15 מכתבים שנשלחו משליח תנועת "חבר הקבוצות והקיבוצים" לצפון אפריקה, אביהוד צפרוני, אל ידידו מקבוצת גבעות זייד, מנחם [קאופמן]. צרפת וצפון אפריקה, 1948-1950.
15 מכתבים כתובים בכתב יד, המתארים את עבודתו של אביהוד צפרוני כשליח תנועת "חבר הקבוצות והקיבוצים", אשר היה אמון על ארגון העלייה לארץ, על גיוס חברים לקיבוצים, ועל הקמת תנועת נוער חלוצית בצפון אפריקה.
בשפה בהירה ובהומור כותב אביהוד על קשיי השליחות בשלביה הראשונים – "תוכל אולי להִודע במזכירות 'החֶבֶר', למה הקשר אתם הוא כה 'חוֵר' וחולני. אינני מקבל כל חומר או עתונות או מכתב חוץ מביולטין מיובל ליובל. ואם כך בצרפת, איפה הקשר הוא קל ונוח, מה יהיה בצפון אפריקה? העבודה שלי מאוד סובלת מחוסר הקשר הזה [...]" (דיז'ון, 15.8.48).
קשיים אלה רק הלכו והעמיקו ככל שהתקדם צפרוני בעבודתו. גם כשעלה בידו לייסד תנועת נוער בצפון אפריקה ולהעלות אלפי יהודים ארצה, ניאלץ להיאבק עם הנהגת התנועה: "התנועה קיימת, יש לנו סניפים, מחנה קיץ, בקרוב גם הכשרה, והנה באה התנועה ורוצה לקטוף מן המוכן [...] אתה זוכר את צ'רלי צ'פלין ב-'Gold Fever'? ככה נראים לי כעת כל העסקנים, אשר רוצים לאסוף את זהב האדם של אפריקה, והתנועה שלנו בתוכם" (פריז, 15.9.48).
על יהודי צפון אפריקה כותב צפרוני: "במרוקו כ-250,000 יהודים יושבים בדרך-כלל בגיטאות ('מלח') בתנאי חיים מחרידים בלי כל חוק ממשלתי שיגן עליהם כאזרחים שוים, בתנאי-הגיֶנה שקשה לאיש תרבותי לתפוס אותם, אפילו כשהוא רואה את זאת. אין על כן להתפלא, כי כשהגיעה לשמה השמועה על מדינת ישראל – היה זה למענם כהד פעמי המשיח – והחלה שיבת-ציון [...] אני אומר לך, שזהו כעת החומר היחידי, המגיע לארץ, אשר יכול ליהפך לברכה לנו – באם נדע לטפל בו כהוגן. אבל – שיהפך לנו לקללה אם נזניח אותו [...] קיימת אצלם מן ציונות סנטימנטלית, משורשת שהיא חלק מעצמם ויהדותם. ועלינו היה לפתח את הרגש הזה – להפוך אותו מהרגשה פרימיטיבית וספונטנית להכרה לאומית וסוציאלית [...]. הבעיה הכי-כאובה הם הילדים. ולזה באמת אין פתרון – חוץ מפתרון לאומי. כל זמן שהילדים יישארו עם הוריהם באותו המצב, באותה ההזנחה וימשיכו במנטליות המסורתית שלהם – אף פעם לא יהיה פתרון לפרובלימה הצפון-אפריקנית." (27.4.49, פריז).
מלבד דיווחים מפורטים על עבודתו, צפרוני כותב בהרחבה על חייו האישיים ועל הדילמות המגוונות שהם מזמנים לו, ביחס לתנועה, לחיים בקיבוץ גבעות זייד, ועוד.

15 מכתבים (50 עמודים כתובים). אחד המכתבים אינו שלם. גודל משתנה. מצב כללי טוב. כתמים וקמטים קלים. סימני קיפול. קרעים קלים בשולי אחדים מהדפים.

מצורף: מברק ששלח אביהוד ממרסיי, בו הוא מודיע על חזרתו הצפויה לתל-אביב (20 ביוני 1950).

אלבום תצלומים המתעד את חיילי גדוד 51 של חטיבת גבעתי במהלך מלחמת העצמאות. [ישראל, סוף 1948 / 1949].
האלבום כולל כ-750 תצלומים אשר צולמו בידי חייל בגדוד 51 של חטיבת גבעתי, במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה, המתעדים את מהלך פריצת הדרך לנגב במסגרת "מבצע יואב" (אוקטובר 1948) ואת חיילי הגדוד והחטיבה בזמן המלחמה – באתרים שנכבשו מידי המצרים, בהפוגות ובעבודה שוטפת בבסיסים.
התצלומים מתעדים, בין היתר, מחלקות טכניות של חטיבת גבעתי – קשר ואלחוט, מיפוי, ועוד, מרגמות, כלי רק"מ וכלי תעופה שהשתתפו ב"מבצע יואב", את וילת בית ג'וברין וסביבות בית ג'וברין, את משטרת עיראק סווידאן (כיום "מצודת יואב"), וכנראה גם את הכפר עיראק סווידאן, מצודות טגארט, וכפרים ערביים לא מזוהים באזור השפלה ומבואות הנגב, מסדרים צבאיים, טקס קביעת השלט "גבעת ארנון" (משלט 113, אחד מ"משלטי הצומת", שנקרא על שם יעקב ארנון שנהרג במהלך הקרב לכיבוש המשלט), טקס קביעת השלט "מגדל יואב" על משטרת עיראק סווידאן, טקס קביעת השלט "משלט חיים" (על שם חיים בולמן שנהרג בקרבות חוליקאת; על יד קיבוץ גברעם) וטקס קביעת שלט "גבעת שמעון", אתרים שונים בעיר באר שבע לאחר כיבושה, בארות מים חפורות במדבר, אוכלוסיה ערבית בכפרים, וכן תצלומי פורטרט של חיילים ותצלומי הווי משעות הפנאי, מטיולים ומסיורים. תצלומים בודדים חתומים בלוח "שרות צלום – גבעתי". תצלומים מעטים מתעדים אירועים אישיים או טיולים שאינם במסגרת צבאית.
כפי הנראה, התצלומים צולמו בידי יוסף (יואכים) ארנברג (Ehrenberg), יליד 1924, אשר למד כסטודנט בטכניון באמצע שנות ה-40 ושרת בחטיבת גבעתי בזמן מלחמת העצמאות.

גודל התצלומים משתנה, בין 4X5.5 ס"מ ל-11X15 ס"מ בקירוב. התצלומים מודבקים לדפי נייר דקים האגודים לאלבום; גודל הדפים 25X36 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים בשולי חלק מהתצלומים ועיוותים קלים כתוצאה מההדבקה לנייר. מספר תצלומים נתלשו, לעתים יחד עם דף הנייר.

מצורפים: שני אלבומי תצלומים נוספים של ארנברג ובהם כ-200 תצלומים אישיים, תצלומים מטיולים בארץ ותצלומים מתקופת לימודיו בטכניון, מהם עולה כי תפקידו הצבאי קשור היה בהכשרתו המקצועית בטכניון – אולי ב"שירות הצילום", או במחלקה טכנית אחרת.