חמישה-עשר מכתבים מאת דוד בן-גוריון. נמענים שונים. מכתב אחד משנת 1929, אחד משנת 1947, אחד אינו מתוארך [שנות ה-40] והיתר משנות ה-50 וה-60.
בין המכתבים: מכתב אל חבר הכנסת אלימלך רימלט, מכתב אל חבר הכנסת פרץ ברנשטיין, מכתב אל מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר, מכתב אל מזכיר הממשלה זאב שרף, מכתב אל סגן שר החקלאות יוסף אפרתי, מכתב אל הסופר והמשורר אברהם שלונסקי, מכתב אל חברת הכנסת בבה אידלסון, ועוד.
אחד המכתבים אינו שלם, אך בשני הדפים שנותרו ממנו, נכתבו דברים מעניינים: "סכנות רבות ואיומות נשקפות לנו – מהטרור בארץ, מה--- הנלוזה על ממשלת המנדט, מהתגברות האנטישמיות
בעולם, מהשתלטות הנאציות – אבל איני יודע סכנה יותר מרה ואיומה לעתידנו מסכנת חורבנה של תנועתנו, כשלונו המוסרי של הפועל בארץ, הרס אחדותו ושלמותו הפנימית...".
במכתב לשר הסעד והדתות מחודש מארס 1954 נכתב "אסור עכשיו לבני נהלל לשבת בנהלל ולבני טירת-צבי – בטירת צבי. על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רבי-הזכרונות, ולהתמזג יחד עם העולם החדשים ולהתישבת אתם. למען הנחילם העושר התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם. ידע זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל. יען כי הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו – הוא פיתוח ויישוב מאכסימלי של שממת-ארצנו".
במכתב לחבר הכנסת אלימלך רימלט: "שום ראש ממשלה במדינה לא למד זאת בבית אבותיו, ואפשר להחליפו באחר. עַם אי-אפשר להחליף, ולצערי עמנו מרבה-מפלגות...". ובמכתב למזכיר הממשלה כותב בן-גוריון "כשעליתי לארץ לפני כיוֹבֵל שנים היתה לי מטרה צנועה: להשתתף בעבודה גופנית בבנין המולדת. לצערי הוטלו עלי במשך הזמן תפקידים ציבוריים".
שישה מהמכתבים בכתב ידו של בן-גוריון, היתר מודפסים במכונת כתיבה, עם חתימתו (באחד מהם תוספת בכתב-יד).
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. נקבי-תיוק, סימני קיפול וכתמים. חותמות או הערות קצרות בכתב-יד.