מחנות המעצר בקפריסין – אוסף מקיף של מסמכים, תצלומים, פריטים בולאיים, יצירות אמנות, תעודות עליה לארץ ישראל, פרסומי תעמולה ופריטים נוספים – 1946

פתיחה: $2,000
הערכה: $4,000 - $6,000
נמכר ב: $2,500
כולל עמלת קונה

אוסף נרחב של מסמכים, תצלומים, פריטים בולאיים, יצירות אמנות, תעודות עליה לארץ ישראל, פרסומי תעמולה ופריטים נוספים המתעדים את מחנות המעצר בקפריסין ואת עליית עצירי המחנות לישראל. קפריסין, ארץ ישראל, ארה"ב ומקומות נוספים, 1946 עד 1949 בקירוב.
באוסף:
• כרוז מטעם "ועד הקהלה העברית בחיפה" המוחה על החלטת שלטונות המנדט לגרש את המעפילים למחנות בקפריסין. [1946].
• כ-20 מעטפות דואר שנשלחו לעצירים בקפריסין ומהם, חלקן נושאות חותמות דואר ארץ-ישראליות, קפריסאיות ואחרות, וחלקן נושאות חותמות של מזכירויות המחנות (עברית), חותמת "דאר המרכזית" במחנה קראולוס, ועוד. • מכתבים מאת עצירים במחנות קפריסין ומכתבים שנשלחו אליהם, בהם טלגרמה שנשלחה משבדיה לעצירה במחנה פמגוסטה בקפריסין.
• כרטיסי ברכה ופרסומים שונים של "הועד למען גולי קפריסין".
• קבלות ותעודות על תרומות כסף, מפעל איסוף ספרים ומפעלים נוספים למען העצירים בקפריסין.
• כרטיסי חבר בתנועת "גורדוניה המכבי הצעיר" ובמפלגת "פועלי ארץ ישראל" במחנות קפריסין.
• 13 רישומים ומתווים מעשה ידי עצירים במחנות, בהם תרגילי טבע דומם ודיוקנאות מעשה ידי תלמידי סדנת האמנות בהדרכת נפתלי בזם, רישומים המתעדים את החיים במחנות וקריקטורות על מצבם של העצירים. בין אלו מופיעות עבודות חתומות בידי אמנים שהדפסים מעשה ידיהם הופיעו באלבום "בגירוש קפריסין" (ראו הפריט הבא) – דוד טשמובסקי, פרץ ווינרייך, דב רוטרמן ואחרים. • חיתוך עץ שכותרתו "Liberation Cyprus" [שחרור קפריסין] ובו נראית משפחה יהודית מאחורי גדר תיל, מעשה ידי האמן היהודי-אמריקני Leon G. Miller.
• מחברות שחילק הג'וינט לילדי קפריסין (אחת מהן מכילה "יומן קריאה" ספרותי שכתב מעפיל במחנות קפריסין. גרמנית); ספר לימוד עברית "לילדי ישראל במחנות קפריסין" (נדפס בקפריסין. חתום בחותמת של ארגון הג'וינט); שאלון פרטים אישיים והערכת ידיעות לילדי בתי הספר בקפריסין; טופס הרשמה של ילדים בגיל בית הספר בזרם החינוך הדתי במחנה 70.
• דף זיכרון (הוצא מחוברת) לזכר חבר השומר הצעיר שלמה חיימסון שנורה בבריחתו מאחד ממחנות קפריסין.
• כתובה דאירכסא (המחליפה כתובה קודמת שאבדה) שנערכה לזוג יוסף בן יעקב וחיה בת מנחם מנדל ב"מחנה ישראל העצורים סמוך למתא דיקיליא באי קפריסין". חתומה בחותמות "הרבנות הראשית קפריסין" ו"ועד הרבנים דגולה קפריסין". טבת תש"ח [דצמבר 1947]. • תעודת לידה להולדת שרה שדלצקי, בתם של בני הזוג יוסף שדלצקי וחיה לבית עלמר (ככל הנראה בני הזוג שלהם נערכה הכתובה שבסעיף הקודם), אף היא מטעם הרבנות הראשית לקפריסין ו"ועד הרבנים דגולי קפריסין". ספטמבר 1948.
• שש תעודות לעולים מקפריסין שהנפיקה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.
• כ-15 פריטי דואר הנושאים את חותמת הדואר המיוחדת "ברוכים הבאים" לרגל חיסול מחנות קפריסין. החותמת מציגה את מפת קפריסין לצד אוניות הנושאות דגלי ישראל. ינואר-פברואר 1949.
• כ-50 תצלומים, רובם תצלומי עיתונות ותצלומים מתוך אלבומים פרטיים המתעדים את הגעת עצירי המחנות בקפריסין לישראל ביולי 1948 ובראשית שנת 1949, ומיעוטם מתעדים את החיים במחנות המעצר בקפריסין.
• ועוד.
כ-140 פריטים. גודל ומצב משתנים.
מקור: אוסף משפחת רימון.


---------------------------------------------------------------------------------


מחנות המעצר בקפריסין

עם תום מלחמת העולם השנייה היו באירופה עשרות מיליוני עקורים ופליטים. רובם חזרו לארצותיהם או יושבו מחדש תוך חודשים ספורים, ומתוכם נותרו שני מיליון עקורים חסרי מדינה, כמחציתם על אדמת גרמניה. מתוך מאות אלפי הפליטים היהודים, שהו רבים במחנות העקורים, וגם מי מהם ששבו לארצותיהם או שנשארו בהן חשו שאינם רצויים עוד וכי עליהם לקום ולהמשיך הלאה. מרביתם ביקשו להגר לארץ ישראל. כך החל זרם מעפילים יוצא את חופי אירופה לכיוון ארץ ישראל, בניצוחו של המוסד לעליה ב' מייסודה של ה"הגנה".

ספינות מעפילים יצאו מנמלים באיטליה, בצרפת, ביוון, ברומניה ובמדינות נוספות. בין אוגוסט 1945 ודצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות להגיע לחופי הארץ, והביאו יחד 1040 מעפילים. לאחר תקופה זו החלו הבריטים לפעול ביד חזקה יותר, ולאתר אוניות מעפילים בעודן בים. המעפילים שנתפסו הובאו למחנה עתלית ולאחר מכן שוחררו. אף שמדיניות הספר הלבן קבעה שהעלייה היהודית לארץ תפסק בשנת 1944, החליטו הבריטים כמחווה הומניטרית לאפשר את כניסתם של 1500 איש בחודש, ואישורי הכניסה שניתנו למעפילים נוכו ממכסה זו. מוסדות הישוב ביקשו לפרוץ מסגרת זו, והחלו להוציא ספינות מעפילים גדולות יותר בקצב מואץ. באוגוסט 1946 החלו הבריטים ליישם מדיניות חדשה – העברת כל המעפילים הבלתי-לגאליים למחנות מעצר בקפריסין, אז מושבת כתר בריטית. הישוב התקומם על החלטה זו, אולם הפעילות הדיפלומטית והמחאה דעכו לאחר שהבריטים עמדו על שלהם.

לשם קליטת המעפילים בקפריסין הוקמו תחילה על חוף הים מחנות אוהלים, שכונו "מחנות קיץ". בהמשך הוקם גם גוש מחנות שבהם התגוררו המעפילים בצריפי פח – "מחנות החורף". יחס הגופים הבריטיים שבידיהם הופקדו המחנות נע בין נוקשות, אטימות ואף אכזריות – כמו הקצבת מים במשורה ללא סיבה של ממש, איסור על רחצה בים, מניעת ביקורים, הזנחת סוגיית התברואה ובמקרים ספורים אף ירי בבורחים – לכבוד ואף התחשבות, כמו מתן האוטונומיה המנהלית בתוך המחנות בידי המעפילים עצמם ואיסור על החיילים המופקדים על המחנות להיכנס אליהם בעודם חמושים.

בתוך המחנות עצמם גאה מחד גיסא גל של התארגנויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, שסייע לקיום בהם הן משום שמעפילים המאורגנים בקבוצות זכו למזון רב יותר, לאפשרויות תעסוקה בתחום השירותים, ולגוף בעל כוח פוליטי שיעמוד מאחוריהם בשעת הצורך, והן משום שהפעילות במסגרתם מילאה את הצורך בתעסוקה, מן הצרכים הדחופים ביותר של יושבי המחנות. מאידך גיסא, רובם של המעפילים במחנות ניהלו חיי בטלה מכורח. הבטלה הכללית ששררה במחנות השליטה אווירת אפתיה ודיכאון, ומעפילים רבים עסקו ביצירת עבודות אמנות ואומנות עממית מחומרים זמינים – אבן, עץ ופח – כדי לגבור על השעמום. במחנה 65 אף הוקמה סדנה לצעצועים ומיניאטורות בהדרכת שרגא ווייל, "תו-נו" ("תוצרת נוער") שמה.

במחנות קמו יוזמות חינוכיות שונות, הן של שליחי הישוב והן של המעפילים עצמם, שביקשו ברובן למלא את הפער הגדול בהשכלת ילדי שארית הפליטה, אשר נעוריהם במסתור, במחנות הריכוז ובמחנות העקורים מנעו מהם לימודים סדירים. בסוף שנת 1946, עם פתיחת מחנות החורף, נטלה "עליית הנוער" לידיה את מרבית האחריות לחינוכם של ילדי קפריסין, וסייעה בהקמת כפר נוער שבו חיו ולמדו מאות ילדים. בהמשך הגיע מספרם לאלפים. במסגרת כפר הנוער פעלו תנועות נוער ותנועות פוליטיות שונות. לצד כפר הנוער, הוקם בסיוע הג'וינט הסמינר ע"ש רוטנברג שפעל להקניית השכלה למבוגרים. הסמינר נמנע מנקיטת עמדה פוליטית, והיה ניטרלי באי-השתייכותו לתנועה זו או אחרת. הנהלת הסמינר ביקשה לכונן אווירה תרבותית מסייעת לרכישת השכלה, ולשם כך הוקמה מחלקה אמנותית בניהול זאב בן צבי, חנה ליברמן ונפתלי בזם. בסמינר התקיימו ארבעה מסלולים: מתחילים, מתקדמים, אמנות והוראה, ועד חיסול המחנות למדו בו 1800 איש מעצירי המחנות. הסמינר ביקש להנחיל לתלמידיו השכלה מעמיקה ומקיפה, ומדריכי סדנת האמנות לא נבדלו מרוח המוסד – זאב בן צבי, שלימד פיסול, טבע את הסיסמה "יצירה ולא מלאכה". תלמידיו של נפתלי בזם יצרו יחד אלבום חיתוכי לינולאום, "בגרוש קפריסין" שמו, שתיעד את תנאי החיים במחנות ואת ההווי בהם (ראו פריט 128).

עם קום מדינת ישראל סברו המעפילים הכלואים במחנות כי הגיע רגע השחרור. גם שליחי הישוב השונים האמינו שהמחנות יסגרו במהרה, והחלו לעזוב אותם. אולם הבריטים לא מיהרו להרפות מעציריהם. בין יולי וספטמבר 1948 עלו לישראל כל ה"בלתי-לוחמים", אולם מן הגברים הראויים לגיוס נמנעה היציאה מקפריסין בטענה שהדבר יעניק לישראל יתרון בלתי ראוי על שכנותיה ויערער את המצב באזור. לצד גברים אלו נותרו במחנות גם משפחותיהם ונשים הרות שלא יכלו לעשות את המסע ארצה. יחסם של השלטונות לעצירים הלך ורע, קצבת המזון קוצצה, מצבם הפיזי של האוהלים ופחוני המגורים התדרדר לאחר שנתיים של שימוש, והמורל ירד לשפל. באוגוסט 1948 פרץ במחנות מרד שכוון שבעיקר נגד שליחי ארגוני הסיוע היהודיים. לאחר תום מלחמת העצמאות והשגת שביתת הנשק בינואר 1949, נותרה בריטניה בודדה בעמדתה, ובמהרה נאלצה להיכנע ולשחרר את יתר המעפילים. במהלך החודשים ינואר-פברואר 1949 התנהל "מבצע פדות" להבאת כל מעפילי קפריסין ארצה, עד שב-10 בפברואר יצא אחרון הגולים, פנחס רייכמן ממעפילי "התקווה", את שער מחנה 65.

ספרות: גירוש קפריסין 1946-1949, ההעפלה המחנות וחברת המעפילים, מאת דוד עשרי. הוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, תשמ"א.


ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל; אישים יהודים
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל; אישים יהודים