מכתב מאת האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מליובאוויטש, חתום בחתימת יד קדשו. ברוקלין, ניו יורק, ז' מר חשון תשכ"ג [1963].
מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של הרבי, חתום בחתימת יד קדשו, בתוספת מספר מילים ותיקונים בכתב-ידו.
במכתבו, עם סיום חגי תשרי, מברך האדמו"ר: "יהי רצון שיהי' כן בכל הענינים אודותם כותבת, שמחה אמיתית וגם פנימית, שהיא גם הפורצת ומסירה המדידות וההגבלות מחיצות המפסיקות בין האדם לבוראו, בין פנימיות הנפש והחיצוניות, ותבשר טוב בטוב הנראה והנגלה".
בסוף המכתב, לאחר "בברכה לבשו"ט ופ"ש כ"א [לבשורות טובות ופרישת שלום כל אחד] מהמשפחה", הוסיף האדמו"ר את המילים: "שי' ורפוקו"ש" [ורפואה קרובה ושלמה] בכתב-יד קדשו.
על המכתב אין חותמות דואר ואין בו סימני קיפול או קרעי פתיחה (כנראה, המכתב לא נשלח לבסוף אל זלדה).
המשוררת זלדה (שיינא זלדה) שניאורסון-מישקובסקי (תרע"ד-תשמ"ד 1914-1984), בת למשפחת שניאורסון. בהגיעה לגיל 11 עלתה לירושלים, יחד עם הוריה ועם סבה (אבי-אמה) רבי דוד צבי חן (מגדולי רבני חב"ד). זמן קצר לאחר הגיעם ארצה נפטרו סבה ואביה, והיא ואמה נותרו בארץ ללא משענת. תקופת היתמות הארוכה השפיעה רבות על שירתה. בשנת 1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי (בנו של רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי אב"ד קרינקי). במשך שנים התפרנסה מהוראה ונחבאה על הכלים. על אף שכתבה שירים וסיפורים עוד משנות נעוריה, קובץ שיריה הראשון התפרסם רק בשנת 1967, בהיותה בת 53. הקובץ גרף תשואות מיד עם צאתו לאור, והקנה למשוררת מעמד יוצא דופן בשירה העברית.
אגרת דואר אוויר. 30 ס"מ. מצב טוב. בלאי קל בשוליים.