מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove כתבי-יד filter כתבי-יד
- יד (31) Apply יד filter
- כתבי (24) Apply כתבי filter
- manuscript (24) Apply manuscript filter
- כתבייד (14) Apply כתבייד filter
- and (14) Apply and filter
- gloss (14) Apply gloss filter
- הגהות (7) Apply הגהות filter
- עם (7) Apply עם filter
- ספרים (7) Apply ספרים filter
- יהדות (7) Apply יהדות filter
- חסידות (7) Apply חסידות filter
- ומכתבים (7) Apply ומכתבים filter
- והגהות (7) Apply והגהות filter
- תימן (7) Apply תימן filter
- בכתב (7) Apply בכתב filter
- תימן: (7) Apply תימן: filter
- book (7) Apply book filter
- chassidut (7) Apply chassidut filter
- handwritten (7) Apply handwritten filter
- jewri (7) Apply jewri filter
- letter (7) Apply letter filter
- with (7) Apply with filter
- yemenit (7) Apply yemenit filter
- קבלה (6) Apply קבלה filter
- kabbalah (6) Apply kabbalah filter
תיק החקירה של האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, ובו תעודות ומסמכים רשמיים מחקירת האדמו"ר שנערכה בימים הראשונים לאחר התיישבותו בסדיגורה, בשעה שסכנת הסגרה לרוסיה ריחפה מעל לראשו. התיק מכיל: פרוטוקולים מחקירותיהם של האדמו"ר ומלוויו, ראשי הקהילה היהודית והנוצרית בסדיגורה, ועדים נוספים; תעודת מסע צרפתית עמה הבריח האדמו"ר את הגבול; מסמכים, מכתבים ותזכירים שנשלחו על ידי האדמו"ר ומקורביו ועל ידי משרדי המחוז השונים של בוקובינה, גליציה ומולדובה, העוסקים, בין השאר, בהיתר המגורים של האדמו"ר בסדיגורה; ועוד. סדיגורה, טשרנוביץ, למברג, יאסי ונדבורנה, ינואר 1842 - יולי 1843 [שבט תר"ב - אב תר"ג]. גרמנית. שלוש חתימות בכתב-יד האדמו"ר.
בשנת תקצ"ח, עקב הלשנות ועלילות, נאסר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין על ידי שלטונות רוסיה וישב קרוב לשנתיים בכלא. גם לאחר שחרורו, המשיכו השלטונות הרוסים להצר את צעדיו, ובשנת תר"ב נמלט האדמו"ר משטחי רוסיה. לאחר תלאות ונדודים רבים התיישב בעיירה סדיגורה שבבוקובינה, שהייתה חלק משטחי האימפריה האוסטרית. הרוסים, שביקשו להשיב לשטחם את האדמו"ר הנמלט, הגישו בקשת הסגרה לאוסטרים. שלטונות אוסטריה לא נעתרו לבקשת ההסגרה, אך החליטו לפתוח בחקירה עצמאית מקיפה על זהותו של האדמו"ר, אופן חצייתו הלא חוקית את הגבול, מטרת הגעתו לסדיגורה וכוונותיו העתידיות בה (אודות מאורעות אלו ראה להלן בהרחבה).
לפנינו תיק החקירה ההיסטורי, ובו פרוטוקולים מקוריים של החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים. בתיק נחשפים לראשונה פרטים רבים לא ידועים על חייו האישיים של האדמו"ר, על משפחתו ומשפחת אשתו, ומידע רב אודות נתיב בריחתו של האדמו"ר ומסעותיו ברחבי נסיכויות בסרביה, מולדובה, גליציה ובוקובינה, קודם להתיישבותו בסדיגורה, עם פירוט מדוקדק של התאריכים והמקומות, ושל האנשים שליווהו וסייעו לו בדרכו המסוכנת, וכן נתונים נוספים מעניינים אודותיו.
סמוך לבואו של האדמו"ר לסדיגורה בערבו של יום חמישי אור ל-א' אדר תר"ב (10 בפברואר 1842), נשלח חוקר מיוחד בשם וגנר (Wagner), שהתמנה על ידי המשרד המחוזי בטשרנוביץ, לחקור את הפרשה. בחקירתו הזדהה האדמו"ר תחת שם בדוי: ישראל דוננפלד (ראה בהרחבה להלן). החקירה ארכה כחודש ימים, ז' אדר – ב' ניסן תר"ב (17 בפברואר - 13 במרץ 1842), ובמסגרתה נחקרו האדמו"ר ושלושת מלוויו שחצו עמו את הגבול, שמונה עדים יהודים ונוצרים בני העיר סדיגורה וסביבתה, וראשי הקהילה היהודית והנוצרית של סדיגורה. החקירה התנהלה בשפה הגרמנית (בחקירתו, האדמו"ר משיב לחוקר שהוא דובר גרמנית אך לא כותב בה) וכללה מאה שבעים ושש שאלות ותשובות, חתומות בידי החוקר ובידי כל אחד מן הנחקרים בסיומה של כל חקירה. לפנינו עשרות דפי פרוטוקול, כתובים משני צדיהם בכתב-יד בגרמנית. עם שלוש חתימות בכתב-יד קודשו של האדמו"ר.
יום החקירה הראשון החל בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי ז' אדר תר"ב (17 בפברואר 1842) בביתו של האדמו"ר בסדיגורה. עקב חוליו וחלישותו של האדמו"ר, נערכה החקירה כשהאדמו"ר "שוכב על מיטתו... ועשרת הדברות על מצחו [=תפילין]". החקירה נמשכה עד לרדת הליל וכללה שלושים ושש שאלות (שאלות 1-36). כשבועיים מאוחר יותר, בי"ט אדר (1 במרץ), נערכה חקירת המשך של האדמו"ר על ידי אותו חוקר, בעקבות תזכיר שהתקבל מידי השלטונות הרוסים ביאס עם מידע חדש בעניינו של האדמו"ר (תזכיר זה מופיע אף הוא בתיק שלפנינו). חקירה זו כללה שתי שאלות נוספות (שאלות 49-50).
מלבד האדמו"ר נחקרו על ידי החוקר המחוזי: מיכל (ב"ר יעקב) גולדנטל, נתין צרפתי תושב יאס, שבחסות תעודת המסע הצרפתית שלו הבריחו האדמו"ר ומלוויו את הגבול (שאלות 37-48); המשמש יעדל ב"ר פישל (שאלות 153-164); העגלון שמואל בער (שאלות 165-176); משה דוננפלד, אחיו המדומה של האדמו"ר (שאלות 51-54); מספר יהודים מתושבי סדיגורה: בייניש עבנר, ראש הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 55-66), הירש פרולה (שאלות 67-78) ואחיו וולף פרולה (שאלות 79-90), שרול קיפל (שאלות 91-102) ויעקב גרוניך (שאלות 103-115); ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 116-120); השופט הנוצרי של סדיגורה (שאלות 121-134); תושב נוצרי מסדיגורה (שאלות 135-144); ראשי הקהילה הנוצרית בסדיגורה (שאלות 145-148); השלטון המקומי בסדיגורה (שאלות 149-152).
לחקירת החוקר המחוזי קדמה חקירה קצרה מטעם השלטון המקומי של סדיגורה. החקירה נערכה ביום ראשון ג' אדר תר"ב (13 בפברואר 1842), שלושה ימים לאחר בואו של האדמו"ר לסדיגורה, ובמסגרתה נשאל האדמו"ר ארבע שאלות, עליהן השיב תשובות מפורטות.
חתימות האדמו"ר מופיעות בפרוטוקולים אלו בשלושה מקומות: עם פתיחת חקירת החוקר המחוזי בבוקרו של יום ז' אדר (לפני הצגת השאלות), בסיום החקירה בערבו של אותו יום (לאחר תשובה 36), ובתום חקירת ההמשך בי"ט אדר (לאחר תשובה 50). בשלושת המקומות הללו חותם האדמו"ר בשמו "ישראל" בלבד, ולא כפי שנהג לחתום, בשמו ובשם אביו, "ישראל במהור"ר שלום" (כאן נשמט שם אביו מאחר והאדמו"ר השתמש בזהות בדויה, כישראל בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, ראה להלן בהרחבה).
בתיק מופיעות שתי חתימות נוספות בשמו של האדמו"ר, אך הן נכתבו כפי הנראה בידי אחד ממקורביו: בתום החקירה המקדמית בג' אדר (על ידי החוקר המקומי מסדיגורה) חתום "ישראל פרידמאן געבורנ דאנין פעלד [=נולד דוננפלד]", ובמסמך העוסק בהיתר ההתיישבות של האדמו"ר בגליציה מקיץ תר"ג חתום "ישראל פרידמאן" (ייתכן והאות "ן", העבה מיתר האותיות בחתימה זו, נכתבה בידו של האדמו"ר).
תעודת המסע
לתיק החקירה שלפנינו מצורפת תעודת מסע צרפתית באמצעותה הבריח האדמו"ר את הגבול ממולדובה הרוסית לבוקובינה האוסטרית. מתוכנה של תעודה זו אנו למדים לראשונה פרטים רבים, שאינם מתועדים כלל במקורות אחרים (או שהמידע אודותיהם חלקי ושגוי), אודות אופן בריחתו של האדמו"ר ועל נתיב נסיעתו במשך כחודש ימים בעיירות שונות ברחבי בוקובינה וגליציה, קודם להתיישבותו בסדיגורה. תעודה זו, שהייתה לנגד עיניו של החוקר המחוזי, נעשתה לאחד המסמכים המרכזיים בחקירה. האדמו"ר עומת עם המידע העולה ממנה והתאים את גרסתו למתועד בה. חלקו המרכזי של בעליה, מיכל גולדנטל, בפרשת הברחת הגבול חוזר כחוט השני בחקירתם של מרבית הנחקרים.
התעודה הונפקה על ידי הקונסוליה הצרפתית ביאס, בירת מולדובה, בד' שבט תר"ב (15 לינואר 1842), על שמו של מיכל גולדנטל, שמלווה ב"אחיו" האדמו"ר (בפרוטוקולים מתואר מיכל גולדנטל כבן אחותה של הרבנית שרה, אשת האדמו"ר), ובמשרתו (המשמש יעדל ב"ר פישל). הנוסעים, נכתב בתעודה, רכובים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים, נהוגה בידי העגלון שמואל בער, ויעד נסיעתם הוא וינה בירת אוסטריה ופסט שבהונגריה (כיום מזרח בודפסט).
התעודה מודפסת וממולאת ביד (בצרפתית), עם חתימות וחותמות רשמיות של הקונסול הצרפתי במולדובה. בשוליה השמאליים, תחת הכותר "פספורט", מופיע תיאור פיזי מפורט של בעליה מיכל גולדנטל. בגב התעודה רישומים (בגרמנית) המתעדים שבעה מן המקומות בהם חנו האדמו"ר ואנשיו בדרכם לסדיגורה, עם ציון התאריכים, ומלווים בחתימות, חותמות-דיו וחותמות נייר רשמיות (מודבקות) של פקחי ובקרי תחנות המעבר והמכס השונות. בין המקומות המתועדים בגב התעודה, הערים: יאס ובוטושאן שבמולדובה, סוצ'אבה (שאץ) וקמפולונג-מולדובנסק שבבוקובינה, קוסוב שבגליציה, ועוד (בחקירתו של החוקר המחוזי, שאלה ותשובה מס' 21, מציין האדמו"ר מקומות נוספים בהן שהו, עם תיאור מפורט של התאריכים והזמנים עד להגעתם לסדיגורה ב-10 בפברואר 1842).
מהרשום בגב התעודה אנו למדים לראשונה שמסע הבריחה של האדמו"ר ממולדובה החל בעצם יום השבת פרשת בא שחל בד' שבט תר"ב (באותו יום בו הונפקה התעודה). כיוון שסכנת ההסגרה של האדמו"ר לרוסיה נעשתה מוחשית יותר מיום ליום, הייתה נסיעה זו בגדר פיקוח נפש המותרת בשבת (ראה: שו"ת "בית יעקב", סימן קטו).
לתיק החקירה שלפנינו מצורפים מסמכים נוספים העוסקים בפרשה, ובהם: פרוטוקול חתום על ידי ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה, הכולל הצהרה חתומה לגבי זהותו הבדויה של האדמו"ר, 13 בפברואר 1842; מסמך מטעם המשרד המחוזי בטשרנוביץ, ממוען אל החוקר וגנר, המתאר את הרקע לפרשה ואת מטרות החקירה, 14 בפברואר 1842; תזכיר מטעם המשרד המחוזי של מולדובה ביאס שנשלח אל המשרד המחוזי של בוקובינה בטשרנוביץ, המבקש להוכיח את נתינותו הרוסית של האדמו"ר (שאלה 49 בחקירת האדמו"ר עוסקת בתזכיר זה), 21 בפברואר 1842; מספר מסמכים ומכתבים מקיץ 1843 העוסקים בהיתר המגורים של האדמו"ר בגליציה ובוקובינה, ובהם תיעוד מעניין ונדיר על התלבטותו של האדמו"ר היכן לקבוע את מקום מגוריו: הוראה מטעם הנציבות הגליציאנית בלמברג אל ראש המשרד המחוזי בטשרנוביץ, הקובעת כי האדמו"ר יצטרך להגיש בקשה רשמית להתיישבות בגליציה ולהוכיח כי ברשותו לפחות 10 אלפים פלורין, 31 במאי 1843; מכתב חתום בשם "ישראל פרידמן" (כנראה נחתם בידי אחד ממקורביו), ובו מבקש האדמו"ר למשוך את בקשתו הקודמת להיתר מגורים בסדיגורה עד שיחליט סופית היכן לקבוע את מקום מגוריו, טשרנוביץ, 17 ביולי 1843 (תמוז תר"ג); מכתב חתום על ידי ראשי הקהילה בנדבורנה שנשלח אל הנציבות הגליציאנית בלמברג, ובו בקשתם להעניק לאדמו"ר היתר מגורים בעירם; ועוד.
[52] דף, כתובים משני צדיהם, של פרוטוקולי החקירה + [18] דף של מסמכים שונים. 35 ס"מ בקירוב. + [1] דף, תעודת מסע. 44.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. קרעים בדפים בודדים. נתונים בקלסר עור מהודר עם עיטורים מוזהבים ונרתיק עור תואם.
מעשה אושיץ - מאסרו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין ובריחתו מרוסיה
בשנת תקצ"ו, בתקופת שבתו של האדמו"ר ברוז'ין, נמצאו שני הרוגים בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה. ההרוגים היו שני "מוסרים" יהודים, שעסקו בהלשנות לממשלה על חייבי גיוס מהקהילה שאינם רשומים במפקד האוכלוסין, וכן על העלמות מס (על פי הנפסק בשלחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח, סעיף י, הריגת "מוסרים" מותרת, ולדברי הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק ג, הלכה ב, היא אף "מצוה גדולה"). במהלך חקירת הפרשה הגיש המשכיל יוסף פרל תזכיר, שבו טען, בין היתר, כי הרצח בוצע בהוראתו של האדמו"ר מרוז'ין. בתחילת קיץ תקצ"ח נאסר האדמו"ר והוחזק במשך 22 חודשים בכלא צבאי בקייב לצורך החקירה. לבסוף, זוכה האדמו"ר מכל אשמה ובט"ו אדר א' שנת ת"ר הוא שוחרר לביתו שברוז'ין. עם זאת, גם לאחר שחרורו, הטילו עליו השלטונות מעקב ופיקוח משטרתי הדוק שהצרו את צעדיו.
בקיץ תר"א, כששמע שאויביו זוממים עליו בסתר הלשנות חדשות, קיבל האדמו"ר החלטה לעקור מרוז'ין, שהייתה כפופה לשיפוטו של המושל הכללי של החבל הדרום-מערבי באוקראינה, ולעבור יחד עם כל בני משפחתו (כולל אמו הרבנית חוה) אל העיר קישינב, בירת בסרביה. ואכן, בספטמבר 1841 (אלול תר"א או תשרי תר"ב) הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לקישינב. שבועות בודדים לאחר מכן התקבלה ידיעה ממקור מוסמך כי הוחלט, על פי הוראתו הישירה של הצאר ניקולאי, לגרש את האדמו"ר מ"תחום המושב" היהודי ולהגלותו אל אחד הפלכים הרחוקים שבפנים רוסיה. משמעות הדבר הייתה להרחיקו אלפי קילומטרים מכל יישוב יהודי, ובכך לנתקו מחסידיו ומבני עמו. ביוזמתם של כמה ממקורביו, ובתמורה לשוחד רב שניתן למושל קישינב, הונפקה לאדמו"ר תעודת מסע לנסיעה למולדובה (שהייתה בימים ההם נסיכות עצמאית, הנמצאת בשליטה עות'מאנית ותחת חסות רוסית). במולדובה שהה האדמו"ר בקרב חסידיו שביאס ובבוטושאן במשך כשלושה חודשים, מאמצע-סוף אוקטובר 1841 עד אמצע ינואר 1842 (בני משפחתו נותרו לפי שעה בקישינב). כאשר פקודת הגירוש של האדמו"ר הגיעה לידיו של מושל קישינב, מיהר המושל לבקש משלטונות מולדובה להשיב לרשותו את האדמו"ר. כשנודע על כך לאדמו"ר ואנשיו, הוחלט כי עליהם להתרחק לחלוטין מכל תחום ההשפעה הרוסית ולהעתיק את מקום מגוריהם לבוקובינה או לגליציה שבשליטת אוסטריה.
בערבו של יום ב' לפרשת בשלח, אור לז' שבט, בשעה שבע בערב, החל מבצע הברחת הגבול מבוטושאן שבמולדובה לסוצ'אבה (שאץ) שבבוקובינה. בין שתי הערים הללו הפריד נהר הסירט (Siret), ובמסורת החסידית נכרכו סיפורים מופלאים שהתרחשו במהלך חציית הנהר הקפוא באישון ליל. על פי המתועד בפרוטוקולים ובתעודת המסע הנמצאים בתיק החקירה שלפנינו, הפמליה עברה את שומרי הגבולות באמצעות תעודת מסע צרפתית על שם מיכל גולדנטל, שנסע בלוויית האדמו"ר, המשמש יעדל ב"ר פישל והעגלון שמואל בער שנהג בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בתעודה מופיע האדמו"ר כאחיו של מיכל גולדנטל. לאחר למעלה משלושה שבועות של נדודים בעיירותיהם השונות של בוקובינה וגליציה, הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לסדיגורה שבמחוז טשרנוביץ באור ליום שישי, א' אדר תר"ב, בשעה תשע בערב.
אולם בזאת לא תמו תלאותיו של האדמו"ר וסכנת הגירוש עדיין ריחפה מעל לראשו. מלבד זאת שהאדמו"ר נזקק להיתר מגורים קבוע בבוקובינה (אליה נכנס באופן לא חוקי), שלטונות רוסיה המשיכו לפעול בדרכים דיפלומטיות שונות אל מול שלטונות אוסטריה כדי להשיב אליהם את הנמלט, והאוסטרים מצדם החליטו לפתוח בחקירה עצמאית לבירור זהותו ומקורו של האדמו"ר (חקירה זו מתועדת בפרוטוקולים שלפנינו). כדי להימנע מהסגרתו של האדמו"ר לרוסיה, נקטו מקורבי האדמו"ר בתחבולות שונות ומחוכמות. הם מצאו ברשומות התושבים של סדיגורה רישום של ילד בשם ישראל דוננפלד, בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, שעקבותיו נעלמו כארבעים שנים קודם לכן, בהיותו בן שמונה, ומאז לא נודעו עקבותיו. מכיוון שגילו של ישראל דוננפלד תאם את גילו של האדמו"ר, הוצע שהאדמו"ר יאמץ את זהותו. על פי התכנית, יטען האדמו"ר כי בילדותו ביקר דודו העשיר, שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, בסדיגורה למטרת עסקיו, וכאשר ראה את מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, החליט לאמץ לו לבן את ישראל הצעיר ובשובו לרוסיה נטל עמו את הנער. כך גדל בבית דודו וקיבל את שם משפחתו - פרידמן. כעת עם זאת, החליט לשוב לארץ ולעיר מולדתו. במשך כחודש ימים שטחו האדמו"ר והעדים השונים מטעמו את גרסתם זו בפני החוקרים, וטענו כי האדמו"ר הנו למעשה אותו ישראל דוננפלד, שאומץ בצעירותו ושב כעת למולדתו. משכך, בהיותו נתין אוסטריה, לא ניתן להסגירו לרוסיה (גרסה זו מתועדת באריכות ובפרוטרוט בפרוטוקולים של החקירה שנמצאים לפנינו).
המאמצים הרוסיים להשיב את האדמו"ר לשטחה של רוסיה נמשכו למעלה משנה, ובמסגרתם נדונה בקשת ההסגרה בדרגים הגבוהים ביותר של הפקידות הרוסית והאוסטרית. בתום חקירתם הבינו אמנם שלטונות אוסטריה שגרסתו של האדמו"ר בדויה וכוזבת, והוא אכן, כפי שטוענים הרוסים, יליד רוסיה, בנו האמתי של שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, אך הם העדיפו להימנע מגירושו של האדמו"ר. הם דחו את בקשת ההסגרה של הרוסים בתואנות ובנימוקים פורמליים שונים, וטענו שעל פי חוקי ההגירה של אוסטריה, יכול כל אדם המוכיח שברשותו עשרת אלפים פלורין לקבל אישור מגורים. האדמו"ר אכן שלח הצהרה המעידה שיש בידו את הסכום האמור, ובכך נפטר מאימת ההסגרה לרוסיה. לבסוף, נואשו הרוסים מהסגרתו של האדמו"ר והחליטו להסתפק בשלילת נתינותו הרוסית ולמנוע ממנו בעתיד לשוב לשטחי רוסיה לצמיתות. בקיץ תר"ד הצטוו בני משפחת האדמו"ר (אמו, אשתו שרה וילדיו) לעזוב את קישינב (בה התגוררו מאז ראשית שנת תר"ב) ולצאת לאלתר משטחי רוסיה. בראשית אלול תר"ד התאחדו כל בני המשפחה מחדש בסדיגורה. תהליך קבלת היתר המגורים של האדמו"ר ומשפחתו בסדיגורה נמשך עוד מספר שנים, וכלל הגשת בקשות חוזרות ונשנות והתכתבות ענפה עם לשכות המחוז של גליציה ובוקובינה. בחודש חשון תר"ו, לאחר התערבותו של הברון סלומון רוטשילד, התקבל אישור חתום בידי קיסר אוסטריה, פרדיננד הראשון, ובו נכתב שהאדמו"ר רשאי להמשיך להתגורר בסדיגורה (אזרחות אוסטרית, כפי הנראה, לא קיבל האדמו"ר עד יומו האחרון).
סיפור זה על כל פרטיו ופרטי פרטיו נודע עד היום בעיקר מכתביו של משמשו הנאמן רבי יוסף רַט, שהתלווה אל רבו בחלק מנדודיו במשך אותו חורף של שנת תר"ב והעלה את זכרונותיו באריכות ובפירוט על הכתב (גרסה מעובדת ומקוצרת נדפסה לראשונה בספר "ישועות ישראל", פאדגורזע תרס"ד, ואילו הגרסה המקורית והמורחבת נדפסה לראשונה בספר "מגדיל ישועות", ירושלים תש"ן). על מאורע זה בהרחבה, ראה בספרו של פרופסור דוד אסף, דרך המלכות, ירושלים תשנ"ז, פרקים ו-ט.
תיק המסמכים ההיסטורי שנמצא לפנינו כולל את החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים הקשורים בפרשה, והוא מספק לנו לראשונה עדות ראשונית ובלתי אמצעית על המאורעות. הפרוטוקולים והמסמכים מאששים ומאמתים את הגרסה המוכרת, אך גם חושפים פרטים רבים שאינם ידועים ומעניקים תמונה מלאה ואותנטית של הסיפור כולו. שלושה מהפרוטוקולים חתומים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר - "ישראל".
חתימות הרה"ק מרוז'ין כסגולה לרפואה, שמירה והצלחה
ידוע ומפורסם שהרה"ק מרוז'ין התקשה בכתיבה. את מכתביו היה מקריא לסופריו ומשמשיו הנאמנים, והוא היה חותם עליהם בלבד. נוסח חתימתו במכתביו ששרדו הוא "ישראל במהור"ר שלום". חתימתו תמיד באותיות גדולות, ובקולמוס עבה, כשכל אות מופרדת מחברתה. "ובעצמו אמר פעם, אימתי לומד אדם לכתוב, בנערותו, ואני מעודי לא הייתי נער" (האדמו"ר רבי יצחק מהוסיאטין, שיח יצחק, ירושלים תשנ"ז, עמ' טו).
יחסם של החסידים למכתב שהשתמרה בו חתימתו היה כאל חפץ קדוש שיש בעצם החזקתו סגולה לרפואה וישועה, שמירה והצלחה. על כך אנו למדים מפיהם ומכתביהם של חשובי חסידי רוז'ין: "חסידים אנשי שלומנו המיחסים חשיבות ראשונה במעלה לאגרת או העתקה באשר היא כתובה וחתומה ע"י רבותינו הקדושים, מפיהם ומפי כתבם, ולו רק בשמם. ואילו אגרת הקודש עצמה בה מתנוססת חתימת יד קדשם המקורית, אין ערוך לחשיבותה בעיני אנ"ש החסידים אשר שמרו עליהם מכל משמר, והונחלה מאבות לבנים מדור לדור. בסילודין ורגש קדושה התיחסו אליהם כחפצי סגולה וקמיע של שמירה והצלחה" (אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, א, עמ' יט).
מסופר על הגה"ק רבי שמואל הלר מצפת: "כששכב לישון היה מניח מראשותיו לשמירה מכתב בחתימת יד קדשו של הרה"ק מרוזין" (מאמר מרדכי, סלאנים). כמו כן כותב משמשו הנאמן של הרה"ק מרוז'ין, רבי יוסף רַט, שהייתה בידו הזמנה שקיבל מרבו הקדוש מרוז'ין לחתונת בנו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב "עם חתימת ידו הקדושה, ואחזתיו ולא ארפנו עשרים שנה כמו קמיע באמתחתי" (מגדיל ישועות, ירושלים תש"ן, עמ' לט-מ).
סיפור פלא מסופר על האדמו"ר רבי נחמיה מביכוב, בנו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידו המובהק של הרה"ק מרוז'ין, שפעם לאחר שמל תינוק, נחלה מאד הרך הנולד והיה נראה ששעותיו ספורות: "ויקח זקני [רבי נחמיה] אגרת כתובה על נייר ישן, ויקפל אותה ויתננה ביד אבי הילד, ויצוהו להניח את האגרת למראשותי הילד תחת הכר... והנה תיכף כאשר הניחו הנייר תחת הכר... ראו בחוש כי מרגע לרגע הוטב להילד, עד כי כעבור שעה אחת היה הילד כאחד האדם בריא ושלם. כאשר נתפרסם הדבר בעיר... ראו כי הוא מכתב פשוט כתוב אל זקני בחתימת ידו הקדושה של הרב הקדוש והנורא מרן ישראל מרוזין זי"ע" (ספר "מעשה נחמיה", פראמפאל תרע"ג, אות לז).
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין
הסבא קדישא, עטרת תפארת ישראל, רבינו ישראל פרידמן מרוז'ין (תקנ"ז-תרי"א), המכונה בקהל חסידים "דער הייליגער ריז'ינער", מנהיגם של אלפים ורבבות ברחבי רוסיה, ומאוחר יותר בגלילות בוקבינה וגליציה. גדולי עולם החסידות בדורו (אף אלו שהיו מבוגרים ממנו בעשרות שנים, כדוגמת "האוהב ישראל" מאפטא ואחרים) העריצו אותו בצורה מופלגת, והתבטאו בביטויים נשגבים ומופלאים, שאין להם אח ורע בעולם החסידות, אודות קדושתו ורוממות נשמתו. רבים מגדולי החסידות בדורו אמרו עליו שהוא הוא "צדיק הדור" ושנשמת משיח בן דוד שוכנת בקרבו. הרה"ק רבי אהרן משה מגזע צבי מירושלים, מתלמידי "החוזה" מלובלין, כתב לנכדו רבי צבי אריה מבוטושאן: "תהיה אתה מהקודמים לפניו לרחוץ רגליו ולשתות מימיו, כי השגתי אותו בשנת ת"ר [בחזיון שמימי]... שהוא מלכינו מלך המשיח באמת, והוא נשמת ה"ר ישראל בעש"ט זללה"ה... ואין אתה יודע ערך מעלתו וגדולתו בבית דין הגדול שבירושלים של מעלה, שכולם יראים מלפניו ומבקשים טובתו. ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר בשמים ממעל ובארץ מתחת. ואין כל העולם כולו כדאי לספר בשבחו אפילו כטיפה מן הים הגדול" (מגדל דוד, למברג תרל"ב; קובץ תפארת ישראל, כ, עמ' 19). הגה"ק מקומרנא כותב אודותיו בהקדמה לספרו "היכל הברכה": "הרב הקדוש, איש אלהים, אור מופלא ומכוסה, מוהר"ר ישראל מרוזין, בעת היותי אצלו לקבל אנפי שכינתא [=פני השכינה]... היה יודע ברוח קדשו הכל". הגה"ק רבי אריה ליבוש ליפשיץ אב"ד ווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", כותב עליו בשנת תר"ו: "מאור הגולה, בוצינא קדישא האמיתי, יחיד בדורינו מרוזין, אשר דירתו כעת בק"ק סאדיגערא... אשר תפארת חכמתו נשמע עד להפליא".
הרה"ק מרוז'ין היה בעולם החסידות לסמל של שלימות הדביקות והיראה והביטול להשם יתברך. כל הגיגיו ורעיונותיו היו בעניין הדביקות בהשי"ת, ורבות מאמרותיו שנדפסו עוסקות במעלת הדביקות בהשי"ת. הוא נהג לומר: "אם הייתי יושב אפילו אלף שנים על קעמפא (אינזעל) [אי בודד] ולא היה עמדי אפילו ספר אחד, לא הייתי מסיח דעת אפילו על רגע אחד מהתדבקות בהבורא ברוך הוא" (אביר יעקב, עמ' יג). היה מפורסם בחכמתו ופקחותו ובתפיסתו המהירה. רבים, בהם גם מאנשי האריסטוקרטיה והאצולה הרוסית, צבאו על ביתו ברוז'ין כדי להיעזר בעצותיו המפוכחות בכל שטחי החיים.
הסבא קדישא מרוז'ין היה בנו של הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהביטש (בן הרה"ק רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד הגדול ממעזריטש). התייתם בגיל שש מאביו, והתחנך וגדל אצל אחיו הגדול הרה"ק רבי אברהם מפרוהביטש (פוהרבישצ'ה). בהיותו בן 17 נפטר אחיו הגדול, ומאז החל להנהיג את עדת החסידים. בשנת תקע"ז בקירוב עקר לרוז'ין, עיירה בפלך ז'יטומיר שבאוקראינה, ומני אז דבק שם המקום לשמו. בשנים תקצ"ח-ת"ר, עקב עלילה, ישב קרוב לשנתיים במאסר. בשנת תר"ב התיישב בסדיגורה, פרוור של עיר המחוז טשרנוביץ שבבוקובינה, ושם גדלו מאד השפעתו ופרסומו בעולם היהודי.
רוב תקופת הנהגתו חפפה לתק
כתב-יד, ספר תפלה למשה, פירושים על התהלים, מאת הגה"ק רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל – בעל ה"ישמח משה". כתיבת סופר, עם כ-50 הגהות בכתב-יד קדשו של נכדו ותלמידו האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים אב"ד סיגעט – בעל ה"ייטב לב", אחת מהן חתומה על ידו. [סיגעט, לפני שבט תר"מ 1880].
למעלה ממאה דפים בפורמט גדול, כתובים משני צדיהם (שני טורים בכל עמוד). כתב-יד סופר (יתכן והוא המו"ל רבי משה דוד טייטלבוים), עם כ-50 הגהות בכתב-יד קדשו של בעל ה"ייטב לב". בסיומה של אחת ההגהות מופיעה חתימתו: "נ"ל ייט"ב" [=נראה לי יקותיאל יהודה טייטלבוים] (דף מה/1, ובספר הנדפס, פרק ד פסוק ט).
לפנינו העתקה ראשונה שנעשתה בעת עריכת החיבור "תפילה למשה", שעליה עבר, הגיה ותיקן בעל ה"ייטב לב". ברוב הדפים של העתקה זו הועתקו הפירושים שלא כסדר המזמורים. מעל חלק מהקטעים מופיע הרישום "נעתק", ועל קטעים רבים מופיע הרישום "לא לכתוב". לפנינו עשרות קטעים שלא נדפסו.
ה"ייטב לב" ירש את כל כתבי זקנו ה"ישמח משה" (כתבים שלא היו ערוכים ומוכנים כלל לדפוס) וארגן את העתקתם, סידורם ועריכתם לדפוס, עם הגהותיו והערותיו. בין השנים תר"ט-תרכ"א הוציא לאור את חמשת הכרכים "ישמח משה" על התורה. את מלאכת ההעתקה (מכל הניירות המפוזרים) והעריכה של הספר "תפלה למשה" שלפנינו הטיל ה"ייטב לב" על נכדו הצעיר (בן בתו) רבי משה דוד טייטלבוים, לימים אב"ד לאפאש.
הספר "תפלה למשה" לא נכתב במקור כחיבור שלם בפני עצמו מתחילתו ועד סופו, אלא על גבי ניירות מזדמנים, עליהם כתב המחבר את הרעיונות והחידושים שעלו בדעתו בשעת אמירת תהלים (ראה בהקדמת המו"ל רבי משה דוד טייטלבוים). האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר (בן נינו של המחבר) סיפר, שחלק מפירושי זקנו לתהלים נכתבו על צדם השני של ה"קוויטלאך" שהביאו לו לבקשת ישועה ורחמים (ראה: הרב יוסף משה סופר, "הגאון הקדוש בעל ישמח משה", ברוקלין תשמ"ד, עמ' קס).
הספר נדפס לראשונה בקראקא בשנת תר"מ, עם הקדמה והסכמה קצרה של ה"ייטב לב", והקדמה של נכדו המו"ל רבי משה דוד טייטלבוים. בהקדמותיהם כותבים הסבא והנכד שהכתבים המקוריים היו כתובים בקצרה וברמיזה, ושבמקומות רבים היו צריכים משפטי קישור ופענוח המקורות. על פי המסופר בהקדמותיהם, כל אלו נעשו על ידי ה"ייטב לב". הספר נדפס בשנית, עם הוספות מכתב-יד המחבר, בסוואליווע בשנת תרס"ז, עם הקדמה נוספת של המו"ל רבי משה דוד. מאז נדפס הספר פעמים נוספות. מעיון בכתב-היד שלפנינו רואים את גודל העריכה והמעורבות של ה"ייטב לב" בחיבורו של זקנו ה"ישמח משה".
[4], נב, נב-נו, נט-צג דף (דפים לא רצופים בחלקם. סך הכל 105 דפים, 210 עמודים כתובים). 42 ס"מ. מצב משתנה בין הדפים, מרביתם במצב טוב. קרעים גדולים ב-19 דפים, עם פגיעה משמעותית בטקסט. בלאי, כתמי רטיבות רבים.
----------------------------------------------- -----------------------------------------
הגאון הקדוש רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל (תקי"ט-תר"א), אבי שושלות אדמו"רי סיגעט וסאטמר ועוד שושלות חסידיות חשובות. נודע מצעירותו לגאון מופלג, ואף זכה בימי נעוריו לבקר בהיכלו של הגר"א בווילנא ולשוחח עמו בלימוד (הרב יוסף משה סופר, הגאון הקדוש בעל ישמח משה, ברוקלין תשמ"ד, עמ' כה-כו). כיהן ברבנות בשיניווא ובאוהעל. התקרב לחסידות בגיל מבוגר, והיה מתלמידי ה"חוזה מלובלין" וה"אוהב ישראל" הרב מאפטא. משנת תקס"ח, בה נבחר לרב באוהעל, הפיץ את החסידות בארצות הונגריה. התפרסם בדורו למקובל אלוקי ופועל ישועות, ועסק הרבה בנתינת קמיעות. מספריו: שו"ת "השיב משה" בהלכה, "ישמח משה" על תנ"ך ו"תפלה למשה" על תהלים.
האדמו"ר הקדוש רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים (תקס"ח-תרמ"ג), בן רבי אלעזר ניסן טייטלבוים אב"ד סיגעט, וחתן רבי משה דוד אשכנזי – הרב מטולטשווא שעלה לצפת. תלמידו המובהק של אבי-אביו האדמו"ר בעל "ישמח משה" רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל, אשר היה מקרבו ביותר וגילה לו גילויים שמימיים מדברים שהתגלו אליו ברוח הקודש. היה גם מתלמידיו של האדמו"ר רבי אשר ישעיה מרופשיץ. בשנת תקצ"ג (בהיותו כבן 25) נתמנה לרב בסטרופקוב, ולאחר פטירת סבו הגדול נתקבל לעלות על מקומו כאב"ד אוהעל. לאחר מכן התמנה לרבנות בגורליץ ולאחר מכן בדרוהוביטש. בשנת תרי"ח עבר לכהן ברבנות סיגעט בירת מחוז מארמארוש והקים ישיבה גדולה, בה למדו בתקופת פריחתה כמאתיים תלמידים. בין תלמידיו שם נודע הגאון רבי שלמה ליב טאבאק בעל "ערך שי" וראב"ד סיגעט. נכדו מעיד כי "היה להם לאב הרחמן ונשאם על כתפיו כאשר ישא האומן את היונק, והשגיח עליהם בפרטיות שילמדו תורה בקדושה ובטהרה". מסיגעט נתפרסם שמו על פני כל הארץ, ואלפי חסידים נהרו אל העיר, ליטול ממנו עצה ותבונה, להתברך ולהיוושע מפיו. נודע בקדושתו הרבה ונכדו האדמו"ר רבי יואל מסאטמר העיד עליו שמעולם לא פגם בקדושתו. סיפורי מופת רבים מסופרים אודותיו, בהם דברי פלא שהתגלו לו ב"רוח הקודש" ובחכמתו המופלאה. מקובל היה בדורו כמי שיודע את מחשבות העומדים מולו, וסיפורים מופלאים התפרסמו אודות כך. על מצבתו נכתב: "הרב המפורסם שמו נודע בשערים, העמיד תלמידים הגונים וישרים, השאיר אחריו חיבורים יקרים". נודע בספריו: ספר ספר ייטב פנים על המועדים, ספר רב טוב על התורה ושו"ת אבני צדק.
דף כתב-יד, חידושי אגדה, מאת הגה"ק רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל – בעל ה"ישמח משה". כתיבת סופר. עם הגהות בכתב-ידו של נכדו ותלמידו האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים אב"ד סיגעט – בעל ה"ייטב לב". [ההגהות נכתבו בין השנים תרי"א-תרמ"ג 1851-1883].
דף בפורמט גדול, כתוב משני צדיו (שני טורים בעמוד), העתקה לצורך הדפסה מתוך חידושיו באגדה של בעל ה"ישמח משה". בהם שני חידושים שנתגלו לו בחלום וחידוש על מסכת שבת שלא הופיע בדפוס. עם שתי הגהות בכתב יד קדשו של נכדו בעל ה"ייטב לב". בראש העמוד הראשון נכתב: "לקוטים".
בעמוד השני, בטור השמאלי, הועתק חלום שכתב ה"ישמח משה": "נתגלה לי בחלום שמצוה גדולה לקרב הרחוקים, ר"ל [=רצה לומר] בביאורים על הפליאות...", כלומר, שיש מצוה גדולה לבאר מדרשי פליאה ומדרשים מוקשים ורחוקים מהבנה. בהמשך הוא מוסיף לכתוב בעניין באריכות. בסוף העמוד לאחר העתקת החלום, כותב ה"ייטב לב" בכתב-יד קדשו: "א"ה [=אמר המסדר] כבר העתקתי זה בס'[דר] משפטים, קודם ד"ה [=דבור המתחיל] 'פליאה גדולה', אלא שנחסר שם כמה תיבות בטעות הדפוס, ע"כ אמרתי להעתיקו פה בשלימותו לבל יחסר המזג".
תוכן החלום נדפס בספר "ישמח משה", בפרשת משפטים (דף נה/2, מהדורת למברג תרי"א), אך בכמה שינויי נוסח (כפי שכותב נכדו ה"ייטב לב"). בספר הנדפס, לפני החלום, כותב ה"ייטב לב": "אמר המסדר ראיתי להעתיק פה מה ששמעתי מפי קדשו, וכן נמצא בכתב-יד". דברי החלום והפתיחה שבספר הנדפס נדפסו במהדורות ספר "ישמח משה", וכן בעשרות ספרים שהעתיקו את החלום הנ"ל, על פי הנוסח המשובש, ולא כפי הנוסח המתוקן שלפנינו. כפי הנראה גם דבריו של ה"ייטב לב", אודות חלום זה, הכתובים בדף שלפנינו, לא נדפסו מעולם.
בעמוד הראשון, בטור הימני, הועתק חלום נוסף שכתב ה"ישמח משה", "ביום ב' ר"ח [=ראש חודש] אייר תקנואו [=תקנ"ו] לפ"ק, נרדמתי על הספר ונתגלה לי...". מעל קטע זה מופיע רישום, כפי הנראה אף הוא בכתב-יד קדשו של ה"ייטב לב": "א"ה [=אמר המסדר] הנה מקום אתי להעתיק כאן מה שמצאתי בכת"י קדשו של אאזמ"ו המחבר זצוק"ל הנאות לעניין זה, וזה לשונו".
חלום זה ודברי הפתיחה שלפניו נדפסו בספר "ישמח משה", בפרשת ויצא (דף עב/1, מהדורת למברג תר"ט), אך בשינויי נוסח. בנדפס נכתב: "ב' דר"ח אדר", ובדף שלפנינו נכתב: "אייר". בנדפס נכתב: "נרדמתי על הספ'", ויש שפענחו בטעות: "על הספה", ובדף שלפנינו נכתב: "על הספר".
בעמוד הראשון, בטור השמאלי, מופיע חידוש המתחיל במילים "במס' שבת". כפי הנראה, חידוש זה לא נדפס.
בכתבי ה"ישמח משה" מופיעים חידושים מופלאים רבים שהתגלו לו בחלום. על כך כותב בן נינו רבי משה דוד טייטלבוים אב"ד לאפאש בספרו "תהלה למשה": "חזיונותיו וחלומותיו היו נפלאים, ואמר כי חלומותיו המה כענין נבואה, וכמה פעמים דרש דרש משה בחלומו דברים חריפים ושנונים".
האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם אב"ד שינובה שמע עדות מעניינת מפיו של ה"ישמח משה" בנוגע לביאור מדרשי פליאה. לדבריו, היה מצטער פעמים רבות שאולי ביאוריו החריפים למדרשים מוקשים "אינו תורת אמת ח"ו", ושמא לא לכך התכוונו במדרש. על כך "נתגלה לו מן השמים בחלום, כי אם אומרים בשכל הישר וצח... אז גם אם אינו אמת בזה מקודם... שלא היתה כונת בעל המימרא בזה, עם כל זה נעשה עתה בשמים אמת". עדות זו מובאת בספרו של האדמו"ר בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש, "דברי תורה" (מהדורא שתיתאה, אות לו), שם הוסיף שרבים חשבו שמדובר באותו החלום שהועתק בכתב-היד שלפנינו (בעמוד השני).
ה"ייטב לב" ירש את כל כתבי זקנו ה"ישמח משה", כתבים שלא היו ערוכים ומוכנים לדפוס, והוא זה שהתחיל לארגן את העתקתם, סידורם ועריכתם לדפוס, עם הגהותיו והערותיו. בין השנים תר"ט-תרכ"א הוציא לאור את חמשת הכרכים "ישמח משה" על התורה. על שאר כתבי זקנו הפקיד את חתנו רבי ישראל יעקב יוקל טייטלבוים אב"ד גורליץ, ואת נכדו רבי משה דוד אב"ד לאפאש, שיערכו וידפיסו אותם.
[1] דף. 42 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. נזקי עש בראש הדף, עם פגיעה בטקסט.
----------------------------------------------- ---------------------------------
הגאון הקדוש רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל (תקי"ט-תר"א), אבי שושלות אדמו"רי סיגעט וסאטמר ועוד שושלות חסידיות חשובות. נודע מצעירותו לגאון מופלג, ואף זכה בימי נעוריו לבקר בהיכלו של הגר"א בווילנא ולשוחח עמו בלימוד (הרב יוסף משה סופר, הגאון הקדוש בעל ישמח משה, ברוקלין תשמ"ד, עמ' כה-כו). כיהן ברבנות בשיניווא ובאוהעל. התקרב לחסידות בגיל מבוגר, והיה מתלמידי ה"חוזה מלובלין" וה"אוהב ישראל" הרב מאפטא. משנת תקס"ח, בה נבחר לרב באוהעל, הפיץ את החסידות בארצות הונגריה. התפרסם בדורו למקובל אלוקי ופועל ישועות, ועסק הרבה בנתינת קמיעות. מספריו: שו"ת "השיב משה" בהלכה, "ישמח משה" על תנ"ך ו"תפלה למשה" על תהלים.
האדמו"ר הקדוש רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים (תקס"ח-תרמ"ג), בן רבי אלעזר ניסן טייטלבוים אב"ד סיגעט, וחתן רבי משה דוד אשכנזי – הרב מטולטשווא שעלה לצפת. תלמידו המובהק של אבי-אביו האדמו"ר בעל "ישמח משה" רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל, אשר היה מקרבו ביותר וגילה לו גילויים שמימיים מדברים שהתגלו אליו ברוח הקודש. היה גם מתלמידיו של האדמו"ר רבי אשר ישעיה מרופשיץ. בשנת תקצ"ג (בהיותו כבן 25) נתמנה לרב בסטרופקוב, ולאחר פטירת סבו הגדול נתקבל לעלות על מקומו כאב"ד אוהעל. לאחר מכן התמנה לרבנות בגורליץ ולאחר מכן בדרוהוביטש. בשנת תרי"ח עבר לכהן ברבנות סיגעט בירת מחוז מארמארוש והקים ישיבה גדולה, בה למדו בתקופת פריחתה כמאתיים תלמידים. בין תלמידיו שם נודע הגאון רבי שלמה ליב טאבאק בעל "ערך שי" וראב"ד סיגעט. נכדו מעיד כי "היה להם לאב הרחמן ונשאם על כתפיו כאשר ישא האומן את היונק, והשגיח עליהם בפרטיות שילמדו תורה בקדושה ובטהרה". מסיגעט נתפרסם שמו על פני כל הארץ, ואלפי חסידים נהרו אל העיר, ליטול ממנו עצה ותבונה, להתברך ולהיוושע מפיו. נודע בקדושתו הרבה ונכדו האדמו"ר רבי יואל מסאטמר העיד עליו שמעולם לא פגם בקדושתו. סיפורי מופת רבים מסופרים אודותיו, בהם דברי פלא שהתגלו לו ב"רוח הקודש" ובחכמתו המופלאה. מקובל היה בדורו כמי שיודע את מחשבות העומדים מולו, וסיפורים מופלאים התפרסמו אודות כך. על מצבתו נכתב: "הרב המפורסם שמו נודע בשערים, העמיד תלמידים הגונים וישרים, השאיר אחריו חיבורים יקרים". נודע בספריו: ספר ספר ייטב פנים על המועדים, ספר רב טוב על התורה ושו"ת אבני צדק.
פריט 131 טור חושן משפט, שני חלקים – פרנקפורט דמיין, תע"ו – העותק של ה"ישמח משה" – הגהות בכתב-יד קדשו
שני חלקים בשני כרכים. מהדורה ראשונה של דרישה ופרישה לחלק חושן משפט.
העותק של הגה"ק רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל, בעל ה"ישמח משה", עם הגהות בכתב-יד קדשו.
בכרך הראשון, בדף המגן שלפני השער, רישום המעיד על כך שהספר היה שייך בעבר לבעל ה"ישמח משה": "הספר הזו אשר הי' שייך להגאון הגדול החריף הקדוש החסיד המפורסי' מו"ה משה טייטעלבוים זצ"ל, שייך כעת להרב החריף והבקי, משנתו זך ונקי, צדיק נשגב, המופלג הנגיד והמפור' מו"ה משה נ"י אין באטיאן יע"א" (חתימה של "הק' משה בהר"ש ז"ל מבאטיאן" בדף השער של כרך זה).
בסימן א' מופיעות ארבע הגהות קצרות, על דברי הב"ח והדרישה, בכתב-יד קדשו של הגה"ק רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל, בעל ה"ישמח משה".
בשערי שני הכרכים רישומי בעלות משנת תק"ד, מאת "הכותב הקטן ישראל בן הר"ר קאפיל גערבר ז"ל ממנהיים" (מכאן ששני הכרכים הגיעו מאותו מקור, ומסתבר שגם הכרך השני היה שייך ל"ישמח משה"). רישומי בעלות נוספים בשני הכרכים.
ה"ישמח משה" נהג לכתוב הגהות בשולי הגליונות של ספריו הרבים (ראה: הרב יוסף משה סופר, הגאון הקדוש בעל ישמח משה, ברוקלין תשמ"ד, עמ' קעז-קעח). נכדו האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מעתיק בספרו "ייטב פנים" (מהדורת למברג תרמ"ג, דף קנד/2, אות ד) הגהה שכתב זקנו ה"ישמח משה" בגליון הטור שלו. כמו כן בספרו "ישמח משה" מופיע שהיה לו חיבור בכתב-יד על חושן משפט: "ויתבאר אי"ה בחבורי על חושן משפט סי' רצ"א... עיין שם" (פר' נח, מהדורת למברג תר"ט, דף כה/1).
כרך ראשון: [2], נב, רמב, רמד-רסז דף. חסר דף רמג. כרך שני: [1], קך, קפז דף. 31.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים, כתמי רטיבות. קרעים בדפי השער, עם פגיעה קלה במסגרת השער, משוקמים בהדבקת נייר. קרעים בדפים בודדים, חלקם עם פגיעה בטקסט, משוקמים בהדבקת נייר. קרעים עם חסרון בדפי המגן, משוקמים בחלקם בנייר דבק. ההגהה בדף ד/2 קצוצה. חותמות. כריכות עור חדשות.
לפנינו עותק נאה, בעל שוליים רחבים, עם הגהות בכתב-יד שזוהה ככתב-יד קדשו של האדמו"ר הגה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש.
הגהות אלה, הכתובות בשולי העמודים, בהלכות גזילה וגניבה (בסעיפים ד, טו, דפים קנו/1, קנז/2), הן השלמות של קטעים שלמים שהושמטו על ידי הצנזורה.
בשלושת המהדורות הראשונות של שלחן ערוך הרב לא נגעה יד הצנזורה. רק החל מהמהדורה הרביעית (ווארשא תקצ"ח) החלו הצנזורים "לתקן" ולהשמיט קטעים, ואף סעיפים שלמים, מדברי השלחן ערוך. הצנזורה הקפידה במיוחד על ספרי הלכה שקשורים לחלק חושן משפט (ראה על כך בהרחבה: הרב יהושע מונדשיין, ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן – ביבליוגרפיה, עמ' לו ואילך).
בעותק שלפנינו חזר ה"צמח צדק" והשלים בכתב-יד קדשו את הנוסח המקורי של הסעיפים, העוסקים בענייני מכס, גזל וטעות עכו"ם, כפי שנדפסו במהדורות הראשונות של שלחן ערוך הרב בשלמותם. כמו כן, ישנם כמה סימוני סוגריים בכתב-ידו של ה"צמח צדק", המקיפים מילים שהתווספו על ידי הצנזורה.
הגאון הקדוש רבי מנחם מנדל שניאורסון, בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש (תקמ"ט-תרכ"ו) – האדמו"ר השלישי לשושלת חב"ד. בן-בתו ותלמידו המובהק של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי "בעל התניא", וחתן דודו "האדמו"ר האמצעי" רבי דוב בער שניאוריו. התייתם בגיל שלש מאמו, ומאז גדל והתחנך כבן-אהוב בבית זקנו בעל התניא, וידו לא משה מתוך ידו שנים רבות. לאחר פטירת חותנו "האדמו"ר האמצעי" בשנת תקפ"ח, החל להנהיג את חסידות חב"ד, אותה הנהיג יותר מ-36 שנים.
בתקופת ה"צמח צדק" גדלה חסידות חב"ד עד שנהפכה לעדה הגדולה ביותר בין יהודי רוסיה. מאות-אלפי יהודים ברחבי בלרוס, ליטא ואוקראינה הלכו לאורו של הצמח צדק ודבקו בו בלב ונפש. מלבד כהונתו כאדמו"ר ומורה דרך לחסידים, היה ה"צמח צדק" מגדולי הפוסקים בדורו. השיב תשובות בהלכה לאלפים (כמחצית מהן אבדו בשריפה הגדולה בשנת תרי"ט. התשובות שנותרו נדפסו בסדרת ספרי השו"ת "צמח צדק", הכוללת למעלה מאלף תשובות שנכתבו לרבנים ודיינים מרחבי ארצות מזרח-אירופה). ה"צמח צדק" גם פרסם את תורת זקנו הגדול בעל התניא, הן באלפי מאמריו שבעל-פה והן בכתיבתו הענפה – בהלכה, בחסידות ובקבלה. הספרים שערך והוציא לאור האדמו"ר ה"צמח צדק" – "תורה אור" ו"לקוטי תורה", סבלו הרבה מידה של הצנזורה הרוסית, ועשרות קטעים הושמטו וצונזרו מהנוסח המקורי שלהם. הקטעים המצונזרים הועתקו על ידי תלמידי ה"צמח צדק" ב"ביכלאך" שלהם, וכן על שולי גליונות עותקי הספרים שלהם. חלק מהם נדפסו במהדורות החדשות של "תורה אור" ו"לקוטי תורה", במדורי ההוספות. ידוע על כרכי "לקוטי תורה" שהיו ברשותו של רבי אליהו יוסף ריבלין, בעל "אהלי יוסף", מחשובי תלמידיו של ה"צמח צדק", ושוליהם מלאים בהעתקות מכתב-ידו של רבו ה"צמח צדק", בהן השמטות צנזורה שעדיין לא נדפסו (ראה הרב יהושע מונדשיין, המסע האחרון, עמ' 143-140, ובהערות).
בעל ה"צמח צדק" היה הדמות הסמכותית לכל ענייני הכלל והפרט של הציבור היהודי במדינות רייסין (רוסיה הלבנה, בלרוס) – "כל שדוך, כל גט, כל מסחר, אך על ידו נגמר. כל ריב עדיו הביאו למשפט. בלי הסכמתו לא לקחה כל עדה רב או שו"ב... כל צרכי בני ישראל היו גלוים וידועים לפניו, משאם ומתנם, חיי משפחתם וחיי חברתם, והוא היה כרוח החיה בכל אפני מעשיהם. הוא היה הקשר אשר על ידו נתקשרו לב רבבות הסרים למשמעתו, והוא נטע בקרבם אהבה אחוה ושלום" (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ – אז"ר, "תולדות משפחת שניאורזאהן", ספר האסיף, תרמ"ט, עמ' 166). בשנת תר"ג שהה חצי שנה בפטרבורג עיר הבירה, יחד עם הגאון רבי איצלה מוואלוז'ין, לצורך אספות ועידה שנערכו מטעם הממשלה הצארית, בהן הוכרעו עניינים ציבוריים גורליים רבים שנגעו ליהודי רוסיה. במהלך האספות עמד בתוקף ובמסירות נפש נגד תכניות המשכילים שחפצו לשנות את סדרי הלימוד והחינוך היהודי.
האדמו"ר ה"צמח צדק" התפרסם בזמנו כאיש אלוקים קדוש, בעל רוח-הקודש ו"פועל ישועות" אשר תפילותיו וברכותיו לא שבו ריקם. נודעו עליו סיפורי-פלא של גילויי רוח הקודש, כאשר בעיניו הצופיות ידע לכוון נשים עגונות כיצד למצוא את בעליהן, חיים או מתים, וע"י כך להתירן מכבלי עגינותן. כמה מסיפורי-פלא אלו נכתבו סמוך לאחר פטירתו ע"י תלמידו רבי יעקב קאדניר בסוף ספרו "ספורים נוראים" (למברג, תרל"ה).
[1], קלג-קסז דף. 22.5 ס"מ. שוליים רחבים. מצב טוב. ההגהות נקצצו מעט בשוליהן ומספר מילים נפגעו. כתמים. חותמת. כריכה חדשה.
לפנינו חמשה דפים (עוקבים), כתובים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר המחבר, בכתיבה אוטוגרפית עם תיקונים ומחיקות בגוף הטקסט. הדפים מכילים את שלושת פירושי האדמו"ר לרוב פרק ה' של מסכת מעשר שני (הפרק האחרון של המסכת), בסידור טיפוגרפי של הפירושים זה לצד זה בטורים מקבילים. בראשי הטורים מופיעות כותרות עם שמות הפירושים: "ע"ע" [=עצי עדן], "מ' ארג" [=מעשה ארג], "פ"ז" [=פני זקן"].
האדמו"ר מקומרנא חיבר שלושה פירושים על המשניות: פירוש "עצי עדן" המקיף כמעט את כל ששת סדרי המשנה (מסתיים באמצע מסכת "אהלות") וכולל תמצות מקוצר של מפרשי המשנה (מחולק לשני ביאורים: "עץ החיים" ו"עץ הדעת" על פי תורת הסוד); ושני פירושים נוספים לסדרי זרעים וטהרות: פירוש "מעשה ארג" על התלמוד ירושלמי והתוספתא הקשורים למשניות; ופירוש "פני זקן", ובו המסקנות ההלכתיות של המשנה על פי דעת הרמב"ם. הפירושים נדפסו לראשונה בלמברג בשנים תרכ"א-תרכ"ב (ראה פריט 13), וכוללים ביאורים ורמזים למשנה ולהלכותיה על פי סודות הקבלה.
בדף הראשון שלפנינו מחשב המחבר את "קץ הגאולה" לשנת תר"ס: "והקץ הגאולה מאוחרת שבזהר איננו שנת ת"ר כמו שטעו... [אלא] הוא ת"ר ושתין... הוא שנת סתר [=תר"ס] עת קץ אמיתי... ואנחנו מחכים בכל יום שיבא. ויש בזהר רמז על שנת תר"ל ג"כ [=גם כן], ואין להאריך בזה". גם בחיבוריו הנוספים כותב המחבר אודות "קץ" זה של שנת תר"ס (ראה חומר מצורף).
בדף האחרון כותב המחבר: "וסיימתי ביום רביעי לחנוכה, אכתוב פרפרת אחת לכבוד היום", והוא מאריך בסוד החנוכה על פי קבלה וחסידות.
שינויים קלים מהספר הנדפס. בפירוש "פני זקן" (פרק ה' סוף משנה ו') מופיעה בכתב-היד שורה שלמה שנשמטה מהדפוס מחמת "טעות הדומות" (דף נח/1 בספר המודפס, ראה חומר מצורף).
האדמו"ר המקובל האלוקי רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין אב"ד זידיטשוב וקומרנא (תקס"ו-תרל"ד), מגדולי מעתיקי השמועה של תורת הבעש"ט. בן-אחיו ותלמידו המובהק של "שר בית הזהר" האדמו"ר רבי צבי הירש מזידיטשוב. חביב היה על גדולי החסידות: "החוזה מלובלין" (שהיה אף שדכנו), הרב מאפטא, רבי משה צבי מסווראן, דודו רבי משה מסאמבור, רבי ישראל מרוזין ועוד. מחבר ספרי חסידות וקבלה רבים, ובהם גם את הפירוש "היכל הברכה" על חמשה חומשי תורה, על פי סודות האר"י והבעש"ט. חומשי "היכל הברכה" הנם מספרי היסוד של ההגות החסידית ותורת הקבלה. חביבות מיוחדת הייתה לחיבוריו אצל אדמו"רים מכל החוגים (בית זידיטשוב, ה"דברי חיים" וצאצאיו, ה"צמח צדק" מליובוויטש ועוד) ששיבחו את מעלת וקדושת דברי הסוד שבפירושיו.
[5] דף (עשרה עמודים כתובים). 24.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קרעים קלים בשוליים הימניים, ללא פגיעה בטקסט.
האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי (חנוכה ת"ר-אלול תרס"ג), בנו של רבי משולם זושא מטלומטש וחתנו הגדול של בעל ה"דברי חיים" מצאנז. נתייתם בילדותו מאמו ונתגדל בבית אבי-אמו האדמו"ר רבי יעקב ישראל טברסקי מטשרקאס. הצטיין מילדותו בכשרונותיו וביראתו הקודמת לחכמתו. גאון מופלג בהלכה וחכמת הנסתר, איש קדוש מורם מעם. חותנו ה"דברי חיים" העיד עליו כי הוא לומד "תורה לשמה". בשנת תרכ"ג מונה ע"י סבו שעבר לטשרקאס, לאדמו"ר ורב בעיר הורוניסטייפול, ולשם החלו נוהרים חסידים רבים. בשנת תרל"ו, לאחר פטירת סבו, גבר מספר החסידים הנוהרים לבית מדרשו ושמו נודע לאחד מגדולי האדמו"רים ברוסיה.
היה מפורסם גם לאחד מגדולי ההוראה בדורו, ועמד בקשרי שו"ת עם גדולי הרבנים בארצו ובארצות אחרות [ה"שואל ומשיב", מהרי"ל דיסקין, רבי חיים ברלין ועוד]. מספריו: שו"ת "עמק שאלה", "תורי זהב" על דיני ריבית, "עמק החכמה" דרוש ופלפול בהלכה ובחסידות. "כד הזהב" בענייני קבלה [ספר שנותר בכתב-יד והושחת בידי פורעים באחד הפוגרומים באוקראינה].
[1] דף, כתוב משני צידיו. 21 ס"מ. מצב טוב. קרעים קלים בשוליים (עם פגיעה בטקסט ההוספות בגליון).
עותק עם שוליים רחבים. העותק של הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל "נודע ביהודה", עם הגהה בכתב-יד קדשו.
בתוך איור השער נכתב שמו (בכתב-ידו?): "יחזקאל לנדא Ezeckiel Landau". בראש השער – רישום בעלות בכתב-יד בנו: "שייך לאדוני אבי מ"ו הגאון אמתי מו"ה יחזקאל הלוי לנדא נר"ו אב"ד ור"מ פה ק"ק פראג". בדף האחרון (דף פב/1) רישום נוסף, בכתיבה שונה: "שייך להרב המאור הגדול המפורסים מה"ו יחזקאל סגל לנדא אב"ד ור"מ דק"ק פראג". בדפי המגן רישומים נוספים רבים – בעברית ובגרמנית – המעידים שהספר היה שייך לרבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג.
בדף לא/1 הגהה ארוכה ונאה בכתב-יד קדשו של ה"נודע ביהודה", המתייחס לקטע מתשובה כז, העוסקת בעניין שיעור גודל הגריס (ראה על כך להלן). ככל הנראה, הגהה זו לא נדפסה.
רבינו יחזקאל הלוי סגל לנדא (תע"ד-תקנ"ג), מגדולי עמודי ההוראה שבכל הדורות אשר כל בית ישראל נשען עליו. מגיל צעיר נודע כאחד מגדולי גאוני דורו. מגיל 13 עד גיל 30, דר בעיר ברודי, שהיתה אחד ממרכזי התורה הגדולים שבאותו הדור. בה היה הקלויז המפורסם של "נסיכי אדם, רבנים מופלגים, חכמי תעודה דקלויז רבתא, קדושי דק"ק בראד", שנודעו לתהילה בלימוד הנגלה והנסתר, בפירושי הש"ס ובפסקי הלכות, ובחיבורי הקבלה המפורסמים שיצאו מתחת ידם. בברודי כיהן כ-10 שנים כאב"ד באחד מארבעת בתי הדין שהיו בה. בתקופת מגוריו בברודי התיידד עם חכמי הקלויז המפורסמים, בהם רבי חיים צאנזיר ורבי גרשון מקיטוב (גיסו של הבעש"ט). בשנים ההן למד את כתבי האר"י בחברותא עם ר"ח צאנזיר, גדול יושבי ה"קלויז".
בשנת תק"ה בערך עבר לכהן ברבנות העיר יאמפלא (ימפולי Jampol), ובשנת תקי"ד (1754) עלה לכהן ברבנות העיר הגדולה פראג וגלילותיה. בשבתו בפראג הנהיג את נשיאותו ברמה, והתפרסם כאחד מגדולי מנהיגי הדור. בפראג הקים ישיבה גדולה שבה העמיד אלפי תלמידים, מהם רבים מגדולי אותו הדור (תלמידו הנודע רבי אלעזר פלקלס בעל "תשובה מאהבה", כותב עליו בהספדו: "העמיד כמה אלפים תלמידים בעולם, מהם כמה מאות מורי הוראות בישראל ויושבי כסאות למשפט". עולת החודש השלישי, יז, דף פה ע"א). שאלות לאלפים נשלחו אליו ממקומות מרוחקים ביותר. כ-850 מתשובותיו נדפסו בספריו נודע ביהודה. ספריו שנדפסו בחייו, "שו"ת נודע ביהודה – מהדורא קמא", וחידושי צל"ח על מסכתות פסחים וברכות, הוציאו לו שם עולם כבר בחייו [בספרו נודע ביהודה – מהדורא תניינא (שנדפס לאחר פטירתו, פראג, תקע"א) נדפסו תשובות ממנו לעשרות ומאות, על קושיות שנשלחו אליו ממחוזות שונים, על ספרו הראשון].
החיד"א בספרו "שם הגדולים" כותב על הספר "נודע ביהודה": "תשובותיו מיוסדות על אדני הפלפול והסברא חריפות ובקיאות, והרביץ תורה בישראל בספריו ותלמידיו... החכם בחכמתו יכיר מספריו כי רב הוא ומופלא מגדולי הדור, גאון עז תהלות ישראל וגדול כבודו...". הנודע ביהודה כותב באחת מתשובותיו, על אחד מחידושיו שחידש: "ולדעתי כיוונתי בזה דבר אמיתי בתורת משה" (אבן העזר, מהדורא תניינא, סימן כג, ב). על תשובה זו כותב בעל ה"חתם סופר" באחת מתשובותיו (ח"ב, אבה"ע, סימן צה): "ודבר אלקים בפיו, אמת".
מחבר הספר, רבי יונה לאנדסופר (תל"ח-תע"ג), מגדולי חכמי פראג בדור שלפני ה"נודע ביהודה". נפטר בדמי ימיו – בגיל 34. ספר השו"ת שלפנינו היה ראשון חיבוריו שנדפס. בראש הספר – הסכמה ארוכה מאת ה"נודע ביהודה" וחכמי פראג, והסכמות נוספות. בצוואתו הזהיר רבי יונה שידפיסו את הספר בעילום שמו, ואכן שמו אינו מופיע בשער ובהקדמה, אך ה"נודע ביהודה" מגלה את שמו בהסכמתו: "ואף שהעלים המחבר מרוב ענוותנותו את שמו... ניכר לי שהוא חד מן חכמי הראשונים... ה"ה הרב הגאון המפורסים החסיד מוהר"ר יונה לאנד סופר...".
תשובה כז, עליה כתב ה"נודע ביהודה" את הגהתו בעותק שלפנינו, היא אחת מתשובותיו הנודעות של ה"מעיל צדקה", שהיה הראשון שחישב את גודל הגריס הנדרש להלכות נדה. בתשובה זו מופיעים כמה שרטוטים, ביניהם שרטוטים של גודל הגריס לפי חישובו של ה"מעיל צדקה" – בגודל אמיתי שניתן לסמוך עליו להלכה. שיטתו של ה"מעיל צדקה" בחישוב הגריס התקבלה על ידי רוב גדולי הפוסקים. החתם סופר כותב על כך: "וכמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחריו ומצאתי שיעורו נאמן". גם ה"נודע ביהודה" הסכים אתו הלכה למעשה, כפי שכתב בשמו תלמידו בעל ה"תשובה מאהבה" (חלק ג', סימן שסה). בסיום תשובתו (שם) כותב ה"תשובה מאהבה": "וכדאי הרב החסיד בעל מעיל צדקה לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק".
[6], פב דף. 26.5 ס"מ. שוליים רחבים. מצב טוב. כתמים. קרעים בדפי המגן ובמספר דפים נוספים. קרע משוקם בשוליים התחתונים של דף השער, ללא פגיעה בטקסט. נקב בשוליים העליונים של כל הדפים, ללא פגיעה בטקסט. חותמות. כריכת עור חדשה.
בדפי הספר שלוש הגהות בכתב-ידו של הגאון רבי יעקב עמדין – היעב"ץ, המזכיר את דבריו בחיבורו שו"ת שאילת יעב"ץ ובסידורו 'עמודי שמים'.
בסוף סימן פה (דף עה/1) מזכיר רבי יעקב עמדין בהגהתו את מה שכתב בשו"ת שאילת יעב"ץ סימן לג: "במ"כ [במחילת כבודו] אשתמיטו מניה דוכתין סגיאין [נשמטו ממנו מקומות רבים] כמ"ש בס"ד בש"י [=כמו שכתבתי בסייעתא דשמיא בשאילת יעב"ץ] ס' ל"ג ---" – הערה זו של היעב"ץ נכתבה באריכות בשו"ת שאילת יעב"ץ, סוף סימן לג, שם הוא מתבטא על גדולת חכמתו של הרמ"ע מפאנו, אך גם מזכיר כמה מקומות שבהם נעלמו ממנו סוגיות מפורשות. בתוך הדברים כותב היעב"ץ (ד"ה "ותוקף גדולת חכמתו"): "...גם בספר תשובותיו, זה ימים רבים שראיתים ובקוראי בהם ואמצא שנים שלשה גרגרים המה נפלאו ממני, ושלא להאריך יותר כעת לא ארשום אותם כאן, כ"א [=כי אם] אחת בלבד...". היעב"ץ מאריך שם לבאר את השגתו על הדברים שכתב הרמ"ע מפאנו לפנינו בסוף סימן פה (ראה חומר מצורף).
מלבד זאת, מופיעות בספר שלפנינו עוד שתי הגהות של היעב"ץ, ויתכן כי הן ה"גרגרים" האחרים הנזכרים בתשובתו: בסימן קיג (דף קיד/2) כותב הרמ"ע לאסור לנענע גופו בעת התפילה, ועל כך כותב היעב"ץ בהגהה בכתב-ידו: "עמ"ש [=עיין מה שכתבתי] בס"ד בהקדמת בית אל", ואכן בהקדמת "סולם בית אל" לסידורו "עמודי שמים" (דף כט, במהדורת אלטונה) כותב היעב"ץ באריכות נגד דברי הרמ"ע הללו: "תנועת הגוף בתפלה. הרמ"ע ז"ל בתשו' סקי"ג אסרה, ולענ"ד אינו מוכרע...". בסוף תשובה לז (דף לז/1) מעיר היעב"ץ בקצרה על דבריו של הרמ"ע: "עדיין צ"ע".
מספר תיקונים בודדים (יתכן ואף הם בכת"י היעב"ץ).
רישום בשער בכתיבה איטלקית: "פ' ב' ה' [=פירש בעל הספר] מלות כללות לגנאי על עכו"ם לא על הנוצרי'[ם] נדפסו" (ראה: בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי וניציאה, עמ' 192, שרישום זה, המופיע במספר ספרים, נכתב על ידי צנזור מומר). לצד רישום זה – רישום נוסף באיטלקית. בשולי השער – חתימת צנזור באיטלקית. חותמות עתיקות של "ר' משה בר"ש פרענקל".
הגאון רבי יעקב ישראל עֶמְדִין – היעב"ץ (תנ"ח-תקל"ו), בנו הגדול של הגאון רבי צבי אשכנזי בעל "חכם צבי". גאון מופלג בכל חלקי התורה, מגדולי דורו דור דעה, אשר נחשב כאחד מגדולי האחרונים. קנאי מפורסם שלחם במסירות נפש נגד השבתאות וה"פרנקיסטים" [כאשר חשד ברבינו יהונתן אייבשיץ, כי נתפס לשבתאות, לא היסס לפתוח ב"מלחמת עולם" נגד גאון מפורסם ומקובל, וקונטרסים בעד ונגד רבינו יהונתן הרעישו את כל העולם היהודי בשעתו]. היעב"ץ חיבר עשרות חיבורים, ועסק בעצמו במלאכת הדפסתם בבית דפוסו הפרטי, שהקים בביתו בעיר אלטונה. חיבוריו בהלכה ספר "מור וקציעה" ושו"ת "שאילת יעב"ץ", פסקיו בסידור "עמודי שמים" וחיבורו "לחם שמים" על המשניות, מוזכרים רבות בספרי הפוסקים. בנוסף, נהג רבי יעקב עמדין לכתוב הגהות בספרים שלמד. הגהותיו על גליונות ספרי התלמוד שלו נדפסו במהדורת ש"ס ווילנא.
[1], ב-[ק]מג דף. 20 ס"מ בקירוב. נייר איכותי ובהיר. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. קרע עם חסרון בדף השער, עם פגיעה קלה במסגרת, משוקם בהדבקת נייר ישן. רישומים, חותמות. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי ספרי יסוד, מס' 298.
בגליונות הספר מאות הגהות, קצרות וארוכות, בכתב ידו הנאה והאופייני של הגאון רבי שמחה מדעסוי. חלק מהגהות אלו נעתקו ונדפסו במהדורת ש"ס ווילנא, שנדפסה בשנים תר"מ-תרמ"ו, ובכל מאות מהדורות הש"ס שנדפסו עפ"י מהדורת ש"ס ווילנא. בהגהותיו אלו הוא דן רבות בדברי המהרש"א, המהרש"ל והמהר"ם. במקומות רבים הוא רק מציין בקצרה: "מהרש"א", "מהר"ם", "רש"ל". הוא מזכיר גם את הגהותיו על הר"ן ומציין להגהותיו על מסכתות אחרות.
הגאון רבי שמחה [אשכנזי-הלברשטאם] מדעסוי, מגדולי הדור הנודעים במחצית השניה של המאה ה-18. אחד מחמשת בניו המפורסמים של הגאון הנודע בדורו רב-רבנן רבי צבי הירש חריף אב"ד הלברשטט בעל "עטרת צבי", "תפארת צבי" ועוד. רבנותו הראשונה היתה בעיר לענטשנא בשנת תקט"ו, וכבר באותן שנים נמנה על גדולי רבני הדור. בשנת תקכ"א, משעבר אביו הגרצ"ה לכהן כרבה של הנובר, עלה בנו רבי שמחה לכהן על מקומו כרבה של סקאל, ובשנת תקכ"ח כשעזב הגאון רבי דוד ברלין את רבנות דעסוי ועבר לכהן כרבן של קהילות אה"ו, נקרא רבי שמחה למלא מקומו ברבנות דעסוי. על שמה התפרסם שמו לדורות – רבי שמחה מדעסוי. היה מן השורה הראשונה של גדולי הדור ומרביצי התורה בדורו, וחתימתו בין גדולי הדור מצויה בהסכמות לספרים רבים שנדפסו בימיו. הגהותיו על הש"ס נדפסו מכתב ידו במהדורת ש"ס וילנא (תר"מ-תרמ"ו), ודבריו בהגהות אלו הובאו רבות בספרי האחרונים.
מצאצאיו: הגאון רבי מרדכי הלברשטאם אב"ד קומרנא [סבו של החוקר הידוע שזח"ה – רבי שלמה זלמן חיים הלברשטאם מביליץ]. השם "שמחה הלברשטאם" מצוי אף במשפחת אדמו"רי בית צאנז – המיוחסת אף היא לאותה משפחת הלברשטאם, שכן האדמו"ר בעל "דברי חיים" מצאנז, היה מצאצאי הגאון רבי נפתלי הירץ הלברשטאם אב"ד דובנא, אחיו של רבי שמחה אב"ד דעסוי.
[1], ב-צג; א-[כח] דף. 33 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. עקבות רטיבות. קרעים ובלאי. הדבקות נייר ישנות. כריכת עור חדשה.
ספר אבן העזר (ראב"ן), פסקי הלכה ופירושים לכמה מסכתות, מאת רבינו אליעזר ב"ר נתן ממגנצא. פראג, ש"ע [1610]. דפוס רבי משה ב"ר בצלאל כ"ץ. מהדורה ראשונה. מסגרת השער מאוירת בתחריטי עץ – איורי דמויות (מלאכים, אנשים וחיות) וסמלים יהודיים (מגן דוד וידי כהונה).
העותק של הגאון בעל ה"ברוך טעם", רבי ברוך פרנקל תאומים אב"ד לייפניק. בעמוד השער חתימת-ידו "הק' ברוך פרענקיל תאומים", ובדפי הספר כשמונה הגהות בכתב-יד קדשו, בהן הגהות שלא נדפסו.
העותק שלפנינו הגיע לאחר מכן לרשותו של רבי משה ווייס אב"ד זבארוב (חתימותיו וחתימות משפחתו מעטרים את הספר). הרב ווייס העתיק חלק מהגהות אלו, ושלחם אל רבי שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שאמלויא שהדפיסם במהדורת ספר ראב"ן עם פירוש "אבן שלֵמָה" (שאמלויא, תרפ"ו). על הגהות אלו כותב הרב עהרנרייך בסוף הקדמתו "אבן הראשה": "וברם זכור לטוב הגאון המנוח מו"ה משה ווייס זלה"ה אבד"ק זבאראב שהי' לו ס'[פר] הראב"ן של הגאון מאור הגולה ר' ברוך פרענקל בעל ברוך טעם זי"ע, והעתיק לי בטובו ההגהות שכ'[תב] הגאון ז"ל בגליון הראב"ן, ואם מצער הוא ותחי נפשי, והבאתי את הדברים במקומם בביאורי אבן שלמה". כאמור, חלק מההגהות בעותק זה לא נדפסו.
הגאון רבי ברוך פרנקל-תאומים (תק"כ-תקפ"ח), בעל "ברוך טעם". מגדולי דורו המפורסמים, נודע בגאונותו ובחריפותו. תלמידם של רבי דוד טעבלי מליסא ורבי משולם איגרא. בהיותו כבן י"ט התקבל לרבה של וישניצא, ולאחר פטירתו של רבי בנימין וולף איגר נקרא למלא את מקומו כאב"ד לייפניק, בה כיהן במשך כשלושים שנה. לאחר פטירת רבו רבי משולם איגרא, היה בין המועמדים למלא את מקומו ברבנות פרשבורג, אולם בגורל שנערך זכה לבסוף ה"חתם סופר".
עמקותו וחריפותו היו לשם דבר, עד כי בעל ה"אבני נזר" אמר שכל ימיו התייגע להגיע לחריפותו של בעל "ברוך טעם". ה"חתם סופר" העיד עליו שאלמלא נשתכחה תורה מישראל היה מחזירה בפלפולו, ובהספדו קרא עליו: "גאון ישראל ברוך טעמו ומשנתו מופת הדור... שהרביץ תורה בישראל בחריפות ובקיאות, וממש לא עמדו תלמידים על סוף דעתו בעומק חריפותו...". מסופר על בעל ה"קול אריה" שלאחר שגמר לעיין בספר "עטרת חכמים" שחיברו ה"ברוך טעם", אמר: "מי שאינו בעל רוח הקודש לא יוכל לחבר חיבור כזה" (תולדות קול אריה, קלינורדין ת"ש, עמ' קכ). גם חתנו ותלמידו המובהק, האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז בעל ה"דברי חיים", העיד כי ראה בעצמו איך כיוון ה"ברוך טעם" להלכה ברוח הקודש, מפני שלמד תורה לשמה. על אף שה"ברוך טעם" נמנה על המתנגדים לחסידות, אמר "החוזה מלובלין" לחסידים שדיברו נגדו: "מה אעשה ותורתו חביבה עלי מאד".
נודע בהגהות הרבות שנהג לרשום על ספריו בדרך לימודו (ראה להלן). לימים נדפסו הגהותיו בהוצאות מאוחרות של אותם הספרים; ובהן הגהותיו על הש"ס ועל השולחן ערוך, והגהותיו על הספרים כרתי ופלתי, שב שמעתתא, טורי אבן, חות יאיר, שו"ת הר"ן, בית מאיר, קצות החושן, נתיבות המשפט, ועוד.
חתימות נוספות ורישומי בעלות בדף השער ובדפי המגן הקדמיים והאחוריים: "אליקים ווייס"; "חנני בזה אלוקים הק' צבי הירש ווייס"; "הגאון צבי הירש אב"ד בק"ק זבארוב"; "שייך לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החריף ובקי חסיד ועניו כקש"ת מו"ה משה נ"י ווייס אבד"ק זבאראב יע"א"; "הק' מנחם מענדל זולטענרייך".
רבי אליקים וייס היה ראש הקהל בזבארוב, עילוי חריף וגביר מפורסם. חתנו של הגאון רבי יוסל'ע חריף אב"ד זבארוב, וגיסו של בעל ה"כתב סופר" (אחי אשתו). בנו רבי צבי הירש וייס (תקע"ח-תרנ"ז), חתנו של מהר"ם א"ש ותלמיד מובהק של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז, נהג באדמו"רות וכיהן כאב"ד בכמה מערי הונגריה וגליציה. בנו הגאון רבי משה וייס (תר"י-תרע"ו) כיהן משנת תר"נ כאב"ד זבארוב, והוא זה שהעתיק את ההגהות בספר שלפנינו עבור ספרו של הרב משמלויא (כמסופר לעיל).
קנד דף. 30 ס"מ בקירוב. נייר מעט כהה. מצב בינוני-טוב. כתמים ובלאי. קרעים בדף השער (עם פגיעה במסגרת המעוטרת) וקרעים בדפים הראשונים והאחרונים (ובדף עו), עם פגיעות בטקסט, חלקם משוקמים בהדבקות נייר. רישומים בדפי הבטנה ובשער. כריכת עור חדשה.
----------------------------------------------- --------------------------
הגהותיו של ה"ברוך טעם"
הגהותיו של ה"ברוך טעם", שנכתבו בשולי הגיליונות של ספריו, נתקבלו כתורה לדורות בשל עמקותם והחידושים הרבים הטמונים בהם. רבות מהגהותיו אלו נדפסו במשך השנים ומצוטטות רבות בספרי גדולי האחרונים והפוסקים עד ימינו אלו. את הגהותיו כתב על כל סוגי הספרים בספרייתו הגדולה: החל בספרי יסוד כדוגמת חומשים, משניות ותלמוד בבלי, וכלה בספרי אחרונים שחיברו בני דורו. מפורסמות הן הגהותיו על ספרי "קצות החושן" ו"שב שמעתתא", על השולחן ערוך ועל הש"ס, ועוד.
נכדו רבי פנחס אריה ליבוש תאומים מעיד על סביו: "זקני הגה"ק בעל ברוך טעם... היה דרכו בקודש לכתוב בגליוני כל ספריו ממש הגהותיו..." (אהל ברוך, אות לה), וכך כותב גם חתנו רבי מנחם מאניש מרדכי תאומים במכתב לדודו הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות: "זה דרכו של חותני אדמ"ו הגאון... לרשום העולה על דעתו בגליון הספרים אשר עיין בהם" (אגודת אז"ב, עמ' נו). רשימה חלקית של עשרות מספריו, עליהם כתב את הגהותיו, נתפרסמה ב"סיני", מד, עמ' קיז-קיח.
העותק של הגאון רבי עקיבא איגר, עם שלוש הגהות למדניות בכתב יד קדשו. בדף המגן הקדמי הקדשה בכתב-יד [שליח המחבר], המעידה על משלוח הספר מאת המחבר אל הגאון רבי עקיבא איגר: "מחברת הזאת שלוחה מאת הרב המחבר לכבוד הגאון המפורסם רב הגולה החסיד מוהר"ר עקיבא איגר נ"י אב"ד דק"ק פויזנן יע"א".
עותק זה עבר בירושה ליד בנו רבי יצחק ליב איגר מיוהנסבורג. בדף השער חותמת בעלות שלו (בגרמנית): "I. L. Eger – Johannisburg".
תוכן הגהות אלו כפי הנראה לא נדפס. ההגהות כוללות השגות על דברי הרב המחבר בדיני "טומאת משא": אחת מהן פותחת במילים: "לק"מ [לא קשיא מידי] דהא באמת הא דטמאה במשא היינו לאחר מיתה...". הגהה אחרת פותחת במילים: "זו שגיאה דהא בנבילת עוף טהור ליכא טומאת משא...". לפי המסופר, רבי עקיבא איגר היה נוהג לכתוב את הגהותיו בשעת מנוחת הצהריים שלו, על הספרים החדשים שהובאו לו (ראה סדר יומו שפורסם ב"עלי זכרון", ג', אב תשע"ה, עמ' ד).
הגאון המפורסם רבינו עקיבא (גינז) אֵיגֶר (תקכ"ב-תקצ"ח), גדול גאוני דורו. נולד באייזנשטאט, לאביו רבי משה גינז ולאמו בת הגאון רבי עקיבא איגר הראשון [אב"ד פרשבורג, בעל "משנת דרבי עקיבא"]. עוד טרם הגיעו לגיל בר-מצוה למד בישיבת ברסלוי במחיצת דודו ורבו הגאון רבי בנימין וואלף איגר. בהיותו בן ט"ו שנה כבר החל לומר שיעור בפני תלמידים. עם נישואיו בשנת תקל"ח עבר לגור בעיר ליסא בבית חותנו רבי איצק מרגליות. למרות היותו רך בשנים נחשב כאחד מגדולי הלמדנים בעיר, שהיתה מרכז התורה באותה תקופה. בשנת תקנ"ב נתקבל לרב בעיר מארקיש-פרידלנד ויסד שם ישיבה. בשנת תקע"ה עבר לכהן כרב בעיר פוזנא בה שימש כ"ג שנים עד פטירתו, שם יסד ישיבה והעמיד תלמידים הרבה. איש קדוש בעל "רוח הקודש", ענוותן ונעים הליכות אשר לא השתרר על הציבור, אך ידע לעמוד בתוקף על כבוד הרבנות וכבוד התורה. התקין תקנות מרובות והקים מוסדות רבים לטובת הציבור. השיב תשובות לאלפי שאלות שהגיעו אליו מכל קצוי תבל, וכתב חידושי תורה רבים.
מצאצאיו נודעו כגדולי דורם, הגאון רבי שלמה איגר (תקמ"ו-תרי"ב) – מנגידי וורשא וממלא-מקום אביו ברבנות פוזנא, בעל "גליון מהרש"א" וספרים נוספים; הגאון רבי אברהם איגר מהעיר ראוויטש, שערך את כתבי אביו (עם הוספותיו החתומות "אאבה"ה" – אמר אברהם בן הרב המחבר), וחתנו הגדול הגאון רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר", שנשא בזיווג-שני את בת רע"א [הרבנית שרל, אֵם-צאצאיו רבי אברהם שמואל בנימין וואלף בעל ה"כתב סופר", ורבי שמעון סופר אב"ד קראקא].
רבינו עקיבא איגר עמל בתורה במסירות נפש כל ימיו. נודע בבקיאותו הרחבה ובהגדרותיו העמוקות אשר הפכו לאבני-יסוד בלימוד התורה עד ימינו. ספריו וחידושיו הפכו לספרי יסוד בעולם הישיבות ואצל כל פוסקי ההלכה. הגאון רבי אלעזר מנחם שך בעל "אבי עזרי" כותב בהסכמה לספר "פותח שערים – מתורתו של רבינו עקיבא איגר" (ירושלים, תשמ"ה) "כי הגרעק"א אצלינו ודעתו וסברתו מכריעות כאחד מן הראשונים...".
מחיבוריו: ספר "תשובות רבי עקיבא איגר" נדפס בחייו על ידי בניו על פי הוראותיו. אחרי פטירתו המשיכו בניו להדפיס מחידושיו את הספר "דרוש וחידוש", וכן נדפסו חלקים נוספים מתשובותיו. תשובות נוספות וחידושי תורה מכת"י נדפסים עד היום (כמו הספרים: "קושיות עצומות", "כתב וחותם", "מכתבי רבי עקיבא איגר" ועוד). ספריו השונים זכו למהדורות רבות, חלקן מהדורות מוערות ומורחבות, עם הוספת ליקוטים ממקומות אחרים מדברי תורתו ה"עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
הגהותיו של רבי עקיבא איגר נחשבות בקרב הלמדנים ובעולם הישיבות כבעלות ערך מיוחד, הראויות לעמול ולהתייגע עליהן בשל חריפותן ועמקותן. אף הוא עצמו החשיב את הגהותיו כחיבור הראוי להדפסה, וכפי שניכר במכתביו לבנו רבי אברהם איגר, שנדפסו בראש ספר הגהות רבינו עקיבא איגר, ברלין תרכ"ב. מבין הגהותיו מפורסמות הגהותיו לש"ס, הידועות בשם "גליון הש"ס" (שנדפסו תחילה בחייו בש"ס פראג ובש"ס וילנא), הגהותיו לשולחן ערוך ו"תוספות רעק"א" למשנה. במהלך השנים נדפסו הגהותיו לספרים שונים במהדורות חדשות של ספרים אלה ובקבצים תורניים.
רבי יצחק ליב איגר (נפטר תרל"א) התגורר בלומזא ולאחר מכן ביוהניסבורג שבגרמניה, שם הוציא לאור בשנת תרכ"ב את מהדורת השולחן ערוך עם הגהות אביו. בהקדמתו כתב כי הדפיס אך ורק את ההגהות שהיו לפניו מכתב-יד אביו, ולא ממה שכתבו תלמידיו בשמו. אביו מזכיר אותו בחידושיו: "מה שהקשה בני הנבון החתן יצחק ליב שיחי'" (דרוש וחידוש, על מס' כתובות, דף מ' ע"א). בשנותיו האחרונות של אביו כתב לעצמו במחברת מיוחדת חידושים ששמע מאביו, רובם על מסכת חולין.
[2], ג-ט, סד דף; [1], נ, [2] דף. 35 ס"מ. נייר איכותי. מצב טוב. כתמים. כתמי רטיבות בשולי הדפים האחרונים. בלאי ומעט קרעים. חותמות. כריכת עור חדשה.