דף מודפס (משני צידיו) – "ספר אלות הברית" – כרוז ה"חרם" נגד בתי הספר ולימודי חכמות חיצוניות עם עשרות חתימות (בדפוס) של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק ועוד 275 חתימות, של רבני וחכמי ירושלים ושל ראשי בתי-אבות מכל קהילות האשכנזים בעיר הקודש. [ירושלים, ללא שם מדפיס, י"ב אדר א' תרל"ח 1878].

בראש החותמים: הגאון מבריסק מהרי"ל דיסקין (רבי "משה יהושע יהודא ליב בהגאון מו"ה בנימין זלה"ה אבד"ק בריסק דליטא יע"א"), ואחריו 275 חתימות נוספות, בהם הרבנים: רבי יעקב יהודה לעווי ראב"ד ירושלים ובית דינו; רבי מרדכי אליעזר וועבער הרב מאדא (תלמיד ה"דברי חיים" מצאנז); רבי ברוך מנדלבוים אב"ד טוראוו; רבי יצחק דוד בידרמן מלעלוב, האדמו"ר רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב ובנו האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב; המקובל רבי הלל משה גלבשטיין; המקובל רבי יצחק בעהם מקראלע, בנו רבי יעקב יהודה, ונכדו רבי יחיאל בעהם; רבי אורי ב"ר משה אורינשטיין, בנו רבי ישעיה, ונכדו רבי יעקב אורנשטיין; ועוד.

כבר בשנת תרט"ז יצאו רבני ירושלים ב"חרם" כנגד בית הספר "למל", מבתי הספר הראשונים בירושלים בהם שולבו לימודים כלליים (שהוקם בכספם ויזמתם של משפחת למל האמידה מאוסטריה, ובראשו עמד המורה והעיתונאי לודוויג אוגוסט פרנקל). על הכרוז משנת תרט"ז חתמו רבי שמואל סלאנט, חותנו הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, ורבנים רבים נוספים. בהמשך חודש והורחב ה"חרם" בשנים תרכ"ב, תרכ"ו ותרל"ג, ונוספו עליהם חתימות הגאון רבי מאיר אויערבאך אב"ד קאליש וירושלים בעל ה"אמרי בינה", הגאון מקוטנא רבי משה יהודא ליב זילברברג (בעל ה"זית רענן"), רבי נחום בהרמ"א (רבי נחום משאדיק), ועוד.

אחת ממטרותיו העיקריות של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק בבואו אל ארץ הקודש לירושלים בכ"ט בתמוז תרל"ז (1877), הייתה לחזק את בדקי הקדושה והחינוך בירושלים, ולעזור לרבני העיר במלחמתם נגד ה"השכלה". היה זה לאחר שגורמים שונים מחו"ל הקימו מוסדות שונים על מנת לקלקל ולשנות את החינוך היהודי הטהור בעיר הקודש. עם בואו של המהרי"ל דיסקין התחדשה ביתר שאת וביתר עוז, מלחמתם של הרבנים וגדולי ירושלים נגד בתי הספר של ההשכלה.

כרוז החרם "אלות הברית" שלפנינו, הוא הכרוז שעל החתמתו שקד המהרי"ל דיסקין במשך יותר מחצי שנה מעת בואו, להחתים את ראשי המשפחות מכל הקהילות האשכנזיות בירושלים שיקבלו עליהם ועל זרעם את כל דברי האיסורים והגזירות שבו [קהילות הספרדים לא קיבלו על עצמם את ה"חרם", כבר מהחרם של שנת תרט"ז, מלבד מספר רבנים ספרדים בודדים שקראו בהזדמנויות שונות להצטרף לחרם (ראו כרוז משנת תרמ"ב – במכירת "קדם" 98, פריט 179, בו קראו רבי רפאל ידידיה אבועלפיה ורבי אליהו סלימן מני ועוד רבנים, להצטרף לחרם של "חו"ר האשכנזים"), אבל דבריהם לא התקבלו אצל ה"מיינסטרים" של ראשי העדה הספרדית ורבניה הראשיים – ואכן רוב תלמידי בתי הספר המוחרמים, היו מבני משפחות הספרדים בעיר].

ב"חרם" זה של שנת תרל"ח, נוספו סייגים ואיסורים נוספים שלא היו ב"חרמות" הקודמים, בהם רק נאסר הלימוד בבית ספר. בהחלטה זו הורחבו גדרי האיסור, ובכרוז שלפנינו מופיע:

"לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות – אפילו אותם המותרים עפ"י דין ללמדם, עכ"ז אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחו"ל, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים, לבלי יתלמדו בכנופיא בכל מקום שיהיה, לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת"ת, אפילו לעשותן טפל בטפל כלל וכלל, אפילו ע"י משגיח יר"ש".

בהמשך הכרוז החתומים מקבלים עליהם ועל זרעם את כל כללי האיסורים: "...אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש דבריהם כרצונם, לפרוץ בין הגדרות האלו, בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ"ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט. האיסורים הישנים והחדשים רובצים על כל לימודי לשונות נכרים... הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה ג"כ. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד... ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות...".

במספר הזדמנויות שלח המהרי"ל דיסקין את תלמידיו (רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי ליב חפץ, רבי שלמה זלמן פרוש) שילכו להכריז את ה"חרם" ברבים, כמו למשל בעת ביקורם של ראשי האליאנס בבית הכנסת "החורבה" ובהזדמנויות אחרות. המכריזים הנ"ל הכריזו את ה"חרם" במסירות נפש, ואף הוכו מכות רצח ע"י בריונים שנשכרו לכך ע"י יוזמי בתי הספר – והדברים כבר נרשמו בארוכה בספרי ההיסטוריה וכתבי-העת של "העדה החרדית" בירושלים, המתעדים את המלחמות על נפש צאצאיה (ראו: כרוז "תוכחת מגולה", ירושלים תרמ"ז – מכירת קדם 98, פריט 181; וראו עוד: עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קכה-קכו; האיש על החומה, מהדורת תשפ"ג, ב, פרק טז, עמ' 47-82; ועוד).

בית הספר למל שימש כמעין בית מחסה לילדים יתומים ועניים, וכלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים כלליים ושפות זרות, תוך שילוב שירה וריקודים, משחקים רבים והפעלות לילדים. הקמת בית הספר נתקלה בהתנגדות רבה, בעיקר מקרב חכמי האשכנזים בירושלים ואנשי היישוב הישן בעיר, שחששו מלימודי ההשכלה הכללית והשפות הזרות בבית הספר, ומשיטת ההוראה החדשה. גדולי הרבנים בירושלים ובראשם המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט ובית דינו הכריזו מספר פעמים "חרם" על בית הספר "למל" ועל בתי הספר של האליאנס (כי"ח) שנוסדו בעקבותיו [עד היום הזה רבים ממוסדות החינוך החרדי בירושלים נמנעים מלימודי שפות זרות בכיתות ההוראה, ורק מתירים לימוד יחידני ב"זוגות" – שכן בנוסח חלק מהחרמות נאסרו לימודי הוראת-שפות, רק בפני כיתה המונה לפחות שלוש תלמידים או תלמידות].

בעצם תקופת מלחמתו התקיפה של המהרי"ל דיסקין בבתי הספר בירושלם, שהה בירושלים תייר מחו"ל, וכה הוא מתאר את רשמי ביקורו בבית המהרי"ל דיסקין: "...ראיתי את הרב מבריסק שעה תמימה, והנה אנשים מרי לב ונפש נגועי יסורים ותחלואתם באים אליו אחד אחד לקבל ברכה, לבקשו שיתפלל לקרוע רוע הדינין, והרבי משתתף בצער וכאב כל אחד ואחד, קולו הלחש ערב ועיניו מלאות חמלה, יושב ומאזין לאנחותיהם ופוקדם בברכה ועצתו, ורואים כי חלה הוא את חליים של זרע עם קדש... והנה כאשר קמתי ללכת נגעתי לפי תומי בשאלת ה'שקאלעס' בירושלם, ותוך כדי רגע נשתנה צורתו, הרבי חרד מכסאו ונתמלא קנאה גדולה עד שכל עצמותיו היו מרתתין ולשונו חיתתה גחלי אש והוא כאחד השרפים... פשט צורה ולבש צורה – ומי גבר יבוא בסוד הנהגתו והשראתו שהוא למעלה מתפיסתי..." (עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קיב).

[1] דף, מודפס משני צידיו. 35 ס"מ. מצב בינוני. קרעים וקרעים חסרים, עם מעט פגיעות בטקסט. כתמים ורישומים שונים.

הכרוז שלפנינו נדיר במיוחד. לא נרשם בספרה של ש' הלוי, ולא במפעל הביבליוגרפיה. כמו כן אינו מופיע ברשומות הספרייה הלאומית.

מהדורות חוזרות רבות של העתקת כרוז היסטורי זה, נדפסו בירושלים במהלך השנים (בדרך כלל, עם השמטת רוב שמות החותמים). לפנינו הכרוז המקורי, עם כל מאות החתימות, שנדפס בזמנו בשנת תרל"ח.

מדינת היהודים (Der Iudenstaat), דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים, מתֻרגם ברשיון מיוחד מאת המחבר ע"י מיכל בערקאוויטש [ברקוביץ]. ורשה, הוצאת "תושיה", תרנ"ו-1896. על העטיפה: "תרנ"ז".

ספרו המהפכני של הרצל, הפורש לראשונה את חזונו להקמת מדינה יהודית.  מהדורה עברית ראשונה. נדפסה כחלק מסדרת "ספרי-עם" של הוצאת "תושיה", באותה שנה בה יצאה לאור המהדורה הגרמנית. עטיפה מקורית.

כרוך ביחד עם שמונה חיבורים מהפכניים, סוציאליסטיים והגותיים ביידיש, שראו אור בתקופת הופעתו של "מדינת היהודים" (חלקם נדירים; רשימה מפורטת של החיבורים תישלח לכל דורש). כריכת נייר עבה לכל החיבורים יחדיו, עם חותמת הדיו של בית המדרש למורים "הרצליה" בניו-יורק (Herzliah Teachers Seminary).

מדינת היהודים: [2] דף, iv, [1], 6-82, vi, [1] עמ'. 18 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים קלים. דפים שבירים. קרעים קלים וקרעים חסרים קטנים בשוליים (חלקם משוקמים). יתר החוברות שבכרך בגודל ומצב משתנים, טוב עד בינוני. הכריכה החיצונית פגומה ובלויה מעט.

פרסום "מדינת היהודים"

ראשיתו של "מדינת היהודים" – ספרה המכונן של התנועה הציונית, בנאום שחיבר בנימין זאב הרצל לקראת פגישה עם בני משפחת רוטשילד בשנת 1895 ("נאום אל הרוטשילדים"). הנאום, 22 עמודים בסך הכל, נשא את קווי מתארה הראשונים של תוכניתו המהפכנית של הרצל, ולאחר כמה גלגולים וגרסאות החליט הרצל להפכו לספר שלם.

הספר נכתב לפי עדותו של הרצל באבחה אחת, בחודשיים של כתיבה בלתי פוסקת, "בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה". עם גמר העבודה, הציג כתב היד לראשונה את חזונו הגדול – תוכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית, שלב אחר שלב, מארגונם הראשוני של יהודי העולם ועד לקביעת החוקה והדגל. על תחושותיו בשעת הכתיבה סיפר הרצל: "אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות-הרוח, שנמצאתי בו בימי כתבי את ספרי. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים היה שומע משק כנפי-נשר ממעל לראשו. מעין משק-כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני".

בתחילה לא הסכימה אף הוצאת ספרים להדפיס את הספר. הרצל נדחה בידי המו"לים הקבועים שלו – דונקר והומבלוט (Duncker & Humblot), וכמוהם בידי המו"ל הברלינאי זיגפריד קרונבאך (Siegfried Cronbach), שטען שהאנטישמיות כלה והולכת מן העולם. לבסוף פנה הרצל אל מקס ברייטנשטיין, בעל חנות ספרים קטנה בווינה, והלה הסכים להדפיס את ספרו אף על פי שלא האמין ברעיונותיו ולא נטה אחר הציונות כלל.

בחודש פברואר 1896 ראה "מדינת היהודים" אור במהדורה קטנה בגרמנית, שנשאה גם כותרת משנה: "נסיון לפתרון מודרני של בעיית היהודים". על מנת להבליט את רצינות כוונתו של החיבור, הוסיף הרצל לשמו גם את תוארו האקדמי – ד"ר למשפטים.

מיד עם פרסומו חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ואחד מעורכי העיתונים היהודיים אף הציע לתרום את מרכבתו כדי להסיע את הרצל לבית המשוגעים. בין מתנגדי הספר נמנו גם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וחלוץ העיתונות העברית נחום סוקולוב – לימים מתרגמו הראשון של "אלטנוילנד". "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל".

בהתאם לסיכום מוקדם, הדפיס מקס ברייטנשטיין שלוש מהדורות נוספות באותה השנה (שנבדלו מהמהדורה הראשונה רק בשינויים זעירים בעטיפות ובשער), ולאחר מכן לא שב להדפיס את "מדינת היהודים".

למרות תגובותיהם הארסיות של מרבית אנשי הציבור ובעלי הדעה, הצית הספר את דמיונם של המוני קוראים ברחבי אירופה והעולם, ומהדורות נוספות – ביידיש, רוסית, אנגלית ועוד, הופיעו סמוך לאחר צאתה של המהדורה הגרמנית.

אחת המהדורות הראשונות לראות אור הייתה המהדורה העברית בתרגומו של מיכאל (מיכל) ברקוביץ, מזכירו של הרצל, שנדפסה באותה השנה שבה נדפסה המהדורה הגרמנית בהוצאת "תושיה" (בהקדמה למהדורה זו הדגיש ברקוביץ שני 'תיקונים' שמסר לו הרצל בעל פה: "על שני דברים הנני להעיד פה, הנוגעים ביחוד לתרגום העברי... בפרק 'שפת הארץ'... אחרי הוודע לו, כי יש לספרו קוראים עברים... היתה אתו רוח אחרת ויִוָּכַח כי יכול תוכל השפה העברית לחדש נעוריה... בדבר מקום הישוב... חזר מדעתו... וישם פניו רק אל אדמת אבותינו").

לאורך השנים הבאות, עם תנופת המפעל הציוני וכינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, התפשט הספר והופיע בלשונות נוספות ואף מעבר לים – בארה"ב, שם החלה להתבסס הציונות כתנועה רבת השפעה. בסך הכל ראו בימי חייו של הרצל 17 מהדורות של "מדינת היהודים", מרביתן בהוצאות קטנות של אלפים בודדים ופעמים רבות בצורת חוברות דקות ושבריריות. לאחר מותו של הרצל נדפסו עשרות מהדורות נוספות (בין היתר בלאדינו, אספרנטו, סרבו-קרואטית, ועוד), והספר נעשה לאחד החיבורים הידועים בתולדות ההיסטוריה היהודית.

ראו:

1. עניין היהודים, ספרי יומן (1895-1904) מאת בנימין זאב הרצל (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1997-2001, כרך א, עמ' 70).

2. הרצל חייו ופעולותיו, מאת שמואל ליב ציטרון (הוצאת ש. שרברק, וילנה, 1921, עמ' 52).

כ-120 גיליונות עיתון וחוברות סאטירה והומור עבריים. המחצית הראשונה של המאה ה-20 בקירוב.

אוסף גדול ומגוון של פרסומים הומוריסטיים וסאטיריים מאוירים, מרביתם משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (מקצתם מוקדמים או מאוחרים יותר). באוסף גיליונות מיוחדים לפורים, לפסח, לשבועות ולחנוכה, ירחונים, שבועונים, ועוד, ביניהם פריטים נדירים ביותר שנדפסו בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 ופריטים אשר ראו אור בעותקים בודדים בלבד. הפרסומים באוסף עוסקים באופן סאטירי ועוקצני בנושאים מגוונים: המצב הכלכלי בארץ ישראל, המתחים הפוליטיים הפנימיים בין הסיעות הציוניות השונות, מלחמת השפות, ההסתדרות, מצבם של יהודי אירופה תחת היטלר וסטלין, המאבק בערבים ובבריטים בארץ ישראל, ונושאים רבים נוספים שהפרו את מנוחתם של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל ושל יהודי העולם.

בין הפריטים הבולטים באוסף:

• אחשדרפן – עתון לזמן שכרותנו, בעריכת ד. בן רשד [חיים בן עטר]. ירושלים, תרע"א (1911).

• הדגדגן – ירחון יומי, יו"ל מדי שבוע בשבוע, פעם בשנה, שנה ראשונה, חוברת א'. יפו, ועד עתון הגון, 1914.

• ליהודים – עתון חשמתי, בעריכת קדיש ליב סילמן. גיליונות א' ו-ו'. ירושלים, תרס"ט (1909) / תרע"ד (1914).

• ליהודים – עתון פורימי, מקסימי, נעימי, טעימי, אינטימי, אנונימי, בעריכת קדיש ליב סילמן. גיליון ט'. ירושלים, דפוס האחים רוהלד, תרפ"ד [1924].

• אזני המן, פורימון, קרובץ ב', בעריכת "קנקן חדש" [חיים דב שחר]. ירושלים, תרע"ט (1919).

• לעזאזל! סטירה, הומור וקריקטורה. ירושלים, דפוס מוריה, תרפ"ב (1922).

• מסתמא – חוברת להומור ולעניני החיים. תל-אביב, קרית ספר, תרפ"ו (1925).

• הדרבן. ירושלים, תרפ"ה (1925).

• אפיקומן – חוברת הומוריסטית סטירית, בעריכת אברהם בליי צפורי. תל-אביב, הוצאת לצחוק, תרפ"ו (1926).

• לצחוק – חוברת הומוריסטית סטירית, בעריכת אברהם בליי צפורי. תל-אביב, הוצאת לצחוק, תרפ"ו (1926).

• הסביבון הגדול – מיוחד לחנכה שנת תרפ"ט, [בעריכת אברהם ראובני, איורים מאת משה מטוסובסקי]. תל-אביב, דפוס סטרוד, תרפ"ט (1928).

• אסתר המלך – חוברת הומוריסטית-סטירית, בעריכת חיים שלום חנון. תל-אביב, דפוס הפועל הצעיר, תר"ץ (1930).

• אץ קוצץ – חוברת ספרותית הומוריסטית ומצוירת לפורים, [בעריכת צבי קרול ויעקב רזניק], איורים מאת אליעזר ארד. ירושלים, דפוס מרכז, תרצ"א (1931).

• פורימון – חוברת להומור ולסטירה. תל-אביב, הוצאת לצחוק, תרצ"א, 1931.

• צבר – חוברת הומוריסטית ומצוירת לשבועות וליריד המזרח, בעריכת צבי קרול, איורים מאת אריה נבון. ירושלים, הוצאת אץ קוצץ (1934).

• הלוליון – עתון חד-פעמי להומור, בקורת וסטירה, מאת חיים שלמוני, איורים מאת נח בירזובסקי. תל-אביב, דפוס בצלאל, תרצ"ו (1936).

• ועוד.

מצורף: גצל קרסל, אוצר ספרות ההומור, הסאטירה והקריקטורות. תל-אביב, הוצאת מזכרת, תשמ"ד.

כ-120 חוברות וגיליונות עיתון. גודל ומצב משתנים.