מכתב ארוך בכתב-ידו וחתימתו של רבי משה כהן. גאלוב (Golub-Dobrzyń), חשון תקפ"ה [1824]. נשלח אל הגאון רבינו עקיבא אייגר אב"ד פוזנא, בענינים שונים. בתחילת המכתב הוא כותב על תשובה שהשיב לראשי השופטים בעיר שטרסבורג, אודות שבועת עדים עפ"י המשפט העברי. "אך אחרי כי יחקרו זאת אצל כבוד אדמ"ו, או אצל הגאון מבערלין, נא נפשי בשאלתי, והיה כי ישאלו אותו יאמר נא כדברי, ובאמת תשועה גדולה היא לישראל לפעול זאת". בהמשך המכתב הוא כותב אודות שוחט שחטא וקיבל על עצמו תשובה ותעניות, ואודות מעורבותו בנעשה בקהילת לובאווי. בתוך הדברים הוא כותב כי "אתפאר אלי אשר אדוני הליץ עבורי בק' הנובר" [כנראה, רעק"א המליץ עליו לקבלת רבנות בקהילת הנובר]. הגאון רבי משה כהן אב"ד גאלוב (תקנ"ד-תקצ"א), נודע בדורו בשם רבי משה חריף (אוצר הרבנים 14718), בנו של רבי מתתיהו כ"ץ מקהילת ראביטש ואחיו של רבי מיכל ליב (יחיאל אריה) הכהן מונק ראב"ד דנציג. בספר "מאורן של ישראל" (ח"ב, עמ' שס) מובא כי שני האחים היו תלמידיו של הגאון רבי עקיבא אייגר. התכתב עם רעק"א בהלכה, ותשובות אליו נדפסו בשו"ת רעק"א (סימן קל"ד וסימן קצ"ו). כיהן ברבנות העיר גאלוב (מחוז פוזנן, עיר בגבול פרוסיה-פולין, על גדת נהר דריבנץ). מסופר עליו כי נפטר בגיל 36 בעת שמסר את נפשו בתפילה לעצירת מגיפה. לפי הסיפור, כאשר השתטח על קברי צדיקים בערב יום-כיפור, העתיר בתפילתו כי יהיה כפרתן של ישראל. כשחזר, ציווה לביתו והסביר שהולך הוא למות בעד אחינו בני ישראל, ומיד נסתלק מן העולם, והמגיפה נעצרה ויהי למופת. אוהל קבורתו הפך למוקד לתפילה ומאות פתקאות "קוויטלאך" היו מונחים שם (ספר "תולדות אנשי שם", עמ' 113). מצאצאיו: הרב ארתור כהן והרב אשר מיכל (מרקוס) כהן, שכיהנו ברבנות בזל, שוויץ. [3] עמ', 20 ס"מ. מצב בינוני, בלאי רב, פגיעות בנייר מחומציות הדיו.