צו בחתימת-ידו של מרדכי מנואל נח. ניו-יורק, 1821. אנגלית.
צו, מודפס וממולא בכתב-יד, המורה לכנס תריסר מושבעים למשפט בבית העירייה של ניו-יורק; בגבו רישום בכתב-ידו של מרדכי מנואל נוח (החותם בתור שריף במדינת ניו-יורק): "The execution of this writ appear by the hand annexed, M. M. Noah, Sheriff".
נתון במסגרת, לצד דיוקן מצויר-ביד של מרדכי מנואל נח (ציור מאוחר).

13X32 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קרעים לאורך סימני הקיפול (מחוזקים ברצועות נייר דבק בגב). ממוסגר במסגרת עם פספרטו: 30X48 ס"מ (החתימה פונה כלפי חוץ וצדו הקדמי של הצו אינו נראה).

מרדכי מנואל נח (Mordecai Manuel Noah, 1785-1851) 

"חוזה מדינה" יהודי-אמריקני, שפעל לייסוד מדינה יהודית כמאה שנים לפני הרצל והתנועה הציונית. היה מחשובי היהודים שפעלו בארה"ב בראשית המאה ה-19, קונסול אמריקני, שופט ושריף במדינת ניו-יורק ועורך של כמה מהעיתונים הגדולים בתקופתו. התפרסם בניסיונו להקים ארץ מקלט ליהודים – "אררט" – באי "גרנד איילנד" הסמוך לבאפלו שבמדינת ניו-יורק. פועלו הנרחב כלל חלופת מכתבים אישית עם הנשיאים ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון – אבותיה המייסדים של ארה"ב – שהביעו בפניו את תמיכתם ביהודים.
נח נולד בעיר פילדלפיה לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא ספרדי-פורטוגזי; אביו השתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויש המספרים כי ג'ורג' וושינגטון נכח בחתונת ההורים.
בגיל 22 עבר לעיר צ'ארלסטון ללימודי עריכת דין והצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שהייתה הגדולה והחשובה בתקופתו. בשנת 1813 הגיש מועמדות למשרת קונסול אמריקני, ומונה בידי ג'יימס מונרו (לימים נשיאה החמישי של ארה"ב) לקונסול בריגה ובתוניס. שליחותו הביאה למפגשו הראשון עם היהודים שמחוץ לארה"ב, ונח נוכח לראשונה בסבלם, מצוקותיהם והאפליה ממנה סבלו – שהשפיעו עליו עמוקות.
בתוניס הצליח להביא לשחרורם של אזרחים אמריקנים שנלקחו לעבדות, אך שילם עבורם סכום גבוה מזה שאישרה ממשלת ארה"ב (נח טען שהיה מחויב לשלם את הסכום כיהודי, על יסוד מצוות "פדיון שבויים"). בעקבות זאת – שיגר אליו מונרו מכתב פיטורים חריף, שתלה במרומז את דבר הפיטורים ביהדותו.
הנימה האנטישמית, לכאורה, של מכתב הפיטורים, ורשמיו מקהילות יהודיות שפגש במהלך שליחותו הביאו לשינוי חד בהשקפותיו של נח, ועם שובו לארה"ב הגה בדמיונו תוכנית חדשה לפתרון מצוקת היהודים, בדמות טריטוריה עצמאית שתשמש להם מקלט מרודפיהם.
הוא החל במשא ומתן לרכישת האי "גרנד איילנד", רכש בכספו שליש משטח האי (את יתרת האי תכנן לרכוש בכספי תרומה), ובחודש ספטמבר 1825 ערך טקס מפואר בהשתתפות מאות מוזמנים והכריז על ייסודה של ארץ המקלט ליהודים "אררט" (שמו של מקום המבטחים אליו הגיעה תיבת נח המקראי לאחר המבול).
ההכרזה על ייסוד "מדינה ליהודים" נחשבה למעשה חסר שחר, ונוח זכה ללעג וביקורות חריפות מצד מרבית בני תקופתו; העיתון הגדול בארה"ב באותן השנים – ה-Nile's Weekly Register, פרסם מספר כתבות וסקירות אודות "אררט", ודיווח בהרחבה על הצהרותיו של נח ליהודי העולם, שנחשבו לאקסצנטריות ונלעגות: הכרזה על "אררט" כמקום מקלט ליהודים באשר הם, מינוי עצמו למושל ושופט על ישראל, קריאה ליהודי העולם להתגייס ולקחת חלק בפרויקט תחת הנהגתו, שורת חוקים והנחיות לאומה היהודית כולה, הוראה לרבנים ולמנהיגי קהילות ישראל בעולם להכיר ב"אררט", הוראה לערוך מפקד לכל היהודים, הפצרה ביהודים המשרתים בצבאות האימפריות להפגין נאמנות לצבאם, הוראה על מתן מתנות ל"אחיו הקדושים בירושלים", ביטול הפוליגמיה לצמיתות ואיסור על נישואין בהם אחד מן הצדדים אינו יודע קרוא וכתוב, הוראה על אמירת תפילות, ציווי על מתן זכויות שוות ל"יהודים השחורים" בהודו ובאפריקה, קביעה כי הילידים האמריקנים הם צאצאיהם של השבטים האבודים, ועוד כהנה וכהנה.
חרף הכרזותיו הנועזות של נח, תוכניתו לא זכתה להיענות מצד יהודי העולם, ורבים מהם כינו אותו שרלטן או מטורף (בדומה לתגובות הראשונות לספרו של הרצל "מדינת היהודים", בשנת 1896). נח נאלץ לזנוח את רעיון "אררט", ובמקומו, החל לקדם רעיון חדש של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בו דבק עד מותו, בשנת 1851.
על פי ההיסטוריון דב ויינריב, נחשב נח ל"מבשר הראשון" של הציונות (ראו: "יסודות הציונות ותולדותיה", מאת דב ויינריב; בתוך: תרביץ, כרך ח' חוברת א', הוצאת המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, תשרי תרצ"ז [1936], עמ' 69-112).