דף גדול בכתב יד, "כתב תוקף" [=חוזה] על הזכויות בבית הכנסת, שניתנו לקהילת "חבורה בעלי מלאכה גלעזערש" [=אגודת הזגגים] בעיר, בחתימות שני גבאי "בית הכנסת הגדולה בחו"ל" [בחוץ לעיר] בעיר לבוב: רבי "יונה גאלדשטערן" ורבי "אפרים אומליב[?]". חשוון תר"ד [1843].

בחוזה שלפנינו מפורטת בקשת "חבורת הזגגים", האומרים, כי כבר בשנה שעברה הם השקיעו עבודה רבה בשיפוץ החלונות הגדולות בבית הכנסת "בלא בצע כסף", והם דורשים "למה נגרע משאר אנשי החבורות דביה"כ, מדוע לא נזכה בשלחן רביעי בביה"כ שיעמוד כל השנה? למה נהיה אנחנו הח'[בורה] נידחים ממ[קום] אל מקום כל השנה כולה, פזורה ואין לנו מקום מנוחה?". הגבאים כותבים כי קיבלו את טענות הזגגים, ומקצים להם מקום מיוחד וזכויות מיוחדות: "והנה אנחנו הגבאים בביה"כ הגדולה בחו"ל הח"מ, ראה ראינו אשר טענותיהם צדקו מאד, שעשו מה שאמרו וגם כל כונתם הוא לשם שמים... לזאת אנו הגבאים הח"מ ממלאים שאלתם ובקשתם, אשר ניתן מאתנו הגבאים הח"מ הכתב תוקף הלזו ביד ראשי אנשי החבורה הנקובים פה בשמותם... שהמה זכו בשלחן קבוע בביה"כ הגדולה בחו"ל עבורם ועבור שאר אנשי החבורה, שיעמוד כל השנה כולה... שיתפללו שמה, דהיינו סביב השלחן ישבו ששה עשר אנשים אנשי החבורה גלעזערס לבד, דהיינו שיעמוד ספסל אחד לאורך השולחן מצד אחד על שמונה אנשי החבורה לישב עליו, ושיעמוד ספסל אחד מצד השני לאורך השלחן לישב עליו ע'[וד] שמונה אנשי החבורה... וגם ספסל קטן לרוחב השלחן מצד אחד ולא מצד השני על אחד או שני אנשים...". בהמשך מפורטים תנאים נוספים לחוזה זה, בהם התחייבויות הזגגים לתיקונים נוספים בחלונות בית הכנסת, ועוד פרטים מעניינים – המתעדים את עניני הקהילה ומנהגי בית הכנסת בלבוב באותה תקופה.

מהמסמך שלפנינו [וגם מפנקס תקנות האגודה, שנמכר במכירת "קדם", קטלוג 74, פריט 341] עולה כי לאגודת הגלעזירש [=זגגים] בלבוב, לא היה בית כנסת משלהם, אך הם התארגנו לבא למנין קבוע בבתי הכנסיות הגדולים והעתיקים של "ת"ל" ו"ח"ל" [=תוך העיר וחוץ לעיר – שני אזורים ידועים בעיר לבוב. ראה אודות בתי כנסיות אלו בספר "בסוד ישרים ועדה – לבוב"]. בתקנות האגודה הנ"ל עולה כי סוכם שבני החבורה יישבו יחד באותו אזור בבית הכנסת, ואלו מהם שיבואו להתפלל בקביעות יהיו זכאים ב"עליה לתורה" לפחות פעם אחת בחודש.

במאה ה-19 התארגנו בעיר לבוב (למברג) – שהיתה אז המטרופולין הגדול של היהדות באזור גליציה המזרחית – איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה שונים, שקבעו ללמוד יחדיו ולהתפלל בצוותא. האיגודים נוסדו ביוזמת רבני העיר, כדי לחזק את המצב הרוחני והסוציאלי של אלפי הפועלים בעיר, שהפכה למרכז תעשייתי גדול. בעיר נוסדו אז עשרות מנינים ו"קלויז'לאך" [בתי כנסיות קטנים], לקבוצות שונות של בעלי מלאכה. בספר "בסוד ישרים ועדה – לבוב" (מאת זאב פישר-שיין, תל אביב, תשכ"ט) מתועדים בתי הכנסת בעיר, בהם: בית הכנסת "עורכי שולחן ומנעימי זמר" של אגודת המלצרים והכליזמרים; בית הכנסת "עוסקי במלאכת הקודש" של אגודת פועלי הדפוס וכורכי הספרים בבתי הדפוס הגדולים שבעיר; בית הכנסת "קצרו לפי חסד" של אגודת מוכרי טקסטיל (מנופקטורים); בית הכנסת "אקספרס" של אגודת הסבלים וחברות המשלוח בעיר; בית הכנסת "נושאי כתף" של אגודת הסבלים הפשוטים; בית הכנסת "מלמדים שוהל" לאגודת מלמדי תשב"ר; בית הכנסת "שומרי שבת" של אגודת הגלבים ובעלי המספרות; ועוד בתי כנסיות לקבוצות שונות של בעלי מלאכה: סנדלרים, חייטים, עושי מגבעות ושטריימלאך, נגרים, סוחרי הבורסה, ועוד.

בספר "בסוד ישרים ועדה – לבוב" מספר מר זאב פישר-שיין כי ההתארגנויות הללו של איגודי בעלי המקצוע נעשו ביוזמתו של רב העיר הגאון בעל ה"שואל ומשיב": "...הגאון הנודע רבי יוסף שאול נתנזון, עודד וטיפל מתוך מסירות אבהית בהקמת הרבה מבתי הכנסת בעירו... דאג למצבם הרוחני של בעלי המלאכה וביחוד לאותם שוליות. הוא ארגן אותם, את בעלי המקצועות השונים – כל מקצוע בנפרד – וטרח להקים להם משכנות-יעקב לתורה ולתפלה, להקנות להם מוסר ויראת אלוקים, להרגילם ולחנכם למצוות ולמעשים טובים" (בסוד ישרים ועדה, עמ' טו). במסמך שלפנינו מתגלה כי היוזמה של התאגדות בעלי מלאכה הייתה שנים רבות קודם לכן, עוד בתקופת רבי שמחה נתן אלינברג, שכיהן כדומ"ץ ראשי בעיר משנת ת"ר, וכאב"ד העיר משנת תר"ד – ואילו ה"שואל ומשיב" התמנה לרבנות העיר בשנת תרי"ז, כאשר רבי שמחה נתן התפטר מן הרבנות וקרא לבעל ה"שואל ומשיב" שיבוא לכהן במקומו כאב"ד העיר. רבי שמחה נתן עצמו נפטר בשמחת תורה שנת תרי"ט 1858 (ראה: וונדר, אנצ' לחכמי גליציה, א', עמ' 214-218).

[1] דף, 35 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. בלאי וסימני קיפול. קרעים, בהם קרעים חסרים קטנים, עם מעט פגיעות בטקסט, בקפלי הנייר ובשוליו. מודבק על בד לשימור.