ליליות קצרות. ביום 12 בפברואר 1942, בשעה תשע בבוקר, הגיעו קציני הבולשת הבריטית לדירת המסתור של שטרן בתל-אביב, מצאו אותו מסתתר בארון הבגדים וכבלו אותו באזיקים. זמן קצר אחר כך הגיע קצין הבולשת ג'פרי מורטון, הורה להעמיד את שטרן לפני החלון וירה בו למוות.
דמותו החידתית של שטרן נותרה שנויה במחלוקת עד ימינו – לצד אלו הרואים בו גיבור לאומי, מגנים אחרים את השקפותיו הקיצוניות ודרכי פעולתו. תפיסת עולמו הייחודית מצאה את ביטויה גם בשירים הרבים שחיבר לאורך חייו, שאחד מהם ("חיילים אלמונים") אף הפך להמנון האצ"ל והלח"י.
נמען המכתב הוא ידידו של שטרן, הצייר מרדכי מורז'ינסקי (אריאלי; 1905-1975). מורז'ינסקי, יליד פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית), עלה לארץ ישראל בשנת 1926. הוא למד ב"בצלאל" בשנים 1926-1928 והמשיך את לימודיו בפריז, באקדמיית גרנד שומייר (Grande Schumier). בשנת 1937 הצטרף לאגודת הציירים והפסלים וב-1949 חבר לקבוצת "אופקים חדשים".
[1] דף, מקופל לשניים (שני עמודים כתובים), 17 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים. קמטים קלים וכמה קרעים מזעריים.
התצלומים מסודרים באלבום על פי סדר כרונולוגי, חלקם מתוארים ומתוארכים בכתב-יד על גבי הדפים, והם מתעדים שלוש תחנות חשובות בקריירה הצבאית של רענן:
• חייל ב"פלגות הלילה המיוחדות" בתקופת המרד הערבי הגדול – תצלומים של לוחמי היחידה במהלך אימוני נשק, רכיבה על סוסים, נהיגה ברכבים צבאיים, הפעלת מכשירי איתות, חציית נהר, אימון במסיכות גז, פשיטות ומעצרים בכפרים ערבים ועוד. באחד התצלומים נראית קבוצת לוחמים מקיפה דמות מחייכת, כפי הנראה מפקד הפלגות אורד וינגייט. יחידת "פלגות הלילה המיוחדות" מנתה כמה עשרות לוחמים בלבד ותצלומיה נדירים ביותר.
• חייל בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה – תצלומים של כלי רכב ומטוסים מופלים (חלקם של הצבא הגרמני), צוותי הטיסה, מטוסי הקרב האנגלים, תצלומי אוויר ממהלך טיסות מעל לאיטליה וגרמניה, תצלומים מסדר פסח בבסיס חיל האוויר האמריקני, מופע של להקת בידור לחג המולד, ביקור וינסטון צ'רצ'יל ביחידה ועוד.
• מפקד שדה התעופה חיפה בתקופת מלחמת העצמאות – תצלומים של טייסים וצוותי אוויר, מגדל הפיקוח, השדה יום לאחר הקמת מדינת ישראל, ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם אדוארד ריילי מגיע לשדה, הזמרת שושנה דמארי והבדרן יוסף גולנד על כבש מטוס לפני צאתם למסע גיוס כספים בארה"ב, ועוד.
בנוסף לתצלומים אלו, מופיעים באלבום כ-30 תצלומים של נערים, נערות ומדריכים בכפר הנוער "חוות שטוק" (שבו שהה רענן כעולה חדש לפני גיוסו), וכמה תצלומים של ערים ונופים במזרח התיכון ואירופה (ייתכן שחלקם נרכשו כמזכרת במהלך שירותו בצבא האנגלי).
יוסף (ג'ו) רענן (1922-1996) נולד בשם קורט רייסמן בעיר וינה ובשנת 1938 עלה ארצה לבדו במסגרת "עליית הנוער". הקריירה הצבאית שלו נפתחה כמעט ברגע שהציג את כף רגלו בארץ, כאשר הצטרף למאה ועשרים חייליו של אורד וינגייט ב"פלגות הלילה המיוחדות" – יחידת הלוחמים החשובה והנועזת ביותר בתקופת המרד הערבי הגדול. לאחר פירוק היחידה התנדב לחיל האוויר המלכותי של הצבא האנגלי, הוכשר כמקלען אוויר (Air gunner) והשתתף באינספור טיסות מבצעיות בשמי אירופה הכבושה. עם שובו ארצה היה לאחד מלוחמי האוויר המנוסים ביותר ביישוב העברי. ערב מלחמת העצמאות עבד כפקח בשדה התעופה חיפה (למעשה, נשלח רענן לתפקיד זה מטעם ה"הגנה" כדי להכין את התשתית האווירית ללחימה בצפון), ולאחר עזיבת הכוחות האנגלים קיבל לידיו את הפיקוד על השדה. בין פעולותיו הרבות במלחמה, זכורה במיוחד עבודתו כמפקד כוחות האוויר במבצע האחרון במלחמה – כיבוש אילת במבצע "עובדה". בהמשך חייו פיקד על בסיסי האוויר חצור ותל-נוף, שירת במוסד וכיהן כיושב ראש חברת טיסות השכר של חברת התעופה "אל-על".
חלק מהתצלומים מתוארים בכתב-יד בצדם האחורי (גרמנית) ומקצתם חתומים בחותמות דיו שונות.
סך הכל כ-360 תצלומים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. אלבום בגודל 39X29 ס"מ בקירוב. התצלומים מסודרים באלבום באמצעות מדבקות פינה וממוספרים בעיפרון על גבי הדפים. קמטים, קרעים ופגמים קלים בשולי הדפים. כריכה קשה עם עיטור מוזהב בצורת פרח, שחוקה ופגומה מעט, עם מדבקה בצדה הקדמי.
מקור: עזבון יוסף ג'ו רענן (רייסמן).