דב פייגין (1907-2000), שמונה סקיצות לפסלים, בהן חמש סקיצות המפתחות את מוטיב 'העמוד עם העין' המתבטא בפסל "עין צופייה" (1962), ובגרסתו המאוחרת "יד לתעשייה הצבאית" (1989).
עץ מנוסר ומגולף; שעווה מגולפת על עץ; קרטון.
דב פייגין נולד בלוגנסק שברוסיה (כיום באוקראינה). כפעיל ציוני ברוסיה הסובייטית ישב במאסר שלוש שנים, ולאחר מכן עלה לארץ והצטרף לקיבוץ אפיקים. בשנות ה-30 עבר עם אשתו לתל-אביב, ובהמשך נסע ללמוד בבית הספר לאמנויות דקורטיביות בפריז. פייגין נמנה עם מייסדי תנועת "אופקים חדשים" וכפר האמנים בעין הוד והיה פעיל במוסדות אמנות שונים. הרבה ליצור פסלים גדלי-ממדים למרחב הציבורי, בהם קיר לאוניית הנוסעים "שלום", קיר לאנדרטת "יד קנדי" ופסלים הניצבים בגנים ובאתרים ציבוריים ברחבי הארץ. וכך מתוארת עבודתו של פייגין בהודעה על הרטרוספקטיבה ליצירתו ("הארץ", על הרטרוספקטיבה לדב פייגין, מוזיאון תל-אביב, 2005. אוצרת: אירית הדר): "בקרב בני דורו, שהתכוונו אל המופשט ופעלו מתוך אמונה באוטונומיה של האמנות, דב פייגין בלט בזיקתו העקבית להפשטה גיאומטרית וביצירת פיסול 'שטוח', רישומי באיכותו. משלב מוקדם הוא זנח את ערכי החומר, המסה והמשקל והמיר אותם בהנכחה של חלל, הן זה הסובב את הפסל, והן זה התָחום-זורם בין המרכיבים הצורניים [...] פייגין ייחס חשיבות מרובה להיבט החברתי של מעשה האמנות והגדיר את פסליו כבעלי תוכן חברתי-פוליטי. על כן, לא מפליא כי המרחב הציבורי היה מבחינתו היעד המועדף לפסליו".
את פסלו "יד לתעשייה הצבאית" תאר פייגין בדבריו אלו: "...זה מתח, העמוד, קו האמצע. אני מאחד תמיד שתי צורות, אני מודה. יש לי משהו כזה פנימי. לאחד – זה הרי ההיסטוריה האישית שלי. לא רק שחייתי בתקופה של מהפכות, היו כל מיני דברים אכזריים, מלחמות כל הזמן. כל העולם שואף לאיחוד, וכל הזמן נפרדים. מתח, ומתוך המעמקים – משהו מזנק! [...] אילו הייתי נכנס לפרטים, לא הייתי שלם עם עצמי. מתח-מזנק – זו גם האמת שלי".
סקיצות שעווה על עץ (4): 24X12 ס"מ. סקיצות עץ (4): 33.5X17 ס"מ. מצב טוב. פגמים. כתמים. מספור בעיפרון על גב חלק מן הלוחות.
ספרות: דב פייגין, בעריכת אירית הדר. מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2005. עמ' 42-45.
מקור: אוסף עוזי אגסי.