דפים בכתב-יד, תקנות חברת "בעלי ברית אב רם" ורשימת הסנדקים בחברה. טריאסטה, תקס"ה 1805-1804. איטלקית, עם מעט עברית.
בדפים שלפנינו ארבעה העתקים של תקנות חברת הסנדקאות "בעלי ברית אב רם" של קהילת יהודי טריאסטה (על חברות סנדקאות ראה פריט קודם). בשניים מההעתקים מופיעה רשימת הסנדקים בני החברה. הראשון ברשימה הוא רבי אברהם אליעזר הלוי (נפטר תקפ"ו), מזקני וחשובי רבני טריאסטה, ומורו של שד"ל [בספרי חכמי דורו נדפסו כמה מפסקיו; ראה אודותיו: מ' בניהו, "דעת חכמי איטליה על הנגינה בעוגב בתפילה", אסופות, א, תשמ"ז, עמ' שא-שב]. באחד ההעתקים מופיעה גם העתקת חתימתו: "הצעיר אברהם אליעזר הלוי ס"ט העומד על התורה ועל העבודה טריאסטי יע"א". במספר מקומות מופיע התאריך טבת תקס"ה והתאריך הלועזי 1804; באחד העמודים תוספת מהתאריך פברואר 1805, עם חותמת שעווה.
[14] דף (בהם שלושה דפים ריקים). דפים בגדלים שונים: 24-37 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות וכתמי פטריה. סימני עש. קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט.

מכתב בקשה לעזרה מקהילת סיינה, שנשלח אל קהילת טריאסטה, לאחר פרעות שערכו הגויים ביהודי המקום. סיינה, תקנ"ט [1799].
המכתב באיטלקית. בשוליו חתם (בעברית) רב העיר סיינה באותם ימים רבי יעקב משה עייאש (לימים "הראשון לציון" בירושלים): "דל ורש מר ונאנח מצרת אחינו בית ישראל תולעת יעקב משה עייאש ס"ט". אחריו חתומים (באיטלקית) שניים מחברי ועד הקהילה.
סיפור המעשה שבעקבותיו נכתב המכתב שלפנינו אירע בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, כאשר כוחות אוסטריים הכניעו את כוחות הכיבוש הצרפתי בסיינה בחודש יוני 1799. עם כניעת הצרפתים הותקף הגיטו היהודי, הבתים נשדדו ושלושה עשר יהודים נרצחו באכזריות. בנוסף, קצין אוסטרי שקיבל את הפיקוד על העיר הטיל קנס כבד על הקהילה היהודית, כשהוא מאיים לשרוף את הגיטו עד היסוד ולהגלות את תושביו אם הכסף לא יינתן לאלתר (ראה: רות, תולדות היהודים באיטליה, עמ' 256).
רבי יעקב משה עייאש (נפטר תקע"ז), בנו של הגאון הנודע רבי יהודה עייאש, עלה יחד עם אביו בשנת תקי"ח מאלג'יר לירושלים. בשנת תקל"ט יצא כשד"ר ירושלים לאלג'יר ומרוקו. משם הפליג לאיטליה, כדי להדפיס את ספרו של אביו "מטה יהודה". באיטליה התעכב כעשרים שנה, כיהן כעשר שנים ברבנות סיינה וכעשר שנים ברבנות פירארה. כמה מגדולי הרבנים באיטליה היו תלמידיו. בשנת תקס"ג חזר לארץ ישראל ובשנת תקס"ו נבחר לכהן כרבה של ירושלים וכ"ראשון לציון".
[1] דף כפול (2 עמ' כתובים + כתובת הנמענים). 25 ס"מ. מצב בינוני-גרוע. כתמים. פגעי רטיבות (עם עקבות עובש ופטריה). סימני קיפול.

אוסף מסמכים היסטורי, הכולל שטרות מכר, רשיונות וכתבים שלטוניים עות'מאנים ומוסלמיים, מתהליך שיקום ובניית חצר "החורבה" על ידי תלמידי הגר"א במאה ה-19.
מסמכים מקוריים שנכתבו ונחתמו בערכאות העות'מאניות והמוסלמיות, כתובים בערבית ובטורקית. מסמכים אלו נכתבו וניתנו במהלך המשא ומתן שניהלו האשכנזים תלמידי הגר"א בירושלים עם בעלי החובות הערביים שהחזיקו בחצר "החורבה", והם מתעדים את מאמציהם להחזרת השליטה של חצר "החורבה" לידיהם ולהשגת אישורים ממשלתיים ומשפטיים לבנייתה מחדש של "החורבה". בשולי המסמכים או בגביהם נוספו רישומים בעברית, בכתיבה אשכנזית, עם תמצית קצרה של תוכן כל מסמך. אחד מכותבי הרישומים בעברית הוא רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים.
בין המסמכים:
• "כתב ראיה" משנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824) המעיד כי חצר "החורבה" שייכת לאשכנזים, בחתימות הקאדי והמופתי בירושלים; נכתב עבור רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנא ורבי שלמה זלמן שפירא. בגבו רישומים בעברית בכתיבות שונות, ביניהן בכתב-ידו של רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים: "היום ב' סיון תרל"ד מצאתי גוף הכתב מה שלקחו ממקום משפט זה אחד וחמשים שנה שהוא למספרם 1240 נכתב על שם הויקיל [בא הכח] חכם מענדל ז"ל שהחורבה הוא מולק [=נחלת] ונקרא דער אשכנזים וחתם ע"ז הכתב הקאדי והמופתי וכמה ממקום המשפט והוצאו זה הכתב הרב הח' מ' מנחם מענדיל והרב מ' יצחק מקאוונא והרב מ"ח [=מורי חמי] שלמה זלמן שפירא זצוק"ל נא' ארי' במו"ה ירחמיאל זצ"ל". רישומים נוספים בכתיבה ספרדית: "פקדון מאת ר' זלמן יצ"ו והוא חוג'יט ע"ע החורבה", "כתב ראיה די לה חורבה".
• העתק מהמסמך משנת 1240 להיג'רה (1824), בגבו רישום בכת"י רבי אריה ב"ר ירחמיאל מיום ב' סיון תרל"ד (1874): "העתק מהכתב שלקחו הני שלושה הרב ר' מענדיל והרי"ץ מקאוונא וה' מר חמי ר' שלמה זלמן שפירא, ממקום המשפט (מַחכִימֶע) בח"י [בחתימת יד] הקאדי ובח"י [ובחתימת יד] המופתי שהחורבה היא מולק של אשכנזים ונקרא דער אשכנזים...".
• העתק מ"אילאם" [פסק דין משפטי] של הקאדי "וכל היושבים במקום המשפט הישמעלים", ש"החורבה" היא "מולק" של האשכנזים, עם הוראה מ"השר של מצרים" להחזיר את "החורבה" לאשכנזים כפי שהיה מאז ומקדם. נכתב בשנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824).
• אישור מאת הקאדי בירושלים שכתב למושל במצרים: "זה הכתב נמצא בידי מה שכתב הקאדי שחקר ודרש בהפינקסאות שהחורבה הוא של אשכנזים... וכתב זה להשר במצרים... נחתם בשנת 1247 למספרם" (תקצ"א 1831).
• שטר שנעשה בנוכחות הקונסול האנגלי בשנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831), על תיקון הגג בחצר "החורבה" (הרישום בעברית בצדו השני הוא מיום כ"ג מנחם אב תרי"ח).
• פסק דין "מהשופט על נורי", בעניין חנות הסמוכה לחצר "החורבה", משנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831).
• העתק "אילאם" משנת 1252 להיג'רה (תקצ"ו 1836), "על הדו"ד [הדין ודברים] שהי' בין עדת האשכנזים לבע"ח [לבעלי החובות] הישמעאלים, ויצא פסק כי האשכנזים פטורים לשלם החובות, וחצר ריה"ח שייך לעדת כל האשכנזים...".
• העתק "אילאם", ובו פירוט מידות השטח של "החורבה" - "העתק אילאם מהחורבה השייך לכוללינו... אורך החורבה שלשה וחמשים אמות וחצי...". רישום נוסף: "פה ניכר כי ענין המארג'ע עוד לא נגמר, נכתב 1252" (תקצ"ו 1836).
• העתק פירמאן (=צו שולטני), "מה שהביא מ' מרדכי בראש"ז מקושטא הנותן רשות לאחינו זה ק"ס שנה לתקן הבהכנ"ס כאשר בקשו אז מהמלך אשר בקושטא, גוף הכתב מצאנו פה במקום המשפט בפינקסם וחיפש מוהר"ם הנז' בפינקסאות בקושטא וגם שם נכתב בזה, אייר תדי"ר. הכתב הוא טורקית נכתב בשנת 1268" (להיג'רה, 1851 תרי"א).
• שני מסמכים בעניין "בהכנ"ס הישן", האחד - "העתק הפירמאן הישן ובו נזכר על בנין הבהכנ"ס הישן עם חותם הקדי דפה והוא מערך מאה וששים שנה ויותר ח' סיון תדי"ר; הנייר הזה בטורקית"; והשני - "החאצעט הישן מה שהועתק מפנקס המחכמע על אודת הבהכנס הישן זמנו עבר ערך מאה וששים שנה מהיום תרי"א...".
• מסמך על פטור מחובות - "...בח"י [בחתימת יד] הקאדי בח' אייר תרי"ב העתקנו מהצִיזִיל אשר במחכימע - שפטורים אנחנו מהחובות...".
• דף ובו שני מסמכים: "קובלנא מבאשקנטי על החנויות, ומעל"ד [=ומעבר לדף] פסק מהקאדי כי החנויות שייכים לעדת האשכנזים". אחד מהם נכתב בשנת 1275 להיג'רה (תרי"ח 1858) והשני בשנת 1279 להיג'רה (תרכ"ג 1863).
• "כתב ראי' מהישמעאל חוסאן... כי אין לו שום תביעה וערעור על הכותל של בית הגרש"ס [רבי שמואל סלנט] נ"י".
• מספר שטרות רישיון ("רוכסיה") על תיקונים ובניה בחצר "החורבה", בשנים 1882-1888.
• ומסמכים נוספים.
21 מסמכים בכתב-יד. גודל משתנה. מצב כללי טוב.
לאוסף זה מצורפים צילומים של מסמכים נוספים בערבית ובעברית, הקשורים לחצר "החורבה" ולישיבת "עץ חיים"; וכן אוסף תצלומים של חורבות בנייני ישיבת "עץ חיים" בחצר "החורבה", בסיור של ראשי הישיבה במקום לאחר מלחמת "ששת הימים".

חידוש היישוב האשכנזי בירושלים על ידי תלמידי הגר"א והמאמצים לבניית חצר "החורבה"
היישוב היהודי בירושלים היה בעיקרו ספרדי כבר מראשית המאה ה-16. אמנם, במשך השנים הגיעו לעיר יהודים אשכנזיים בודדים, אך קהילה אשכנזית מאורגנת הוקמה בעיר רק בראשית המאה ה-18, עם העלייה הגדולה של רבי יהודה החסיד וחבורתו לירושלים. העולים קנו חצר בירושלים, שנקראה מאז "חצר האשכנזים", והחלו בבנייתה. כעבור זמן קצר התפרקה הקהילה האשכנזית, בעקבות פטירתו של רבי יהודה החסיד ימים ספורים לאחר עלייתם, בחודש חשון תס"א (1700). כישלון ההתיישבות הותיר אחריו חובות כבדים לתושבי ירושלים הערביים, ובעקבות כך נאסרה לבסוף ישיבתם של יהודים אשכנזים בירושלים במשך כמאה שנים.
בשנת תקע"ו (1816) הגיעו מצפת לירושלים כמניין עולים מתלמידי הגר"א ובני משפחותיהם, שהניחו את היסוד המחודש ליישוב האשכנזי בירושלים. תלמידי הגר"א - "הפרושים" – שעלו אז לירושלים, הגיעו אליה בחשאי, כשהם מחופשים בבגדי יהודים ספרדים, וזאת בשל החובות שהיו תלויים על האשכנזים מימי חבורת רבי יהודה החסיד. משפחות הנושים הערביות החזיקו עדיין את שטרי החוב המקוריים, וכל אשכנזי שעלה לירושלים נחשב בעיניהם כיורש של בעלי החובות. בנוסף, השתלטו משפחות הנושים על חצר האשכנזים, שכונתה "חורבת רבי יהודה החסיד", והחזיקו בה כחלק מפירעון החוב.
במשך כיובל שנים ניהלו תלמידי הגר"א מאבקים משפטיים וכלכליים על השליטה בחצר "החורבה" ועל הקמת המבנים שבתוכה, בהם בתי המדרש, בתי המגורים, החנויות והמקוואות, ולבסוף גם את בית הכנסת הגדול שבמרכזה.
הניסיון של העולים לירושלים להסתיר את מוצאם האשכנזי לא צלח, ועד מהרה גילו ערביי העיר את זהותם האמתית, ודרשו מהם לשלם את החובות הנ"ל. המאבק המשפטי התגלגל לפתחו של בית הדין המוסלמי בעיר, ובמסגרתו החלו העולים לפעול לביטול החובות, בהתאם לחוק ההתיישנות העות'מאני. לשם כך שלחו העולים לקושטא את רבי שלמה זלמן שפירא (תלמיד רבי חיים מוולוז'ין) ואת חברו רבי יצחק מקובנה, כדי להשיג "פירמאן" שולטני הפוטר אותם מן החובות. ואכן, בשנת תקע"ז (1817) הושג הפירמאן המיוחל. מכאן ואילך החלו מאמצים כבירים להחזרת החזקה על חצר החורבה לידיהם של עדת האשכנזים. בין הפעילים המרכזיים בעניין זה היה רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגר"א, שעמד בראש העולים לירושלים. המאבק על השליטה בחצר המריבה ידע עליות ומורדות, ונדרשו לכך נסיעות ושתדלנויות שונות, אצל מרכז השלטון העות'מאני בקושטא, אצל בית הדין השרעי והערכאות המשפטיות והמוסלמיות בירושלים, אצל קונסולים זרים ובעלי השפעה יהודיים (כגון מונטיפיורי), ועוד; לצד מגביות כספים ברוסיה ובארצות אחרות עבור הפעילות. עם עלייתו של מוחמד עלי לשלטון במצרים ובאזור, נפתח פתח נוסף להשפעה, ורבי מנחם מנדל משקלוב וחבריו הפעילו את מאמציהם לקבל ממנו את האישורים המיוחלים. במהלך השנים הצליחו מנהיגי הפרושים להשיג הכרעות שיפוטיות ושלטוניות שנטו לטובתם, נכתבו צווים, פסקי דין ופקודות ממשלתיות, שנגעו להסדרת החובות ולהעברת השליטה בחצר ובמבנים שבה לידי העדה האשכנזית, ואחר כך, בהדרגה, גם קיבלו אישורים לשיקום ההריסות ולבנייה מחודשת של המקום. בין היתר, נבנו לאורך השנים בחצר "החורבה" שני בתי כנסת – "מנחם ציון" ו"שערי ציון", והוקמו תלמוד תורה וישיבת "עץ חיים" ובית הדין של ירושלים. המאמצים הושלמו במלואם רק בשנת תרכ"ד, כאשר נבנה במרכז החצר בית הכנסת הגדול (להרחבה ראו: אריה מורגנשטרן, בניין ה'חורבה' - אתחלתא דגאולה: מחידוש היישוב האשכנזי בירושלים עד לחנוכת בית הכנסת, 1864-1816, בתוך: החורבה, שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, יד בן צבי, ירושלים תש"ע).
אוסף המסמכים המקוריים שלפנינו מתעד את השלבים הראשונים של המאמצים להחזרת השליטה על חצר החורבה לידי תלמידי הגר"א, ומוזכרים בהם הפעילים הראשיים בעניין הזה: רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנה ורבי שלמה זלמן שפירא.

דף כפול (שני עמודים מודפסים), קול קורא מאת רב העדה האשכנזית בחברון רבי שמעון מנשה חייקין, בעניין המחלוקת על השליטה בכספי "כולל חב"ד" בארץ ישראל; בשוליו נדפס מכתב להגנת הרב חייקין מאת רבני חברון הספרדיים - רבי אליהו מני ורבי חיים רחמים יוסף פרנקו (החרי"ף). חברון, [תרמ"ח 1888].
בשולי הדף חותמות דיו רשמיות של שלושת רבני חברון - רבי שמעון מנשה חייקין, רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פרנקו.
ה"קול קורא" שלפנינו עוסק במחלוקת שפרצה בין חסידי חב"ד בירושלים לחסידי חב"ד בחברון, בעניין כספי התמיכה לטובת היישוב החב"די בארץ ישראל, ובעניין זהות הממונים על המגביות בחו"ל וזהות הממונים על מוסד "כולל חב"ד" בארץ.
הרקע לסכסוך היה נעוץ בשאלת הבכורה על הנהגת "כולל חב"ד" בארץ הקודש. בחמישים שנותיו הראשונות של היישוב החב"די בארץ ישבה הנהלתו המרכזית של "כולל חב"ד" בחברון: לשם היו נשלחים מעות הכולל שאספו השד"רים ברוסיה והמעות שהתקבלו מהפקידים והאמרכלים באמשטרדם, ומשם היו מוקצבים למרכזי חב"ד בשאר ערי הקודש, צפת, טבריה וירושלים. בשנת תרמ"ח ניסתה הנהגת "כולל חב"ד" שישבה בירושלים לפרוק מעליה את מרותם של ממוני חב"ד בחברון, וכן את מרותו של הגבאי הכללי של קופת "כולל חב"ד" ברוסיה רבי דן תומרקין (שעמד בראש ה"ועד הרוגוטשובי" שסידר את רשימת מקבלי התמיכה). הללו פרסמו מודעות בהם כינו עצמם בשם "ראשי כולל חב"ד", הציעו לבטל את איסוף וריכוז מעות הכולל בידי השד"רים בחו"ל, ובקשו שמעתה ישלחו הכספים ישירות אליהם, באמצעות הדואר, והם יחלקו אותם בירושלים, בחברון וביתר ריכוזי חב"ד בארץ [אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין אנשי חב"ד בחברון לבין אנשי חב"ד בירושלים היתה אודות גובה התמיכה שהקציב "כולל חב"ד" בחברון לבני משפחת האדמו"ר הזקן בארץ ישראל, ובהם בני משפחת סלונים שישבו בחברון וזכו לתמיכה גבוהה יותר מיתר בני הכולל שישבו בירושלים. כמו כן, הסכסוך בין אנשי חב"ד בירושלים לאנשי חב"ד בחברון היה כרוך בחיכוכים בין הענפים השונים של חסידות חב"ד: ליובאוויטש, קאפוסט, בוברויסק ולאדי - הנהגת חב"ד בחברון הייתה קשורה בענף חסידות חב"ד שבליובאוויטש (וכמוהם היה הגבאי הכללי בחו"ל רבי דן תומרקין), ואילו אנשי חב"ד בירושלים היו מזוהים יותר עם ענפי חסידות חב"ד בקאפוסט ובלאדי].
בתגובה למודעות, פרסם רב עדת האשכנזים של חברון רבי שמעון מנשה חייקין את ה"קול קורא" שלפנינו, בו הוא יוצא בחריפות כנגד אותם אנשי חב"ד בירושלים המבקשים להשתלט על מוסד "כולל חב"ד": "אנשים מבאי הארץ בשנים אלו, המכנים א"ע [את עצמם] בשם ראשי כולל חב"ד... חדשים מקרוב באו... להפר דעת קדו"ע [קדוש עליון] ופקודתו אשר ביד הרד"ת [רבי דן תומרקין] יריצו נדבותיהם לקודש... בבואם לעקור מחית כמה נפשות עניים ואביונים אלמנות ויתומים... בקולם השמיעו שישלחו המנדבים בעם כסף תרומתם לידם, להשתרר בחזקה על צאן קדשים, ואנחנו יושבי עמק הבכא חברון כארבע מאות נפשות נבקש לחמינו מידם".
הרב חייקין (שהיה באותה עת כבן תשעים שנה וכבר איבד את מאור עיניו) ממשיך וסוקר את תולדות היישוב החב"די בחברון בימי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק", "בתורת עדות מה שעיני ראו ולא זר", ומסיים בקריאה: "הנני גוזר ואומר ומבקש ומתחנן לפני אנ"ש... לכו בדרכי אבותיכם ורבותיכם, שקלו כסף תרומתכם על דרך האמת הנהוג מימי קדם... ולבלי שום על לב דברי הקוראים לעצמן יושבי ירושלים".
בעמוד השני מעתיק הרב חייקין מכתב מהאדמו"ר האמצעי [שנכתב בשנת תקפ"ב לערך, בעת ייסוד הקהילה החב"דית בחברון], בו מדגיש האדמו"ר האמצעי את מעלת היישוב בעיר האבות חברון, ומעורר את אנ"ש לבוא לימינם: "מי לה' לא יחוס על ממונו, ויחבב מקום אבותינו הק' בלב ונפש, ויתאמץ לחזק ישיבות אנ"ש במקום אבותינו הק' זי"ע. ובזכות זה נזכה להתקשר בכל יום במדותיהם הק', ויעלה תפלתם מעלה מעלה עד רום המעלות דרך מערת המכפלה מקום שנתחברו בה אבותינו הק' זי"ע, ויושפע לו שפע ברכה וחיים ארוכים ממקור הברכות אמן סלה"; בשוליו מצטט הרב חייקין ממכתב נוסף משנת תקפ"ג, בו מביא האדמו"ר האמצעי בשם הרדב"ז: "שכל מי שיש לו אחוזת נחלה בעה"ק חברון ת"ו יהי' נצול מחיבוט הקבר".
הרה"ג הרה"ח רבי שמעון מנשה חייקין (תקס"ב לערך-תרנ"ג), "ראב"ד לעדת האשכנזים בחברון" ורבה של עדת חסידי חב"ד בחברון במשך כיובל שנים. מחשובי חסידי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש; בצעירותו היה מסתובב בחצרו של האדמו"ר הזקן: "זכה לראות בילדותו את חדרו של האדמו"ר הזקן בעל התניא שכתליו מרופדים היו בכדי להגן על הרבי בהתגוללו בדביקותו במשך תפלתו" (מגדל עז, עמ' רלח). על פי מסורת בני חברון, כינהו פעם ה"צמח צדק" בשם "בינוני של התניא"; ובהזדמנות אחרת התבטא אודותיו: "הוא מופשט מגשמיות".
נולד לאביו רבי משה בשקלוב פלך מוהילוב שברוסיה הלבנה ועלה לארץ ישראל בהיותו בן ח"י שנים, בשנת תק"פ לערך, והתיישב בצפת. היה בין קבוצת המייסדים של היישוב החב"די בחברון, בה התיישב בשנת תקפ"ג, בהוראת רבו האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. שימש בתחילה כשו"ב. עסק בעניני הכלל, ומשנת תר"ג מופיע שמו במסמכים בין ממוני "כולל חב"ד" בחברון. בשנת תקצ"ז לערך החל לעסוק בהוראה, כעוזר לרב ה"מגיד" רבי שמואל ב"ר מרדכי סג"ל, מו"ץ דק' ראהאטשוב (רוגוטשוב). לאחר פטירתו של רבי שמואל עלה על מקומו בכס הרבנות, ומאז נחתכו כל ענייני העדה על פיו. נרשם במפקדים השונים, בין היתר, כראב"ד, ראש ישיבה, פרנס, ראש חברת הכנסת כלה וגבאי חברת ביקור חולים, וחזן בימים נוראים. היה ממקימי ישיבת "מגן אבות" בחברון.
[1] דף כפול (2 עמודים מודפסים). 28.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים (משוקמים ברצועות נייר ודבק בגב). כרוך בכריכה ודפי בטנה חדשים.