ספר שערי צדק, קיצור מצוות התלויות בארץ, מאת רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם". ווילנא, תקע"ב [1812]. מהדורה ראשונה.
החיבור נכתב מתוך שאיפתו של בעל ה"חיי אדם" לעלות לארץ ישראל (שאיפה שלא התממשה בסופו של דבר), והוא עוסק בהלכות התלויות בארץ. בהקדמת הספר הוא מספר על נדר שנדר לעלות לארץ: "בעת נפילת הבתים שבחצר שאני דר בו שהי' בשנת תקס"ד... נדרתי נדר גדול שכאשר אזכה להשיא בניי ובנותי ויהי' ביכולתי אזי אעלה לעיר הקודש לירושלים, להיות שם כל ימי חיי ולעבוד שם ה'...". הוא כותב כי תקוותו היא לקבל רשיון עליה, ומזכיר את תלמידי הגר"א שעלו לפניו: "אמרתי אולי אזכה… שיתן ה' אותי לרחמים ויותן לי רשות מחצר אדונינו הקיסר יר"ה עפ"י פראספארט [פספורט], כאשר ניתן זה איזה שנים רשיון להרב ר' סעדי' והרב ר' חיים והרב ר' הירש…". בראש הספר מופיעות שלוש קינות, האחת לומר "בכניסתו לארץ", אחת לומר עם הגיעו לירושלים, ואחת בעומדו לפני הכותל המערבי.
המחבר, רבי אברהם דנציג (תק"ח-תקפ"א), נודע בחיבורו המפורסם "חיי אדם". שימש כדיין בווילנא והיה מחותנו של הגר"א (חותן נכדת הגר"א, בתו של רבי יהודה ליב בן הגר"א). ראה אודותיו להלן.
רישומי בעלות: "זה הספר שערי צדק שייך להרבני... שר ונגיד מו"ה פסח במ"ה מאיר, ח"ר [חתן רבי] הקצין מו"ה דוד מבראד, וכעת חונה פה... באתי עה"ח שמרי' בלא"א מו"ה זאב וואלף"; "זה הספר שייך לה"ה... אהרן באאמו"ה מרדכי מאיר...". חותמת וחתימת צנזור.
[3], כח; טז דף. 21 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים (בהם מספר כתמים כהים וכתמי רטיבות קלים) ובלאי קל. קרע חסר בדף י' מספירת הדפים השנייה, עם פגיעה בטקסט. סימני עש בדפי הבטנה ובדף האחרון. חותמות ורישומים בכתב יד. כריכה מקורית, בלויה ופגומה. תו-ספר.
וינוגרד, אוצר ספרי הגר"א, מס' 1565.
כולל הדף הנדיר, דף [2] מתוך ההקדמה (נדפס בדפוס אחר, ונוסף אחרי ההדפסה בחלק מן העותקים), בו מעורר המחבר על שני מכשולות הלכתיים שנכשלים בהם העולים לארץ ישראל: זלזול במצוות עשיית מעקה לגג וכניסת כהנים למערות קברי הצדיקים בארץ ישראל.
מקור: אוסף ישעיהו וינוגרד ז"ל, ירושלים.

רבי אברהם דאנציג בעל "חיי אדם"
הגאון רבי אברהם דאנציג (תק"ח-תקפ"א) מגדולי דורו, תלמיד-חבר ומחותנו של הגר"א מווילנא, ומחברם של ספרי יסוד בהלכה, "חיי אדם", "נשמת אדם", "חכמת אדם" ועוד. בצעירותו נסע ללמוד בפראג ושם היה תלמידם של ה"נודע ביהודה" ושל רבי יוסף ליבערמאן, מגאוני פראג. האחרון העניק לו כתב "חבר" בגיל י"ח, ושם כתב בין היתר: "צעיר לימים ורך בשנים ודעתו מיושבת כדעת זקנים, תלמיד המחכים את רבותיו... בקי בש"ס ופוסקים... סדורה ושגורה בפיו משנתו...". לאחר נישואיו התיישב בווילנא, שם הסתופף בצלו של הגר"א מווילנא, ונשא ונתן עמו בדברי תורה. בהמשך הפך למחותנו, כאשר בנו נשא את נכדת הגר"א. הערכתו לגר"א היתה רבה, והוא נתן לכך ביטוי בהספדים שנשא עליו. בראש ספרו "זכרו תורת משה" תיעד את סדר הלימוד של "מחותני אדונינו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבינו אליהו חסיד...", וכותב על סדר לימוד זה כי הוא "כמצווה עלינו מפי משה רבינו עליו השלום". בספרו "חיי אדם" הביא רבות מדברי הגר"א, אך במספר מקומות חלק עליו. הדבר עורר עליו תרעומת, ועל כן נמנע להביא מדברי הגר"א בספרו השני – "חכמת אדם" – בכדי לא לחלוק על דבריו בפומבי.
סירב ליטול על עצמו עול רבנות ועסק במסחר לצורך פרנסתו, תוך כדי שהוא עושה את תורתו קבע, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו המפורסמת לספר "חכמת אדם". עם זאת, היה ממנהיגי קהילת ווילנא, וכפי שמעיד על עצמו, לא זזה הוראה מתוך ביתו ולא נעשה דבר בווילנא בלי הסכמתו.
עמד בקשרים אמיצים עם גדולי דורו. הגאון רבי חיים מוולוז'ין יחד עם הגאון רבי יעקב מליסא בעל חוות דעת היו אלו שעודדו אותו להוציא את ספרו "חכמת אדם", כפי שכותב בהקדמתו לספר זה. עמד גם בקשרי שו"ת עם הגאון רבי מאיר פוזנר בעל "בית מאיר".
זכה שספריו יתקבלו בכל תפוצות ישראל כספרי יסוד בפסיקת ההלכה, בדור דעה של גאונים וחכמים, בני דורו של הגר"א מווילנא. הספרים היו ספרי הפסיקה העיקריים בליטא עד זמנו של ה"משנה ברורה", המביאו במקומות רבים ונותן משקל רב לדבריו. באחד המקומות כותב: "עיין בחיי אדם... ודבריו קילורין לעינים". רבים מגדולי הפוסקים בדורו ובדורות שאחריו הרבו להביא את דבריו ולדון בהם, ולהתחשב בדעתו בפסיקת ההלכה.
ספריו התקבלו בחיבה יתירה בכל שדרות הציבור, זכו לתפוצה בלתי רגילה והפכו לספרי יסוד כבר בחיי המחבר. על ההצלחה תעיד העובדה שבקהילות בכל רחבי ליטא ורוסיה הוקמו "חברות חיי אדם", ללימוד הספר בצוותא. חברות אלו החלו כבר בחיי המחבר. ידידו רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, כותב עליו: "גברא דמריה סייעיה... שנתקבל ספרו חיי אדם... ונתפשט בכל גבול ישראל".
כתב גם פיוטים ותפילות, ביניהם ה"תפילה זכה" שנאמרת בפתחו של יום הכיפורים. שנות חייו היו שבעים ושלוש כערכו המספרי של שם ספרו "חיי אדם".

ספר בית אברהם, צוואת רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם". ווילנא, תקפ"א [1821]. מהדורה ראשונה.
המחבר, רבי אברהם דנציג (תק"ח-תקפ"א), נודע בחיבורו המפורסם "חיי אדם". שימש כדיין בווילנא והיה מחותנו של הגר"א (חותן נכדת הגר"א, בתו של רבי יהודה ליב בן הגר"א).
צוואתו של ה"חיי אדם" נדפסה לאחר מכן במהדורות חוזרות ונשנות (עד שנת תש"ך נדפסו למעלה מעשרים מהדורות).
[4], יח, [1] דף. 16.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. כתמי דיו ושרבוטים בדף השער. סימני עש, עם פגיעות בטקסט. חותמות. רישומים בכתב יד. כריכה חדשה.
וינוגרד, אוצר ספרי הגר"א, מס' 1558.
מקור: אוסף ישעיהו וינוגרד ז"ל, ירושלים.

רבי אברהם דאנציג בעל "חיי אדם"
הגאון רבי אברהם דאנציג (תק"ח-תקפ"א) מגדולי דורו, תלמיד-חבר ומחותנו של הגר"א מווילנא, ומחברם של ספרי יסוד בהלכה, "חיי אדם", "נשמת אדם", "חכמת אדם" ועוד. בצעירותו נסע ללמוד בפראג ושם היה תלמידם של ה"נודע ביהודה" ושל רבי יוסף ליבערמאן, מגאוני פראג. האחרון העניק לו כתב "חבר" בגיל י"ח, ושם כתב בין היתר: "צעיר לימים ורך בשנים ודעתו מיושבת כדעת זקנים, תלמיד המחכים את רבותיו... בקי בש"ס ופוסקים... סדורה ושגורה בפיו משנתו...". לאחר נישואיו התיישב בווילנא, שם הסתופף בצלו של הגר"א מווילנא, ונשא ונתן עמו בדברי תורה. בהמשך הפך למחותנו, כאשר בנו נשא את נכדת הגר"א. הערכתו לגר"א היתה רבה, והוא נתן לכך ביטוי בהספדים שנשא עליו. בראש ספרו "זכרו תורת משה" תיעד את סדר הלימוד של "מחותני אדונינו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבינו אליהו חסיד...", וכותב על סדר לימוד זה כי הוא "כמצווה עלינו מפי משה רבינו עליו השלום". בספרו "חיי אדם" הביא רבות מדברי הגר"א, אך במספר מקומות חלק עליו. הדבר עורר עליו תרעומת, ועל כן נמנע להביא מדברי הגר"א בספרו השני – "חכמת אדם" – בכדי לא לחלוק על דבריו בפומבי.
סירב ליטול על עצמו עול רבנות ועסק במסחר לצורך פרנסתו, תוך כדי שהוא עושה את תורתו קבע, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו המפורסמת לספר "חכמת אדם". עם זאת, היה ממנהיגי קהילת ווילנא, וכפי שמעיד על עצמו, לא זזה הוראה מתוך ביתו ולא נעשה דבר בווילנא בלי הסכמתו.
עמד בקשרים אמיצים עם גדולי דורו. הגאון רבי חיים מוולוז'ין יחד עם הגאון רבי יעקב מליסא בעל חוות דעת היו אלו שעודדו אותו להוציא את ספרו "חכמת אדם", כפי שכותב בהקדמתו לספר זה. עמד גם בקשרי שו"ת עם הגאון רבי מאיר פוזנר בעל "בית מאיר".
זכה שספריו יתקבלו בכל תפוצות ישראל כספרי יסוד בפסיקת ההלכה, בדור דעה של גאונים וחכמים, בני דורו של הגר"א מווילנא. הספרים היו ספרי הפסיקה העיקריים בליטא עד זמנו של ה"משנה ברורה", המביאו במקומות רבים ונותן משקל רב לדבריו. באחד המקומות כותב: "עיין בחיי אדם... ודבריו קילורין לעינים". רבים מגדולי הפוסקים בדורו ובדורות שאחריו הרבו להביא את דבריו ולדון בהם, ולהתחשב בדעתו בפסיקת ההלכה.
ספריו התקבלו בחיבה יתירה בכל שדרות הציבור, זכו לתפוצה בלתי רגילה והפכו לספרי יסוד כבר בחיי המחבר. על ההצלחה תעיד העובדה שבקהילות בכל רחבי ליטא ורוסיה הוקמו "חברות חיי אדם", ללימוד הספר בצוותא. חברות אלו החלו כבר בחיי המחבר. ידידו רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, כותב עליו: "גברא דמריה סייעיה... שנתקבל ספרו חיי אדם... ונתפשט בכל גבול ישראל".
כתב גם פיוטים ותפילות, ביניהם ה"תפילה זכה" שנאמרת בפתחו של יום הכיפורים. שנות חייו היו שבעים ושלוש כערכו המספרי של שם ספרו "חיי אדם".

ספר קול ה'תור' – בעקבות משיחא, "תמצית מתוך ז' פרקי גאולה של הגאון המקובל רבי הלל שקלובר, שארו ותלמידו של הגר"א ז"ל". [ירושלים, תש"ו-תש"ז 1946-1947]. [דפוס הרשקוביץ].
הספר נדפס בהדפסה פרטית (כמאה עד מאתיים טפסים) ובהמשכים, ללא הקדמה ודף שער, ולא נשלם בדפוס (ההדפסה נפסקה באמצעו של הפרק החמישי מתוך שבעה פרקים).
ספר זה הוא המקור החשוב לתורת הגאולה המיוחסת לגר"א, לפיה בתקופתנו, תקופת "אתחלתא דאגולה", יש לפעול להחשת הגאולה ב"אתערותא דלתתא", בדרך טבעית של עליה לארץ, יישובה ובנייתה. החיבור מיוחס לרבי הלל משקלוב, בנו של רבי בנימין ריבלין משקלוב (ראה אודותיו פריט 112), שלפי המסורת שבידי משפחת ריבלין זכה להסתופף בצילו של הגר"א והוא אשר הדריך אותו ונתן בידו את מפתחות משנתו המשיחית בעניין זה.
החיבור בנוי ומיוסד על תורת הקבלה, והוא מבאר את דרכי "אתחלתא דגאולה", בדרכי רמז וגימטריאות. בהערת העורך, בעמוד הראשון, נכתב: "גוף החיבור מיוסד ומתובל כולו בתורת הקבלה ובחלקו הגדול הוא כספר חתום... בספר זה הבאנו תמצית מתוך תמצית הדברים, שאפשר לכל בר-אורין... להבינם".
בהקדמות להוצאה השניה של הספר, בני ברק תשכ"ט (שהיא דפוס צילום של ההוצאה הנוכחית), כותבים המהדירים כי החיבור נתחבר עוד בשנת תק"מ והיה בידי צאצאיו של רבי הלל ריבלין בירושלים (אך מקצתו אבד), ונערך על ידי רבי יצחק צבי ורבי שלמה זלמן ריבלין.
על האותנטיות של חיבור זה – לפחות בנוסח שלפנינו – וכן על השיטה המובאת בו וייחוסה אל הגר"א, קמו עוררין והתעורר פולמוס. הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, טען כי בספר הוכנסו מסורות לא מדויקות וכי מהדיר הספר, רבי שלמה זלמן ריבלין, הוסיף בו דברים על מנת להציג את הגר"א כ"ציוני" ו"לאומי". בספרו "בעיות הזמן בהשקפת התורה" (ירושלים תשכ"ט, עמ' 31) הוא כותב: "ספר... קול התור המיוחס לר' הלל שקלובר... ואם כי יש לפקפק בהרבה דברים שמה, נראים הדברים שיש גם שם כמה דברים מפי רבינו הגר"א". מנגד, היו רבנים, כדוגמת הגאון רבי חיים פרידלנדר, שטענו כי הספר אותנטי.
גם בין החוקרים קיים ויכוח בעניין האותנטיות של החיבור. יש הרואים בו שיקוף נאמן של ההשקפה המשיחית מבית מדרשו של הגר"א, ויש הרואים בו זיוף מוחלט. ראה: אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ"ז; רפאל שוח"ט, תורת הגאולה של הגר"א מווילנא מקורותיה והשפעתה לדורות (דיסרטציה), רמת גן תשנ"ח, עמ' 201-222; עמנואל אטקס, הציונות המשיחית של הגאון מווילנא – המצאתה של מסורת, הוצאת כרמל 2019; ר' יוסף אביב"י, קול התור – דור אחר דור, מכילתא א (תש"פ), עמ' 159–336.
[1], 8-47 עמ'. 23.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. קמטים במספר דפים. ללא כריכה.
וינוגרד, אוצר ספרי הגר"א, מס' 1103.
מקור: אוסף ישעיהו וינוגרד ז"ל, ירושלים.