שני דפים בכתיבת יד קדשו של רבי יעקב אבן צור - היעב"ץ, אב"ד פאס - נוסחי קמיעות וסגולות. [פאס, המאה ה-18 בקירוב].
שני דפים מתוך חיבור ב"קבלה מעשית", בכתיבת ידו של היעב"ץ, הכוללים עשרים ושלושה נוסחי קמיעות וסגולות, בהם כאלה שנעשה בהם שימוש עד היום, כדוגמת גורל החומש - הידוע בשם "גורל הגר"א", הוצאת כישוף על ידי התכת עופרת בקערה, ואמירת פסוק "ואברהם זקן" לפני מוסף של ראש חודש - אלא שאלה מופיעים כאן בשינויים, בנוסח ובצורה הקדומים והמקוריים. בין היתר מופיעים כאן גם סגולות וקמיעות לעניינים שונים, כגון לשמירה בעת הפלגה בים או בנהר, לשמירת הדרך ולהגנה מאויבים, סגולות נגד כישוף ומחשבות רעות, "לשאלת חלום", "לדרשה... ומיד תתחיל לדרוש וכח זה השם ישגר הדברים וירגילם על לשונך...", ועוד.
בראש הדף הראשון (משני צדיו) הכותרות: "מלקוטי החכם הה"ר אברהם אזולאי נר"ו" [הוא רבי אברהם ב"ר ישראל אזולאי (נפטר תק"א) שעמד בראש חוג מקובלי מראכש, והיה מפורסם גם בפעולותיו בקבלה מעשית]. בדף השני רשימת סגולות וקמיעות ללא כותרת. על זיהוי כתב-היד ככתיבת יד קדשו של היעב"ץ - ראה בחוות הדעת המצורפת.
הגאון הקדוש רבי יעקב אבן צור - היעב"ץ (תל"ג-תקי"ג), מדמויות ההוד של יהדות מרוקו לדורותיה. מגאוני ההלכה בדורו (דורו של ה"אור החיים" הקדוש ורבותיו), משורר ופייטן, מקובל ובקי גם בקבלה מעשית. בהיותו בן עשרים מונה לסופר בית הדין בבית דינם של רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו ורבי יהודה בן עטר בעירו פאס. אז חיבר את החיבור "עט סופר" - בדיני ומנהגי כתיבת שטרות. עם פטירת רבי וידאל הצרפתי, התמנה רבי יהודה בן עטר לראב"ד והיעב"ץ התמנה לדיין בבית הדין לצדו. היעב"ץ (יחד עם רבי יהודה בן עטר ועוד מחכמי דורו) היה מן המסכימים על הספר "חפץ ה'" לרבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" (נדפס באמשטרדם, תצ"ב). לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר נתמנה על מקומו לראב"ד פאס והפך לסמכות העליונה במרוקו, כשמכל ערי המערב פונים אליו בשאלות הלכתיות. היעב"ץ נאלץ לעזוב מספר פעמים את עירו פאס. בין השנים תע"ט-תפ"ח שהה במכנאס, ובזמן הרעב של שנת תצ"ח נדד לטיטואן. גם בערים אלו זכה לכבוד גדול, ישב לדון בראש רבני המקום ואף חתם ראשון על פסקי הדין. בשנותיו האחרונות סמך חמשה מתלמידיו לשמש לצדו בהנהגה. חכמים אלה נקראו "בית דין של חמש", והם שימשו כמנהיגי הציבור בזקנותו ולאחר פטירתו. הוא כתב תשובות רבות בהלכה וחיבורים רבים. חלק מתשובותיו נדפסו בשני חלקי ספרו "משפט וצדקה ביעקב" (נדפסו בנא-אמון, מצרים, בשנת תרנ"ד ובשנת תרס"ג), חלקן נדפסו בספרי בני דורו וחלקן נותרו בכתבי-יד ומחכים לגואל. היעב"ץ נודע בכחו כמשורר ומליץ ואף חיבר ספרים בחכמה זו, ביניהם נודע ספרו "עת לכל חפץ" (נא-אמון, תרנ"ג), ובו כארבע מאות פיוטים ושירים מפרי עטו. החיד"א כותב עליו ועל חיבוריו בספרו "שם הגדולים" ומתייחס גם למנהגו לעטר את ספריו בהגהות רבות: "...וחיבר חבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותיו מכתיבתו בגליונות. והיה לו יד בקבלה מעשית" (מערכת גדולים י, רנו); "עט סופר - כתב-יד, חיבר הרב מ' יעקב ן' צור ז"ל בתקון סדרי שטרות, וחיבר חבורים הרבה כמ"ש בח"א... והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו, והיה בקי בכל מנהגי הרבנים מספרד הבאים מהגרוש ולא הניח דבר גדול ודבר קטן הכל בכתב..." (מערכת ספרים ע, לא).
[2] דף. 18 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. סימני עש, קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעה קלה בטקסט. שיקומים בהדבקת נייר סביב השוליים.
מצורפת חוות דעת מומחה על זיהוי כתיבת ידו של היעב"ץ, עם פירוט על תוכן הדפים שלפנינו.

כתב-יד, "טעמי הלכות" - להלכות חנוכה, שחיטה וטריפות, ו"מנהגים שנוהגים בעיר מראכש יע"א" בהלכות שחיטה וטריפות. [מרוקו, תקכ"ג 1763].
כתיבה מערבית. בראש כתב-היד "אתחיל לכתוב טעמים של מועדים וימים טובים... טעמי הלכות חנוכה...". הלכות חנוכה מופיעות בחמשת הדפים הראשונים, ואחר כך מופיעים טעמי הלכות שחיטה וטריפה, ואחריהם מנהגי מראכש. בסוף חיבור הטעמים קולופון הכותב עם חתימה מסולסלת: " תמו הלכות טריפות... יום ראשון בשבת שני ימים לחודש אלול, לכותב תן מנוח ויריבו ימים כמו נח... ע"ה יהודה א"א יחייא הרוש סל"ט". לאחר מנהגי מראכש קולופון נוסף: " לכותב בן מנוח וירבו ימיו כימי נוח בפ' בראשית בשישי בשבת יום כ"ט ליום תשרי המרוצה בשנת ונשמע פתג"ם המלך" [=תקכ"ג 1763].
"טעמי הלכות" הוא חיבור שנשתמר בכתבי-יד של חכמי המערב, בנוסחים שונים, וברובו לא נדפס. מקורו של החיבור כנראה בחכמי מראכש, והוא כולל ליקוט של דברי ראשונים ואחרונים, פסקים ומנהגים מקומיים, ועוד. לפנינו "טעמי הלכות" להלכות חנוכה, שחיטה וטריפות. בהמשך כתב-היד: "אתחיל לכתוב מנהגים שנוהגים בעיר מראכש יע"א" - בענייני שחיטה וטריפות.
[34] דף. 21 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט, משוקמים בחלקם בהדבקות נייר. רישומים. כריכה חדשה, עם סימני עש.

כתב-יד, "ספר אמרי שפר", ליקוטי חידושים ודרשות, על סדר פרשיות התורה, ודרושים לנפטר, מאת רבי אברהם אלזרע. [מרוקו], תרנ"ח-תר"ס [1898-1900].
הכותב והמחבר-מלקט, רבי אברהם אלזרע, מחכמי תאפילאלת שבמרוקו, חותם את שמו מספר פעמים בכתב-היד בחתימתו המקושטת. בראש כתב היד הקדמה, בה כותב רבי אברהם כי החיבור הושלם בחודש אייר תר"ס. בסיום הקדמה זו חתום רבי אברהם פעמיים. בקולופון בסיום החידושים על התורה (דף פא/2), נכתב: "השלמתי אלו החידושים מלוקטים... כה דברי המעתיק חרגא דיומא לא שמיה, ותהי השלמת זה החיבור ביום ג' בש"ק ו' ימים לחדש שבט שנת ודוב"ר אמ"ת בלבבו לפ"ק [=תרנ"ט] ושוב וקיים ע"ה אברהם ן' יעקב אלזרע סיט"א". בראש הדרושים לנפטרים, דף צב/1: "התחלתי לכתוב מדרשים הללו בר"ח ניסן... שנת הב"ט לברי"ת [=תרנ"ח] ע"ה אברהם אלזרע סי"ט".
בהקדמה שבראש כתב-היד מבאר רבי אברהם את עניינו של החיבור: "כתבתי זה הספר לי לשמי לקטתי אותו מספרי קדש של עמודי עולם, מלוקט מספר פתוחי חותם של... ריא"ח [=רבי יעקב אבוחצירא] זתע"א, ומלוקט מספר תורת משה שחי'... רמ"א [=רבי משה אלשיך] זתע"א ומלוקט מספרי הרב... חיד"א זתע"א בספר נחל קדומים וחומת אנך ויש בו ה' חומשי תורה... ויש בו מדרשים לנפטר יקרא דשכבי... ולקטתים וסדרתים יחד מדי שבת בשבתו כך שלא ילאה אדם לבקש ספרים הרבה וילמוד בם ויש בו מדרשים של שנה כולה... כה דברי המעתיק חרגא דיומא לא שמיה, אינו יודע בין טוב בין רע, אברהם אלזרע. והיה השלמת זה החיבור ביום ג' בש"ק ב' ימים לח' אייר י"ז למטמונים שנת שמעה אלקים רנת"י לפ"ק [=תר"ס] ע"ה אברהם אלזרע סיט"א".
כתב-היד של רבי אברהם אלזרע נכרך עם כתב-יד נוסף, ישן יותר, אף הוא ממרוקו, המכיל דרושים לנפטרים ולזמנים אחרים, וחידושים. לא ברור מי הכותב. אחד הדרושים הוא מאת רבי יעקב אביחצירא, הנזכר בכותרת בברכת החיים (נפטר תר"מ; הדרוש נדפס בספרו "דורש טוב", ללא הכותרת שלפנינו). בסוף כתב-היד חידושים נוספים, כנראה אף הם בכתיבת ידו של רבי אברהם אלזרע.
למיטב בדיקתנו, חיבור זה של רבי אברהם אלזרע לא נדפס.
רבי אברהם בן רבי יעקב אלזרע (שנות הת"ר), מחכמי וקדושי תאפילאלת שבמרוקו. עניו מופלג, נהג בתעניות וסיגופים רבים. שימש כמו"ץ וסופר סת"ם. רבי אברהם היה נשוי למרת עזיזה אביחצירא, בת רבי שלימאן אביחצירא. מתלמידיו הנאמנים של רבי דוד אביחצירא (תרכ"ו-תר"פ), וגם בהתגברות הרדיפות והצרות סירב לעזוב את העיר ואת רבו. בשנת תר"פ, עם הירצחו של רבי דוד הי"ד, עקר לאלגי'ר (ר"י בן נאיים, מלכי רבנן, דף יח ע"ב; ש"ז מיארה, גאוני משפחת אביחצירא, ב, עמ' 158).
חתימות של רבי אברהם אלזרע מופיעות גם על הכריכה האחורית. במספר מקומות חותמות של "חיים אלזרע בשאר".
למעלה מ-200 דף כתובים (מספור דפים משובש; כפי הנראה, חסרים מספר דפים). 17 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות וכתמים כהים. קרעים וקרעים חסרים בשולי הדפים. קרעים חסרים עם פגיעה בטקסט במספר דפים. מספר דפים מנותקים. רישומים. כריכה מקורית, בלויה ופגומה, עם שרידי אבזם.
מצורפים: שטר משנת תרע"ב על החלפת חצרות בין רבי אברהם ב"ר יעקב אלזרע ובין רבי משה ב"ר אברהם אבוחצירא, חתום על ידי רבי יעקב ן' חיון, ודף נוסף בכתב-יד, חתום: "ע"ה משה אסולין".

אוסף מסמכים היסטורי, הכולל שטרות מכר, רשיונות וכתבים שלטוניים עות'מאנים ומוסלמיים, מתהליך שיקום ובניית חצר "החורבה" על ידי תלמידי הגר"א במאה ה-19.
מסמכים מקוריים שנכתבו ונחתמו בערכאות העות'מאניות והמוסלמיות, כתובים בערבית ובטורקית. מסמכים אלו נכתבו וניתנו במהלך המשא ומתן שניהלו האשכנזים תלמידי הגר"א בירושלים עם בעלי החובות הערביים שהחזיקו בחצר "החורבה", והם מתעדים את מאמציהם להחזרת השליטה של חצר "החורבה" לידיהם ולהשגת אישורים ממשלתיים ומשפטיים לבנייתה מחדש של "החורבה". בשולי המסמכים או בגביהם נוספו רישומים בעברית, בכתיבה אשכנזית, עם תמצית קצרה של תוכן כל מסמך. אחד מכותבי הרישומים בעברית הוא רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים.
בין המסמכים:
• "כתב ראיה" משנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824) המעיד כי חצר "החורבה" שייכת לאשכנזים, בחתימות הקאדי והמופתי בירושלים; נכתב עבור רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנא ורבי שלמה זלמן שפירא. בגבו רישומים בעברית בכתיבות שונות, ביניהן בכתב-ידו של רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים: "היום ב' סיון תרל"ד מצאתי גוף הכתב מה שלקחו ממקום משפט זה אחד וחמשים שנה שהוא למספרם 1240 נכתב על שם הויקיל [בא הכח] חכם מענדל ז"ל שהחורבה הוא מולק [=נחלת] ונקרא דער אשכנזים וחתם ע"ז הכתב הקאדי והמופתי וכמה ממקום המשפט והוצאו זה הכתב הרב הח' מ' מנחם מענדיל והרב מ' יצחק מקאוונא והרב מ"ח [=מורי חמי] שלמה זלמן שפירא זצוק"ל נא' ארי' במו"ה ירחמיאל זצ"ל". רישומים נוספים בכתיבה ספרדית: "פקדון מאת ר' זלמן יצ"ו והוא חוג'יט ע"ע החורבה", "כתב ראיה די לה חורבה".
• העתק מהמסמך משנת 1240 להיג'רה (1824), בגבו רישום בכת"י רבי אריה ב"ר ירחמיאל מיום ב' סיון תרל"ד (1874): "העתק מהכתב שלקחו הני שלושה הרב ר' מענדיל והרי"ץ מקאוונא וה' מר חמי ר' שלמה זלמן שפירא, ממקום המשפט (מַחכִימֶע) בח"י [בחתימת יד] הקאדי ובח"י [ובחתימת יד] המופתי שהחורבה היא מולק של אשכנזים ונקרא דער אשכנזים...".
• העתק מ"אילאם" [פסק דין משפטי] של הקאדי "וכל היושבים במקום המשפט הישמעלים", ש"החורבה" היא "מולק" של האשכנזים, עם הוראה מ"השר של מצרים" להחזיר את "החורבה" לאשכנזים כפי שהיה מאז ומקדם. נכתב בשנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824).
• אישור מאת הקאדי בירושלים שכתב למושל במצרים: "זה הכתב נמצא בידי מה שכתב הקאדי שחקר ודרש בהפינקסאות שהחורבה הוא של אשכנזים... וכתב זה להשר במצרים... נחתם בשנת 1247 למספרם" (תקצ"א 1831).
• שטר שנעשה בנוכחות הקונסול האנגלי בשנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831), על תיקון הגג בחצר "החורבה" (הרישום בעברית בצדו השני הוא מיום כ"ג מנחם אב תרי"ח).
• פסק דין "מהשופט על נורי", בעניין חנות הסמוכה לחצר "החורבה", משנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831).
• העתק "אילאם" משנת 1252 להיג'רה (תקצ"ו 1836), "על הדו"ד [הדין ודברים] שהי' בין עדת האשכנזים לבע"ח [לבעלי החובות] הישמעאלים, ויצא פסק כי האשכנזים פטורים לשלם החובות, וחצר ריה"ח שייך לעדת כל האשכנזים...".
• העתק "אילאם", ובו פירוט מידות השטח של "החורבה" - "העתק אילאם מהחורבה השייך לכוללינו... אורך החורבה שלשה וחמשים אמות וחצי...". רישום נוסף: "פה ניכר כי ענין המארג'ע עוד לא נגמר, נכתב 1252" (תקצ"ו 1836).
• העתק פירמאן (=צו שולטני), "מה שהביא מ' מרדכי בראש"ז מקושטא הנותן רשות לאחינו זה ק"ס שנה לתקן הבהכנ"ס כאשר בקשו אז מהמלך אשר בקושטא, גוף הכתב מצאנו פה במקום המשפט בפינקסם וחיפש מוהר"ם הנז' בפינקסאות בקושטא וגם שם נכתב בזה, אייר תדי"ר. הכתב הוא טורקית נכתב בשנת 1268" (להיג'רה, 1851 תרי"א).
• שני מסמכים בעניין "בהכנ"ס הישן", האחד - "העתק הפירמאן הישן ובו נזכר על בנין הבהכנ"ס הישן עם חותם הקדי דפה והוא מערך מאה וששים שנה ויותר ח' סיון תדי"ר; הנייר הזה בטורקית"; והשני - "החאצעט הישן מה שהועתק מפנקס המחכמע על אודת הבהכנס הישן זמנו עבר ערך מאה וששים שנה מהיום תרי"א...".
• מסמך על פטור מחובות - "...בח"י [בחתימת יד] הקאדי בח' אייר תרי"ב העתקנו מהצִיזִיל אשר במחכימע - שפטורים אנחנו מהחובות...".
• דף ובו שני מסמכים: "קובלנא מבאשקנטי על החנויות, ומעל"ד [=ומעבר לדף] פסק מהקאדי כי החנויות שייכים לעדת האשכנזים". אחד מהם נכתב בשנת 1275 להיג'רה (תרי"ח 1858) והשני בשנת 1279 להיג'רה (תרכ"ג 1863).
• "כתב ראי' מהישמעאל חוסאן... כי אין לו שום תביעה וערעור על הכותל של בית הגרש"ס [רבי שמואל סלנט] נ"י".
• מספר שטרות רישיון ("רוכסיה") על תיקונים ובניה בחצר "החורבה", בשנים 1882-1888.
• ומסמכים נוספים.
21 מסמכים בכתב-יד. גודל משתנה. מצב כללי טוב.
לאוסף זה מצורפים צילומים של מסמכים נוספים בערבית ובעברית, הקשורים לחצר "החורבה" ולישיבת "עץ חיים"; וכן אוסף תצלומים של חורבות בנייני ישיבת "עץ חיים" בחצר "החורבה", בסיור של ראשי הישיבה במקום לאחר מלחמת "ששת הימים".

חידוש היישוב האשכנזי בירושלים על ידי תלמידי הגר"א והמאמצים לבניית חצר "החורבה"
היישוב היהודי בירושלים היה בעיקרו ספרדי כבר מראשית המאה ה-16. אמנם, במשך השנים הגיעו לעיר יהודים אשכנזיים בודדים, אך קהילה אשכנזית מאורגנת הוקמה בעיר רק בראשית המאה ה-18, עם העלייה הגדולה של רבי יהודה החסיד וחבורתו לירושלים. העולים קנו חצר בירושלים, שנקראה מאז "חצר האשכנזים", והחלו בבנייתה. כעבור זמן קצר התפרקה הקהילה האשכנזית, בעקבות פטירתו של רבי יהודה החסיד ימים ספורים לאחר עלייתם, בחודש חשון תס"א (1700). כישלון ההתיישבות הותיר אחריו חובות כבדים לתושבי ירושלים הערביים, ובעקבות כך נאסרה לבסוף ישיבתם של יהודים אשכנזים בירושלים במשך כמאה שנים.
בשנת תקע"ו (1816) הגיעו מצפת לירושלים כמניין עולים מתלמידי הגר"א ובני משפחותיהם, שהניחו את היסוד המחודש ליישוב האשכנזי בירושלים. תלמידי הגר"א - "הפרושים" – שעלו אז לירושלים, הגיעו אליה בחשאי, כשהם מחופשים בבגדי יהודים ספרדים, וזאת בשל החובות שהיו תלויים על האשכנזים מימי חבורת רבי יהודה החסיד. משפחות הנושים הערביות החזיקו עדיין את שטרי החוב המקוריים, וכל אשכנזי שעלה לירושלים נחשב בעיניהם כיורש של בעלי החובות. בנוסף, השתלטו משפחות הנושים על חצר האשכנזים, שכונתה "חורבת רבי יהודה החסיד", והחזיקו בה כחלק מפירעון החוב.
במשך כיובל שנים ניהלו תלמידי הגר"א מאבקים משפטיים וכלכליים על השליטה בחצר "החורבה" ועל הקמת המבנים שבתוכה, בהם בתי המדרש, בתי המגורים, החנויות והמקוואות, ולבסוף גם את בית הכנסת הגדול שבמרכזה.
הניסיון של העולים לירושלים להסתיר את מוצאם האשכנזי לא צלח, ועד מהרה גילו ערביי העיר את זהותם האמתית, ודרשו מהם לשלם את החובות הנ"ל. המאבק המשפטי התגלגל לפתחו של בית הדין המוסלמי בעיר, ובמסגרתו החלו העולים לפעול לביטול החובות, בהתאם לחוק ההתיישנות העות'מאני. לשם כך שלחו העולים לקושטא את רבי שלמה זלמן שפירא (תלמיד רבי חיים מוולוז'ין) ואת חברו רבי יצחק מקובנה, כדי להשיג "פירמאן" שולטני הפוטר אותם מן החובות. ואכן, בשנת תקע"ז (1817) הושג הפירמאן המיוחל. מכאן ואילך החלו מאמצים כבירים להחזרת החזקה על חצר החורבה לידיהם של עדת האשכנזים. בין הפעילים המרכזיים בעניין זה היה רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגר"א, שעמד בראש העולים לירושלים. המאבק על השליטה בחצר המריבה ידע עליות ומורדות, ונדרשו לכך נסיעות ושתדלנויות שונות, אצל מרכז השלטון העות'מאני בקושטא, אצל בית הדין השרעי והערכאות המשפטיות והמוסלמיות בירושלים, אצל קונסולים זרים ובעלי השפעה יהודיים (כגון מונטיפיורי), ועוד; לצד מגביות כספים ברוסיה ובארצות אחרות עבור הפעילות. עם עלייתו של מוחמד עלי לשלטון במצרים ובאזור, נפתח פתח נוסף להשפעה, ורבי מנחם מנדל משקלוב וחבריו הפעילו את מאמציהם לקבל ממנו את האישורים המיוחלים. במהלך השנים הצליחו מנהיגי הפרושים להשיג הכרעות שיפוטיות ושלטוניות שנטו לטובתם, נכתבו צווים, פסקי דין ופקודות ממשלתיות, שנגעו להסדרת החובות ולהעברת השליטה בחצר ובמבנים שבה לידי העדה האשכנזית, ואחר כך, בהדרגה, גם קיבלו אישורים לשיקום ההריסות ולבנייה מחודשת של המקום. בין היתר, נבנו לאורך השנים בחצר "החורבה" שני בתי כנסת – "מנחם ציון" ו"שערי ציון", והוקמו תלמוד תורה וישיבת "עץ חיים" ובית הדין של ירושלים. המאמצים הושלמו במלואם רק בשנת תרכ"ד, כאשר נבנה במרכז החצר בית הכנסת הגדול (להרחבה ראו: אריה מורגנשטרן, בניין ה'חורבה' - אתחלתא דגאולה: מחידוש היישוב האשכנזי בירושלים עד לחנוכת בית הכנסת, 1864-1816, בתוך: החורבה, שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, יד בן צבי, ירושלים תש"ע).
אוסף המסמכים המקוריים שלפנינו מתעד את השלבים הראשונים של המאמצים להחזרת השליטה על חצר החורבה לידי תלמידי הגר"א, ומוזכרים בהם הפעילים הראשיים בעניין הזה: רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנה ורבי שלמה זלמן שפירא.

דף כפול (שני עמודים מודפסים), קול קורא מאת רב העדה האשכנזית בחברון רבי שמעון מנשה חייקין, בעניין המחלוקת על השליטה בכספי "כולל חב"ד" בארץ ישראל; בשוליו נדפס מכתב להגנת הרב חייקין מאת רבני חברון הספרדיים - רבי אליהו מני ורבי חיים רחמים יוסף פרנקו (החרי"ף). חברון, [תרמ"ח 1888].
בשולי הדף חותמות דיו רשמיות של שלושת רבני חברון - רבי שמעון מנשה חייקין, רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פרנקו.
ה"קול קורא" שלפנינו עוסק במחלוקת שפרצה בין חסידי חב"ד בירושלים לחסידי חב"ד בחברון, בעניין כספי התמיכה לטובת היישוב החב"די בארץ ישראל, ובעניין זהות הממונים על המגביות בחו"ל וזהות הממונים על מוסד "כולל חב"ד" בארץ.
הרקע לסכסוך היה נעוץ בשאלת הבכורה על הנהגת "כולל חב"ד" בארץ הקודש. בחמישים שנותיו הראשונות של היישוב החב"די בארץ ישבה הנהלתו המרכזית של "כולל חב"ד" בחברון: לשם היו נשלחים מעות הכולל שאספו השד"רים ברוסיה והמעות שהתקבלו מהפקידים והאמרכלים באמשטרדם, ומשם היו מוקצבים למרכזי חב"ד בשאר ערי הקודש, צפת, טבריה וירושלים. בשנת תרמ"ח ניסתה הנהגת "כולל חב"ד" שישבה בירושלים לפרוק מעליה את מרותם של ממוני חב"ד בחברון, וכן את מרותו של הגבאי הכללי של קופת "כולל חב"ד" ברוסיה רבי דן תומרקין (שעמד בראש ה"ועד הרוגוטשובי" שסידר את רשימת מקבלי התמיכה). הללו פרסמו מודעות בהם כינו עצמם בשם "ראשי כולל חב"ד", הציעו לבטל את איסוף וריכוז מעות הכולל בידי השד"רים בחו"ל, ובקשו שמעתה ישלחו הכספים ישירות אליהם, באמצעות הדואר, והם יחלקו אותם בירושלים, בחברון וביתר ריכוזי חב"ד בארץ [אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין אנשי חב"ד בחברון לבין אנשי חב"ד בירושלים היתה אודות גובה התמיכה שהקציב "כולל חב"ד" בחברון לבני משפחת האדמו"ר הזקן בארץ ישראל, ובהם בני משפחת סלונים שישבו בחברון וזכו לתמיכה גבוהה יותר מיתר בני הכולל שישבו בירושלים. כמו כן, הסכסוך בין אנשי חב"ד בירושלים לאנשי חב"ד בחברון היה כרוך בחיכוכים בין הענפים השונים של חסידות חב"ד: ליובאוויטש, קאפוסט, בוברויסק ולאדי - הנהגת חב"ד בחברון הייתה קשורה בענף חסידות חב"ד שבליובאוויטש (וכמוהם היה הגבאי הכללי בחו"ל רבי דן תומרקין), ואילו אנשי חב"ד בירושלים היו מזוהים יותר עם ענפי חסידות חב"ד בקאפוסט ובלאדי].
בתגובה למודעות, פרסם רב עדת האשכנזים של חברון רבי שמעון מנשה חייקין את ה"קול קורא" שלפנינו, בו הוא יוצא בחריפות כנגד אותם אנשי חב"ד בירושלים המבקשים להשתלט על מוסד "כולל חב"ד": "אנשים מבאי הארץ בשנים אלו, המכנים א"ע [את עצמם] בשם ראשי כולל חב"ד... חדשים מקרוב באו... להפר דעת קדו"ע [קדוש עליון] ופקודתו אשר ביד הרד"ת [רבי דן תומרקין] יריצו נדבותיהם לקודש... בבואם לעקור מחית כמה נפשות עניים ואביונים אלמנות ויתומים... בקולם השמיעו שישלחו המנדבים בעם כסף תרומתם לידם, להשתרר בחזקה על צאן קדשים, ואנחנו יושבי עמק הבכא חברון כארבע מאות נפשות נבקש לחמינו מידם".
הרב חייקין (שהיה באותה עת כבן תשעים שנה וכבר איבד את מאור עיניו) ממשיך וסוקר את תולדות היישוב החב"די בחברון בימי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק", "בתורת עדות מה שעיני ראו ולא זר", ומסיים בקריאה: "הנני גוזר ואומר ומבקש ומתחנן לפני אנ"ש... לכו בדרכי אבותיכם ורבותיכם, שקלו כסף תרומתכם על דרך האמת הנהוג מימי קדם... ולבלי שום על לב דברי הקוראים לעצמן יושבי ירושלים".
בעמוד השני מעתיק הרב חייקין מכתב מהאדמו"ר האמצעי [שנכתב בשנת תקפ"ב לערך, בעת ייסוד הקהילה החב"דית בחברון], בו מדגיש האדמו"ר האמצעי את מעלת היישוב בעיר האבות חברון, ומעורר את אנ"ש לבוא לימינם: "מי לה' לא יחוס על ממונו, ויחבב מקום אבותינו הק' בלב ונפש, ויתאמץ לחזק ישיבות אנ"ש במקום אבותינו הק' זי"ע. ובזכות זה נזכה להתקשר בכל יום במדותיהם הק', ויעלה תפלתם מעלה מעלה עד רום המעלות דרך מערת המכפלה מקום שנתחברו בה אבותינו הק' זי"ע, ויושפע לו שפע ברכה וחיים ארוכים ממקור הברכות אמן סלה"; בשוליו מצטט הרב חייקין ממכתב נוסף משנת תקפ"ג, בו מביא האדמו"ר האמצעי בשם הרדב"ז: "שכל מי שיש לו אחוזת נחלה בעה"ק חברון ת"ו יהי' נצול מחיבוט הקבר".
הרה"ג הרה"ח רבי שמעון מנשה חייקין (תקס"ב לערך-תרנ"ג), "ראב"ד לעדת האשכנזים בחברון" ורבה של עדת חסידי חב"ד בחברון במשך כיובל שנים. מחשובי חסידי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש; בצעירותו היה מסתובב בחצרו של האדמו"ר הזקן: "זכה לראות בילדותו את חדרו של האדמו"ר הזקן בעל התניא שכתליו מרופדים היו בכדי להגן על הרבי בהתגוללו בדביקותו במשך תפלתו" (מגדל עז, עמ' רלח). על פי מסורת בני חברון, כינהו פעם ה"צמח צדק" בשם "בינוני של התניא"; ובהזדמנות אחרת התבטא אודותיו: "הוא מופשט מגשמיות".
נולד לאביו רבי משה בשקלוב פלך מוהילוב שברוסיה הלבנה ועלה לארץ ישראל בהיותו בן ח"י שנים, בשנת תק"פ לערך, והתיישב בצפת. היה בין קבוצת המייסדים של היישוב החב"די בחברון, בה התיישב בשנת תקפ"ג, בהוראת רבו האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. שימש בתחילה כשו"ב. עסק בעניני הכלל, ומשנת תר"ג מופיע שמו במסמכים בין ממוני "כולל חב"ד" בחברון. בשנת תקצ"ז לערך החל לעסוק בהוראה, כעוזר לרב ה"מגיד" רבי שמואל ב"ר מרדכי סג"ל, מו"ץ דק' ראהאטשוב (רוגוטשוב). לאחר פטירתו של רבי שמואל עלה על מקומו בכס הרבנות, ומאז נחתכו כל ענייני העדה על פיו. נרשם במפקדים השונים, בין היתר, כראב"ד, ראש ישיבה, פרנס, ראש חברת הכנסת כלה וגבאי חברת ביקור חולים, וחזן בימים נוראים. היה ממקימי ישיבת "מגן אבות" בחברון.
[1] דף כפול (2 עמודים מודפסים). 28.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים (משוקמים ברצועות נייר ודבק בגב). כרוך בכריכה ודפי בטנה חדשים.