חמישה מכתבים שהוחלפו בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון ונשיא תנועת "המזרחי" העולמית אריה לייב גלמן (בהם שני מכתבים ארוכים בכתב-ידו של בן-גוריון); ומכתב מאת עורך ביטאונה של "המזרחי", שבתי דון-יחייא, בעקבות פרסום מאמר על דוד בן גוריון. שדה בוקר וירושלים, אוקטובר 1952 עד נובמבר 1954.
לפנינו:
1. מכתב מאת אריה ליב גלמן אל בן-גוריון, 5 באוקטובר 1952 (שני העתקים מודפסים, עם תיקונים בכתב-יד). נכתב בעקבות פרישת המפלגות החרדיות "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" מהקואליציה על רקע סוגיית גיוס נשים לצה"ל. גלמן כותב: "אפשר ואפשר שאדוני ראש הממשלה הוא החייב והגורם העיקרי, מפני אי-התחשבותו, במדה מספקת, עם הרגשות הדתיים של אנשי התורה והאמונה".
2. מכתב ארוך מאת בן-גוריון, בתשובה למכתבו הנ"ל של גלמן, 15 באוקטובר 1952 (מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של ראש הממשלה, עם תיקונים בכתב-יד; חתום בחתימת-ידו של בן-גוריון): " הריני מקבל בהחלט התביעה המשתמעת מדבריך, שיש להתחשב עם הרגשות של אנשי התורה וה'אמונה', אולם אני מוסיף שעל אנשים אלה גם להתחשב עם הרגשות של יהודים אחרים שאינם חושבים כמוהם. אין מיוחסים בישראל, כולם בני מלכים, ולכולם יש חלק לעולם הבא...".
3-4. שני מכתבים ארוכים מאת דוד בן גוריון אל אריה לייב גלמן, אוקטובר-נובמבר 1954 (כתובים בכתב-ידו וחתומים בחתימתו). נשלחו בתגובה למאמר שפרסם "ש. דניאל" (שבתי דון-יחייא), עורך בטאונה של המזרחי "הצופה", הטוען שבן-גוריון גידף את מנהיגי היהדות הדתית במהלך ביקור חניכי בני עקיבא בביתו שבשדה בוקר. בן גוריון משיב: " עורך עתון 'הצופה' עובר בפרהסיא על אחת מעשרת הדברות האומרת: 'לא תענה ברעך עד שקר'. הוא עובר על לאוו מפורש בתורה האומר: 'לא תלך רכיל בעמיך'. הוא עובר על צו חריף בתורה האומר: 'מדבר שקר תרחק'. והוא עושה זאת לא במסתרים, אלא בפומבי, על עמודי עתון 'הצופה', הדוגל בקדושת התורה".
מצורף העתק מודפס של המכתב מחודש נובמבר 1954.
5. מכתב מאת אריה ליב גלמן בתשובה לשני מכתביו הנ"ל של בן גוריון, 31 באוקטובר 1954 (מודפס במכונת כתיבה על נייר דק). הבטחה לערוך "בדיקה יסודית" בעניין המאמר בעיתון "הצופה".
6. העתק מכתב מאת שבתי דון-יחייא אל אריה לייב גלמן, 7 ביולי 1954 (מודפס במכונת כתיבה על נייר דק): "מר בן-גוריון אינו סובל שחולקים על דעותיו הפוליטיות והרוחניות. מפני-כך קצפו על הח"מ, עד כדי כך, שפונה אל ראשי התנועה במכתבים המבזים אותו".
שישה מכתבים (שניים מהם בשני עותקים). גודל ומצב משתנים.

כ-170 מכתבים, מברקים ופריטי נייר, רובם בכתב-יד ומקצתם בדפוס, המתעדים את פעילותו הציבורית וחייו האישיים של דב יוסף – מושל ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות ומשרי הממשלה הראשונה של מדינת ישראל. ירושלים ומקומות נוספים, שנות העשרה עד שנות ה-60 בקירוב. עברית ואנגלית (פריטים ספורים ביידיש).
באוסף:
• כשלושים מכתבים ששלח יוסף לאשתו ובנו, גולדי ועמירם, בשנים 1948-1947. מכתבים אלה חוברו במהלך מלחמת העצמאות, כאשר כיהן יוסף כמושלה הצבאי של ירושלים, והם מספקים עדות אישית ויוצאת דופן לתקופה היסטורית זו. אף שכתיבתו בשפה העברית רצופה בשגיאות, מקפיד יוסף לכתוב אל בנו רק בשפה זו.
במכתב מיום 4.1.1948, כותב יוסף: "העיר העתיקה כמעט מנותקת ואין נכנס או יוצא, כי הערבים שמו מחסום בשער יפה [יפו] והממשלה [האנגלית] מפחדת להסיר אותו [...] לאיזה מדרגה של שפלות נפלה הממשלה! קשה לתאר – היא ממשיכה את הקו שלה לא לגעת בערבים". בהמשך של אותו המכתב, מתייחס יוסף ל"טבח בתי הזיקוק" בידי אנשי האצ"ל: "המקרה הרע ביותר היה בבתי הזקוק הודות לנבזות של אצ"ל, שזרקו פצצה במקום עבודה מעורבת [...] בחורינו [אנשי "ההגנה"] אינם הורגים ערבים סטם [סתם]". במכתב מחודש פברואר 1948 מופיעה התייחסות מעניינת לגישתו המדינית של חיים וייצמן: "אתה מתאונן על נאומו של ד"ר וייצמן – בודאי לא היה צריך להגיד את דברי השבח שלו לאנגליה דוקה בימים אלה, אבל הוא איש זקן וקשה לו לשכוח את אהובת נעוריו", ובמכתב אחר מאותו החודש, מתייחס יוסף בחריפות לשר החוץ הבריטי, ארנסט בווין: "בווין יודע יפה מה שהוא רוצה [...] הוא היה רוצה שהערבים ישמידנו, וזה בלי גוזמה". אחד המכתבים הבוטים שבאוסף נכתב לאחר שהצהירה ארה"ב על נסיגתה מתכנית החלוקה באו"ם (מרץ 1948): "אכן עוד מהלומה. עוד בגידה [...] אנגליה הכלב ואמריקא הזנב של הכלב [...] אנו בטוחים שביכלתנו להצליח, וגם לא לפחוד לעמוד בכל קרב וקרבן שיהיה דרוש אם נדע שהם יביאו לעצמאות".
• ארבעה עשר מכתבים ששלח יוסף אל בנו ומכתב אחד ששלח בנו בחזרה בשנים 1943-1945, כאשר שירת הבן ב"בריגדה היהודית". באחד המכתבים מתייחס יוסף להתפטרותו של בן גוריון מהנהלת ה"סוכנות היהודית": "אנו שקועים עכשיו במשבר פנימי בקשר עם התפטרותו של בן גוריון, אשר הודיע שאינו יכול לשאת באחריות בעד הפעולה המדינית... הוא עומד על התפטרותו ואינו רוצה לחזור ממנה". במכתב אחר, שנשלח ביום הולדתו ה-21 של עמירם, כותב יוסף: "תמיד ראיתיך בגיל זה בדמיוני יושב באוניברסיטה ושואב ידיעות... אין לי נחמה אחרת מאשר שהמלחמה בכל זאת מתקרבת לסופה... כל פעם שרואה אני את מעשי הצעירים שלנו מתחזקת אמונתי העמוקה בעתיד עמנו".
• כארבעים מברקי תנחומים שנשלחו אל יוסף לאחר נפילת בתו, לילה נעמי, ביום 9.10.1948, בקרבות מלחמת העצמאות (לילה שירתה בגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" ונהרגה בהפצצת חיל האוויר המצרי).
• שלוש פתקאות הכתובות, כנראה, בכתב-ידו של דוד בן גוריון, ובהן מסרים אישיים ליוסף: הפצרה שלא להתפטר מהממשלה; הפצרה לסייע בבחירות בירושלים; ופתקה עם מסר קצר – "תחזקנה ידיך!, תעשה ותצליח".
• כשלושים וחמש פתקאות בכתב-ידו של יוסף, חלקן, כנראה, הוכנו כטיוטות לנאומים לאחר הקמת מדינת ישראל, בנושאים שונים (משטר הבחירות הדמוקרטי, הישגי מפלגת מפא"י) וחלקן נכתבו כתזכורות שונות.
• שמונה עשר מכתבים ופריטי נייר משנות העשרה והעשרים, המתעדים את תקופת חייו המוקדמת של יוסף (חלקם כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של הצלב האדום בקנדה).
• ופריטים נוספים.
דב (ברנרד) יוסף (1899-1980), משפטן ושר בממשלות ישראל, יליד מונטריאול. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממארגני ההתנדבות לגדודים העבריים בקנדה, ובשנת 1921 עלה לארץ ישראל והשתקע בה. בארץ הצטרף למפלגת מפא"י, נעשה ליועץ המשפטי של "הסוכנות היהודית" וייצג אותה בפני שתי הוועדות הבריטיות לפתרון בעיית ארץ ישראל – "ועדת פיל" ו"וועדת וודהד". לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מונה יוסף לעמוד בראש "המרכז להתגייסות היישוב", ובתפקידו זה ריכז את הטיפול במתנדבים העבריים לצבא האנגלי. ב-2 לאוגוסט 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, מונה יוסף לתפקיד החשוב בחייו – מושלה הצבאי של ירושלים. העיר נמסרה לידיו בעיצומה של תקופת המצור, כשגורלה תלוי ועומד, ויוסף ראה את תפקידו בחיזוק האזרחים והטמעת מעמדה כבירת ישראל. לאחר המלחמה נתמנה לשר האספקה והקיצוב והוביל את מדיניות ה"צנע", ובשנים הבאות כיהן בשורה של תפקידים בכירים: שר המשפטים, שר הבריאות, שר החקלאות, שר התחבורה ותפקידים נוספים.
מצורפים שלושה תצלומים גדולים: שני תצלומים של יוסף בוועידה להעלאת פליטים יהודים ארצה (ניו-יורק, 1949); תצלום של דב יוסף ודוד בן גוריון (מתואר בצדו האחורי בכתב-יד: "מדרשת שדה בוקר – 1969").
גודל ומצב משתנים.

לקט איורים, מתווה לספר וספר משחק מאת אדית סמואל (1907-1964).
1. מכולת, ספרון משחק ובו דמויות הקונים והמוצרים מושחלים בחריצים. הוצאת "Pressa", תל אביב, [שנות ה-40?].
20X15.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים וקרעים.
2. ארבעה איורים בדיו ובצבעי מים, חתומים בידי סמואל. שלושה מהם מתוארכים, 1962-1963.
כל דף 22.5X22.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים.
3. מתווה לספר ילדים מחורז, כתוב ומאויר ביד. בשער: "'Handpause' für Friedrich Königsfeld, von Edith Samuel aus ihrer 'Schlingelei' zum 31. Mai 1962" ['Handpause' מאת אדית סמואל מתוך ספרה 'Schlingelei', לפרידריך קניגספלד ליום 31 במאי 1962]. ככל הנראה לא יצא לאור. עותק נוסף בכתב יד (שכותרתו "Schlingel") מתועד ב-OCLC.
[1], 8 דף, 22.5X22.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים וקמטים.
אדית סמואל (1907-1964), בובנאית ומאיירת. נודלה באסן. בשנים 1925-1930 למדה פיסול ואמנויות גרפיות בבית ספר פולקוונג (Folkwangschule) באסן ובאקדמיה לאמנות בדיסלדורף. בשנים 1933-1938 חיה ועבדה בברלין, שם הפעילה תיאטרון מריונטות. עסקה בפיסול, בבובנאות ובאיור, ובין היתר יצרה פסלי דיוקן כמזכרות עבור משפחות שילדיהן או נכדיהן עזבו את גרמניה. בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל והתגוררה בראשון לציון עם אחותה, אמנית הקרמיקה חוה סמואל, ואחיה, המלחין יוחנן סמואל. בארץ החלה ליצור בובות של דמויות מקומיות – מחלוצים ועד תימנים – וכן בימות קטנות ועליהן סצנות מחיי מדינת ישראל הצעירה. סמואל הורתה בובנאות במסגרת ההכשרות המקצועיות של ויצ"ו והציגה בתערוכות ברחבי העולם.