מדינת היהודים (Der Iudenstaat), דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים, מתֻרגם ברשיון מיוחד מאת המחבר ע"י מיכל בערקאוויטש [ברקוביץ]. הוצאת "תושיה", ורשה, תרנ"ו-1896. על העטיפה: "תרנ"ז".
ספרו המהפכני של הרצל, הפורש לראשונה את חזונו להקמת מדינה יהודית. מהדורה עברית ראשונה. נדפסה כחלק מסדרת "ספרי-עם" של הוצאת "תושיה", באותה שנה בה יצאה לאור המהדורה הגרמנית. עטיפה קדמית מקורית.
כרוך עם חיבור נוסף – "כנסת הגדולה, או, הקונגרס השני בבזל", בעריכת נחום סלושץ (הוצאת "תושיה", ורשה, תרנ"ט-1898).
מדינת היהודים: [1] עטיפה קדמית, [2] דף, iv, [1], 6-82, vi, [1] עמ'. ללא עטיפה אחורית. "כנסת הגדולה": 111, [1] עמ'; 17.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים בחלק מן הדפים (בעיקר בדף העטיפה). קמטים ופגמים קלים. פינה שמאלית-תחתונה חסרה בעטיפה ובדף השער של "מדינת היהודים". רישומים בכתב-יד וחותמות דיו בדפי הבטנה. כריכת קרטון מחופה בד, עם שדרת עור (הכריכה מעט פגומה ורופפת; פיסה מהשדרה חסרה).

פרסום "מדינת היהודים" מאת הרצל
ראשיתו של "מדינת היהודים" – ספרה המכונן של התנועה הציונית, בנאום שחיבר בנימין זאב הרצל לקראת פגישה עם בני משפחת רוטשילד בשנת 1895 ("נאום אל הרוטשילדים"). הנאום בן 22 העמודים נשא את קווי מתארה הראשונים של תוכניתו המהפכנית של הרצל, ולאחר כמה גלגולים וגרסאות החליט הרצל להפכו לספר שלם.
הספר נכתב לפי עדותו של הרצל באבחה אחת, בחודשיים של כתיבה בלתי פוסקת, "בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה". עם גמר העבודה, הציג כתב היד לראשונה את חזונו הגדול – תוכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית, שלב אחר שלב, מארגונם הראשוני של יהודי העולם ועד לקביעת החוקה והדגל. על תחושותיו בשעת הכתיבה סיפר הרצל: "אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות-הרוח, שנמצאתי בו בימי כתבי את ספרי. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים היה שומע משק כנפי-נשר ממעל לראשו. מעין משק-כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני".
בתחילה לא הסכימה אף הוצאת ספרים להדפיס את הספר. הרצל נדחה בידי המו"לים הקבועים שלו – דונקר והומבלוט (Duncker & Humblot), וכמוהם בידי המו"ל הברלינאי זיגפריד קרונבאך (Siegfried Cronbach), שטען שהאנטישמיות כלה והולכת מן העולם. לבסוף פנה הרצל אל מקס ברייטנשטיין, בעל חנות ספרים קטנה בווינה, והלה הסכים להדפיס את ספרו אף על פי שלא האמין ברעיונותיו ולא נטה אחר הציונות כלל.
בחודש פברואר 1896 ראה "מדינת היהודים" אור במהדורה קטנה בגרמנית, שנשאה גם כותרת משנה: "נסיון לפתרון מודרני של בעיית היהודים". על מנת להבליט את רצינות כוונתו של החיבור, הוסיף הרצל לשמו גם את תוארו האקדמי – ד"ר למשפטים.
מיד עם פרסומו חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ואחד מעורכי העיתונים היהודיים אף הציע לתרום את מרכבתו כדי להסיע את הרצל לבית המשוגעים. בין מתנגדי הספר נמנו גם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וחלוץ העיתונות העברית נחום סוקולוב – לימים מתרגמו הראשון של "אלטנוילנד". "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל".
בהתאם לסיכום מוקדם, הדפיס מקס ברייטנשטיין שלוש מהדורות נוספות באותה השנה (שנבדלו מהמהדורה הראשונה רק בשינויים זעירים בעטיפות ובשער), ולאחר מכן לא שב להדפיס את "מדינת היהודים".
למרות תגובותיהם הארסיות של מרבית אנשי הציבור ובעלי הדעה, הצית הספר את דמיונם של המוני קוראים ברחבי אירופה והעולם, ומהדורות נוספות – ביידיש, רוסית, אנגלית ועוד, הופיעו סמוך לאחר צאתה של המהדורה הגרמנית.
אחת המהדורות הראשונות לראות אור הייתה המהדורה העברית בתרגומו של מיכאל (מיכל) ברקוביץ, מזכירו של הרצל, שנדפסה באותה השנה שבה נדפסה המהדורה הגרמנית בהוצאת "תושיה" (בהקדמה למהדורה זו הדגיש ברקוביץ שני 'תיקונים' שמסר לו הרצל בעל פה: "על שני דברים הנני להעיד פה, הנוגעים ביחוד לתרגום העברי... בפרק 'שפת הארץ'... אחרי הוודע לו, כי יש לספרו קוראים עברים... היתה אתו רוח אחרת ויִוָּכַח כי יכול תוכל השפה העברית לחדש נעוריה... בדבר מקום הישוב... חזר מדעתו... וישם פניו רק אל אדמת אבותינו").
לאורך השנים הבאות, עם תנופת המפעל הציוני וכינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, התפשט הספר והופיע בלשונות נוספות ואף מעבר לים – בארה"ב, שם החלה להתבסס הציונות כתנועה רבת השפעה. בסך הכל ראו בימי חייו של הרצל 17 מהדורות של "מדינת היהודים", מרביתן בהוצאות קטנות של אלפים בודדים ופעמים רבות בצורת חוברות דקות ושבריריות. לאחר מותו של הרצל נדפסו עשרות מהדורות נוספות (בין היתר בלאדינו, אספרנטו, סרבו-קרואטית, ועוד), והספר נעשה לאחד החיבורים הידועים בתולדות ההיסטוריה היהודית.
ראו:
• עניין היהודים, ספרי יומן (1895-1904) מאת בנימין זאב הרצל (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1997-2001, כרך א, עמ' 70).
• הרצל חייו ופעולותיו, מאת שמואל ליב ציטרון (הוצאת ש. שרברק, וילנה, 1921, עמ' 52).

ציוניזמוס אין ווארט און טהאט [ציונות במילה ובמעשה], בעריכת ישראל יצחק וולף. הוצאת י. וואלף, ניו-יורק, [1902 בקירוב]. יידיש. ספר ראשון בסדרה "וואלף'ס אידישע ביבליאטעק".
הספר כולל תרגום ליידיש של "מדינת היהודים" מאת בנימין זאב הרצל – אחת ההדפסות הראשונות של "מדינת היהודים" באמריקה (ייתכן שהדפסה זו הנה הראשונה).
לצד התרגום כולל הספר מאמר אודות הציונות באמריקה מאת ישראל יצחק וולף ומאמר אודות ההיסטוריה של התנועה הציונית מאת הסופר והעיתונאי אבנר טננבאום.
ישראל-יצחק וולף (1861-1926), סופר עורך ומו"ל, נולד בליטה ולמד בישיבת וולוז'ין. בשנת 1893 היגר לקליבלנד, ארה"ב, שם ייסד את בית הדפוס העברי הראשון בעיר. השתתף בעריכת השבועון "דער אידישער שטערן", היומון "די יידישע וועלט" והשבועון הציוני "דאס אידישע פאלק". בשנת 1901 ייסד בית דפוס בניו-יורק, והוציא לאור סדרת ספרים בשם "וואלף'ס אידישע ביבליאטעק".
7, [1], 71, [3] עמ', 21 ס"מ. מצב טוב-בינוני. קרעים בשוליים, רובם קטנים (ללא פגיעה בטקסט). דפי הבטנה מנותקים. דף השער מנותק חלקית. כתמים. כרוך בכריכה קשה (ייתכן שחסרה עטיפה).
עותק אחד בלבד רשום ב-OCLC.
סינגרמן 5888.

פרסום "מדינת היהודים" מאת הרצל
ראשיתו של "מדינת היהודים" – ספרה המכונן של התנועה הציונית, בנאום שחיבר בנימין זאב הרצל לקראת פגישה עם בני משפחת רוטשילד בשנת 1895 ("נאום אל הרוטשילדים"). הנאום בן 22 העמודים נשא את קווי מתארה הראשונים של תוכניתו המהפכנית של הרצל, ולאחר כמה גלגולים וגרסאות החליט הרצל להפכו לספר שלם.
הספר נכתב לפי עדותו של הרצל באבחה אחת, בחודשיים של כתיבה בלתי פוסקת, "בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה". עם גמר העבודה, הציג כתב היד לראשונה את חזונו הגדול – תוכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית, שלב אחר שלב, מארגונם הראשוני של יהודי העולם ועד לקביעת החוקה והדגל. על תחושותיו בשעת הכתיבה סיפר הרצל: "אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות-הרוח, שנמצאתי בו בימי כתבי את ספרי. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים היה שומע משק כנפי-נשר ממעל לראשו. מעין משק-כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני".
בתחילה לא הסכימה אף הוצאת ספרים להדפיס את הספר. הרצל נדחה בידי המו"לים הקבועים שלו – דונקר והומבלוט (Duncker & Humblot), וכמוהם בידי המו"ל הברלינאי זיגפריד קרונבאך (Siegfried Cronbach), שטען שהאנטישמיות כלה והולכת מן העולם. לבסוף פנה הרצל אל מקס ברייטנשטיין, בעל חנות ספרים קטנה בווינה, והלה הסכים להדפיס את ספרו אף על פי שלא האמין ברעיונותיו ולא נטה אחר הציונות כלל.
בחודש פברואר 1896 ראה "מדינת היהודים" אור במהדורה קטנה בגרמנית, שנשאה גם כותרת משנה: "נסיון לפתרון מודרני של בעיית היהודים". על מנת להבליט את רצינות כוונתו של החיבור, הוסיף הרצל לשמו גם את תוארו האקדמי – ד"ר למשפטים.
מיד עם פרסומו חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ואחד מעורכי העיתונים היהודיים אף הציע לתרום את מרכבתו כדי להסיע את הרצל לבית המשוגעים. בין מתנגדי הספר נמנו גם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וחלוץ העיתונות העברית נחום סוקולוב – לימים מתרגמו הראשון של "אלטנוילנד". "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל".
בהתאם לסיכום מוקדם, הדפיס מקס ברייטנשטיין שלוש מהדורות נוספות באותה השנה (שנבדלו מהמהדורה הראשונה רק בשינויים זעירים בעטיפות ובשער), ולאחר מכן לא שב להדפיס את "מדינת היהודים".
למרות תגובותיהם הארסיות של מרבית אנשי הציבור ובעלי הדעה, הצית הספר את דמיונם של המוני קוראים ברחבי אירופה והעולם, ומהדורות נוספות – ביידיש, רוסית, אנגלית ועוד, הופיעו סמוך לאחר צאתה של המהדורה הגרמנית.
אחת המהדורות הראשונות לראות אור הייתה המהדורה העברית בתרגומו של מיכאל (מיכל) ברקוביץ, מזכירו של הרצל, שנדפסה באותה השנה שבה נדפסה המהדורה הגרמנית בהוצאת "תושיה" (בהקדמה למהדורה זו הדגיש ברקוביץ שני 'תיקונים' שמסר לו הרצל בעל פה: "על שני דברים הנני להעיד פה, הנוגעים ביחוד לתרגום העברי... בפרק 'שפת הארץ'... אחרי הוודע לו, כי יש לספרו קוראים עברים... היתה אתו רוח אחרת ויִוָּכַח כי יכול תוכל השפה העברית לחדש נעוריה... בדבר מקום הישוב... חזר מדעתו... וישם פניו רק אל אדמת אבותינו").
לאורך השנים הבאות, עם תנופת המפעל הציוני וכינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, התפשט הספר והופיע בלשונות נוספות ואף מעבר לים – בארה"ב, שם החלה להתבסס הציונות כתנועה רבת השפעה. בסך הכל ראו בימי חייו של הרצל 17 מהדורות של "מדינת היהודים", מרביתן בהוצאות קטנות של אלפים בודדים ופעמים רבות בצורת חוברות דקות ושבריריות. לאחר מותו של הרצל נדפסו עשרות מהדורות נוספות (בין היתר בלאדינו, אספרנטו, סרבו-קרואטית, ועוד), והספר נעשה לאחד החיבורים הידועים בתולדות ההיסטוריה היהודית.
ראו:
• עניין היהודים, ספרי יומן (1895-1904) מאת בנימין זאב הרצל (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1997-2001, כרך א, עמ' 70).
• הרצל חייו ופעולותיו, מאת שמואל ליב ציטרון (הוצאת ש. שרברק, וילנה, 1921, עמ' 52).

אוסף של 265 גלויות המנציחות את מסעו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, לארץ ישראל. מו"לים שונים, גרמניה, ארץ ישראל, פריז, קונסטנטינופול, ומקומות נוספים, 1898 בקירוב.
מסע הקיסר הגרמני לארץ ישראל ולערי האימפריה העות'מאנית, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898, היה אירוע הֲרֵה משמעות ביחסים בין שתי המעצמות. בשל חשיבותו הונצח המסע בדרכים מגוונות – אשר מהבולטות שבהן הייתה הנפקת גלויות דואר מאוירות, אמצעי תקשורת חדש שהופיע רק במחצית השנייה של המאה ה-19.
האוסף הגדול והמיוחד שלפנינו כולל גלויות רבות שראו אור לקראת המסע ובמהלכו (גלויות אחדות יצאו לאחריו), בידי מו"לים שונים, בהם Hermann Vogel (ברלין), Alfred Silbermann (ברלין), Knackstedt & Näther (המבורג), Jos. Karmy (ירושלים), Verlag des Syrischen Waisenhaues (ירושלים), ורבים אחרים; רובן בלתי מחולקות. הגלויות מנציחות נקודות ציון חשובות במהלך המסע, ומקומות שונים בהם ביקר הקיסר – באיורים (בצבע ובשחור-לבן) ובצילומים. רבות מהן מציגות אתרים בארץ ישראל, ובפרט בירושלים.
חלק מהגלויות נשלחו בדואר והן נושאות בולים וחותמות דואר (רובן משנת 1898). על גבי מספר גלויות חותמת דואר מה-31 באוקטובר 1898, היום בו חנך הקיסר וילהלם השני את כנסיית הגואל בירושלים. 10 מן הגלויות באוסף נושאות על גבן את חותמת הדיו הנדירה "Camp Imperial Jerusalem" (באותיות לטיניות וערביות).
ארבע מן הגלויות בפורמט גדול (22X15 ס"מ בקירוב). מספר גלויות מופיעות בכמה עותקים (לרוב בווריאציות שונות). גלויות אחדות לא נדפסו במיוחד לרגל המסע, אך מוצגים בהן מקומות בהם ביקר הקיסר בדרכו, וספינות נוסעים גרמניות – ביניהן היאכטה הקיסרית, ה"הוהנצולרן", ושתי אוניות הליווי "הלה" ו"הרטה", ששימשו את פמליית הקיסר.
מעל ל-30 גלויות באוסף אינן מתועדות אצל פרי ופרלמן.

מסע הקיסר בלבנט
בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 ערכו קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, מסע בערי האימפריה העות'מאנית, שיעדו המרכזי ירושלים. המסע נערך על רקע התפוררותה הצפויה של האימפריה העות'מאנית, ומאבק הירושה על "נכסיה" שניטש בין מעצמות אירופה. המסע ארך יותר מחודש, ובין מטרותיו ניצבו חיזוק קשריה של הקיסרות הגרמנית עם האימפריה העות'מאנית, ועידוד ההתיישבות הנוצרית בארץ ישראל. על המקומות בהם ביקרו הקיסר ופמלייתו נמנות אתונה, קונסטנטינופול, חיפה, יפו, רמלה, ירושלים וקהיר.
ההיערכות לביקורו של הקיסר בארץ ישראל החלה כבר בקיץ 1898, וכללה פעולות ניקיון נרחבות, שיפור ושיפוץ של תשתיות, מתיחת קו טלגרף חדש, ועוד. לקראת הגעתו של הקיסר לירושלים הורחבו מספר דרכים בעיר, ואף נפרץ פתח בסמוך לשער יפו, על מנת לאפשר מעבר למרכבתו של הקיסר. נוסף על כך, רחובות העיר, ובפרט האזור סביב רחוב הנביאים שבו עתיד היה להיבנות מחנה האוהלים של הקיסר ופמלייתו, ה-"Camp Imperial", קושטו בדגלי גרמניה והאימפריה העות'מאנית ובשערי כבוד ניידים. במהלך ביקורו בירושלים, שחלק חשוב בו היה טקס חנוכת כנסיית הגואל ברובע הנוצרי (המונצחת בגלויות רבות באוסף), ביקר הקיסר גם במושבה הגרמנית, בהר הזיתים, בעירייה, ובמקומות נוספים, ואף נפגש בחטף עם בנימין זאב הרצל. את סיוריו ערך בליווי פמליה קטנה, על גבי סוס או מרכבה, כשבעקבותיו נעו בירושלים תהלוכות אישים פחותים בדרגה, מלווים בגדודי פרשים וקאוואסים (שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית).
מסע הקיסר תואר בזמנו במאות ספרים ומאמרים, והונצח במשחקי קלפים, במשחקי שולחן ובכרטיסי אספנות, עם נופי ארץ ישראל. גולת הכותרת של הנצחת הביקור הייתה גלויות הדואר שיצאו לכבודו: מו"לים רבים בגרמניה ובארצות אחרות, כ-350 במספרם, החלו להדפיס גלויות לרגל המסע בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה, ובאיכות מצוינת. המו"לים הגדולים, דוגמת פוגל, זילברמן וקנאקשטדט-נטר, הגדילו לעשות והציעו שירות מיוחד לאספני בולים וגלויות: תמורת סכום קבוע נשלחו למנויים גלויות מהערים בהן ביקר הקיסר, שהוחתמו ונשלחו ביום בו שהה הקיסר במקום.

מצורפים שבעה כרטיסי אספנות צבעוניים: שישה כרטיסי פרסומת למרגרינה Vitello, בהוצאת יצרן המרגרינה Van den Bergh, וכרטיס אחד בהוצאת יצרן המזון Fritz Homann. הכרטיסים הצבעוניים מציגים אתרים ותמונות מביקור הקיסר בארץ ישראל.

265 גלויות, 14X9 ס"מ בקירוב (ארבע מן הגלויות בפורמט גדול, 22X15 ס"מ בקירוב). מצב משתנה (מצב כללי טוב).
רשימת גלויות מפורטת תישלח למתעניינים.

ספרות: "גלויות להנצחת מסעו של הזוג הקיסרי הגרמני למזרח בשנת 1898", מאת ראלף פרי ודוד פרלמן. שטוטגרט, 2019.

דגל בד של הקיסרות הגרמנית, מתקופת מלחמת העולם הראשונה. שימש במתחם אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, שם פעלו באותה תקופה בית חולים צבאי ומפקדה של המטה הכללי התורכי-גרמני. ירושלים, 1917.
דגל בצבעי שחור-לבן-אדום. בשוליו: כתובת בגרמנית – "Augusta Victoria Feld-Lzt Jerusalem, 1917" [בית חולים שדה אוגוסטה ויקטוריה, ירושלים 1917], חותמת של המשלחת הצבאית הגרמנית באיסטנבול (Militär- Mission Konstantinopel), טורה עות'מאנית (של הסולטן מהמט החמישי?), וכתובת עות'מאנית רשמית.
ההחלטה על הקמת מתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים בירושלים התקבלה בעת ביקור קיסר גרמניה וילהלם השני ואשתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, בארץ ישראל בשנת 1898. "משלחת של נציגים מכל הקבוצות הגרמניות בארץ ישראל הגיעה אז למאהל הקיסרי שברחוב הנביאים. בין הבקשות שהובאו לפני הקיסר היתה גם בקשה לסייע בהקמת 'בית מפגש ובית מרגוע' בשביל הגרמנים שבארץ ישראל, שישמש למפגשים חברתיים וגם בית למבקרים בירושלים, ושיהיה במקום מרוחק משאון העיר. הזוג הקיסרי קיבל את הרעיון, וכאשר ביקרה הקיסרית בהר הזיתים והתבוננה בנוף העיר העתיקה המתגלה משם, קבעה ש'כאן המקום להקים בית למען הפעילים הגרמנים בארץ הקודש'" (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה, יד יצחק בן-צבי, 1979. עמ' 468). בתום הביקור, עם שובה של הקיסרית לגרמניה, הוקמה תחת חסותה "האגודה למען הר הזיתים", שגייסה את ההון הדרוש להקמת המתחם. ממשלת תורכיה סייעה ברכישת השטח.
המתחם המרשים, המעוצב כמבצר ימי-ביניימי, תוכנן בידי האדריכל רוברט לייבניץ (Robert Leibniz, 1863-1929) ונחנך באפריל 1910. נוסף על אכסניה ובית מרפא, פעלו בו גם כנסייה גדולה וחלל לכנסים, ובשטחו טופח גן גדול.
על-פי הסברה, נוסף לתפקידיו האזרחיים תוכנן המתחם מלכתחילה לשמש למטרות צבאיות. ואכן, בימי מלחמת העולם הראשונה שכנה בו מפקדה צבאית עות'מאנית, ולזמן קצר היה מקום מושבו של המטה הכללי התורכי-גרמני – בפיקודם של מפקד חזית ארץ ישראל, הפילדמרשל הגרמני אריך פון פאלקנהיין (Erich von Falkenhayn, 1861-1922) ושל המושל האזרחי ומפקד הארמייה הרביעית העות'מאנית, ג'מאל פשה (Ahmed Cemal Paşa, 1872-1922). לצד המפקדה הצבאית פעל במקום בית חולים שדה ששירת את היחידות הלוחמות באזור ירושלים.
בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים בידי הבריטים, ומתחם אוגוסטה ויקטוריה היה למפקדה הראשית של צבא בריטניה בארץ ישראל. בהמשך הפך למקום מושבו של הנציב העליון הבריטי, ולימים הוסב לבית חולים, הפועל במקום עד היום.
כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 שימש הדגל בצבעי שחור-לבן-אדום את ספינות צי הסוחר והמלחמה של הקונפדרציה הצפון-גרמנית; הוא מורכב משילוב צבעיה של ממלכת פרוסיה – שחור ולבן, ושל ברית ערי האנזה – אדום ולבן. בין השנים 1871-1919 שימש כדגלה של הקיסרות הגרמנית (הרייך השני), אשר חדלה להתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה. רפובליקת ויימר קצרת היומין שירשה אותה, עשתה שימוש בדגל אחר שצבעיו שחור-אדום-זהב (בדומה לדגל גרמניה כיום). סמוך לאחר עליית הנאצים לשלטון הוחזר לשימוש הדגל בצבעי שחור-לבן-אדום, עד לספטמבר 1935, אז הוחלף בדגל צלב הקרס.
58.5X90 ס"מ בקירוב. עם לולאה וחבל לתלייה. מצב טוב. כתמים.