מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove חסידות filter חסידות
- ספרי (58) Apply ספרי filter
- book (58) Apply book filter
- chassid (52) Apply chassid filter
- and (33) Apply and filter
- chassidut (27) Apply chassidut filter
- והקדשות (14) Apply והקדשות filter
- חתימות (14) Apply חתימות filter
- מיוחסים (14) Apply מיוחסים filter
- מיוחסים, (14) Apply מיוחסים, filter
- עותקים (14) Apply עותקים filter
- copi (14) Apply copi filter
- copies, (14) Apply copies, filter
- dedic (14) Apply dedic filter
- import (14) Apply import filter
- signatur (14) Apply signatur filter
- letter (12) Apply letter filter
- והגהות (7) Apply והגהות filter
- יד (7) Apply יד filter
- כתבי (7) Apply כתבי filter
- כתבי-יד (7) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (7) Apply כתבייד filter
- gloss (7) Apply gloss filter
- manuscript (7) Apply manuscript filter
- דפוס (6) Apply דפוס filter
- ומכתבים (6) Apply ומכתבים filter
- ומסמכים (6) Apply ומסמכים filter
- חב (6) Apply חב filter
- חבד (6) Apply חבד filter
- מכתבים (6) Apply מכתבים filter
- חב"ד (6) Apply חב"ד filter
- chabad (6) Apply chabad filter
- document (6) Apply document filter
תיק החקירה של האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, ובו תעודות ומסמכים רשמיים מחקירת האדמו"ר שנערכה בימים הראשונים לאחר התיישבותו בסדיגורה, בשעה שסכנת הסגרה לרוסיה ריחפה מעל לראשו. התיק מכיל: פרוטוקולים מחקירותיהם של האדמו"ר ומלוויו, ראשי הקהילה היהודית והנוצרית בסדיגורה, ועדים נוספים; תעודת מסע צרפתית עמה הבריח האדמו"ר את הגבול; מסמכים, מכתבים ותזכירים שנשלחו על ידי האדמו"ר ומקורביו ועל ידי משרדי המחוז השונים של בוקובינה, גליציה ומולדובה, העוסקים, בין השאר, בהיתר המגורים של האדמו"ר בסדיגורה; ועוד. סדיגורה, טשרנוביץ, למברג, יאסי ונדבורנה, ינואר 1842 - יולי 1843 [שבט תר"ב - אב תר"ג]. גרמנית. שלוש חתימות בכתב-יד האדמו"ר.
בשנת תקצ"ח, עקב הלשנות ועלילות, נאסר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין על ידי שלטונות רוסיה וישב קרוב לשנתיים בכלא. גם לאחר שחרורו, המשיכו השלטונות הרוסים להצר את צעדיו, ובשנת תר"ב נמלט האדמו"ר משטחי רוסיה. לאחר תלאות ונדודים רבים התיישב בעיירה סדיגורה שבבוקובינה, שהייתה חלק משטחי האימפריה האוסטרית. הרוסים, שביקשו להשיב לשטחם את האדמו"ר הנמלט, הגישו בקשת הסגרה לאוסטרים. שלטונות אוסטריה לא נעתרו לבקשת ההסגרה, אך החליטו לפתוח בחקירה עצמאית מקיפה על זהותו של האדמו"ר, אופן חצייתו הלא חוקית את הגבול, מטרת הגעתו לסדיגורה וכוונותיו העתידיות בה (אודות מאורעות אלו ראה להלן בהרחבה).
לפנינו תיק החקירה ההיסטורי, ובו פרוטוקולים מקוריים של החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים. בתיק נחשפים לראשונה פרטים רבים לא ידועים על חייו האישיים של האדמו"ר, על משפחתו ומשפחת אשתו, ומידע רב אודות נתיב בריחתו של האדמו"ר ומסעותיו ברחבי נסיכויות בסרביה, מולדובה, גליציה ובוקובינה, קודם להתיישבותו בסדיגורה, עם פירוט מדוקדק של התאריכים והמקומות, ושל האנשים שליווהו וסייעו לו בדרכו המסוכנת, וכן נתונים נוספים מעניינים אודותיו.
סמוך לבואו של האדמו"ר לסדיגורה בערבו של יום חמישי אור ל-א' אדר תר"ב (10 בפברואר 1842), נשלח חוקר מיוחד בשם וגנר (Wagner), שהתמנה על ידי המשרד המחוזי בטשרנוביץ, לחקור את הפרשה. בחקירתו הזדהה האדמו"ר תחת שם בדוי: ישראל דוננפלד (ראה בהרחבה להלן). החקירה ארכה כחודש ימים, ז' אדר – ב' ניסן תר"ב (17 בפברואר - 13 במרץ 1842), ובמסגרתה נחקרו האדמו"ר ושלושת מלוויו שחצו עמו את הגבול, שמונה עדים יהודים ונוצרים בני העיר סדיגורה וסביבתה, וראשי הקהילה היהודית והנוצרית של סדיגורה. החקירה התנהלה בשפה הגרמנית (בחקירתו, האדמו"ר משיב לחוקר שהוא דובר גרמנית אך לא כותב בה) וכללה מאה שבעים ושש שאלות ותשובות, חתומות בידי החוקר ובידי כל אחד מן הנחקרים בסיומה של כל חקירה. לפנינו עשרות דפי פרוטוקול, כתובים משני צדיהם בכתב-יד בגרמנית. עם שלוש חתימות בכתב-יד קודשו של האדמו"ר.
יום החקירה הראשון החל בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי ז' אדר תר"ב (17 בפברואר 1842) בביתו של האדמו"ר בסדיגורה. עקב חוליו וחלישותו של האדמו"ר, נערכה החקירה כשהאדמו"ר "שוכב על מיטתו... ועשרת הדברות על מצחו [=תפילין]". החקירה נמשכה עד לרדת הליל וכללה שלושים ושש שאלות (שאלות 1-36). כשבועיים מאוחר יותר, בי"ט אדר (1 במרץ), נערכה חקירת המשך של האדמו"ר על ידי אותו חוקר, בעקבות תזכיר שהתקבל מידי השלטונות הרוסים ביאס עם מידע חדש בעניינו של האדמו"ר (תזכיר זה מופיע אף הוא בתיק שלפנינו). חקירה זו כללה שתי שאלות נוספות (שאלות 49-50).
מלבד האדמו"ר נחקרו על ידי החוקר המחוזי: מיכל (ב"ר יעקב) גולדנטל, נתין צרפתי תושב יאס, שבחסות תעודת המסע הצרפתית שלו הבריחו האדמו"ר ומלוויו את הגבול (שאלות 37-48); המשמש יעדל ב"ר פישל (שאלות 153-164); העגלון שמואל בער (שאלות 165-176); משה דוננפלד, אחיו המדומה של האדמו"ר (שאלות 51-54); מספר יהודים מתושבי סדיגורה: בייניש עבנר, ראש הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 55-66), הירש פרולה (שאלות 67-78) ואחיו וולף פרולה (שאלות 79-90), שרול קיפל (שאלות 91-102) ויעקב גרוניך (שאלות 103-115); ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 116-120); השופט הנוצרי של סדיגורה (שאלות 121-134); תושב נוצרי מסדיגורה (שאלות 135-144); ראשי הקהילה הנוצרית בסדיגורה (שאלות 145-148); השלטון המקומי בסדיגורה (שאלות 149-152).
לחקירת החוקר המחוזי קדמה חקירה קצרה מטעם השלטון המקומי של סדיגורה. החקירה נערכה ביום ראשון ג' אדר תר"ב (13 בפברואר 1842), שלושה ימים לאחר בואו של האדמו"ר לסדיגורה, ובמסגרתה נשאל האדמו"ר ארבע שאלות, עליהן השיב תשובות מפורטות.
חתימות האדמו"ר מופיעות בפרוטוקולים אלו בשלושה מקומות: עם פתיחת חקירת החוקר המחוזי בבוקרו של יום ז' אדר (לפני הצגת השאלות), בסיום החקירה בערבו של אותו יום (לאחר תשובה 36), ובתום חקירת ההמשך בי"ט אדר (לאחר תשובה 50). בשלושת המקומות הללו חותם האדמו"ר בשמו "ישראל" בלבד, ולא כפי שנהג לחתום, בשמו ובשם אביו, "ישראל במהור"ר שלום" (כאן נשמט שם אביו מאחר והאדמו"ר השתמש בזהות בדויה, כישראל בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, ראה להלן בהרחבה).
בתיק מופיעות שתי חתימות נוספות בשמו של האדמו"ר, אך הן נכתבו כפי הנראה בידי אחד ממקורביו: בתום החקירה המקדמית בג' אדר (על ידי החוקר המקומי מסדיגורה) חתום "ישראל פרידמאן געבורנ דאנין פעלד [=נולד דוננפלד]", ובמסמך העוסק בהיתר ההתיישבות של האדמו"ר בגליציה מקיץ תר"ג חתום "ישראל פרידמאן" (ייתכן והאות "ן", העבה מיתר האותיות בחתימה זו, נכתבה בידו של האדמו"ר).
תעודת המסע
לתיק החקירה שלפנינו מצורפת תעודת מסע צרפתית באמצעותה הבריח האדמו"ר את הגבול ממולדובה הרוסית לבוקובינה האוסטרית. מתוכנה של תעודה זו אנו למדים לראשונה פרטים רבים, שאינם מתועדים כלל במקורות אחרים (או שהמידע אודותיהם חלקי ושגוי), אודות אופן בריחתו של האדמו"ר ועל נתיב נסיעתו במשך כחודש ימים בעיירות שונות ברחבי בוקובינה וגליציה, קודם להתיישבותו בסדיגורה. תעודה זו, שהייתה לנגד עיניו של החוקר המחוזי, נעשתה לאחד המסמכים המרכזיים בחקירה. האדמו"ר עומת עם המידע העולה ממנה והתאים את גרסתו למתועד בה. חלקו המרכזי של בעליה, מיכל גולדנטל, בפרשת הברחת הגבול חוזר כחוט השני בחקירתם של מרבית הנחקרים.
התעודה הונפקה על ידי הקונסוליה הצרפתית ביאס, בירת מולדובה, בד' שבט תר"ב (15 לינואר 1842), על שמו של מיכל גולדנטל, שמלווה ב"אחיו" האדמו"ר (בפרוטוקולים מתואר מיכל גולדנטל כבן אחותה של הרבנית שרה, אשת האדמו"ר), ובמשרתו (המשמש יעדל ב"ר פישל). הנוסעים, נכתב בתעודה, רכובים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים, נהוגה בידי העגלון שמואל בער, ויעד נסיעתם הוא וינה בירת אוסטריה ופסט שבהונגריה (כיום מזרח בודפסט).
התעודה מודפסת וממולאת ביד (בצרפתית), עם חתימות וחותמות רשמיות של הקונסול הצרפתי במולדובה. בשוליה השמאליים, תחת הכותר "פספורט", מופיע תיאור פיזי מפורט של בעליה מיכל גולדנטל. בגב התעודה רישומים (בגרמנית) המתעדים שבעה מן המקומות בהם חנו האדמו"ר ואנשיו בדרכם לסדיגורה, עם ציון התאריכים, ומלווים בחתימות, חותמות-דיו וחותמות נייר רשמיות (מודבקות) של פקחי ובקרי תחנות המעבר והמכס השונות. בין המקומות המתועדים בגב התעודה, הערים: יאס ובוטושאן שבמולדובה, סוצ'אבה (שאץ) וקמפולונג-מולדובנסק שבבוקובינה, קוסוב שבגליציה, ועוד (בחקירתו של החוקר המחוזי, שאלה ותשובה מס' 21, מציין האדמו"ר מקומות נוספים בהן שהו, עם תיאור מפורט של התאריכים והזמנים עד להגעתם לסדיגורה ב-10 בפברואר 1842).
מהרשום בגב התעודה אנו למדים לראשונה שמסע הבריחה של האדמו"ר ממולדובה החל בעצם יום השבת פרשת בא שחל בד' שבט תר"ב (באותו יום בו הונפקה התעודה). כיוון שסכנת ההסגרה של האדמו"ר לרוסיה נעשתה מוחשית יותר מיום ליום, הייתה נסיעה זו בגדר פיקוח נפש המותרת בשבת (ראה: שו"ת "בית יעקב", סימן קטו).
לתיק החקירה שלפנינו מצורפים מסמכים נוספים העוסקים בפרשה, ובהם: פרוטוקול חתום על ידי ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה, הכולל הצהרה חתומה לגבי זהותו הבדויה של האדמו"ר, 13 בפברואר 1842; מסמך מטעם המשרד המחוזי בטשרנוביץ, ממוען אל החוקר וגנר, המתאר את הרקע לפרשה ואת מטרות החקירה, 14 בפברואר 1842; תזכיר מטעם המשרד המחוזי של מולדובה ביאס שנשלח אל המשרד המחוזי של בוקובינה בטשרנוביץ, המבקש להוכיח את נתינותו הרוסית של האדמו"ר (שאלה 49 בחקירת האדמו"ר עוסקת בתזכיר זה), 21 בפברואר 1842; מספר מסמכים ומכתבים מקיץ 1843 העוסקים בהיתר המגורים של האדמו"ר בגליציה ובוקובינה, ובהם תיעוד מעניין ונדיר על התלבטותו של האדמו"ר היכן לקבוע את מקום מגוריו: הוראה מטעם הנציבות הגליציאנית בלמברג אל ראש המשרד המחוזי בטשרנוביץ, הקובעת כי האדמו"ר יצטרך להגיש בקשה רשמית להתיישבות בגליציה ולהוכיח כי ברשותו לפחות 10 אלפים פלורין, 31 במאי 1843; מכתב חתום בשם "ישראל פרידמן" (כנראה נחתם בידי אחד ממקורביו), ובו מבקש האדמו"ר למשוך את בקשתו הקודמת להיתר מגורים בסדיגורה עד שיחליט סופית היכן לקבוע את מקום מגוריו, טשרנוביץ, 17 ביולי 1843 (תמוז תר"ג); מכתב חתום על ידי ראשי הקהילה בנדבורנה שנשלח אל הנציבות הגליציאנית בלמברג, ובו בקשתם להעניק לאדמו"ר היתר מגורים בעירם; ועוד.
[52] דף, כתובים משני צדיהם, של פרוטוקולי החקירה + [18] דף של מסמכים שונים. 35 ס"מ בקירוב. + [1] דף, תעודת מסע. 44.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. קרעים בדפים בודדים. נתונים בקלסר עור מהודר עם עיטורים מוזהבים ונרתיק עור תואם.
מעשה אושיץ - מאסרו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין ובריחתו מרוסיה
בשנת תקצ"ו, בתקופת שבתו של האדמו"ר ברוז'ין, נמצאו שני הרוגים בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה. ההרוגים היו שני "מוסרים" יהודים, שעסקו בהלשנות לממשלה על חייבי גיוס מהקהילה שאינם רשומים במפקד האוכלוסין, וכן על העלמות מס (על פי הנפסק בשלחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח, סעיף י, הריגת "מוסרים" מותרת, ולדברי הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק ג, הלכה ב, היא אף "מצוה גדולה"). במהלך חקירת הפרשה הגיש המשכיל יוסף פרל תזכיר, שבו טען, בין היתר, כי הרצח בוצע בהוראתו של האדמו"ר מרוז'ין. בתחילת קיץ תקצ"ח נאסר האדמו"ר והוחזק במשך 22 חודשים בכלא צבאי בקייב לצורך החקירה. לבסוף, זוכה האדמו"ר מכל אשמה ובט"ו אדר א' שנת ת"ר הוא שוחרר לביתו שברוז'ין. עם זאת, גם לאחר שחרורו, הטילו עליו השלטונות מעקב ופיקוח משטרתי הדוק שהצרו את צעדיו.
בקיץ תר"א, כששמע שאויביו זוממים עליו בסתר הלשנות חדשות, קיבל האדמו"ר החלטה לעקור מרוז'ין, שהייתה כפופה לשיפוטו של המושל הכללי של החבל הדרום-מערבי באוקראינה, ולעבור יחד עם כל בני משפחתו (כולל אמו הרבנית חוה) אל העיר קישינב, בירת בסרביה. ואכן, בספטמבר 1841 (אלול תר"א או תשרי תר"ב) הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לקישינב. שבועות בודדים לאחר מכן התקבלה ידיעה ממקור מוסמך כי הוחלט, על פי הוראתו הישירה של הצאר ניקולאי, לגרש את האדמו"ר מ"תחום המושב" היהודי ולהגלותו אל אחד הפלכים הרחוקים שבפנים רוסיה. משמעות הדבר הייתה להרחיקו אלפי קילומטרים מכל יישוב יהודי, ובכך לנתקו מחסידיו ומבני עמו. ביוזמתם של כמה ממקורביו, ובתמורה לשוחד רב שניתן למושל קישינב, הונפקה לאדמו"ר תעודת מסע לנסיעה למולדובה (שהייתה בימים ההם נסיכות עצמאית, הנמצאת בשליטה עות'מאנית ותחת חסות רוסית). במולדובה שהה האדמו"ר בקרב חסידיו שביאס ובבוטושאן במשך כשלושה חודשים, מאמצע-סוף אוקטובר 1841 עד אמצע ינואר 1842 (בני משפחתו נותרו לפי שעה בקישינב). כאשר פקודת הגירוש של האדמו"ר הגיעה לידיו של מושל קישינב, מיהר המושל לבקש משלטונות מולדובה להשיב לרשותו את האדמו"ר. כשנודע על כך לאדמו"ר ואנשיו, הוחלט כי עליהם להתרחק לחלוטין מכל תחום ההשפעה הרוסית ולהעתיק את מקום מגוריהם לבוקובינה או לגליציה שבשליטת אוסטריה.
בערבו של יום ב' לפרשת בשלח, אור לז' שבט, בשעה שבע בערב, החל מבצע הברחת הגבול מבוטושאן שבמולדובה לסוצ'אבה (שאץ) שבבוקובינה. בין שתי הערים הללו הפריד נהר הסירט (Siret), ובמסורת החסידית נכרכו סיפורים מופלאים שהתרחשו במהלך חציית הנהר הקפוא באישון ליל. על פי המתועד בפרוטוקולים ובתעודת המסע הנמצאים בתיק החקירה שלפנינו, הפמליה עברה את שומרי הגבולות באמצעות תעודת מסע צרפתית על שם מיכל גולדנטל, שנסע בלוויית האדמו"ר, המשמש יעדל ב"ר פישל והעגלון שמואל בער שנהג בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בתעודה מופיע האדמו"ר כאחיו של מיכל גולדנטל. לאחר למעלה משלושה שבועות של נדודים בעיירותיהם השונות של בוקובינה וגליציה, הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לסדיגורה שבמחוז טשרנוביץ באור ליום שישי, א' אדר תר"ב, בשעה תשע בערב.
אולם בזאת לא תמו תלאותיו של האדמו"ר וסכנת הגירוש עדיין ריחפה מעל לראשו. מלבד זאת שהאדמו"ר נזקק להיתר מגורים קבוע בבוקובינה (אליה נכנס באופן לא חוקי), שלטונות רוסיה המשיכו לפעול בדרכים דיפלומטיות שונות אל מול שלטונות אוסטריה כדי להשיב אליהם את הנמלט, והאוסטרים מצדם החליטו לפתוח בחקירה עצמאית לבירור זהותו ומקורו של האדמו"ר (חקירה זו מתועדת בפרוטוקולים שלפנינו). כדי להימנע מהסגרתו של האדמו"ר לרוסיה, נקטו מקורבי האדמו"ר בתחבולות שונות ומחוכמות. הם מצאו ברשומות התושבים של סדיגורה רישום של ילד בשם ישראל דוננפלד, בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, שעקבותיו נעלמו כארבעים שנים קודם לכן, בהיותו בן שמונה, ומאז לא נודעו עקבותיו. מכיוון שגילו של ישראל דוננפלד תאם את גילו של האדמו"ר, הוצע שהאדמו"ר יאמץ את זהותו. על פי התכנית, יטען האדמו"ר כי בילדותו ביקר דודו העשיר, שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, בסדיגורה למטרת עסקיו, וכאשר ראה את מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, החליט לאמץ לו לבן את ישראל הצעיר ובשובו לרוסיה נטל עמו את הנער. כך גדל בבית דודו וקיבל את שם משפחתו - פרידמן. כעת עם זאת, החליט לשוב לארץ ולעיר מולדתו. במשך כחודש ימים שטחו האדמו"ר והעדים השונים מטעמו את גרסתם זו בפני החוקרים, וטענו כי האדמו"ר הנו למעשה אותו ישראל דוננפלד, שאומץ בצעירותו ושב כעת למולדתו. משכך, בהיותו נתין אוסטריה, לא ניתן להסגירו לרוסיה (גרסה זו מתועדת באריכות ובפרוטרוט בפרוטוקולים של החקירה שנמצאים לפנינו).
המאמצים הרוסיים להשיב את האדמו"ר לשטחה של רוסיה נמשכו למעלה משנה, ובמסגרתם נדונה בקשת ההסגרה בדרגים הגבוהים ביותר של הפקידות הרוסית והאוסטרית. בתום חקירתם הבינו אמנם שלטונות אוסטריה שגרסתו של האדמו"ר בדויה וכוזבת, והוא אכן, כפי שטוענים הרוסים, יליד רוסיה, בנו האמתי של שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, אך הם העדיפו להימנע מגירושו של האדמו"ר. הם דחו את בקשת ההסגרה של הרוסים בתואנות ובנימוקים פורמליים שונים, וטענו שעל פי חוקי ההגירה של אוסטריה, יכול כל אדם המוכיח שברשותו עשרת אלפים פלורין לקבל אישור מגורים. האדמו"ר אכן שלח הצהרה המעידה שיש בידו את הסכום האמור, ובכך נפטר מאימת ההסגרה לרוסיה. לבסוף, נואשו הרוסים מהסגרתו של האדמו"ר והחליטו להסתפק בשלילת נתינותו הרוסית ולמנוע ממנו בעתיד לשוב לשטחי רוסיה לצמיתות. בקיץ תר"ד הצטוו בני משפחת האדמו"ר (אמו, אשתו שרה וילדיו) לעזוב את קישינב (בה התגוררו מאז ראשית שנת תר"ב) ולצאת לאלתר משטחי רוסיה. בראשית אלול תר"ד התאחדו כל בני המשפחה מחדש בסדיגורה. תהליך קבלת היתר המגורים של האדמו"ר ומשפחתו בסדיגורה נמשך עוד מספר שנים, וכלל הגשת בקשות חוזרות ונשנות והתכתבות ענפה עם לשכות המחוז של גליציה ובוקובינה. בחודש חשון תר"ו, לאחר התערבותו של הברון סלומון רוטשילד, התקבל אישור חתום בידי קיסר אוסטריה, פרדיננד הראשון, ובו נכתב שהאדמו"ר רשאי להמשיך להתגורר בסדיגורה (אזרחות אוסטרית, כפי הנראה, לא קיבל האדמו"ר עד יומו האחרון).
סיפור זה על כל פרטיו ופרטי פרטיו נודע עד היום בעיקר מכתביו של משמשו הנאמן רבי יוסף רַט, שהתלווה אל רבו בחלק מנדודיו במשך אותו חורף של שנת תר"ב והעלה את זכרונותיו באריכות ובפירוט על הכתב (גרסה מעובדת ומקוצרת נדפסה לראשונה בספר "ישועות ישראל", פאדגורזע תרס"ד, ואילו הגרסה המקורית והמורחבת נדפסה לראשונה בספר "מגדיל ישועות", ירושלים תש"ן). על מאורע זה בהרחבה, ראה בספרו של פרופסור דוד אסף, דרך המלכות, ירושלים תשנ"ז, פרקים ו-ט.
תיק המסמכים ההיסטורי שנמצא לפנינו כולל את החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים הקשורים בפרשה, והוא מספק לנו לראשונה עדות ראשונית ובלתי אמצעית על המאורעות. הפרוטוקולים והמסמכים מאששים ומאמתים את הגרסה המוכרת, אך גם חושפים פרטים רבים שאינם ידועים ומעניקים תמונה מלאה ואותנטית של הסיפור כולו. שלושה מהפרוטוקולים חתומים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר - "ישראל".
חתימות הרה"ק מרוז'ין כסגולה לרפואה, שמירה והצלחה
ידוע ומפורסם שהרה"ק מרוז'ין התקשה בכתיבה. את מכתביו היה מקריא לסופריו ומשמשיו הנאמנים, והוא היה חותם עליהם בלבד. נוסח חתימתו במכתביו ששרדו הוא "ישראל במהור"ר שלום". חתימתו תמיד באותיות גדולות, ובקולמוס עבה, כשכל אות מופרדת מחברתה. "ובעצמו אמר פעם, אימתי לומד אדם לכתוב, בנערותו, ואני מעודי לא הייתי נער" (האדמו"ר רבי יצחק מהוסיאטין, שיח יצחק, ירושלים תשנ"ז, עמ' טו).
יחסם של החסידים למכתב שהשתמרה בו חתימתו היה כאל חפץ קדוש שיש בעצם החזקתו סגולה לרפואה וישועה, שמירה והצלחה. על כך אנו למדים מפיהם ומכתביהם של חשובי חסידי רוז'ין: "חסידים אנשי שלומנו המיחסים חשיבות ראשונה במעלה לאגרת או העתקה באשר היא כתובה וחתומה ע"י רבותינו הקדושים, מפיהם ומפי כתבם, ולו רק בשמם. ואילו אגרת הקודש עצמה בה מתנוססת חתימת יד קדשם המקורית, אין ערוך לחשיבותה בעיני אנ"ש החסידים אשר שמרו עליהם מכל משמר, והונחלה מאבות לבנים מדור לדור. בסילודין ורגש קדושה התיחסו אליהם כחפצי סגולה וקמיע של שמירה והצלחה" (אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, א, עמ' יט).
מסופר על הגה"ק רבי שמואל הלר מצפת: "כששכב לישון היה מניח מראשותיו לשמירה מכתב בחתימת יד קדשו של הרה"ק מרוזין" (מאמר מרדכי, סלאנים). כמו כן כותב משמשו הנאמן של הרה"ק מרוז'ין, רבי יוסף רַט, שהייתה בידו הזמנה שקיבל מרבו הקדוש מרוז'ין לחתונת בנו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב "עם חתימת ידו הקדושה, ואחזתיו ולא ארפנו עשרים שנה כמו קמיע באמתחתי" (מגדיל ישועות, ירושלים תש"ן, עמ' לט-מ).
סיפור פלא מסופר על האדמו"ר רבי נחמיה מביכוב, בנו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידו המובהק של הרה"ק מרוז'ין, שפעם לאחר שמל תינוק, נחלה מאד הרך הנולד והיה נראה ששעותיו ספורות: "ויקח זקני [רבי נחמיה] אגרת כתובה על נייר ישן, ויקפל אותה ויתננה ביד אבי הילד, ויצוהו להניח את האגרת למראשותי הילד תחת הכר... והנה תיכף כאשר הניחו הנייר תחת הכר... ראו בחוש כי מרגע לרגע הוטב להילד, עד כי כעבור שעה אחת היה הילד כאחד האדם בריא ושלם. כאשר נתפרסם הדבר בעיר... ראו כי הוא מכתב פשוט כתוב אל זקני בחתימת ידו הקדושה של הרב הקדוש והנורא מרן ישראל מרוזין זי"ע" (ספר "מעשה נחמיה", פראמפאל תרע"ג, אות לז).
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין
הסבא קדישא, עטרת תפארת ישראל, רבינו ישראל פרידמן מרוז'ין (תקנ"ז-תרי"א), המכונה בקהל חסידים "דער הייליגער ריז'ינער", מנהיגם של אלפים ורבבות ברחבי רוסיה, ומאוחר יותר בגלילות בוקבינה וגליציה. גדולי עולם החסידות בדורו (אף אלו שהיו מבוגרים ממנו בעשרות שנים, כדוגמת "האוהב ישראל" מאפטא ואחרים) העריצו אותו בצורה מופלגת, והתבטאו בביטויים נשגבים ומופלאים, שאין להם אח ורע בעולם החסידות, אודות קדושתו ורוממות נשמתו. רבים מגדולי החסידות בדורו אמרו עליו שהוא הוא "צדיק הדור" ושנשמת משיח בן דוד שוכנת בקרבו. הרה"ק רבי אהרן משה מגזע צבי מירושלים, מתלמידי "החוזה" מלובלין, כתב לנכדו רבי צבי אריה מבוטושאן: "תהיה אתה מהקודמים לפניו לרחוץ רגליו ולשתות מימיו, כי השגתי אותו בשנת ת"ר [בחזיון שמימי]... שהוא מלכינו מלך המשיח באמת, והוא נשמת ה"ר ישראל בעש"ט זללה"ה... ואין אתה יודע ערך מעלתו וגדולתו בבית דין הגדול שבירושלים של מעלה, שכולם יראים מלפניו ומבקשים טובתו. ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר בשמים ממעל ובארץ מתחת. ואין כל העולם כולו כדאי לספר בשבחו אפילו כטיפה מן הים הגדול" (מגדל דוד, למברג תרל"ב; קובץ תפארת ישראל, כ, עמ' 19). הגה"ק מקומרנא כותב אודותיו בהקדמה לספרו "היכל הברכה": "הרב הקדוש, איש אלהים, אור מופלא ומכוסה, מוהר"ר ישראל מרוזין, בעת היותי אצלו לקבל אנפי שכינתא [=פני השכינה]... היה יודע ברוח קדשו הכל". הגה"ק רבי אריה ליבוש ליפשיץ אב"ד ווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", כותב עליו בשנת תר"ו: "מאור הגולה, בוצינא קדישא האמיתי, יחיד בדורינו מרוזין, אשר דירתו כעת בק"ק סאדיגערא... אשר תפארת חכמתו נשמע עד להפליא".
הרה"ק מרוז'ין היה בעולם החסידות לסמל של שלימות הדביקות והיראה והביטול להשם יתברך. כל הגיגיו ורעיונותיו היו בעניין הדביקות בהשי"ת, ורבות מאמרותיו שנדפסו עוסקות במעלת הדביקות בהשי"ת. הוא נהג לומר: "אם הייתי יושב אפילו אלף שנים על קעמפא (אינזעל) [אי בודד] ולא היה עמדי אפילו ספר אחד, לא הייתי מסיח דעת אפילו על רגע אחד מהתדבקות בהבורא ברוך הוא" (אביר יעקב, עמ' יג). היה מפורסם בחכמתו ופקחותו ובתפיסתו המהירה. רבים, בהם גם מאנשי האריסטוקרטיה והאצולה הרוסית, צבאו על ביתו ברוז'ין כדי להיעזר בעצותיו המפוכחות בכל שטחי החיים.
הסבא קדישא מרוז'ין היה בנו של הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהביטש (בן הרה"ק רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד הגדול ממעזריטש). התייתם בגיל שש מאביו, והתחנך וגדל אצל אחיו הגדול הרה"ק רבי אברהם מפרוהביטש (פוהרבישצ'ה). בהיותו בן 17 נפטר אחיו הגדול, ומאז החל להנהיג את עדת החסידים. בשנת תקע"ז בקירוב עקר לרוז'ין, עיירה בפלך ז'יטומיר שבאוקראינה, ומני אז דבק שם המקום לשמו. בשנים תקצ"ח-ת"ר, עקב עלילה, ישב קרוב לשנתיים במאסר. בשנת תר"ב התיישב בסדיגורה, פרוור של עיר המחוז טשרנוביץ שבבוקובינה, ושם גדלו מאד השפעתו ופרסומו בעולם היהודי.
רוב תקופת הנהגתו חפפה לתק
בספר זה מופיעה ההסכמה היחידה הידועה מאת רבי דוב בער ה"מגיד" ממעזריטש, הכותב בהסכמתו: "ואף שהי[ה] דרכי להיו[ת] מן הנמנעים מליתן הסכמה על שום ספר, אמנם שאני הכא דאיכא פנים חדשות, ועביד דינא לנפשי[ה], ומקצר את האמרים מן הפוסקים, כשמו כן הוא, כי יורה יורה ידין ידין... וראוי לעלות על מזבח הדפוס...". את הסכמתו חותם: " הק' דוב במהור"ר אברהם זצלה"ה מגיד משרים דק"ק מעזריטש גדול וק"ק קארץ". לצד הסכמת המגיד מופיעות בספר הסכמות נוספות מאת גדולי הדור, ביניהם הגאון רבי חיים הכהן רפפורט אב"ד לבוב.
חיבור זה הוא קיצור פסקי דינים להלכה, בהלכות יורה דעה, עם ביאור קצר על מקור הדין, וכפי שכותב המגיד בהסכמתו: "ועביד דינא לנפשי[ה] ומקצר את האמרים מן הפוסקים...". בהסכמה זו רואים את החשיבות שייחס המגיד ממעזריטש לחיבור ספר המביא את מסקנת ההלכה למעשה [מסיבה זו הפציר מאד בתלמידו האדמו"ר בעל התניא לסדר את השולחן ערוך שלו].
המחבר, הגאון רבי טודרוס מרובנא (ראוונא), הסתופף בצילו של המגיד ממעזריטש בתקופת שהותו של המגיד ברובנא. המגיד כותב עליו בהסכמתו בספר שלפנינו: "חד מן בני עלי'... תנא והדר מפרש ה"ה הרבני המופל'[ג] ומופלא מוהר"ר טודרס הנותן אמרי ספ"ר הלכה פסוקה...". ברובנא התיישב המגיד ממעזריטש לאחר שהגה"ק רבי יוסף יאסקא מרובנא (בעל "יסוד יוסף" ו"ליקוטי יוסף") פעל שהמגיד יבוא ויתיישב בעירם. בהמשך התמנה המגיד לרבה של רובנא. ממקום שבתו ברובנא ערך המגיד את נסיעותיו אל רבו הבעש"ט, ושם התלכדו סביבו תלמידים שבאו לשתות ממעיינו. בין התלמידים שהסתופפו אז בצילו של המגיד היה הצדיק ר' ליב שרה'ס. לאחר פטירת הבעש"ט עזב המגיד את רובנא והקים את חצרו במעזריטש.
חתימות ורישומי בעלות בדף השער ובדף המגן שלפניו: "מנחם מענדל בארושאק", "זה הספר שייך להרבני הנגיד... ר' ליבש כהן מפה לאדז..." (בעמוד זה ובדף המגן האחורי מופיעות חותמותיו: L. Cohn – Lodz), "חנני ה' בזה פנחס בר חנוך העניך", "שמחה וואלף אב"ד", "הק' שמחה וואלף [--?]".
יד, נו דף. 35 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים ובלאי. כתמי רטיבות גדולים וכהים בדפים רבים. קרעים קטנים בדף השער, חלקם משוקמים בהדבקות נייר, עם פגיעות בטקסט במספר מילים ובמסגרת השער. רישומים בכתב-יד. חותמות צנזורה. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 173.
מהספרים הבודדים שנדפסו בדפוס העברי בעיר טורקא (חבל לבוב. כיום: Turka, מערב אוקראינה).
בשער הספר: "ספר מגיד דבריו ליעקב [האותיות הסופיות מודגשות לציון שם המחבר – רבי דוב], והוא לקוטי אמרים... אמרות טהורות... שמעו דבר המלך... מדי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, ה"ה הרב הגדול החריף ובקי בנגלה ובנסתר, גאון תפארת ישראל, האלקי חסידא ופרישא, בוצינא קדישא, גולה עמוקים... כבוד מו' דוב בער זללה"ה, שהיה מגיד מישרים דק"ק מעזריטש ושארי קהלות...".
ספר זה הוא הראשון שראה אור מתורתו של המגיד רבי דוב בער ממעזריטש, והוא ספר החסידות השלישי שבא בדפוס, כשנה לאחר הדפסת הספרים "תולדות יעקב יוסף" ו"בן פורת יוסף" באותו בית דפוס.
הספר הובא לדפוס על ידי רבי שלמה מלוצק (מחבר ספר "דברת שלמה"), תלמידו המובהק ושאר בשרו של המגיד ממעזריטש. בתחילת הספר כתב רבי שלמה מלוצק שתי הקדמות יסודיות ומפורסמות בעולם החסידות. בראשונה שבהן מספר על רוח הקודש ששרתה על רבותיו – הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, ועל רום השגותיהם ומדרגותיהם; וכך כותב על רבו המגיד ותורתו: "...ובדבריו הקדושים רמוזים הבנת כמה מאמרים מעץ חיים ומכונת האר"י ז"ל ומזוהר, כידוע לכל שומע אמרותיו הנעימים למאות ולאלפים מגדולי עולם, ונכנסו דבריו בלבם כאש בוערת ונתלהב נפשם לעבודת הבורא... יום ליום יביע אומר... בקדושה ובטהרה ובפרישות... תפלתו ודבורו הי' נשמעת, והקב"ה גוזר והוא מבטל... עינינו ראו ולא זר גודל השגת מדרגתו גבוה מאד...".
בהמשך הקדמתו מספר את ששמע מהמגיד על רבו הבעש"ט: "שמעתי מפיו הקדוש ממש שהבעש"ט זלה"ה למד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים וכו', וגם למד עמו סודות שמות הקדושים ויחודים, וגם ספר מעין חכמה למד אותו, ואמר לו פירוש על כל תיבה, וגם הראה לי בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים ואמר שלמד אותו כל זה... וגם הראה לי בספר הנ"ל כמה שמות מלאכים, ואמר לי ממש שע"י שמות אלו ידע הבעש"ט בכל חודש ניסן, בכל שנה, איזה ממונים ממנים על העולם, בכדי לידע איך להתנהג עמו ועל ידו...".
בהמשך ההקדמה מספר המו"ל את התלבטויותיו לגבי הדפסת הספר, ועל חילופי דברים עם רבו בעניין: "שאל אותי אדומ"ו זלה"ה למה אין אני כותב מה שאני שומע, והשבתי לו... ראיתי כותבי כתבים ומקצרים מאד מכוונת אדומ"ו... וכותבים לפי הבנתם. ואמר לי אעפ"כ איך שיהיה נכתב, הכל טוב...".
הקדמותיו אלו חזרו ונדפסו בספרו "דברת שלמה" (זולקווא, תר"ח). בהסכמה שנתן ה"חוזה" מלובלין לספרו מתייחס להקדמות אלה וכותב: "כבר יצא טבעו בעולם על ידי הקדמה שעל ספר לקוטי אמרים של מורינו ורבינו הגדול והקדוש מהו' דוב בער ז"ל".
פרטים על עריכת הספר שלפנינו מופיעים אף הם בהקדמה. ע"פ המובא שם, הספר נכתב "מכמה כותבים, והעיקר מועתק מכתיבת יד הרב המופלג החסיד ועניו הישיש מוהר"ר זאב וואלף מק"ק הראדנא". אמנם, ישנה מסורת שקיבל האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש, הכותב לגבי המאמר ד"ה "עולת תמיד" (נדפס בדף כט/1): "שמעתי שמאמר זה כתב רבינו ז"ל [=האדמו"ר הזקן בעל התניא] בהיותו אצלו".
החוקר נתנאל לדרברג סבור שלפחות חלקים מהספר נכתבו בידי המגיד בעצמו. לעומת זאת, החוקרת ד"ר רבקה שץ-אופנהיימר סבורה שהכותב המרכזי הוא תלמידו של המגיד, רבי לוי יצחק מברדיטשוב (ראה: לדרברג, השער לאין, עמ' 309-311).
[ברבות השנים התפתח פולמוס זוטא, בין ה"חתם סופר" לבעל ה"דברי חיים" מצאנז, על היחס לספר ולגבי מה שנדפס בו בעניין התפילה בנוסח ספרד והאר"י (דף כה/2). החת"ס כותב באחת מתשובותיו (או"ח, סי' טז): "ומה שהעתיק מעלתו מספר לקוטי אמרים, אותו ספר לא נמצא בקהלתינו... דברי הספר הנ"ל כדברי ספר החתום". על כך השיב ה"דברי חיים" באריכות על דבריו (שו"ת דברי חיים, ח"ב, או"ח, סי' ח'): "ובחנם התרעם החתם סופר על ליקוטי אמרים, ואולי מחמת שמחברו ראש קהל חסידים לכן לא נכנסו דבריו באזניו... ובאמת הראת לדעת דליקוטי אמרים לאו מדעתיה דנפשיה אמרה, רק בגזירת עירין פתגמא הגדולים בנגלה ובנסתר קדמוני האחרונים..."].
בשער הספר, חותמת עתיקה: "---אריה במו"ה מנחם מענדיל ----", וחתימה מזרחית לא מפוענחת.
[4], ס דף. 18.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. עקבות רטיבות עם סימני עובש כהים. קרעים במרבית הדפים, עם פגיעות וחיסרון בטקסט (הספר כולו עבר שיקום מקצועי והשלמות טקסט בצילום). חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 324.
ספר זה הוא ספרו השני של המחבר, שנדפס כשנה לאחר ספרו הראשון "תולדות יעקב יוסף". גם בספר זה כבקודמו מרבה המחבר להביא מתורת רבו המובהק רבינו ישראל בעל שם טוב.
בסוף הספר נדפסה לראשונה אגרת הקודש המפורסמת ששלח הבעש"ט לארץ ישראל אל גיסו רבי גרשון מקיטוב שגר בירושלים. האגרת ניתנה מהבעש"ט אל המחבר הרב מפולנאה, בעת שהיה בדעתו לעלות לארץ הקודש, בחורף תקי"ב, כדי שיתנה לרבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט. לאחר שתוכנית הנסיעה התבטלה, נשארה האגרת בידי המחבר, ונמסרה על ידו להדפסה "כדי לזכות עמינו בני ישראל". באגרת זו מספר הבעש"ט באריכות על "השבעת עליית נשמה" שערך בימי ראש השנה של שנת תק"ז ותק"י, ובה מספר: "ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר, והשיב לי... בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה".
ה"שרף" רבי אורי מסטרליסק סיפר על האדמו"ר רבי מרדכי מנשכיז שהיה לומד את האיגרת בכל יום: "היה חיוב אצל הצדיק מנישחיז ללמדה בכל יום, לא יגרע, כמו הנחת תפילין ממש". ועוד אמר בשמו, שבאיגרת זו מרומזים שלשה שמות קדושים, ש"אפשר לידע על ידיהם קץ הגאולה" (אמרי קדוש השלם, ירושלים תשכ"א, עמ' מז, אות מ).
[1], ק דף. 30.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים. פגעי עש במקומות שונים (כולל דף השער), עם פגיעות בטקסט (משוקמים במילוי נייר). קרעים בשולי דפים צז-צח, עם פגיעות וחיסרון בטקסט (משוקמים מקצועית במילוי נייר, עם השלמת הטקסט החסר בצילום). פגיעה קלה בשולי המסגרת של דף השער כתוצאה מחיתוך הדפים. רישום וחתימת צנזור בדף השער. סימונים ורישומים בכתב-יד. חותמות. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 90.
העותק של האדמו"ר הקדוש רבי דוד צבי שלמה מלעלוב-ירושלים. בשער הספר חותמת בעלות (עם איור הכותל המערבי ועצי הברוש) של האדמו"ר: " דוד צבי שלמה בהרב הצדיק ר' אלעזר מנחם בידערמאן, בעה"ק ירושלם ת"ו". בראש השער רישום בעלות קודם, בכתב-יד (מחוק): "שייך להרב[?] הגדול[?] דק' ---- כ"ו ניסן תר"ט".
האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה בידרמן (תר"ד-תרע"ח) - בן האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל מלעלוב (תקפ"ז-תרמ"ג), מנהיג קהילות החסידים בירושלים. קדוש וטהור מנעוריו. בשנת תר"י כאשר נסע סבו האדמו"ר רבי משה'לי מלעלוב לארץ ישראל ונפרד מרבי ישראל מרוז'ין, אמר הרוז'ינער על הילד דוד כי יש לו "עינים מאירות ובהירות". במשך השנים נסע מירושלים לקרלין והיה מחסידיו הגדולים של ה"בית אהרן". אביו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל העיד עליו שמימיו לא הסיר מנגד עיניו את ה"שויתי". הגה"ק בעל "ישמח ישראל" מאלכסנדר כנהו בשם "ספר תורה". רבי חיים שמואל מחנטשין אמר עליו שבמשך הרבה שנים היה הוא "צדיק הדור". עם פטירת אביו בשנת תרמ"ג התעטר בכתר האדמו"רות, והיה המנהיג העיקרי של קהילת ה"חסידים" בירושלים.
ספרי בעל ה"תולדות" הנם המקור החשוב והאותנטי ביותר לתורת הבעש"ט, במאות מקומות מביא המחבר דברי תורה ששמע באזניו מפי רבו הבעש"ט - לאורך הספרים הודגשו בכל פעם מקומות אלה והם פותחים במילים "שמעתי ממורי".
חביבות מיוחדת נודעה לספריו אצל גדולי החסידות שהפליגו בדבר קדושתו של הספר. המגיד ממזריטש אמר על מחברו, כי זכה לגילוי אליהו והשיג מדרגות גבוהות. רבי פנחס מקוריץ אמר כי עוד לא היו ספרים כאלה בעולם, וכי תורתו היא מן השמים. הוא היה אומר שכל הספרים החדשים אינם עפ"י האמת, לבד מספרי הרב מפולנאה שהם "תורה מגן עדן", ובכל דיבור "ושמעתי ממורי" אפשר להחיות מתים [!].
החיד"א בספרו "שם הגדולים" כותב על הספר שלפנינו: "צפנת פענח, חדש מחודש... דרושים על סדר הפרשיות בס[פר] שמות, והם דרושים נחמדים בדרך פרד"ס בכמה אופנים. חיברם הרב החסיד מוהר"ר יעקב יוסף, ול"ו רג"ל על לשונו הקדמות רבו הרב המפורסם, קדוש יאמר לו, מהר"ר ישראל בעל שם טוב. וידענו שכבר נדפס להרב הנז[כר] ס[פר] תולדות יעקב יוסף, ונותנים לו את השבח. ושם [בספר צפנת פענח] כתוב שחיבר ס[פר] בן פורת יוסף. ונדפס צפנת פענח בעיר קארעץ שנת תקמ"ב" (מערכת ספרים, אות צ'). מדברי החיד"א נראה שמכל ספריו של בעל ה"תולדות יעקב יוסף" רק ספר זה היה לפניו.
[1], צה דף. 31 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. נזקי עש בשוליים הפנימיים של חלק מהדפים, עם מעט פגיעות בטקסט. כתמי עובש בשולי הדפים האחרונים. הדבקות נייר ישנות בשולי כמה דפים. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 505.
שני וואריאנטים, עם הבדלים קלים בדף השער. בעותק הראשון מופיע שם מקום הדפוס "במעזובוז" באותיות גדולות, ופרט השנה הוא תקע"ז ("וק'מת' וע'לית א'ל המקו'ם"). בעותק השני נשמט מקום הדפוס, והאותיות המודגשות בפרט השנה שונות ("וק'מ'ת' ועלית את המקום" = תק"מ).
בשער עותק ב' חתימת בעלים עתיקה: " משה יהודא ליב עפשטיין".
ספר "תולדות יעקב יוסף" – הספר החסידי הראשון שהובא לדפוס. מחברו הוא הגאון המקובל רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה (נפטר תשרי תקמ"ב 1781), מגדולי וזקני תלמידי ה"בעל שם טוב" (לפי מסורות חסידיות שונות נולד בשנות הת"כ ונפטר קרוב לגיל 120). תלמידו המובהק של הבעש"ט וראשון מפיצי דרך החסידות. ספר זה הוא המקור החשוב והאותנטי ביותר לתורת הבעש"ט, ובו מביא המחבר במעל 280 מקומות דברי תורה ששמע באזניו מפי רבו הבעש"ט – לאורך הספר הודגשו בכל פעם מקומות אלה והם פותחים במילים "שמעתי ממורי".
חביבות מיוחדת נודעה לספר זה אצל גדולי החסידות שהפליגו בדבר קדושתו של הספר. המגיד ממזריטש אמר על מחברו, כי זכה לגילוי אליהו והשיג מדרגות גבוהות. רבי פנחס מקוריץ אמר על הספר כי עוד לא היו ספרים כאלה בעולם, וכי תורתו היא מן השמים. הוא היה אומר שכל הספרים החדשים אינם עפ"י האמת, לבד מספרי הרב מפולנאה שהם "תורה מגן עדן", ובכל דיבור "ושמעתי ממורי" אפשר להחיות מתים. הסבא-קדישא משפולי היה מייעץ כסגולה להניח את הספר הקדוש תחת מראשותיו של חולה (לישרים תהלה).
כשעלה רבי מנדל מוויטבסק לארץ נפגש עם רבי פנחס מקוריץ שאמר לו "למה הדפיס הרב מפולנאה אלף ספרים וקבע מחירם זהוב לכל ספר, מוטב היה אילו הדפיס רק ספר אחד ואני הייתי משלם עבורו אלף זהוב...".
שני עותקים. [1], ג, ה-פט, נט דף. נייר ירקרק. עותק ראשון: כ-33 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. בלאי בדפים הראשונים. נקבי עש. קרעים קטנים בשולי דף השער ובמספר דפים נוספים (חלקם משוקמים בהדבקות נייר). חותמות. כריכה חדשה. עותק שני: 32 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש בחלק מהדפים, עם פגיעות קלות בטקסט. בדף נו מספירת הדפים הראשונה, קרע גדול עם פגיעה בטקסט (משוקם בהדבקת נייר ישנה). בשולי הדפים האחרונים, קרעים עם פגיעות קלות בטקסט (משוקמים). חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 606.
פרט השנה "תק"מ" המופיע בעותק השני שלפנינו, הוא כנראה המקור לסיפור עממי כי נדפסה מהדורה במז'יבוז' בשנת תק"מ, שנשרפה כולה ע"י ה"מתנגדים". לאמיתו של דבר, הספר נדפס לראשונה בקוריץ בשנת תק"מ ומהדורה שניה (זו שלפנינו) נדפסה במז'יבוז' בשנת תקע"ז, בשני וואריאנטים, כאשר באחד מהם פרט השנה הוא תק"מ, כמו בהוצאה הראשונה (בקוריץ). ראה: מאיר וונדר, "העשור הראשון להדפסת ספרי חסידות", תגים - קובץ ביבליוגרפי תורני מדעי, א', תשכ"ט, עמ' 34-35; מאמר יצחק יודלוב, ארשת, ו', עמ' 110.
שני חלקים בשני כרכים. עותקים מיוחסים לנכדי המחבר.
חתימה בדף השער של החלק הראשון: "...יהושוע בהרב הגאון הגדול מוה' בצלאל נ"י אב"ד דק"ק אוסטרהא והגליל" [רבי בצלאל אב"ד אוסטרהא היה בנו של ה"מאיר נתיבים", ומכאן שהחותם היה נכדו, ראה להלן]. בדף י/1, סמוך למספור הדף, חתימה נוספת שלו: "[י]הושוע בהרב הגאון הגדו[ל] נ"י".
בדף צא/2 רישום בעלות (בעפרון): "זה הספר שאלות ותשובות מאד"ו מוה"ר מאיר נתיבים שייך לה"ר משה קלארפעלד אשר היה קאמיסינער בלט דראזשנע שמונה ועשרים שנה... כמו שכתוב בספריו...". בחלק השני, דף מח/1 הגהה חתומה שלו (קצוצה): "גם נראה לי... לומר... נכד המ[חבר] משה קלא[רפעלד]".
המחבר רבי מאיר מרגליות (ת"ס/תס"ח-תק"נ), מגדולי וחשובי הרבנים בדורו, אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט, וממקורביו הראשונים, עוד טרם נודע והתפרסם בעולם. רבי מאיר נחשב ל"תלמיד חבר" של הבעש"ט והוא מזכיר את הבעש"ט בכמה מקומות בספריו בתארים "מורי" ו"ידידי". בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) כותב הוא על מדרגת לימוד תורה לשמה: "...כאשר הזהירו אותי לזה מורי הגדולים בתורה ובחסידות, ובראשם ידידי הרב החסיד מופת הדור מוהר"ר ישראל בעל שם טוב... ומילדותי מיום שנתחברתי בדביקות אהבה עם מורי ידידי הרב החסיד מו"ה ישראל בעל שם טוב... ידעתי נאמנה שזה היו הנהגותיו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות וחכמתו, צדיק באמונתו יחיה, דמטמרין גליין ליה, כבוד ה' הסתר דבר". בנו רבי בצלאל, ממלא מקומו ברבנות אוסטרהא, כתב בהסכמתו לספר "שבחי הבעש"ט" (מהדורת ברדיטשוב תקע"ה): "...וכפי ששמעתי מפה קדוש אדוני אבי... שהוא היה מילדותו אחד ממחצדי חקלא חבורה קדישא מאילנא דחיי עם הבעש"ט ז"ל, ומרגלה בפומה דר' מאיר שהרבה לספר בשבחו...". עוד אודותיו ראה פריט 116.
ה"מאיר נתיבים" היה מחבר פורה בנגלה ובנסתר, בהלכה ובדרוש. לאחר פטירתו נערכו כתביו והובאו לדפוס ע"י בניו. סדרת הספרים נקראה בשם "אור עולם". הספר שלפנינו, "מאיר נתיבים", על שני חלקיו, הוא ספרו הראשון שנדפס. בראש הספר נדפסו הסכמות נלהבות מגדולי החסידות, בהם, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי וה"אוהב ישראל" מאפטא. בהקדמת הספר נדפסו מחידושיו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על מסכת פסחים. בהקדמת הספר (ד/2) כותבים על כך בני המחבר: "מחמת גודל חבת הקודש שיש לכבוד ש"ב נד"ז [=שאר בשרנו נכד דודנו זקננו] הגאון החסיד איש אלקי'[ם] קדוש יאמר לו מ"ו לוי יצחק נ"י, אב"ד דק"ק ברדיטשוב יצ"ו, לחיבור טהרה ותורה של כבוד א"א מנ"ח הגאון המחבר, ראוי להזכיר מחידושי תורה שלו אפס קצהו". בשמונת הדפים האחרונים של הספר, נדפסו חידושים על מסכת ברכות, מאת אחי המחבר, רבי יצחק דוב בער מרגליות אב"ד יאזלוביץ, מתלמידיו המובהקים של הבעש"ט.
אחד החותמים בספר שלפנינו הוא רבי "יהושוע בהרב הגאון הגדול מוה' בצלאל נ"י אב"ד דק"ק אוסטרהא והגליל" - בנו של רבי בצלאל מרגליות, ונכדו של המחבר. על דמות זו לא ידוע דבר לכותבי תולדותיהם של ה"מאיר נתיבים" ובנו רבי בצלאל. שמו נודע לראשונה מהחתימות שלפנינו. כפי הנראה, נקרא על שם אבי אמו רבי יהושע רישווער מדרוהוביטש (ראה: מזכרת לגדולי אוסטרהא, עמ' 273; אלף מרגליות, עמ' 28).
החותם השני, רבי משה אליעזר הכהן קלארפעלד (ב"ר יוסף הכהן) מדיראזנע (פלך פודוליה), היה מצאצאי ה"מאיר נתיבים" (כפי הנראה היה נכד של אחד מחתניו). הסתופף אצל האדמו"רים משטפנשט וצ'ורטקוב. בשנת תרס"ב ההדיר והדפיס בברדיטשוב את ספר "סוד יכין ובועז" של זקנו. בנוסף, חיבר את הספר "ספיח קציר" (ברדיטשוב תרס"ב). בסוף הקדמתו לספרו, הוא מספר על עצמו: "...ועד הנה גרתי שמונה ועשרים שנה בעיר דיראזנע פלך פאדאליע אצל מסילת הברזל, אשר במסילה הזאת דרכתי בכ"ח שנים האלו למען פרנסתי מתהלוכותיה פרנסת קאמיסיע...". דבריו אלו מבהירים את הכתוב ברישום הבעלות (הכותב מתייחס להקדמה זו).
שני כרכים. חלק ראשון: ל, לג-צז דף (יתכן והדף שאחרי השער הושלם מעותק אחר). חלק שני: [1], ג-נו דף. 31 ס"מ. מצב טוב. כתמי רטיבות. נקבי עש. קרעים בדף השער של חלק ראשון, ובדף שלאחריו, משוקמים בנייר. קרע בדף ל של החלק ראשון, עם פגיעה בטקסט. שוליים חתוכים בראש הכרך השני, עם פגיעה בכותרות העמודים ברוב הדפים, ועם פגיעה בטקסט השורה הראשונה בדפים מה-מו. כריכות עור חדשות.
1. ספר סוד יכין ובועז – ספר הצוואה של רבי מאיר מרגליות לבניו, עם הרבה עניני קבלה וחסידות עמוקים. אוסטרהא, [תקנ"ד 1794]. מהדורה ראשונה. עם "הסכמות הגאונים וחסידים מפורסמים": רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אריה ליב מאפטא וסוכוטשוב, "החסיד הישיש" רבי זוסיא מאניפולי, "החסיד אמיתי מפורסם" רבי חיים מקראסני, רבי ישראל "מגיד מישרים דק"ק קאזניץ", ועוד.
[2], ג-כב דף. 20.5 ס"מ. נייר איכותי. מצב משתנה, טוב עד טוב-בינוני. פגעי עש בדפים יז-כב, עם פגיעות בטקסט בחלק מהדפים הללו. כתמים. קרעים בשולי הדפים. חותמות צנזורה וחותמות בעלות. כריכת עור חדשה.
2. ספר "אור עולם – נר הרביעי – הדרך הטוב והישר", שיר ארוך הכולל הנהגות טובות ודינים ומסכם בקצרה את ארבעת חלקי השולחן ערוך ותרי"ג מצוות. פולנאה, [תקנ"ה 1795]. מהדורה ראשונה. עם "הסכמות גאוני ארץ": רבי מאיר מקונסטנטין בן היעב"ץ, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אברהם יהושע העשיל אב"ד קולבסוב [לימים, הרב מאפטא], ועוד.
חיבור זה נכתב ע"י המחבר, כתשובה לבנו רבי שאול מרגליות, שביקש מאביו לסכם לו בקצרה את ארבעת חלקי השולחן ערוך. רבי מאיר כתב שיר אקרוסטיכון ארוך, על פי סדר א"ב ועל פי שמו "מאיר" ושם בנו "שאול". בשיר זה כלל את כל הדינים וההנהגות של ארבעת חלקי השולחן ערוך ותרי"ג המצוות.
[2], ג-מ דף. 21 ס"מ. נייר ירקרק איכותי. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי וקרעים בשולי הדפים. בדפים ג-ד קרעים בשוליים עם פגיעות בטקסט. נזקי עש בדפים כה-מ עם פגיעות בטקסט בחלק מהדפים. חותמת צנזורה וחותמות. כריכה חדשה.
ה"מאיר נתיבים" היה מחבר פורה בנגלה ובנסתר, בהלכה ובדרוש. לאחר פטירתו נערכו כתביו והובאו לדפוס ע"י בניו. סדרת הספרים נקראה בשם "אור עולם", והיא כוללת חמישה חלקים: ספר השו"ת "מאיר נתיבים", ב' חלקים - ה"נר הראשון" וה"נר השני" (פולנאה, תקנ"א-תקנ"ב); שני הספרים שלפנינו, ספר "סוד יכין ובועז" - שהוא ה"נר השלישי", וספר "הדרך הטוב והישר", הוא ה"נר הרביעי"; ספר "כתנות אור" (ברדיטשוב, תקע"ו), סדר תרי"ג המצוות בשיר ומליצה, בחרוזים ובראשי תיבות, שהוא ה"נר החמישי" מסדרת ספרי "אור עולם". בשער הספר "סוד יכין ובועז", שלפנינו, מובאים גם שמותיהם של ה"נר הרביעי – הדרך הטוב והישר", וה"נר החמישי - כתנות אור".
המחבר רבי מאיר מרגליות (ת"ס/תס"ח-תק"נ), מגדולי וחשובי הרבנים בדורו, אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט, וממקורביו הראשונים, עוד טרם נודע והתפרסם בעולם. רבי מאיר נחשב ל"תלמיד חבר" של הבעש"ט והוא מזכיר את הבעש"ט בכמה מקומות בספריו בתארים "מורי" ו"ידידי". בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) כותב הוא על מדרגת לימוד תורה לשמה: "...כאשר הזהירו אותי לזה מורי הגדולים בתורה ובחסידות, ובראשם ידידי הרב החסיד מופת הדור מוהר"ר ישראל בעל שם טוב... ומילדותי מיום שנתחברתי בדביקות אהבה עם מורי ידידי הרב החסיד מו"ה ישראל בעל שם טוב... ידעתי נאמנה שזה היו הנהגותיו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות וחכמתו, צדיק באמונתו יחיה, דמטמרין גליין ליה, כבוד ה' הסתר דבר". בנו רבי בצלאל, ממלא מקומו ברבנות אוסטרהא, כתב בהסכמתו לספר "שבחי הבעש"ט" (מהדורת ברדיטשוב תקע"ה): "...וכפי ששמעתי מפה קדוש אדוני אבי... שהוא היה מילדותו אחד ממחצדי חקלא חבורה קדישא מאילנא דחיי עם הבעש"ט ז"ל, ומרגלה בפומה דר' מאיר שהרבה לספר בשבחו...". עוד אודותיו ראה פריט 116.
סטפנסקי חסידות, מס' 435 ומס' 169.
ספר כתנות אור כולל את סדר תרי"ג המצוות בשיר ומליצה, בחרוזים ובראשי תיבות. "לכל מצוה שלשה בתים ולכל בית שלשה תיבות". החלק של מצוות העשה נקרא בשם "כתנות אור", והחלק של מצוות הלא תעשה נקרא בשם "אור תורה". כל החרוזים, בחלק של מצוות העשה, מתחילים בראשי התיבות של שם המחבר רבי מאיר ושל אביו רבי צבי הירש: "מאיר בהמאור הגדול המופלג בתורה וביראה מוהר"ר צבי הירש זצלולה"ה" [בחלק מהחרוזים במקום "המופלג", נכתב "המפורסם"], ואילו בחלק של הלאווים החרוזים מתחילים בראשי תיבות של "מאיר הקטן בדעת ושכל". בעמוד הימני בכל מפתח נדפסו 20 שורות של חרוזים, לכל מצוה שורה אחת.
בשולי העמודים הימניים, ובעמודים בצד שמאל, נדפס פירוש לחרוזים בשם "שמן למאור גדול", מאת בן המחבר, המו"ל רבי בצלאל מרגליות אב"ד אוסטרהא, שגם כתב הקדמה ארוכה לספר. המו"ל רבי בצלאל מציע בהקדמתו לקרוא כל יום עמוד אחד ובו 20 מצוות, ובתחילת הספר אף הדפיס בקשה קצרה לאומרה לפני אמירת המצוות.
בתחילת הספר באה הודעה שמחמת הוצאות הדפוס לא נדפסו ההסכמות שניתנו לספר, אלא רק שמותיהם של המסכימים, בהם רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי, המגיד מקוז'ניץ, ה"אוהב ישראל" מאפטא, רבי יוסף מקאמינקא, ועוד.
חיבור זה הוא ה"נר החמישי" מסדרת ספרי "אור עולם", שהדפיס רבי בצלאל מרגליות מספרי אביו, הכוללים את ספר השו"ת "מאיר נתיבים", ב' חלקים - ה"נר הראשון" וה"נר השני" (פולנאה, תקנ"א-תקנ"ב); ספר "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) - שהוא ה"נר השלישי"; וספר "הדרך הטוב והישר" (פולנאה, תקנ"ה), הוא ה"נר הרביעי". בשער הספר "סוד יכין ובועז", שנדפס כ-22 שנה לפני הדפסת ספר זה, מובאים גם שמותיהם של ה"נר הרביעי – הדרך הטוב והישר", וה"נר החמישי - כתנות אור".
המחבר רבי מאיר מרגליות (ת"ס/תס"ח-תק"נ), מגדולי וחשובי הרבנים בדורו, ואחד מגדולי תלמידי הבעש"ט, וממקורביו הראשונים, עוד טרם נודע והתפרסם בעולם. רבי מאיר נחשב ל"תלמיד חבר" של הבעש"ט והוא מזכיר את הבעש"ט בכמה מקומות בספריו בתארים "מורי" ו"ידידי". בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) כותב הוא על מדרגת לימוד תורה לשמה: "...כאשר הזהירו אותי לזה מורי הגדולים בתורה ובחסידות, ובראשם ידידי הרב החסיד מופת הדור מוהר"ר ישראל בעל שם טוב... ומילדותי מיום שנתחברתי בדביקות אהבה עם מורי ידידי הרב החסיד מו"ה ישראל בעל שם טוב... ידעתי נאמנה שזה היו הנהגותיו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות וחכמתו, צדיק באמונתו יחיה, דמטמרין גליין ליה, כבוד ה' הסתר דבר". בנו רבי בצלאל, ממלא מקומו ברבנות אוסטרהא, כתב בהסכמתו לספר "שבחי הבעש"ט" (מהדורת ברדיטשוב תקע"ה): "...וכפי ששמעתי מפה קדוש אדוני אבי... שהוא היה מילדותו אחד ממחצדי חקלא חבורה קדישא מאילנא דחיי עם הבעש"ט ז"ל, ומרגלה בפומה דר' מאיר שהרבה לספר בשבחו...". עוד אודותיו ראה פריט 116.
רישום בעלות בדף השער: " זה הספר שייך לה"ר יעקב הלוי מקאמינקא".
לד, [1] דף. 22 ס"מ בקירוב. נייר ירקרק. שוליים רחבים במיוחד (חלקם לא נחתכו). חיתוך דפים גס ולא אחיד. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. כתמי רטיבות. סימני עש, חלקם משוקמים, עם פגיעות קלות בטקסט. קרעים קטנים וקמטים בשולי הדפים. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 247.
רובו הגדול של הספר נלקט מתורתו של המגיד ממעזריטש.
[2], מ דף. 22 ס"מ. מצב טוב-בינוני. רישומי בעלות (דהויים) בשער. כתמי רטיבות. פגעי עש וקרעים עם חסרון, בדף השער ובדפים רבים נוספים, עם פגיעה בטקסט בחלק מהמקומות, משוקמים באופן מקצועי. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 301.
בדפוס זה של רבי יהודא שלמה יאריש רפופורט נדפס בשנת תקמ"ח הספר הקדוש "נועם אלימלך", ועל-פי המקובל היו עובדי הדפוס אנשים קדושים מ"ל"ו הצדיקים הנסתרים" [ראה הרב ב' לנדא, בספר הרבי ר' אלימלך מליזנסק, ירושלים, תשכ"ג, עמ' שיא, המביא מסורת בעל פה (בשם הגאון רבי משה הלברשטאם), על סגולתו הרבה של ספר נועם אלימלך דפוס רבי שלמה יאריש, ש"נדפס על ידי פועלים יראי ה' שעסקו בהדפסה בקדושה ובטהרה, ומהם שהיו בין ל"ו הנסתרים שעליהם העולם עומד"].
שם הספר הוא ראשי תיבות של שם מחברו, רבי י'עקב י'וסף ב'ן י'הודה.
בדפים א-יב מהספירה השניה נדפסו מאמרי רבי יהודה ליב, אבי המחבר, שגם הוא היה מגיד מישרים באוסטרהא. ב-35 הדפים האחרונים נדפסו חידושי המחבר על כמה ממסכתות הש"ס.
רבני אוסטרהא כותבים בהסכמתם: "והמשכיל ישכיל ולא יחוש להוצאה מרובה, ויקנה הספר כמה דפסיק אנפשיה בזריזות גדול".
המחבר, רבי יעקב יוסף מאוסטראה (תצ"ח-תקנ"א) מגדולי תנועת החסידות בדור השלישי. תלמידו המובהק של המגיד ממזריטש ומקורב לתלמידי הבעש"ט האחרים. בשנת תקכ"ה התמנה על מקום אביו כמגיד מישרים ומו"צ באוסטרהא. רבי לוי יצחק מברדיטשוב מכנה אותו: "איש אלהים קדוש יאמר לו". בספר זה מובאים דברים רבים בשם הבעש"ט ותלמידיו.
ב, יג, יג-קלט; מז דף. 32 ס"מ. נייר ירקרק (בחלקו), עבה ואיכותי. מצב משתנה בין הדפים. רוב הדפים במצב טוב-בינוני. כתמים, כתמי רטיבות (כתמים כהים וגדולים בדפים הראשונים והאחרונים. במספר דפים סימני עובש). סימני עש (במספר דפים סימני עש רבים, חלקם עם פגיעה בטקסט). קרעים במספר דפים. קרעים גדולים עם פגיעה בטקסט בדף השער. חלק מהקרעים משוקמים בהדבקת נייר ונייר דבק. רישומי וחותמות צנזורה בדף השער. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות מס' 530.
העותק של האדמו"ר פועל הישועות רבי מאיר יוסף רובין מקרעסטיר. בדף השער מופיעה חתימתו (בעפרון): "הק' מאיר רובין". בדף השער ובדפים נוספים מופיעות חותמותיו: "מאיר יוסף רבין באדראגקערסטור".
הגהה בכתב-יד בדף 4/ב.
מחבר הספר - המקובל האלוקי רבי יצחק אייזיק הלוי (נפטר תקמ"ג), היה שוחט ובודק בכפר זורוויץ הסמוך לפרעמיסלא. בהסכמות על הספר הוא מתואר כצדיק נסתר ועני מרוד, שהתבודד ביערות ועבד את ה' בהתלהבות עצומה. בעל "ברית כהונת עולם" סיפר עליו כי "בשעת השחיטה, והדמעות נושרות מבין ריסי עיניו". מסופר על המחבר שביקש מבעל ה"ישמח משה", שהתגורר בצעירותו בפרעמיסלא הסמוכה, לבוא ללמוד אצלו סתרי תורה, אך ה"ישמח משה" שלא הכירו מספיק, מיאן בכך. למחבר נגרמה חלישות הדעת מסירובו של ה"ישמח משה" ללמוד אצלו, ומטעם זה ציווה לפני פטירתו שיגנזו את כל כתביו בקבלה בקברו, מחמת שאין העולם ראוי להם. לאחר פטירת המחבר, התחרט מאד ה"ישמח משה" על שלא למד קבלה אצל המחבר, וכדי לעשות נחת רוח לנשמת המחבר, ציווה ה"ישמח משה" להעתיק את כתבי המחבר, ולגנוז בקבר רק העתקה בלבד, ואילו את כתב-היד המקורי להשאיר, ולערכו לדפוס, והוא זה שדאג להעתקתו, עריכתו והדפסתו של הספר שלפנינו (על פי הקדמת המו"ל, וראה ספר "תהלה למשה", סיגט תרס"ו, דפים ג/2 -ד/1).
האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין (נרצח בתש"ד באושוויץ) היה חתנו של האדמו"ר רבי אברהם שטיינר מקרעסטיר (בנו של האדמו"ר המפורסם רבי ישעיה מקרעסטיר). הוכתר לאדמו"ר בשנת תרפ"ז, לאחר פטירת חמיו. בספר "בתי אבות" (חלק ג', ירושלים תשכ"ה), שנכתב על ידי תלמידו, מסופר על הישועות הרבות שפעל ועל ברכותיו שהתקיימו. היה רגיל לברך כל אחד "בבני חיי ומזוני רויחי וכל מילי דמיטב". מחבר הספר "בתי אבות" מספר, שבימי מלחמת העולם השניה קיבל פתקה מידי רבו האדמו"ר, ובה כתב לו: "שמירה יתירה בכל פנה ופנה שתלך, ותזכה לבוא לביתך בשלום". לדבריו, פתקה זו הגנה עליו כמו קמיע במחנות הריכוז וההשמדה לבל יאונה לו כל רע.
[4], עג דף. 23 ס"מ. מצב טוב. כתמים ובלאי. סימני עש. קרעים בשולי חמשת הדפים האחרונים, עם פגיעה בטקסט בדף האחרון, משוקמים (הטקסט החסר בדף האחרון הושלם בצילום). כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 535.