ספר "דרך חיים ותוכחת מוסר השכל", שני שערים: "שער התשובה" ו"שער התפלה", מאת רבי דוב בער שניאוריו - האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. קאפוסט, [אחרי תקע"ט 1819?]. דפוס רבי ישראל יפה, מחשובי תלמידיו של בעל התניא.
בסוף הקדמתו לספרו זה מתייחס האדמו"ר האמצעי לחיבתם של חסידי חב"ד לכתבי-יד, אשר מעדיפים אותם יותר מספרים מודפסים: "ידעתי טבע אנ"ש שבדברים שבכתב, שגם שמלאים טעות, לא יחוסו על כל הוצאה רבה להשיגם, וכאש' יבואו אותן הדברי' בעצמן בדפוס, לא יחושו לנפשו לקנות גם במקח היותר זול, וגם אותו שקונ' כורכו יפה ומניחו בקרן זוית למשמרת...".
חתימות בשער: "ישראל דוד ב"ר צבי באשק נ"י מקריסלאווע [קריסלבה]". חותמת בדף א': "ש' זלמן יצחק וואלשאניק - ריגא".
[5], קפט דף. דפים ד-טו נכרכו פעמיים. 17 ס"מ. נייר כחלחל. מצב בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמים כהים. בלאי. קרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט במספר דפים (בדף כז קרע גדול עם פגיעה בטקסט). סימני עש עם פגיעות בטקסט, משוקמים בחלקם במילוי נייר (בדף [5] ובדף האחרון סימני עש קשים וקרעים משוקמים במילוי נייר). חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 138.

האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש - רבי דוב בער שניאוריו (תקל"ד-תקפ"ח), בנו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל ה"תניא". לאחר פטירת אביו בשנת תקע"ג בעת בריחתו ממלחמת נפוליאון, החל לכהן כאדמו"ר בעיר ליובאוויטש. בחיי אביו היה כותב את תורתו, ודורשה ברבים, אף בפני אביו, בתוספת ביאוריו שלו. ניחן בעמקות גאונית ובנביעה אין סופית כמעיין המתגבר. מאמרי החסידות שלו היו נמשכים שעות ארוכות. התברך בכח הסברה מדהים בכתב ובעל פה, וביכולתו לבאר ולפשט לפני אנשים פשוטים את המושגים העמוקים והמופשטים ביותר בקבלה ובחסידות. חונן בכח ריכוז נדיר, והיה יכול להתבונן שעות על גבי שעות במושגים אלוקיים, כשהוא אינו מבחין כלל בסובב אותו. הרבי מליובאוויטש סיפר עליו שבתפילות יום כפור היה עומד על מקומו כל שעות היום, בדביקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, בלי תנועה ותזוזה, ומראשו היו נוטפים פלגי זיעה. הסתלק תוך כדי אמירת מאמר חסידות.