"בגרוש קפריסין", אלבום עם עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום מעשה-ידי קבוצת אמנים מִתְלַמדים מבין גולי קפריסין, בהדרכת נפתלי בזם. קפריסין, [1948 בקירוב]. עותק מעזבונו של נפתלי בזם, חתום בידיו; ההדפסים חתומים בידי האמנים.
אלבום ובו עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום המתארים את חיי המעפילים שנכלאו במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. האלבום הוכן, תחת הדרכתו של נפתלי בזם, על-ידי תלמידי הסדנה לציור והדפס שעל-יד הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג בקפריסין, ונדפס ב-120 עותקים בלבד.
חיתוכי הלינולאום חתומים בעיפרון בידי האמנים, תלמידי הסדנה – משה ברנשטיין (עבודותיו, שרבות מהן עוסקות בחיי העיירה היהודית המזרח-אירופאית, הוצגו בתערוכות שונות החל מסוף שנות ה-40. בשנת 1999 זכה בפרס יצירה מטעם מכון "משואה" לחקר השואה, "על תיעוד העולם שאבד בראשית דרכו"), פרץ ויינריך (הציורים שיצר בקפריסין התפרסמו בכמה עיתונים ישראליים. לאחר קום המדינה עבד כקריקטוריסט עבור העיתונים "דבר השבוע" ו"על המשמר". על יצירתו זכה בשנת 2008 בפרס "עיפרון הזהב"), נחום בנדל, שמואל לייטנר, מאיר וכטל, ברוך רנדסברג, ברוך פרידמן, דוד טשמובסקי, אברהם שר, חנה שטרן, אלישבע היימן, יצחק סמושי ואחרים.
בתחילת האלבום מופיע ציטוט מצוואתו של פנחס רוטנברג (חיתוך לינולאום): "... נהיה אחים לחיים ליצירה לפעולה ובנין". בדף שלאחריו מופיעה הקדמה קצרה: "קפריסין תחנה אחת בדרך היסורים לארץ ישראל. משמעותו היהודית של שם זה גדרות תיל דוקרני, בטלה מאונס והידונות לניוון. ואף בתוך מציאות זו שקקו חיים. על אלה ספרו בתוך ספר זה חברים ממחנה ישראל שבגרוש קפריסין". שני דפים אלו, וכן רשימת ההדפסים המופיעה בדף האחרון, אף הם חיתוכי לינולאום. על כריכת האלבום נדפס חיתוך לינולאום נוסף. הדף ובו הציטוט מצוואתו של רוטנברג חתום בידי נפתלי בזם.
הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג פעל במחנות המעצר בקפריסין, במימון הג'וינט, מאמצע שנת 1947 ועד שנת 1949. הסמינר הקים במחנות בתי-ספר שהקנו השכלה בתחומים רבים. לשם כך הובאו לקפריסין מורים, ובהם גם אמנים (נפתלי בזם, זאב בן-צבי ואחרים) אשר הדריכו בסדנאות מיוחדות לאמנות.
האמן נפתלי בזם (1924-2018), יליד אסן שבגרמניה, עלה לארץ ישראל בשנת 1939 במסגרת "עליית הנוער", ובשנים 1943-1946 למד באקדמיה לאמנות "בצלאל". הוריו, אשר נותרו בגרמניה, נספו בשואה. לאחר שסיים את תפקידו כמורה לאמנות במחנות המעצר בקפריסין, חי כמה שנים בפריז, ועם שובו לישראל בשנת 1952 היה פעיל כאמן בתנועה הקיבוצית. רבות מהעבודות שיצר בזם לאורך השנים עסקו בשואה, בעלייה ובתקומה ובחנו את המרחב הציבורי, החברתי והפוליטי של ישראל. בשנת 1957 זכה בפרס דיזנגוף לציור על ציורו "בחצר הבית השלישי" אותו יצר בתגובה לטבח בכפר קאסם. בשנת 1970 הוזמן לצייר את תקרת אולם קבלת הפנים במשכן הנשיא בירושלים.
[29] דף, 50 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים (בעיקר קלים, בשולי הדפים). הכריכה במצב טוב-בינוני, עם כתמים, קרעים ופגמים. בשוליה כמה קרעים חסרים, משוקמים. קרעים בשדרת הבד.
מקור: עזבון נפתלי בזם (מכירת Hammersite, מרץ 2019).

---------------------------------------------------------------------------

מחנות המעצר בקפריסין

עם תום מלחמת העולם השנייה היו באירופה עשרות מיליוני עקורים ופליטים. רובם חזרו לארצותיהם או יושבו מחדש תוך חודשים ספורים, ומתוכם נותרו שני מיליון עקורים חסרי מדינה, כמחציתם על אדמת גרמניה. מתוך מאות אלפי הפליטים היהודים, שהו רבים במחנות העקורים, וגם מי מהם ששבו לארצותיהם או שנשארו בהן חשו שאינם רצויים עוד וכי עליהם לקום ולהמשיך הלאה. מרביתם ביקשו להגר לארץ ישראל. כך החל זרם מעפילים יוצא את חופי אירופה לכיוון ארץ ישראל, בניצוחו של המוסד לעליה ב' מייסודה של ה"הגנה".

ספינות מעפילים יצאו מנמלים באיטליה, בצרפת, ביוון, ברומניה ובמדינות נוספות. בין אוגוסט 1945 ודצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות להגיע לחופי הארץ, והביאו יחד 1040 מעפילים. לאחר תקופה זו החלו הבריטים לפעול ביד חזקה יותר, ולאתר אוניות מעפילים בעודן בים. המעפילים שנתפסו הובאו למחנה עתלית ולאחר מכן שוחררו. אף שמדיניות הספר הלבן קבעה שהעלייה היהודית לארץ תפסק בשנת 1944, החליטו הבריטים כמחווה הומניטרית לאפשר את כניסתם של 1500 איש בחודש, ואישורי הכניסה שניתנו למעפילים נוכו ממכסה זו. מוסדות הישוב ביקשו לפרוץ מסגרת זו, והחלו להוציא ספינות מעפילים גדולות יותר בקצב מואץ. באוגוסט 1946 החלו הבריטים ליישם מדיניות חדשה – העברת כל המעפילים הבלתי-לגאליים למחנות מעצר בקפריסין, אז מושבת כתר בריטית. הישוב התקומם על החלטה זו, אולם הפעילות הדיפלומטית והמחאה דעכו לאחר שהבריטים עמדו על שלהם.

לשם קליטת המעפילים בקפריסין הוקמו תחילה על חוף הים מחנות אוהלים, שכונו "מחנות קיץ". בהמשך הוקם גם גוש מחנות שבהם התגוררו המעפילים בצריפי פח – "מחנות החורף". יחס הגופים הבריטיים שבידיהם הופקדו המחנות נע בין נוקשות, אטימות ואף אכזריות – כמו הקצבת מים במשורה ללא סיבה של ממש, איסור על רחצה בים, מניעת ביקורים, הזנחת סוגיית התברואה ובמקרים ספורים אף ירי בבורחים – לכבוד ואף התחשבות, כמו מתן האוטונומיה המנהלית בתוך המחנות בידי המעפילים עצמם ואיסור על החיילים המופקדים על המחנות להיכנס אליהם בעודם חמושים.

בתוך המחנות עצמם גאה מחד גיסא גל של התארגנויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, שסייע לקיום בהם הן משום שמעפילים המאורגנים בקבוצות זכו למזון רב יותר, לאפשרויות תעסוקה בתחום השירותים, ולגוף בעל כוח פוליטי שיעמוד מאחוריהם בשעת הצורך, והן משום שהפעילות במסגרתם מילאה את הצורך בתעסוקה, מן הצרכים הדחופים ביותר של יושבי המחנות. מאידך גיסא, רובם של המעפילים במחנות ניהלו חיי בטלה מכורח. הבטלה הכללית ששררה במחנות השליטה אווירת אפתיה ודיכאון, ומעפילים רבים עסקו ביצירת עבודות אמנות ואומנות עממית מחומרים זמינים – אבן, עץ ופח – כדי לגבור על השעמום. במחנה 65 אף הוקמה סדנה לצעצועים ומיניאטורות בהדרכת שרגא ווייל, "תו-נו" ("תוצרת נוער") שמה.

במחנות קמו יוזמות חינוכיות שונות, הן של שליחי הישוב והן של המעפילים עצמם, שביקשו ברובן למלא את הפער הגדול בהשכלת ילדי שארית הפליטה, אשר נעוריהם במסתור, במחנות הריכוז ובמחנות העקורים מנעו מהם לימודים סדירים. בסוף שנת 1946, עם פתיחת מחנות החורף, נטלה "עליית הנוער" לידיה את מרבית האחריות לחינוכם של ילדי קפריסין, וסייעה בהקמת כפר נוער שבו חיו ולמדו מאות ילדים. בהמשך הגיע מספרם לאלפים. במסגרת כפר הנוער פעלו תנועות נוער ותנועות פוליטיות שונות. לצד כפר הנוער, הוקם בסיוע הג'וינט הסמינר ע"ש רוטנברג שפעל להקניית השכלה למבוגרים. הסמינר נמנע מנקיטת עמדה פוליטית, והיה ניטרלי באי-השתייכותו לתנועה זו או אחרת. הנהלת הסמינר ביקשה לכונן אווירה תרבותית מסייעת לרכישת השכלה, ולשם כך הוקמה מחלקה אמנותית בניהול זאב בן צבי, חנה ליברמן ונפתלי בזם. בסמינר התקיימו ארבעה מסלולים: מתחילים, מתקדמים, אמנות והוראה, ועד חיסול המחנות למדו בו 1800 איש מעצירי המחנות. הסמינר ביקש להנחיל לתלמידיו השכלה מעמיקה ומקיפה, ומדריכי סדנת האמנות לא נבדלו מרוח המוסד – זאב בן צבי, שלימד פיסול, טבע את הסיסמה "יצירה ולא מלאכה". תלמידיו של נפתלי בזם יצרו יחד אלבום חיתוכי לינולאום, "בגרוש קפריסין" שמו, שתיעד את תנאי החיים במחנות ואת ההווי בהם (ראו פריט 128).

עם קום מדינת ישראל סברו המעפילים הכלואים במחנות כי הגיע רגע השחרור. גם שליחי הישוב השונים האמינו שהמחנות יסגרו במהרה, והחלו לעזוב אותם. אולם הבריטים לא מיהרו להרפות מעציריהם. בין יולי וספטמבר 1948 עלו לישראל כל ה"בלתי-לוחמים", אולם מן הגברים הראויים לגיוס נמנעה היציאה מקפריסין בטענה שהדבר יעניק לישראל יתרון בלתי ראוי על שכנותיה ויערער את המצב באזור. לצד גברים אלו נותרו במחנות גם משפחותיהם ונשים הרות שלא יכלו לעשות את המסע ארצה. יחסם של השלטונות לעצירים הלך ורע, קצבת המזון קוצצה, מצבם הפיזי של האוהלים ופחוני המגורים התדרדר לאחר שנתיים של שימוש, והמורל ירד לשפל. באוגוסט 1948 פרץ במחנות מרד שכוון שבעיקר נגד שליחי ארגוני הסיוע היהודיים. לאחר תום מלחמת העצמאות והשגת שביתת הנשק בינואר 1949, נותרה בריטניה בודדה בעמדתה, ובמהרה נאלצה להיכנע ולשחרר את יתר המעפילים. במהלך החודשים ינואר-פברואר 1949 התנהל "מבצע פדות" להבאת כל מעפילי קפריסין ארצה, עד שב-10 בפברואר יצא אחרון הגולים, פנחס רייכמן ממעפילי "התקווה", את שער מחנה 65.

ספרות: גירוש קפריסין 1946-1949, ההעפלה המחנות וחברת המעפילים, מאת דוד עשרי. הוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, תשמ"א.