תלמוד בבלי, מסכת עירובין, עם פירוש הרא"ש, פירוש המשניות להרמב"ם ומהרש"א. סלאוויטא, תקצ"ו 1836. דפוס [רבי משה שפירא אב"ד סלאוויטא, ובנו] רבי שמואל אברהם שפירא.
כרך התלמוד שלפנינו נדפס בסוף שנת תקצ"ו, בשיאו של הפולמוס המפורסם בין מדפיסי סלאוויטא למדפיסי ווילנא, והוא הכרך האחרון שנדפס ממהדורה זו, ומהספרים האחרונים שנדפסו בבית הדפוס בסלאוויטא לפני סגירתו הטראגית. הכרך הוא מתוך המהדורה הרביעית של ש"ס סלאוויטא, שבמסגרתה הספיקו להשלים רק את מסכתות ברכות, שבת ועירובין (באמצע הדפסת מסכת פסחים נסגר בית הדפוס על-ידי השלטון הרוסי, עקב העלילה המפורסמת).
בתחילת הכרך נדפסו 23 מכתבים והסכמות מגדולי הדור שעמדו לצדם של מדפיסי סלאוויטא, בהם: רבי אלעזר לעוו - בעל "שמן רקח", רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד ווילנא, רבי יעקב אורנשטיין אב"ד לבוב - בעל ה"ישועות יעקב", רבי שלמה קלוגר אב"ד ברודי; וכן גדולי החסידות הפולנית - האדמו"רים רבי יצחק מוורקא, רבי שרגא פייבל מגריצא, רבי חיים מאיר יחיאל ממוגלניצא ("השרף ממוגלניצא"); וכן רבי אריה ליב ליפשיץ מווישניצא – מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי" (חתנו של בעל ה"ישמח משה" וחותנו של האדמו"ר משיניווא), ורבי אייזיק מהאמיל, מגדולי תלמידיו של האדמו"ר הזקן מלאדי.
במכתבים ובהסכמות נמצא מידע בלעדי רב ויקר ערך, על התפתחות הפולמוס המפורסם, בו היו מעורבים כמאתיים מרבני הדור ההוא.
באחד משלבי הפולמוס הפיצו מדפיסי ווילנא שמועה, שהרבנים העומדים לצדם הטילו איסור ושמתא על אלו שיקנו את הש"ס הנדפס בסלאוויטא. לאור זאת ביקשו המדפיסים מסלאוויטא מהרבנים שעמדו לצדם שיבטלו את האיסור (אם בכלל הוטל). על כך נענו להם הרבנים והאדמו"רים במכתביהם שנדפסו בתחילת הכרך. לדבריהם, לא רק שאין שום איסור, אלא אדרבה, הם משפיעים שפע ברכות, גשמיות ורוחניות, לכל אלו שיקנו את כרכי הש"ס מסלאוויטא:
"הקונים... יתברכו בכל טוב, ויזכו לראות בנים וב[ני] ב[נים] חיים וקימים, עוסקים בתורתינו הקדושה... חיים ושלום וכל טוב בהרווחה לעבודתו ית[ברך] וית[עלה]" ("השרף ממוגלניצה"); "וכל הקרב קרב לקנות ש"ס ההוא ממדפיסי סלאוויטא יתברך בגודש ברכה... בני חיי ומזוני וכל טוב" (בעל "אריה דבי עילאי"); "הממלאים ידם לה' לקנות ספרי הש"ס דק"ק סלאוויטא... יתברכו בברכת טוב, ישאו ברכה מאת ה' מן השמים... ובברכת ה' יעשירו, ויזכו ללמוד ולראות בנים ובני בנים לומדי תורת ה' בהרחבה" (האדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא); "כל חכם לב יקח מצוה להעיר אוזן בלימודים, לקנות מספרי הש"ס מסלאוויטא... וההוגים בש"ס המוכשרין כאמור, והקוני'[ם] אותם, יזכו לאור התורה שיאירו עיניהם" (רבי אריה ליב הורוויץ אב"ד סטניסלב).
בדף המגן הקדמי: "זה הגמרא שייך להגביר המפואר כש"ת נחמי' ב"ר משה קראסאצקי מלובלין". בדפי השער ובדפים נוספים חותמות ורישומי בעלות נוספים.
[4], ב-קלב; יז, [1] דף. שני שערים. חלק מאותיות השערים בדיו אדומה. 38 ס"מ. מצב טוב. כתמים, כתמי רטיבות. כריכת עור מקורית, עטופה בחלקה בבד, קרועה ומנותקת.

ספר תהלים, עם פירושי מצודת דוד ומצודת ציון, ועם מעמדות. זיטומיר, תרט"ז 1855. דפוס רבי חנינא ליפא ורבי יהושע העשיל שפירא, נכדי הרב מסלאוויטא.
חלק מאותיות השער נדפסו בדיו אדומה.
[2], קעב דף. 20 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. כתמים כהים ועקבות רטיבות בחלק מדפי הספר. בלאי וסימני שימוש נכרים במרבית הדפים. נקבי עש בודדים בדפים הראשונים. קרעים ופגמים משוקמים בהדבקה ומילויי נייר בשולי דף השער ובדף השני, עם פגיעות קלות במסגרת השער. פגמים וקרעים משוקמים עם פגיעות קלות בטקסט בדפים בודדים נוספים. חותמות. כריכת עור חדשה.
מהדורה זו אינה ידועה ביבליוגרפית.

Proclamation of Martial Law in Jerusalem, כרוז תלת-לשוני שנדפס זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים ב-9 בדצמבר 1917, ובו נוסח "הצהרת ירושלים" – ההכרזה הרשמית של סר אדמונד אלנבי על משטר צבאי בירושלים. דפוס Govt. Press (דפוס ממשלתי), [ירושלים?], דצמבר 1917. אנגלית, צרפתית ואיטלקית. הכרוז הראשון שנדפס תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. נדפס ב-300 עותקים.
הכרוז שלפנינו נושא הקדשה בכתב-ידו של רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים: "Ronald Storrs / military governor / to Colonel Isham" [רונלד סטורס / מושל צבאי / לקולונל אישם (Ralph Heyward Isham)].
הצבא התורכי נסוג מירושלים בליל ה-8 בדצמבר 1917. למחרת מסרו ראש העיר המוסלמי של ירושלים, חוסיין אל-חוסייני, ופמלייתו את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר לצבא הבריטי. טקס הכניעה הרשמי נערך יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר. באותו יום נכנס הגנרל אלנבי לירושלים והכריז על כיבושה בטקס חגיגי בנוכחותם של מצביאי מעצמות ההסכמה. החשיבות העצומה שייחס אלנבי למעמד זה השתקפה, בין היתר, בהחלטתו לרדת מסוסו לפני שנכנס בשער יפו, וכן בהצהרה שלפנינו, שהוקראה במספר לשונות והודפסה בשני כרוזים שונים (הכרוז שלפנינו וכרוז נוסף, שנדפס בעברית, ערבית, רוסית ויוונית).
במיוחד בחר אלנבי להדגיש בהצהרה את חשיבות צביונה של ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות: "הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על-פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש".
רונלד הנרי אמהרסט סטורס (1881-1955), החתום על הכרוז שלפנינו, היה מושל ירושלים הראשון בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1904 נשלח לשרת במנהל האזרחי במצרים, ובתוך שנים ספורות נתמנה למזכירו של מושל מצרים, הנרי מקמהון. סטורס שלט בשפה הערבית והיה בקיא בתרבות המקום, ובמהלך שנות המלחמה עמד בקשרים עם ראש השושלת ההאשמית חוסן בן עלי, והיה זה שהכיר בינו ובין איש הצבא הבריטי תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). עם תום המלחמה, קיבל על עצמו סטורס את תפקיד מושל ירושלים, לאחר שהקצין שיועד לתפקיד, ביל בורטון, דחה את המינוי בטענה ש"המקומות היחידים שאפשר לסבול בירושלים הם האמבט והמיטה".
אף שפעל רבות למען העיר (הטבעת מטבעות, החזרת שירותי הדואר, קביעת החוק לחיפוי בתי ירושלים באבן), הואשם סטורס לא אחת ביחס עוין ומפלה לרעה כלפי היהודים, והיו שתלו בו את האחריות למאורעות תר"פ ותרפ"א. על יחסם של היהודים אליו, העיד סטורס בספר זכרונותיו: "היה עלי לשאת בדומיה מטר של חרפות וגידופים כל כך קשים בעתונות העברית שבארץ ובעולם, עד שאפילו היום אין אני יכול להבין כיצד לא הפכתי לאנטישמי לכל ימי חיי". עם זאת, נטה סטורס חיבה אישית לכמה מדמויות המפתח ביישוב היהודי, והיה חברם של חיים נחמן ביאליק, "אחד העם" ואף זאב ז'בוטינסקי. נפטר באנגליה בשנת 1955, בגיל 73.
מקבל הכרוז, ראלף הייוורד אישאם (Ralph Heyward Isham, 1890-1955) היה אספן אמריקאי של ספרים וכתבי-יד, שנודע בעיקר בזכות רכישת מסמכים וכתבי-יד של הסופר ג'יימס בוזוול. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הבריטי; אז, ככל הנראה, קיבל לידיו את הכרוז שלפנינו מידי רונלד סטורס.
על אף שהכרוז נדפס ב-300 עותקים, נראה כי רק עותקים בודדים ממנו שרדו (אישם עצמו האמין כי נותרו רק שלושה עותקים של הכרוז. ראה מאמר מצורף מהעיתון New York Times).
50X65.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. נייר שביר. קרעים בשוליים, חלקם משוקמים.
מצורף: גזיר מהעיתון New York Times (ה-16 במאי 1936) – כתבה המתארת את הכרוז שלפנינו (מלווה בתמונה). אנגלית.
מקור:
1. אוסף ראלף הייוורד אישם.
2. נקנה בבית המכירות Christie's, ניו-יורק. מכירה מס' 6824, 17 במאי 1989.

אוסף פריטים המתעדים את פעילותם הפילנתרופית של בני הזוג יפים ושרה קירשנר לטובת ארגונים יהודיים וציוניים שונים, ובפרט לטובת בית הספר הימי של בית"ר באיטליה וארגון סיוע לפליטים יהודים בצרפת. באוסף מכתבים שנשלחו אל בני הזוג, חלקם לאות תודה על פועלם וחלקם בבקשה לסיוע כלכלי, ובהם מכתב מעניין בכתב-ידו של זאב ז'בוטינסקי (נשלח מארה"ב, כמה חודשים לפני פטירתו). איטליה, צרפת, ארה"ב, ארץ ישראל ומקומות נוספים, שנות ה-30 וה-40 (מקצתם משנים מוקדמות או מאוחרות יותר). רוסית וצרפתית (פריטים ספורים בשפות אחרות).
יפים (אפרים) קירשנר, סוחר פרוות בעיסוקו, נולד באודסה בשנת 1879. מאודסה היגר לגרמניה, ומשם לפריז. במשך חייו עמד קירשנר בקשרים עם מנהיגים ציוניים ועם ארגונים יהודיים שונים והקדיש חלק נכבד מהונו ומזמנו לתמיכה בפעילותם. בביתו שבפריז נערכו כמה ערבי התרמה, אותם ארגנה אשתו שרה, ורבים פנו אל בני הזוג בבקשות תרומה וסיוע.
קירשנר זכור כיום בעיקר בשל תרומתו לפעילות בית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה, איטליה, בשנות ה-30. תרומתו אפשרה, בין היתר, לרכוש את ספינת האימונים של בית הספר (הספינה נקראה "שרה א'" על שם אשתו של קירשנר). בתקופה זו התוודע אליו זאב ז'בוטינסקי והשניים עמדו בקשרים בשנים הבאות.
פועלו של קירשנר לטובת בית הספר הימי של בית"ר ולמען התנועה הרוויזיוניסטית תועדו בספרו של ירמיהו הלפרן, "תחית הימאות העברית" (תל-אביב, תשכ"א). בספר מתאר הלפרן את קירשנר כ"אחד ה'מוהיקאנים' האחרונים ממינו בדורנו – דמות של מורוזוב [סוחר רוסי שעודד בכספו את הספרות והאמנות הרוסית] יהודי, אחד הטיפוסים שהנציח ז'בוטינסקי כיד האמן הטובה עליו בספרו 'חמשתם'".
האוסף שלפנינו כולל תצלומים של בית הספר בצ'יוויטווקיה, וכן מכתבים, תעודות ומסמכים השופכים אור על פעילותם הפילנתרופית הענפה של יפים ושרה קירשנר, על קשריהם עם מנהיגים יהודיים ברחבי העולם ועל תרומתם הנשכחת למפעל הציוני.
את האוסף ניתן לחלק לכמה חטיבות:
1. פריטים הקשורים לבית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה
בית הספר הימי להכשרת ימאים וקציני ים עבריים בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia, איטליה) פעל בשנים 1935-1938 והיה המוסד הראשון שהכשיר קציני ים עבריים בעת החדשה. בית הספר הוקם ביוזמת ירמיהו הלפרן, מאנשי תנועת בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, והכשיר שלושה מחזורים של חניכים מאירופה ומארץ ישראל. ספינת האימונים של בית הספר, "שרה א'", נרכשה בכספו של קירשנר ושימשה את בית הספר עד לטביעתה בשנת 1937 (הספינה טבעה בסמוך לחופי קורסיקה, לאחר שובה מביקור בארץ ישראל).
בין הפריטים:
• תצלומים של חניכי ומורי בית הספר, ובהם: תצלומים קבוצתיים שצולמו על סיפון "שרה א'" (באחד מהם נראה קירשנר); תצלום של מסדר חניכי המחזור השני של בית הספר; תצלום מביקור החניכים בארץ ישראל; ועוד. חלק מהתצלומים חתומים בלוח: "Foto Fabiani Civitavecchia".
• העתק בכתב-יד (רוסית) של מכתב שנשלח מירמיהו הלפרן לזאב ז'בוטינסקי, ועוסק בספינה "שרה א'". אוקטובר 1935. בסוף המכתב מצוין כי העתק ממנו נשלח גם ליפים קירשנר. על המכתב הודבק בול של "קרן תל-חי" עם איור של "שרה א'".
•"Jewish Marine League" – חוברת מטעם ליגה ימית יהודית שהוקמה על מנת לתמוך בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה ופעלה בניו-יורק. בחוברת תצלומים של בית הספר ומידע אודות פעילותו ופעילות הליגה.
2. מכתבים אל יפים ושרה קירשנר העוסקים בפעילותם הפילנתרופית
• תעודת הוקרה שניתנה לבני הזוג קירשנר בעקבות ערב התרמה שערכו למען ארגון סיוע לפליטים יהודים בצרפת - Foyer des Israelites Refugies. התעודה כתובה על קלף, בכתב-יד נאה (ברוסית), וחתומה בידי חברי הארגון. נובמבר 1937.
• שני מכתבי תודה לבני הזוג קירשנר, מטעם Union Pour la Protection des Israelites Emigres et de leurs enfants ("אגודה להגנת המהגרים היהודים וילדיהם"; כפי הנראה שמו הראשון של הארגון Foyer des Israelites Refugies).
• מכתב אל יפים קירשנר, בכתב-ידו ובחתימתו של זאב ז'בוטינסקי (שלושה וחצי עמודים. רוסית). במכתב, שנשלח מניו-יורק במאי 1940, מבקש ז'בוטינסקי מקירשנר תרומה של $15,000 למימון פעילותו בארה"ב ולהשגת מטרתו – הקמת חזית ציונית מאוחדת שתדרוש התיישבות יהודית בארץ ישראל.
בתחילת המכתב כותב ז'בוטינסקי על המצב באירופה ועל הצורך המסתמן במקלט חדש עבור פליטי המלחמה היהודים – ארץ ישראל: "אני חושב שלקראת סוף המלחמה יהיו כמה מיליונים של יהודים מחוסרי בית, עד כדי כך מחוסרי בית שלא נוכל להחזיר אותם אלא ל'מדינה היהודית'. המעצמות לא ימצאו לצורך זה אף מדינה חוץ מפלשתינה (למרות שעכשיו נראה שאוטוטו יצליחו למצוא)... אנגליה לא תתנגד, ובערבים אף אחד לא יתחשב".
בהמשך מתייחס ז'בוטינסקי לקשיים שבגיוס תמיכת יהדות ארה"ב ובהרכבת חזית ציונית מאוחדת ולחשיבותה הגדולה של המשימה: "זו כמובן העבודה הגדולה האחרונה בחיי. היא קשה במיוחד כיוון שכולם פה שקועים בתרדמה, ציונים ומתבוללים, ואליי מתייחסים כפי שמתייחסים תמיד ובכל מקום לאדם שמבקש להעיר אחרים... עמנו גווע במזרח אירופה, וכעת הגיעה השעה האחרונה שבה יוכלו בני דורנו למלא את שליחותם ההיסטורית...".
בסוף המכתב מספר ז'בוטינסקי על בנו שנמצא במעצר בארץ ישראל [בשנת 1937 נאסר ערי ז'בוטינסקי בידי משטרת המנדט הבריטי לאחר שהיה מעורב בפעולות תגמול נגד הערבים].
ז'בוטינסקי הגיע לארה"ב בשנת 1940, במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי, ובעת ביקורו נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע בשנותיו האחרונות על מחלתו, ואת שליחותו לארה"ב ראה כפועלו הגדול האחרון, כפי שמשתקף גם מהמכתב שלפנינו.
• מכתבים נוספים שנשלחו אל בני הזוג קירשנר: בקשות לסיוע, הזמנות, מכתבי תודה, ועוד. בהם: מכתב בצרפתית מטעם "קרן תל-חי", חתום בחתימת ידה של יוענה ז'בוטינסקי; מכתב בחתימת ידו של עזרא טאובל (Ezra Taubal), מראשי הקהילה היהודית בארגנטינה; כרטיס ביקור של הברון רוברט דה-רוטשילד, עם כמה שורות בכתב-יד; ועוד.
3. פריטים נוספים מעזבונו של יפים קירשנר
• מסמכים רשמיים של ממשלת המנדט (Extract from the register of lands) המעידים על רכישת קרקעות בידי קירשנר באיזור טולכרם.
• תצלומים אישיים; כפי הנראה מיום חתונתו.
• תעודה מזהה של קירשנר שהונפקה בצרפת בשנת 1939.
• ועוד.
סה"כ 55 פריטים (35 מכתבים ופריטי נייר ו-20 תצלומים). גודל ומצב משתנים.