מכירה 77 - יודאיקה - ספרי קודש, כתבי יד, מכתבי רבנים, חפצים
- book (256) Apply book filter
- and (194) Apply and filter
- חסידות (166) Apply חסידות filter
- יד (143) Apply יד filter
- ספרי (142) Apply ספרי filter
- chassid (107) Apply chassid filter
- letter (102) Apply letter filter
- manuscript (98) Apply manuscript filter
- כתבי (77) Apply כתבי filter
- ספרים (57) Apply ספרים filter
- עם (50) Apply עם filter
- with (50) Apply with filter
- chassidut (48) Apply chassidut filter
- והקדשות (39) Apply והקדשות filter
- חתימות (39) Apply חתימות filter
- dedic (39) Apply dedic filter
- signatur (39) Apply signatur filter
- print (38) Apply print filter
- בכתב (36) Apply בכתב filter
- הגהות (36) Apply הגהות filter
- gloss (36) Apply gloss filter
- handwritten (36) Apply handwritten filter
- רבנים (35) Apply רבנים filter
- מכתבי (35) Apply מכתבי filter
- יהדות (35) Apply יהדות filter
- ומכתבים (35) Apply ומכתבים filter
- jewri (35) Apply jewri filter
- rabbin (35) Apply rabbin filter
- חב (32) Apply חב filter
- חבד (32) Apply חבד filter
- מכתבים (32) Apply מכתבים filter
- חב"ד (32) Apply חב"ד filter
- chabad (32) Apply chabad filter
- עתיקים (31) Apply עתיקים filter
- דפים (31) Apply דפים filter
- 16 (31) Apply 16 filter
- centuri (31) Apply centuri filter
- earli (31) Apply earli filter
- th (31) Apply th filter
- וכתבי (30) Apply וכתבי filter
- וספרים (29) Apply וספרים filter
- בעלות (25) Apply בעלות filter
- בעלות, (25) Apply בעלות, filter
- ורישומי (25) Apply ורישומי filter
- מיוחסים (25) Apply מיוחסים filter
- עותקים (25) Apply עותקים filter
- inscript (25) Apply inscript filter
- inscriptions, (25) Apply inscriptions, filter
- ownership (25) Apply ownership filter
- signatures, (25) Apply signatures, filter
כתיבת סופר וחתימת יד קדשו וחותמתו של ה"חפץ חיים". נשלח לארה"ב אל אחד מנדיבי הישיבה בראדין. החפץ חיים מודה לו על עזרתו לישיבה, ומסיים את מכתבו בברכת שנה טובה: "...ויחדש ד' עליו השנה הבאה לטובה ולברכה, ונזכה לראות בישועת ישראל והרמת קרן התורה. כנפש המכבדו ומוקירו, ישראל מאיר הכהן".
הגאון הצדיק רבן של ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ט-תרצ"ג), שנודע שמו בישראל על שם ספרו הראשון "חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין ומחבר ספרי הלכה ומוסר רבים: "משנה ברורה", "שמירת הלשון", "אהבת חסד" ועוד עשרות ספרים.
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 28 ס"מ. מצב טוב. כתמים. בלאי וקרעים קלים. סימני קיפול.
גוף המכתב נכתב במכונת כתיבה, עם חתימת יד קדשו וחותמתו של ה"חפץ חיים". ממוען אל הרב מרצבך מדרמשטט (גרמניה). ה"חפץ חיים" מבקש את עזרתו עבור הישיבה בראדין: "יחיש לעזרת שלש מאות וחמישים תלמידיה גדולי תורה ויראה, הם המקריבים חלבם ודמם על מזבח תורה"ק...". הוא מתאר את מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה: "...כי המצב נורא למאד שאי אפשר לתאר, אשר זה הרבה חדשים שלא קיבלו שלש מאות וחמישים תלמידיה... הספקתם המצומצמה והם מתמוגגים מרעב ודוחק נורא...".
בסיום המכתב מברך ה"חפץ חיים": "וזכות המצוה הגדולה... יעמוד לרומעכ"ת ויתברך מהשי"ת בחו"ש [בחיים ושלום] וכל טוב, ועיניו תחזינה בישועת ישראל והרמת קרן התורה במהרה... וכנפש המכבדו ומוקירו כע"ה [כערכו הרם], ישראל מאיר הכהן".
הגאון הצדיק רבן של ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ט-תרצ"ג), שנודע שמו בישראל על שם ספרו הראשון "חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין ומחבר ספרי הלכה ומוסר רבים: "משנה ברורה", "שמירת הלשון", "אהבת חסד" ועוד עשרות ספרים.
מקבל המכתב: הגאון רבי יונה מרצבך (תשרי תרס"א-תשרי תשמ"א), משנת תרפ"ה כיהן ברבנות העיר דרמשטט. בשנת תרצ"ט עלה לירושלים והיה מראשי ישיבת "קול תורה" ומעורכי ה"אנציקלופדיה תלמודית". מתורתו נדפס הספר "עלה יונה".
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 27.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים ובלאי. קרעים משוקמים. סימני קיפול.
נשלח אל רבי משה אריה עוזר, מראשי סניף הישיבה בפתח תקוה א"י. המכתב עוסק בהשגת רשיונות עליה לבחורים שרוצים לנסוע ללמוד בארץ ישראל. המשגיח שנודע ברגישותו הרבה, כותב על האכזבה של שאר הבחורים שלא קיבלו רשיונות, והוא מספר כי "הראיתי להם את מכתבו של כת"ר כי ישתדלו גם בעבורם, נתחזק רוחם בתקוה טובה כי יזכו גם המה לעלות לאה"ק לשקוד על התורה...". המשגיח כותב "כי באמת כל הנרשמים [לעליה לארץ] המה שקדנים וחפצים ללמוד וגם בעלי כשרון, אכן מן השניים האלו בודאי יקבלו מהם רוב נחת, כי המה בעלי כשרון מצויינים מאוד ויודעים לחדש חד"ת, ושקדנים גדולים ובעלי מדות טובות...".
הגה"צ רבי משה רוזנשטיין (תרמ"א-תש"א), מנהל-רוחני (משגיח) בישיבת לומז'ה. חניך ישיבות טלז וראדין ואחד מגדולי תלמידי ה"תלמוד תורה" בקלם. נחשב לאחד מגדולי המחשבה המוסרית של עולם הישיבות. ספריו הם "יסודי הדעת" ו"אהבת מישרים", "מסתרי השחיטה" (מאמר סנגוריה על השחיטה היהודית, המכחיש את טענות האנטישמיים כי יש בדבר צער בעלי חיים. מאמר זה נדפס גם בפולנית). בתקופת השואה גלה עם בני הישיבה לליטא ונפטר בפלונגיאן בניסן תש"א.
[1] דף (כ-28 שורות). 28.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. נקבי תיוק קרועים.
מכתב מעניין לתולדות "אור ישראל" - הישיבה ה"אמצעית" לצעירים בסלבודקה. נשלח לרעו רבי משה פינקל, שכיהן לפניו כראש הישיבה, ועלה באותו חורף לארץ ישראל כדי לכהן כר"מ בסניף ישיבת סלבודקה בחברון, שנוסד באותה שנה.
רבי יחזקאל ברשטיין שהיה אז ר"מ בישיבת "אור ישראל" בסלבודקה, מדווח לרבי משה על המצב בישיבה: "המצב הרוחני... הוא בטוב ב"ה לומדים בהתמדה גם כיום [כלומר, בימי "סוף הזמן"] ומכינים עצמם על הבחינות אשר יהיו בשבוע הבעל"ט...". הוא מדווח לו על מצבם של בחורים שונים, ומספר על הבחינות אשר נעשו בביתו של רבי משה בסלבודקה - "בבית הו"ג" [הוד גאונו], ומוסיף בחיבה: "רק הכסא של הו"ג היה פנוי...". בהמשך המכתב מופיעים עוד ענינים הנוגעים לניהול הישיבה, ובין היתר כותב רבי יחזקאל על כניסת רבי יוסף פרבר לישיבה "בגזרת אדמו"ר שליט"א... בשם 'ר"מ ומנהל', כרצון הו"ג מאז ומקדם..." [לאחר תקופה קצרה, עלה רבי יוסף פרבר לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת "היכל התלמוד" בתל אביב, ורבי יחזקאל נאלץ לקבל על עצמו את ראשות הישיבה ה"אמצעית" בסלבודקה].
המכתב נכתב על גבי נייר מכתבים רשמי של מקבל המכתב: רבי "משה פינקעל - מנהל ור"מ דישיבה הקדושה 'אור ישראל' קובנה-סלבודקה, רחוב שקערדיקלא 2".
הגאון רבי יחזקאל ברשטיין (תרמ"ט-חשון תש"ב, נספה בשואה), מגדולי תלמידי ישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, וידידם של רבי ראובן גרוזובסקי ורבי דניאל מובשוביץ שלמדו בתקופתו בישיבה. בשנת תרע"ג נישא וגר בוואבוליוניק (Vabalninkas, צפון-מזרח ליטא), שם התקרב אליו תלמידו הגדול, הבחור אלעזר מן שך, מבני העיירה [לימים בעל ה"אבי עזרי" וראש ישיבת פוניבז', שהחשיב את עצמו לתלמידו המובהק]. למד ב"כולל" של ישיבת סלבודקה וגלה עם הישיבה לקרמנצ'וג, ובשובם לסלבודקה התקרב אליו מאד תלמידו הבחור יצחק הוטנר מווארשא [בעל ה"פחד יצחק"].
בשנת תרפ"ג הקים "הסבא מסלבודקה" יחד עם בנו הגאון רבי משה פינקל, את ישיבת "אור ישראל" בסלבודקה [שהייתה "ישיבה אמצעית" - בה נקלטו בוגרי ישיבות קטנות, ולאחר לימודם שלש שנים בישיבה ה"אמצעית" עלו לישיבה הגדולה "כנסת ישראל"], רבי יחזקאל התמנה אז לר"מ, ובהמשך עמד לבדו בראשות הישיבה. ספרו הלמדני "דברי יחזקאל" שנדפס בקיידאן בשנת תרצ"ה, הוציא לו שם-עולם בעולם התורה. ספר זה זכה למהדורות רבות, בהיותו אחד מספרי היסוד של עולם הלמדנות הישיבתי.
מקבל המכתב: הגאון רבי משה פינקל (תרמ"ד-תשרי תרפ"ו), בנו של "הסבא מסלבודקה" רבי נתן צבי פינקל, וחתנו של ראש ישיבת סלבודקה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין. נודע כאחד המופלגים שבעילויי ולמדני ישיבות ליטא. הגר"ח מבריסק ורבי מאיר שמחה מדווינסק התפעלו מלמדנותו והבנתו העמוקה, וצפו לו עתיד מזהיר בעולם התורה. בשנת תרע"ג החל להשמיע שיעוריו בישיבת סלבודקה. בחודש אדר תרפ"ה עלה לארץ ישראל, ונמנה עם ראשי ישיבת "כנסת ישראל - סלבודקה" בעיר האבות חברון. נפטר בחול המועד סוכות תרפ"ו, בשנת המ"ב לימי חייו, ובחיי אביו וחותנו הגדולים.
[1] דף (2 עמ' כתובים). 28.5 ס"מ. מצב טוב. כתמי רטיבות כהים. בלאי וסימני קיפול.
ממוען אל ועד החינוך הארצי "חורב". המכתב עוסק בסידור עניינים פורמליים של ה"תלמוד תורה" במיר. בתוך הדברים הוא כותב על המפקח הממשלתי שהוא איש קפדן ומתנכל לבתי הספר הדתיים: "כי האינספעקטאר הוא גברא קפדנא, ומה גם במה שנוגע לבית ספר דתי...". בחתימת המכתב, שנכתב בין יום כיפור לחג הסוכות, הוא מברך: "...מברכם בשמחת החג ובשמחת עולם. אברהם צבי הירש קאמאי אב"ד ור"מ פ"ק הנ"ל".
הגאון רבי אברהם צבי הירש קמאי (תר"כ-תש"ב, נספה בשואה), רבה האחרון של מיר. בנו של ראש הישיבה הגאון רבי אליהו ברוך קמאי וממלא מקומו ברבנות העיר. לפני מלחמת העולם הראשונה כיהן ברבנות קיידאן. גאון מופלג, בקי וחריף בכל חדרי תורה. איש קדוש ומורם מעם.
נרצח בשואה יחד עם 2300 יהודים מתושבי קהילתו, בי"ט מרחשון תש"ב (9 בנובמבר 1941), הי"ד. עֵד-ראיה מהניצולים סיפר על מעמד נורא זה: "...בשעה שאספו הנאצים את כל תושבי העיר היהודים בשוק ומשם הובילו אותם באוטומובילים אל הבורות אשר חפרו מחוץ לעיר, אמר הרב אל כל היהודים שנאספו ע"י נוגשיהם המרצחים בכיכר השוק: קַבְּלוּ את כל זה באהבה, כמו התנא ר' עקיבא שקיים בשעה האחרונה את הפסוק 'ואהבת את ה'... בכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך" (אלה אזכרה, ג', עמ' 41).
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 20.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. סימני גזירה בשוליים התחתונים של הדף.
נשלח לקמניץ אל רעו הגאון רבי יצחק טורעץ. בפתיחת המכתב ברכת "שנה טובה, כי יכתב ויחתם בספשצ"ג [בספרן של צדיקים גמורים] לאלתר לחיים טובים ולשלום".
תוכן המכתב מעניין במיוחד. הרב טורעץ, שכיהן אז כר"מ בישיבת קמניץ (אצל חותנו רבי ברוך בער ליבוביץ), פנה להתייעץ עם רבי יוסף ליב האם כדאי לו לעזוב את קמניץ ולייסד ישיבה חדשה. רבי יוסף ליב מנתח בחכמה עמוקה (על דרך המוסר) את הצדדים לכאן ולכאן, תוך הבעת תובנות חשובות בכוחות הנפש. בתחילה הוא כותב לו: "ידע נא הדר"ג ידידי את דעתי אודות ספקותיו, כי הדבר רק מסור ללב וממנו יפתרו הספקות...". הוא מנתח את הקשיים של הרב טורעץ בתפקידיו בישיבת קמניץ ונותן לו עצות איך להתגבר עליהם. אולם מצד שני הוא מעודד אותו לחשוב ברצינות על האפשרות לצאת לדרך חדשה בהרבצת התורה: "...אך אם מבוקשו אחרת, לְפַתֵּחַ כוחותיו הרוחניים, וְלִזְכּוֹת בעצמו בכתר תורה, וּלְזַכּוֹת הרבים, לפי כוחותיו באמת... כדאי הם הדברים למסירת נפש מעט, ובמסירת נפש אין ספק כי בנקל נזכה לבנות בנין מפואר בע"ה, שישביע מבוקשתינו הרוחנים, וסוף הכבוד לבא גם מבוקשים החומריים...".
הגאון הצדיק רבי יוסף אריה ליב נֶנֶדִּיק (תרל"ה בערך-תש"ג, נרצח בגיטו קובנא), מגדולי המוסר בליטא. נודע בחכמתו ובתבונתו הרבה, הנקיה מכל "נגיעות". בבחרותו למד אצל רבי שמעון שקופ בישיבת טלז, ואח"כ עבר ללמוד אצל "הסבא מקלם". ממייסדי ה"מכינה" [הישיבה לצעירים] בקלם, אשר עמד בראשה יחד עם רעיו רבי ירוחם ממיר ורבי אליהו לופיאן. כיהן כמשגיח בישיבתו של ה"חפץ חיים" בראדין (במקומו של רעו רבי ירוחם ליבוביץ שעבר לכהן כמשגיח בישיבת מיר). לאחר מלחה"ע הראשונה הקים יחד עם הרב כהנמן את ישיבת גרודנה של רבם רבי שמעון שקופ. בתחילת שנת תרפ"א עברו שניהם לפוניבז' והקימו בה ישיבה חדשה. אח"כ עבר לכהן כמנהל רוחני בישיבות קוברין וקלצק. מקצת משיחותיו ומאמריו נדפסו בספרים "רחשי האילן" (ירושלים, תשמ"ד) ו"מוסרי קלצק" (בני ברק, תשע"ה).
[1] דף (כתוב משני צדיו). 19.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי, עם פגיעות קלות בטקסט.
נכתב אל רבי אהרן בערעק, ממקורבי הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי ומפקידי "ועד הישיבות" בווילנא (ראה אודותיו: אלה אזכרה, ג, עמ' 73-77). תוכן המכתב עוסק בפעולות שונות בענייני ציבור. בתחילת המכתב מדובר על עזרה כספית לאחד מתלמידי הישיבה בקלצק. בהמשך המכתב מתעניין רבי אהרן על פעולות שונות של "ועד הישיבות" בוורשא ואצל הפדרציות היהודיות מארה"ב [ה"סנטרל רעליף" וקהילת שיקאגו]. הוא מבקש גם "נא להשיבני אם כתב הגרח"ע שליט"א להרב אברמסקי שליט"א [ב]נדון הענין הידוע" [לא ברור על איזה ענין סודי נרמז כאן].
הגאון רבי אהרן קוטלר (תרנ"ב-תשכ"ג), מתלמידי ה"סבא מסלבודקה" ומה"עילויים" המפורסמים בעולם הישיבות [עוד בהיותו בחור התבטא עליו ה"אור שמח", כי הוא עתיד להיות רבי עקיבא אייגר של הדור הבא]. חתנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר. כיהן כר"מ וראש ישיבה בישיבת סלוצק, בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח עם התלמידים לפולין, והקים את הישיבה בעיר קלצק. היה מראשי הישיבות המקורבים לרבי חיים עוזר ול"חפץ חיים". ממייסדי "ועד הישיבות", חבר "מועצת גדולי התורה" בליטא, והיה מעורב רבות בניהול ענייני הציבור בפולין. בתקופת השואה הגיע לארה"ב, והקים את הישיבה הגדולה בעיירה לייקווד שבניו-גרז'י (ישיבה ששינתה את פני עולם הישיבות בארה"ב, בהעברת הלהט והמסירות המוחלטת ללימוד התורה, כדרך ישיבות ליטא). מראשי מועצת גדולי התורה בארה"ב ו"מרכז החינוך העצמאי בא"י".
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 28 ס"מ. מצב טוב. קרע קל בשוליים. נקבי תיוק וסימני קיפול.
בגב ההזמנה שני מכתבים, האחד בכתב-ידו וחתימתו של רבי אהרן קוטלר, והשני בכתב-ידה וחתימתה של אשתו הרבנית חנה פריל קוטלר. אל ההזמנה מצורפת מעטפת המכתב, שנשלח עם ההזמנה לעיר רמת גן, אל הגאון רבי שבתי יגל ומשפחתו.
רבי אהרן קוטלר כותב: "...יקבלו נא תודתנו הרבה על ברכותיהם הנאמנות היוצאות מקרב לבם הטהור, וכל המברך יתברך מהקב"ה בכל טוב סלה, ויקבלו רוב נחת מבניהם ומכל הנלוים אליהם, ויזכה הדר"ג להרביץ תורה מתוך הרחבה עד יבוא שילה, אוהבו מו"מ [=מוקירו ומכבדו] אהרן קטלר". הרבנית חנה פריל כותבת: "יקבלו נא גם את תודתי... יהי רצון מלפני אדון כל שנזכה לבשר ולהתבשר אך טוב, ויתברכו בכל טוב ורוב נחת מבניהם היקרים שליט"א... מוקירתם ומכבדתם כערכם הרם, חנה פריל קטלר".
הגאון רבי אהרן קוטלר (תרנ"ב-תשכ"ג), מתלמידי ה"סבא מסלבודקה" ומה"עילויים" המפורסמים בעולם הישיבות [עוד בהיותו בחור התבטא עליו ה"אור שמח", כי הוא עתיד להיות רבי עקיבא איגר של הדור הבא]. חתנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר. כיהן כר"מ וראש ישיבה בישיבת סלוצק, בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח עם התלמידים לפולין, והקים את הישיבה בעיר קלצק. היה מראשי הישיבות המקורבים לרבי חיים עוזר ול"חפץ חיים". ממייסדי "ועד הישיבות" וחבר "מועצת גדולי התורה" בליטא. בתקופת השואה הגיע לארה"ב, והקים את הישיבה הגדולה בעיירה לייקווד שבניו-גרז'י (ישיבה ששינתה את פני עולם הישיבות בארה"ב, בהעברת הלהט והמסירות המוחלטת ללימוד התורה, כדרך ישיבות ליטא). מראשי מועצת גדולי התורה בארה"ב ו"מרכז החינוך העצמאי בא"י".
[1] דף כפול. 15 ס"מ. נייר בריסטול. מצב טוב. כתמים קלים. נקבי תיוק בשוליים.
מצורפת המעטפה שנשלחה בדואר. הבולים נתלשו.
המכתבים נכתבו במכונת כתיבה או בכתיבת סופר, עם חתימות ראש הישיבה. באחד מהם חתימתו המלאה: "א--- בהרנ"צ זצ"ל פינקעל".
המכתבים נשלחו לרבי ישראל יעקב יפה מרבני מנצ'סטר ולנדיב רבי שלמה שטיינברג, מכתבי תודה על התרומות והמגביות עבור ישיבת מיר. המכתבים כוללים ברכות רבות, ברכות לשנה טובה וברכות לחגי השנה. רבי אליעזר יהודה מספר במכתביו על מצבה הכספי הקשה של הישיבה, ועל מאות התלמידים גדולי תורה החוסים בצילה.
מעבר לדף של אחד המכתבים, מכתב תשובה בכתב-ידו וחתימתו של רבי ישראל יעקב יפה, החותם "יש"י".
הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל (תרל"ט-תשכ"ה), ראש ישיבת מיר בחו"ל ובארץ ישראל. בנו של "הסבא מסלבודקה" וחתנו של רבי אליהו ברוך קמאי אב"ד וראש ישיבת מיר.
רבי אליעזר יהודה כיהן בראשות הישיבה בעיר מיר. לאחר גלות הישיבה לווילנא בתקופת השואה, נסע לארץ ישראל בשנת תש"א, על מנת להביא את הישיבה לארץ ישראל. הדבר אמנם לא עלה בידו, אך הבחורים הצליחו להמלט ולנדוד לשנחאיי שבמזרח הרחוק. בשנת תש"ג הקים את ישיבת מיר בירושלים, העומדת עד היום לתפארה והיא אחת הישיבות הגדולות בעולם. היה זקן ראשי הישיבות בארץ ישראל, ועזר רבות בהקמת ישיבות וכוללים ברחבי הארץ.
7 מכתבים, על ניירות מכתבים רשמיים. גודל ומצב משתנים. בחלקם קרעים חסרים בשוליים והדבקות נייר דבק.
כתיבת ידי סופר, עם חתימת ידו המלאה של הרב: "יצחק זאב באאמו"ר הגאון החסיד רשכבה"ג מרן חיים הלוי זצוקללה"ה סאלאווייציק".
נשלח אל "הרב הגאון הגדול המפורסם... ר' משה אביגדור עמיאל", הרב הראשי לתל אביב. בעניין יהודי מבריסק שנפטר בתל אביב, ועזבונו נותר בארץ ישראל ולא הועבר לידי יורשיו היתומים הקטנים שנותרו בעיר בריסק. בשולי הדף רישומים שונים בכתב-יד, של אחד מהנהלת הרבנות הראשית בתל אביב שטיפל בענין זה.
הרב מבריסק, הגרי"ז - הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק (תרמ"ז-תש"ך), בנו של רבינו חיים הלוי (הגר"ח) מבריסק, ונכדו של ה"בית הלוי". עוד בחיי אביו, בהיותו צעיר, נחשב לאחד מגדולי הדור המפורסמים. בשנת תרע"ח (בהיותו בן 31) מונה למלא מקום אבותיו ברבנות העיר בריסק, ובסמכותו התורנית ניהל את עניני היהדות בעירו ובכל האזור. בימי השואה ניצל עם חלק מילדיו ועלה לירושלים, בה הקים מחדש את ישיבתו. סמכותו הוכרה בכל העולם התורני בארץ ובחו"ל. חידושיו נדפסו ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" על הרמב"ם, על התורה ועל הש"ס. תורתו שבעל פה נדפסה בסדרת ספרי "חידושי הגרי"ז" ובספרים אחרים שנדפסו מתורתו.
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 28.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. בלאי, קמטים וקרעים. נקבי תיוק, חותמת ורישומים שונים.
מכתב בדברי תורה, בענין "זריעת ירק" בדיני כלאיים. הנמען הוא: "אחי הר"מ שליט"א" [אחיו הגדול רבי מאיר קרליץ מרבני ווילנא ואב"ד לכוביץ, או אחיו הצעיר רבי משה קרליץ עורך הירחון "כנסת ישראל" שנדפס בווילנא]. במכתב זה הוא ממשיך בדיון הלכתי שדן עם אחיו בעל פה ביום הקודם - "ע"ד אשר דברנו אמש...". בסיום המכתב לאחר החתימה "אי"ש", הוא כותב "רצוני העתק מזה". בעמוד הרביעי של הדף כיתוב [כנראה, בכתב-יד מקבל המכתב, אחיו של החזון איש]: "נא למסור ליד ר' אי"ש נ"י".
רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל "חזון איש" (תרל"ט-תשי"ד), גאון ההלכה והמחשבה בדורנו. גדול בתורה וצדיק נסתר, את ספרו הראשון "חזון איש" הוציא בשנת תרע"א בעילום שם, ומאז נקרא שמו על שם ספרו. ברוב צניעותו היה גם רגיל לחתום שמו בראשי תיבות בלבד: "אי"ש". לאחר מלחמת העולם הראשונה בה גלה לרוסיה הלבנה, חזר בשנת תר"פ לליטא והתגורר כמה שנים בוולינא. בשנת תרצ"ג עלה לארץ ישראל, בה הוכר כגדול חכמי התורה ופוסקי ההלכה, ועמד מאחורי תחיית עולם התורה בדורנו. כתב והוציא את עשרות ספרי "חזון איש" שנכתבו בעמל ובעיון רב, כמעט על כל הסוגיות בש"ס.
[1] דף כפול (2 עמ' כתובים). 11.5 ס"מ. מצב טוב. בלאי וקרעים קלים.
מכתב (לא חתום) בכתב-ידו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", בדין מכונת חליבה חשמלית בשבת. [בני ברק, שנות הת"ש בקירוב].
המכתב (פגום בחלקו) עוסק בבירור האופן המותר להפעלת משאבות חליבה אוטומטיות בשבת, וכותב כי אפשר להפעיל מכונה רק באופן של "חליבה לאיבוד". החזון איש פוסל אפשרות אחרת שהועלתה בעניין ואומר כי "האופן שעמדנו עליו, אי אפשר להתירו לא מצד איסור חליבה, רק מצד איסור כיבוי". בהמשך הדברים הוא מציע לבנות את המכונה באופן שבה יופעל "הזרם בשעה מדוייקה", כשהחלב שנחלב בעת ההפעלה יגיע רק "לתוך כלי הזבל". מתוך הדברים נראה כי מדובר על שימוש במכונת חליבה שבה זרימת החלב בעת הרכבת הגביעים על עטיני הפרה מכוונת לאיבוד, ורק לאחר מכן מוסטת זרימת החלב אל מיכל החלב (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ד; וראה עוד במאמר הרב זאב וייטמן, "חלב שנחלב בשבת באיסור", בנתיב החלב, ג, אדר תש"ע, עמ' 68-69).
רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל "חזון איש" (תרל"ט-תשי"ד), גאון ההלכה והמחשבה בדורנו. גדול בתורה וצדיק נסתר, את ספרו הראשון "חזון איש" הוציא בשנת תרע"א בעילום שם, ומאז נקרא שמו על שם ספרו. עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ג, בה הוכר כגדול חכמי התורה, ועמד מאחורי תחיית עולם התורה בדורנו. עודד וחיזק את קיום ההלכה ואת קיום המצוות התלויות בארץ. נלחם בעוז בעד שמירת השבת והשמיטה, והיה הסמכות ההלכתית שעמו התייעצו החקלאים החרדים שומרי השבת והשביעית, בקיום דיני שבת, דיני השמיטה ושאר דיני המצוות התלויות בארץ. כתב והוציא את עשרות ספרי "חזון איש" שנכתבו בעמל ובעיון רב, כמעט על כל הסוגיות בש"ס.
[1] דף. 5 שורות בכתב-ידו. כ-6X20 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, סימני רטיבות. קרע חסר במרכז הטקסט, עם פגיעה וחסרון בטקסט. מודבק על נייר לשימור.
שאלת החליבה בשבת, ודעת ה"חזון איש" על מלחמת ה"עבודה עברית"
שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל, הסעירה את העולם התורני בשנות התר"צ. מצד אחד לא ניתן להמנע מחליבת הפרות, כדי לא לצערן. ומאידך, החליבה לצורך שמירת החלב היא איסור גמור וחילול שבת.
עם עלותו של רבינו ה"חזון איש" לארץ ישראל, הוא פעל רבות בעניין, וכשנודע לו בשנת תרצ"ו כי אף בבני ברק נכשלים הרפתנים באיסור חליבה בשבת, הוא פרסם על כך כרוז בבתי הכנסת בעיר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, א, אגרות צד-צה) והתכתב על כך עם רבי חיים עוזר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, ב, אגרות הגרח"ע, אגרת יג).
הבעיה התעוררה בשנות התר"צ (בפרט לאחר מאורעות תרצ"ו), לאחר שמשמרות ה"עבודה עברית" של אנשי ה"הסתדרות" מנעו העסקת נכרים במשקים, ועל כן הוצרך ה"חזון איש" לעודד את הרפתנים היהודים לחלוב בדרך של "חליבה לאיבוד", ולהתגבר על הניסיון שבהפסד החלב. בכרוז הנ"ל כתב ה"חזון איש", ש"אלה החולבים בשבת לא במרד ולא במעל יעשו זאת, רק הם מסורים ביד יצרם וקשה להם לעמוד בנסיון ולחלוב על הקרקע - שזו הדרך הישרה ומותרת". הוא משבח בכרוז את "גבורי הכח" אשר מצליחים לעמוד בנסיון הקשה של הפסד ממון, וחולבים "על גבי קרקע".
בספר חזון איש (אורח חיים, נו, ו) הוא כותב על דיני חליבה בשבת "בזמן שאינו מוצא א"י [אינו יהודי, נכרי] לחלוב", ובסיום דבריו הוא כותב כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י [אינו יהודי] - שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים, וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר".
בשנים מאוחרות יותר כשהובאה לארץ מכונת החליבה החשמלית, זירז ה"חזון איש" את אנשי משק הקיבוץ "חפץ חיים" למצוא פתרון לשאלת החליבה בשבת ע"י התאמה טכנית של המכונה לדרישות ההלכה (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ו). החזון איש נכנס לעובי הקורה של הפתרונות הטכניים, כמו שאנו רואים במכתב שלפנינו. יתכן שהמכתב שלפנינו נכתב אז אל הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שדן עם ה"חזון איש" בפתרון מכונות החליבה (ראה במאמר הרב זאב וייטמן, "חלב שנחלב בשבת באיסור", בנתיב החלב, ג, אדר תש"ע, עמ' 68-69).
מעניינת במיוחד היא התייחסותו של ה"חזון איש" למלחמה על ה"עבודה עברית" שהייתה בארץ ישראל בשנות התר"צ. מצד אחד הוא מגנה את הענשת הציבור הערבי בארץ מתוך נקמה ורגשי כעס וקנאה. מאידך, עודד ה"חזון איש" את העדפת העסקתם של פועלים יהודיים מתוך אחוות אחים ודאגה לפרנסתם, כמו שמספר מקורבו רפאל הלפרין בספרו: "בשאלת 'עבודה עברית' שעלתה על הפרק בשנת תרצ"ד, כשהציבו משמרות ליד פרדסים בשרון ולא הניחו לבעלים שיעסיקו אף פועל ערבי, סבר החזון איש - בניגוד לדעת רבי אלחנן ווסרמן מברנוביץ' - שמחוייבים לְבַכֵּר את הפועל העברי גם כשהוא חילוני" (במחיצת החזון איש, עמ' 236). ה"חזון איש" סבר שיש להעדיף ולבכר העסקת פועלים יהודיים אבל שלל את דרך המלחמה עם הפועלים מהציבור הערבי בארץ.
ההבדל המעשי בהתייחסות זו של ה"חזון איש" לנושא ה"עבודה עברית", נוגע במקרים של העסקת פועלים נכרים בדברים שאינם על חשבון הפועל היהודי, כמו למשל במלאכות האסורות להעשות בשבת ע"י פועל יהודי, ולכן כשהוא כותב בעניין החליבה בשבת כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י אינו יהודי", הוא ממשיך וכותב שם בספרו (חזון איש, אורח חיים, נו, ד), שעפ"י דרך התורה אין לנקום בציבור הערבי מתוך התפרצות יצרים ורגשי כעס: "...ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המדה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום בַּמֵרִיעַ לו מתוך חולי רוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי נפש הַמַּשְׂכֶּלֶת וְחֹסֵר משקל המדות, ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום, וכל העונשים הוא להיות... ההכרח להשתמש בענשים להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לְשִׁנֵּי בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק נקי מרגש צָרוּת עין בשל אחרים... ואז ניתן לו להשתמש בהערת טִבְעַת נקמה [בהתעוררות טבע הנקמה] תחת פיקוח הדעת שאין הערתו [התעוררותו] בזה רק לזירוז הדין, וזהו [שאמרו חז"ל:] בכל לבבך - בשני יְצָרֶיךָ".
באגרת הגאון רבי יצחק הוטנר שנדפסה בספר "מצות השלום" (עמ' 270-272), הוא דן ומפרש את הדברים הללו של ה"חזון איש". בראש הדברים הוא מספר על "הרקע המעשי אשר על גביו נולדו דבריו של מרן החזון איש" והמצב בארץ באותה תקופה, וכה כותב הרב הוטנר: "...בימים ההם היתה נטושה מלחמה עזה נגד ה'בעלי בתים' המעסיקים פועלים ערביים. המלחמה לא היתה מוגבלת לפולמוס של ויכוח אלא שהתפשטה עד התחום של מעשי אלימות... בראש המלחמה עמדו הידועים, וכדרכם תמיד השתמשו לצורך מחשבתם במונחים לקוחים מתחום הקדושה, והיו קוראים למשק המעביד פועלים ערביים 'עבודה זרה'... כנגד טענה זו של 'עבודה זרה', נשמעה טענה מצד ה'בעלי בתים' כי שמירת שבת מחייבת להחזיק נכרים במשק, שכן ישנן כמה מלאכות שאי אפשר לדלג עליהן ומוכרחים להעשות ע"י נכרים. אבל דעת הקהל הסתמית היתה אז בתוקף כנגד טענה זו של השומרי שבת, כי הלא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה כנגד 'עבודה זרה'... ועל כן כשפסק מרן בעל החזון איש בספרו, שבענין החליבה בשבת העצה הכי נכונה היא לחלוב ע"י נכרי, מצא לנכון להוסיף פיסקא זו שהעתיק כת"ר במכתבו... שאמנם נכון הוא להתנהג בדרכי החסד גם עם האומות, ונכון הוא לתת להם עבודה למחייתם. ובהיות שאז היתה רווחת הטענה כי הכבוד הלאומי דורש להנקם מהערביים על הפוליטיקה של שנאה שהם מתנהגים בה, ולא עוד אלא שנתרבו אז מעשי אלימות להנקם במסתרים - לכן הוסיף מרן ז"ל בכאן הדברים הנ"ל כנגד הקנאה והנקמה - וכך נתגלגל הענין שדיבורים הללו בעד החזקת נכרים במשק וכנגד רגשי הקנאה והנקמה, באו בתוך פסקיו של מרן החזון איש בהלכות שבת" (פחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת מג, עמ' עא-עג)".