מכתב (כ-22 שורות) בכתב ידו וחתימתו של הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", אל רבי יעקב לנדא, רבה של בני ברק. י"ג אלול תרצ"ו [1936].
המכתב עוסק בבעיות ההלכתיות שעלולות להיווצר כתוצאה מאספקת המים לעיר בני ברק בראש השנה תרצ"ז, שחל בימים חמישי ושישי, ובשבת הסמוכה להם. כדי להימנע מחילול שבת ויום טוב, היה צריך לתכנן את אספקת המים מהבריכות העירוניות מבלי להזדקק להפעלת המשאבות. ה"חזון איש" מבקש מהרב לנדא "שיצליח לכונן שביום שני של רה"ש יספיק הליגמן מים לכל העיר... וההוצאה ישיבו לו...". ה"חזון איש" מציע תכנית של אספקה חלקית של המים, כדי שלא יחסרו מים ביום השלישי: "בכלל, בריכת המים מספקת הרבה פרדסים, וביו"ט כשההספקה רק לצורך בני אדם מספקת בריכה מליאה לכל שלשה ימים, ויפתחו שתי שעות בכל יום, שעה אחת בבוקר ושעה אחת בצהרים, וידבקו מודעות שיכינו מים באותן השעות ומעיו"ט. אין בזה שום דוחק וכבר עשו כן אשתקד כאשר המכונה היתה מקולקלת".
בראש דבריו כותב ה"חזון איש" כי ברצונו "להעתיק בזה רגשי לב ועמק צערי בקשר עם עבודתו של בית הספקת המים ביו"ט", ומבהיר את התנגדותו להפעלת המשאבות בשני מישורים: המישור הראשון, מישור הנהגתי - ה"חזון איש" שוטח את דעתו בעניין הזהירות הנדרשת בהנהגתו של רב ומורה הוראה, אשר בא לפסוק הלכה לאנשים פשוטים. לדברי ה"חזון איש", המון העם עלולים להקל בהלכות שביתת יום טוב, ולדמות דבר לדבר שלא כדין: "כל דבר היוצא מן הרגיל, מפקפק את לב ההמון שיהדותו בבחינת מצות אנשים וגו', ואחרי שהורגלנו בשביתת הספקת המים, התחלת עבודתו נחשב לפריצת גדר, ובפרט בזמנינו שהשטן מתגבר ודלת העם מתפטם מהספרות הכפרנית, ומחר ישטיננו לעשות הקרח ביו"ט ועוד כיו"ב". המישור השני, מישור הלכתי - ה"חזון איש" כותב: "אין אני רואה היתר מעיקר הדין..." ומאריך לבאר את הבעיות ההלכתיות שישנן בדבר.
[1] דף. 25.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קמטים וסימני קיפול.

עשרה מכתבים, רובם ארוכים ומפורטים, בכתב-ידו של ה"חזון איש" רבי אברהם ישעיהו קרליץ, אל רבי יעקב לנדא, רבה של בני ברק. [בני ברק, שנות הת"ש בקירוב].
עשרה מכתבים בכתב-ידו של מרן ה"חזון איש" (שבעה מהם חתומים), בענייני הלכה שונים (עירובין, כשרות ושחיטה, חושן משפט, ועוד). שניים מהמכתבים נכתבו על גבי מכתבי השאלה של הרב לנדא.
מכתבים בענייני תיקוני עירובין, שחיטה וטריפות, קבלת שוחט, כשרות וכשרות לפסח, כשרות מי בריכת המים העירונית לפסח, הפעלת בריכת המים העירונית בשבת, דין תורה בענייני השכרת בית לבית-כנסת, ועוד.
באחד המכתבים, שכנראה נכתב סמוך לחג הפסח, מברך ה"חזון איש" את הרב לנדא לקראת החג, ומוסיף דברי עידוד על פעליו הרבים: "יתברכו בחליפת כח לעשות פעלים לתורה ולתעודה ויחגו את החג הק' בדיצה וחדוה שלו'[ם] והשקט, כנפשם ונפש דוש"ת [דורש שלום תורתו] אי"ש".
מהמכתבים שלפנינו משתקף הקשר המיוחד שנרקם בין ה"חזון איש" ובין הרב לנדא (שהיה צעיר מה"חזון איש" בכ-15 שנה). ה"חזון איש" ראה בו אחד מאנשי אמונו, סמך עליו ועל הכרעותיו בענייני הלכה כבדי-משקל, והעריך מאד את אחריותו, מסירותו ותקיפותו בתיקון ענייני ההלכה בעירם בני ברק.
מעניין במיוחד אחד המכתבים שלפנינו, בו משבח ה"חזון איש" את הרב לנדא על מסירותו לתיקון העירוב בבני ברק, אך מאידך מסביר מדוע הוא מורה ליחידים שלא לסמוך בשבת על עירוב זה: "...ידעתי כי כתר"ה שליט"א שוקד לתקן את העירובין שלא יהי'[ה] פקפוק, והדברים שקלקולם מצוי ידוע להם... למרות שאלה ששואלים אותי ע"ד היתר הוצאה ואני משיבם בשלילה, מעתירים דברים נגד הרצוי אצלי - אי אפשר לי להשיב להם להיתר, בהיות שהשואל היחיד הוא מהיחידים שמדקדקים במצות, ושמירת התורה היא משאת נפשם, ודעלך סני לחברך לא תעביד, ובעו"ה עשיית העירוב אינו נוטל חלקו הראוי לו אצל הציבור ונעשה ע"י אסף עצים מן השכנים וכיו"ב באופן עראי כאשר הורגלו בגולה, ולרגלי זה הקלקול מצוי, והנסיון רשם עלי כאילו אין עירוב כשר מתקיים ברוב שבתות השנים, כי בכל פעם שביקרתי בעירות שונות לא מצאתי אף פעם אחת שתהיינה כל צו"ה [צורות הפתח] שבכל סביבות העיר מתוקנות כדין...". ה"חזון איש" ממשיך ומשבח את אופן עבודתו של הרב לנדא: "...ואמנם העירובין בבני ברק יש בהם הפלאה לטובה, שכתר"ה אינו נותן מקום לקולות של הוראה, מה שמצוי במקומות, אבל בכל זאת קושי המלאכה וצמצום התקציב מצד הציבור לא יתנו לכתר"ה ידים רחבות לקבוע עמודים קבועים בטוחים מכפיפת ראשן וכפיפת קומתן... ולפיכך ראוי להשתדל שיקציבו כדי הצורך לקבוע עירוב קבוע וקיים, ויהי'[ה] נקל הפקוח... באהבה וכבוד דו"ש אי"ש".
10 מכתבים בכתב-ידו של ה"חזון איש". גודל משתנה. מצב כללי טוב.
מצורפת: מעטפה ועליה מכתב (בעפרון) בכתב-ידו וחתימתו של רבי דוב מעייני (רבה של מגדיאל), שכתב לרב לנדא דברים בשמו של ה"חזון איש".

שני מכתבים קצרים בכתב-ידו וחתימתו של הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שנשלחו אל רבי יעקב לנדא - רבה של בני ברק. הרקע למכתבים עלום במקצת, ויתכן שהם קשורים לפולמוסים שונים (ראה להלן).
• מכתב, מיום כ"ז סיון תש"ז [1947]. ה"חזון איש" מבקש במכתבו: "... אתכבד לבקש מאת מעכ"ת שליט"א להשאילני ס'[פר] 'שארית יהודה' מאחיו של הגרש"ז [=הגאון רבי שניאור זלמן, בעל התניא] זצוק"ל. אם נמצא תח"י [=תחת ידו] ימסרו נא להמוכ"ז [=להמוסר כתב זה]... א"י" [=אברהם ישעיה].
ככל הנראה נזקק ה"חזון איש" לספר הנ"ל בשל עיסוקו באותם ימים בסוגיית ה"שיעורים", והפולמוס שניהל בנדון עם הרב החב"די רבי חיים נאה מירושלים (ראה להלן).
[1] דף. 21 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול.
• מכתב [ללא תאריך]. ה"חזון איש" כותב: "...לא עלתה בידי להתראות עם פלוני עד עש"ק העבר. התוצאות שעל מעכ"ת שליט"א להסיח דעת מזה. ולנכון לשכוח גם את הספק העבר. על דעתי שלא היה ראוי כלל להזדקק... אי"ש". [הרקע למכתב אינו ידוע לנו].
[1] דף. 20 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קיצוץ שוליים לא אחיד.

פולמוס ה"גריס"
בשנת תש"ז פרצה המחלוקת הנודעת בין ה"חזון איש" לרבי חיים נאה בעניין "השיעורים" שנתנו חז"ל - האם חל בהן שינוי והן קטנו במשך הדורות, או שמא נותרו בעינם.
באותה שנה הדפיס ה"חזון איש" את "קונטרס השיעורים" שלו בסוף חלק ב' של ספרו על "קדשים". בקונטרס הוא מבסס את שיטתו באריכות, וחולק בתוקף על רבי חיים נאה. בסעיף טו שבקונטרס זה, ה"חזון איש" דן בשיעור הגריס שנאמר בהלכות כתמים. הוא כותב כי דעת בעל התניא בשלחן ערוך שחיבר (יורה דעה, סימן קצ, סעיף קטן יא ויג) היא ששיעור הגריס הוא כ-18 מ"מ, וכדעת רוב הפוסקים, אך מוסיף כי "בספר שארית יהודה כתב דהגרש"ז ז"ל [=בעל התניא] חזר בו", וכי בערוב ימיו החמיר להקטין את שיעור הגריס (ל-16.5 מ"מ). בהמשך הסעיף מקשה החזו"א על דברי ה"שארית יהודה", ולא מקבל אותם להלכה.
כפי הנראה, הספר "שארית יהודה" לא היה מונח בפני ה"חזון איש", ודבריו הגיעו אליו מ"כלי שני" (הדבר ניכר מדברי ה"חזון איש". בין היתר בהתייחסותו לבדיקה שערך בעל התניא לקביעת שיעור הגריס. ה"חזון איש" מעלה השערות כיצד ערך בעל התניא את הבדיקה, ואינו יודע שה"שארית יהודה" מפרט את אופן הבדיקה בהמשך דבריו. רבי חיים נאה הבחין בדבר וכותב על כך בספרו "שיעור מקוה" בעמ' פב: "החז"א כ'[תב] דבריו בלי עיון בס'[פר] שאר"י [שארית יהודה]". אחריו העירו על כך חכמים נוספים).
למעשה, זהו המקום היחיד מכל חיבוריו של ה"חזון איש" שבו הוא מזכיר את הספר "שארית יהודה". כמו כן, יש לציין שהמהדורה היחידה של הספר "שארית יהודה" בזמנו של החזו"א הייתה המהדורה שנדפסה בווילנא בשנת תר"א (הספר נדפס בשנית רק בשנת תשי"ז, לאחר פטירת החזו"א בשנת תשי"ד).
המכתב הראשון שלפנינו (פריט 424) נכתב ככל הנראה על רקע זה, ומתעד מאמציו של ה"חזון איש" להשגת הספר "שארית יהודה", שהיה אז די נדיר, על מנת לראות את הדברים במקורם.

אוסף מכתבים בכתב-ידו וחתימתו של ה"חזון איש" רבי אברהם ישעיהו קרליץ, שנשלחו אל רבי יעקב לנדא - רבה של בני ברק. [בני ברק, תרצ"ו-תש"ה].
שמונה מכתבים הלכתיים בכתב-ידו של ה"חזון איש" (ששה מהם חתומים: "אי"ש"; "באהבה וכבוד, אי"ש"). אחד מן המכתבים ארוך במיוחד ומתפרס על פני שלושה דפים גדולים.
שני מכתבים עוסקים בנושא איסור החליבה בשבת (ראה להלן). באחד מהם, מ"עש"ק נחמו תרצ"ו", מספר לו ה"חזון איש" כי "יש בידי מכתב מרן הגרח"ע מוילנא שליט"א שמסכים לדרוש בפרקא היתר חליבה לאיבוד [ע"ג קרקע או בכלי שיש בו נפט וכיו"ב]". ה"חזון איש" משבח את הרב לנדא ש"התחיל במצוה" לעורר על איסור החליבה בשבת, ומעודד אותו להמשיך במאבקיו על שמירת ההלכה וקיומה.
ששת המכתבים האחרים עוסקים בחששות הנוגעים לגבינה עם חומרי גלם שיובאו מאוסטרליה, שכשרותם הייתה מוטלת בספק [פולמוס שלם שעורר הרב לנדא בשנים ת"ש-תש"ה - התכתבויות נוספות של הרב לנדא בעניין הגבינה האוסטרלית, הובאו באוסף מכתבים בענייני כשרות - פריט מס' 463]. ה"חזון איש" דן בכמה מן המכתבים בשתי הבחינות שבדבר: פסק ההלכה (שבמקרים מסוימים ניתן להקל בו) ושמירת הגדרים שלא ייפרצו (שמשום כך אין ראוי לפרסם את האופנים בהם מותר להקל). באחד המכתבים הראשונים כותב ה"חזון איש" לרב לנדא כי הוא מצפה ממנו להיכנס לעובי הקורה בנידון: "בטח ישקוד כתר"ה שליט"א להביא סדרים בענין אם להיתר או לאיסור". במכתב אחר משבח ה"חזון איש" את הרב לנדא שהכריע בסופו של דבר לאיסור.
מעניין לציין את הכבוד והחביבות העולים מדברי ה"חזון איש" כלפי הרב לנדא. בסוף המכתב הארוך, מסיים ה"חזון איש": "הארכתי בזה בראותי שדברי תורה חביבה עליהם ביותר, ואל יחושו לטרחתי כי דבריהם היו ערבים עלי לענג שעשועים. באה"ר [באהבה רבה] אי"ש". רוב המכתבים נכתבו על גבי נייר שורות, אך אחד המכתבים נכתב על גזיר נייר (מתוך מעטפת דואר), וה"חזון איש" מתנצל על כך בפתח מכתבו: "שלמא רבא, מפני המהירות לא נזדמן לי רק פיסת נייר...".
[10] דף (שמונה מכתבים בכתב-ידו של ה"חזון איש"). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.

שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל
שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל הסעירה את העולם התורני בשנות התר"צ. מצד אחד לא ניתן להימנע מחליבת הפרות, כדי לא לצערן, ומאידך, חליבה לצורך שמירת החלב מהווה חילול שבת.
עם עלותו של ה"חזון איש" לארץ ישראל, החל לפעול רבות בעניין. כשנודע לו בשנת תרצ"ו כי אף בבני ברק נכשלים הרפתנים באיסור חליבה בשבת, פרסם על כך כרוז בבתי הכנסת בעיר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, א, אגרות צד-צה). כמו כן, נשא ונתן בעניין זה עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי (ראה: קובץ אגרות חזון איש, ב, אגרות הגרח"ע, אגרת יג).
הבעיה התעוררה בשנות התר"צ (בפרט לאחר מאורעות תרצ"ו), לאחר שמשמרות ה"עבודה עברית" של אנשי ה"הסתדרות" מנעו העסקת נכרים במשקים, ועל כן היה צריך ה"חזון איש" לעודד את הרפתנים היהודים לחלוב בדרך של "חליבה לאיבוד", ולהתגבר על הניסיון שבהפסד החלב. בכרוז הנ"ל, ה"חזון איש" כותב ש"אלה החולבים בשבת לא במרד ולא במעל יעשו זאת, רק הם מסורים ביד יצרם וקשה להם לעמוד בנסיון ולחלוב על הקרקע - שזו הדרך הישרה ומותרת", ומשבח את "גבורי הכח" שעומדים בנסיון הקשה של הפסד ממון, וחולבים "על גבי קרקע".
בספרו כותב ה"חזון איש" (חזון איש, אורח חיים, נו, ו) על דיני חליבה בשבת "בזמן שאינו מוצא א"י [אינו יהודי, נכרי] לחלוב". בסיום דבריו הוא כותב כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י [אינו יהודי] - שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים, וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר".
בשנים מאוחרות יותר, כשהובאה לארץ מכונת החליבה החשמלית, עודד ה"חזון איש" את אנשי משק הקיבוץ "חפץ חיים" למצוא פתרון לשאלת החליבה בשבת ע"י התאמה טכנית של המכונה לדרישות ההלכה (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ו).

שלשה מכתבים בכתב-ידו וחתימתו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר אב"ד שכונת זכרון מאיר. בני ברק, שנות התש"כ-תש"מ בקירוב.
המכתבים נשלחו אל רבי יעקב לנדא, רבה של בני ברק, ועוסקים בתיאומים שונים בענייני העיר ובענייני השגחה על כשרות.
• מכתב משנת תשכ"ז, בעניין נתינת כשרות לאולם שמחות. הרב וואזנר מפרט את ההחלטות בענין האולם (כולל תנאים "בעניין צניעות וכשרות") ומבקש לשמוע את חוות דעתו של הרב לנדא. • מכתב [ללא תאריך] בענייני השגחה וכשרות. בתוך הדברים כותב הרב וואזנר "...שאין בדעתי לעשות שום פעולה שיכול לגרום צער או פירוד ביני לבין כ"ת [כבוד תורתו]...", אך מוסיף עם זאת כי "אמנם עצם ענין הגבינה של חוג ח"ס כדאי לדבר פעם בהזדמנות ויתלבנו הדברים" את המכתב מסיים הרב וואזנר במילים: "הדוש"ת [הדורש שלום תורתו] בידידותך" [הרב וואזנר היה מראשי מערכת הכשרות "חוג חתם סופר בני ברק". המכתב שלפנינו מלמד מעט על קשריו הידידותיים עם הרב לנדא, ועל זהירותו שלא לפגוע במערכת הכשרות של הרב לנדא]. • מכתב משנת תשד"מ, המתייחס ל"דין תורה הידוע בענין בית הספר ברח' השומר".
הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר (תרע"ג-תשע"ה), בעל "שבט הלוי", מגדולי פוסקי הדור האחרון. יליד העיר וינה, תלמידם של רבי שמואל דוד אונגר אב"ד נייטרא ושל רבי יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר (שניהם נספו בשואה), ולאחר מכן תלמיד מובהק לרבו הגאון רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין. בשנת תרצ"ט עלה לארץ ישראל עם רעייתו. תחילה התגורר בירושלים. הוא שימש את גדולי העיר, התבלט עד מהרה כאחד מתלמידי החכמים החשובים, ומונה לרב ומו"צ בשכונת גאולה. בשנת תש"ז עבר לבני ברק, לכהן בה כרב ואב"ד שכונת זכרון מאיר. מינוי זה בא בהמלצתו של מרן ה"חזון איש" שהכיר כבר אז בגדלותו ובכוחו של האברך הצעיר וצפה את עתידו. לאחר תקופה קצרה מונה לרבן של קהילות "חוג חתם סופר" בעיר. ברבות השנים הפך הרב וואזנר לאחד מגדולי הפוסקים והיה לסמכות הלכתית מקובלת על כל החוגים. השיב תשובות לאלפים, אשר נדפסו באחד-עשר כרכי ספרו שו"ת שבט הלוי.
3 מכתבים, על נייר מכתבים רשמי. גודל משתנה. שני מכתבים במצב טוב ומכתב אחד במצב טוב-בינוני. כתמים. סימני קיפול.