מכתבים מגדולי רבני ירושלים ומנהיגי הישוב האשכנזי, על פרשת הוצאת שם-רע על אחד ממנהלי בית החרושת של מונטיפיורי. ירושלים, [תרי"ז 1857].
· מכתב בית הדין "של כולל אשכנזים פרושים", בחתימות ידם של רבי "שמואל סלאנט" רבי "מרדכי מאיר בהרב מו"ה אלי' [רבי מרדכי מאיר רובינרזון אב"ד מזריטש] ורבי "בנימין דוד מווילנא" - המודיעים שלאחר דרישה וחקירה, התברר שאין אמת בהשמצות על מנהל בית החרושת של מונטיפיורי "לכן עפ"י דין תורה אסור לבזות את ---- הנ"ל, ואדרבא כל איש הירא את ה' ישמור לנפשו מלדבר בזה, למען לא יכשל בענין... המוציא שם רע על חבירו".
בהמשך הדף מכתב בחתימת ידו של מנהיג הישוב רבי ישעיה ברדקי [חתנו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א מווילנא], החותם "ישעי' בא"א מו"ה יששכר בער זצללה"ה" הכותב "כי אורבים ואויבים... רדפוהו ואפקו לקלא".
בסוף הדף מכתב מבית הדין של הרב מקוטנא ו"כולל פולין", בחתימות הרב מקוטנא רבי "משה יהודה ליב בן הרבני מו"ה בנימין זללה"ה", רבי "יעקב יהודא בהרמ"א ז"ל לעווי", ורבי "ברוך בנימין זאב" ויינשטוק [תלמיד "החוזה מלובלין"].
· העתקה של המכתבים הנ"ל כשבכותרת הדף כיתוב: "העתק מהכתבים שניתנו להשר ר' משה מונטיפיורי נ"י בעת היה פה בשנת תרטו"ב, אשר אמר השר להרב ר' ישעי' נ"י והרב ר' שמואל סלאנט נ"י... ושאל השר את שני הרבנים הנ"ל אם אמת נכון הדבר, על זה השיבו לו... ואויבים הוא דאפקוהו לקלא. וביקש השר לתת לו בכתב...".
· מכתב ארוך מרבני הספרדים, בחתימות רבי יעקב גיניאו, רבי רפאל שלום הלוי ורבי דוד יהודה הכהן. נשלח אל בית הדין של קהל "פרושים", כאשר הם מביאים את העדויות שקיבלו נגד האיש הנ"ל. ירושלים, תרי"ז [1857].
3 מסמכים, גודל משתנה. מצב טוב. בכל המסמכים נמחקו הזכרות שמו של האיש המושמץ.

מכתב בחתימת ידו של הגאון רבי שמואל סלנט. ירושלים, תרנ"א [1891].
נשלח אל הקונסול האוסטרו-הונגרי, כתשובה לבקשתו לקבלת מידע על פרטי הסכסוך על תכשיטי וכספי-נדוניה, בין הד"ר פופילוס לבין מחותנו הרב יוסף ניסים בורלא [ראב"ד הספרדים בירושלים]. המכתב כולל הצעת פתרון מעשי, לפיו יופקדו תכשיטי הנדוניה ביד נאמן למשך שנה או פחות משנה אם "יראו כי שלום-אמת בין הזוג...".
הגאון הנודע רבי שמואל סלנט (תקע"ו-תרס"ט), נולד בליטא ונודע מילדותו כ"עילוי" גאוני. בהיותו כבן שבע [!] כבר נדד למרכזי התורה בליטא, ובהיותו נער כבן 14 קיבל מכתב מרבו הגאון רבי אבלי פאסוואלער ראב"ד ווילנא בשאלה מסובכת של סידור גט, בו ניכר כי כבר מאז סמך רבו על הוראותיו כהוראת רב מופלג בתורה. בימי נערותו למד בעיר סלנט בחברותא עם רֵעוֹ הגאון רבי ישראל מסלנט [אבי תנועת המוסר]. לאחר שנשא את בתו של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט, עלה בשנת תר"א (1841) לארץ ישראל כדי לשמש כמורה הוראה ורב לקהילת ה"פרושים" תלמידי הגר"א שהתגוררו בירושלים. שימש ברבנות ירושלים קרוב לשבעים שנה, הקים את מוסדות החינוך והחסד בעיר, יסד בית דין וביסס את הקהילה האשכנזית. נודע בפקחותו הגאונית ובגישתו המציאותית בפסקי-הלכה ובכל ניהול עניני הציבור בירושלים וברחבי קהילות העולם.
דף 27 ס"מ. כתיבת ידי סופר, וחתום בחתימת ידו של רבי "שמואל סלאנט" וחותמתו. מצב טוב. סימני קיפול.

צרור ניירות ומכתבים מארכיונו של רבי שמואל סלנט רבה של ירושלים. כולל מכתבים בהלכה שנשלחו אליו מארצות שונות. [תר"ה-תר"ע בקירוב].
· מכתב (באנגלית) מאת יוסף סבג מונטיפיורי. לונדון, 1892. · מכתב שו"ת בהלכות אבן-העזר, מאת רבי אברהם גולדצוויג מווארשא. ירושלים, תר"ה [1845]. · מכתב שאלה בהלכות שמות גיטין, מאת רבי יעקב סופר שליח קהילת והראן. קזאבלנקה, מרוקו, תרנ"ד [1894]. · מכתב שאלה בהלכה, בשם רבי סלימאן החזן, בענין האם מקיימים את מצוות כיסוי הראש בכיפה סרוגה עם חורים ("כובע מכסה הראש מעשה רשת מלא נקבים"). [בומביי, שנות התר"נ-תר"ס בקירוב]. מעבר לדף רישום בלועזית של כתובת למשלוח תשובה אל רבי סלימאן יוסף, [שהיה חזן ושוחט בעיר בומביי, באותה תקופה]. · טיוטת פסק דין בעניני חזקות בחצרות [בין בני משפחה ודיירים, מבני האשכנזים ובני הספרדים]. · חשבונות ורשימות הקשורים כנראה לניירות-ערך ושטרות המופקדים בידי ר"ש סלנט. · ועוד מכתבים ופריטי ניירת שונים, בדפוס ובכת"י.
16 פריטים. גודל ומצב משתנים.

שני מכתבים ארוכים ומעניינים, אל דייני ואל ראשי קהילת ה"פרושים" בירושלים, בכתב-ידו וחתימותיו (נמחקו בעט) של המומר "מרדכי יהושע מתקן שעות בירושלים", ירושלים, כסלו תרי"ב [1851].
אחד המכתבים נשלח אל "הדיינים הרב ר' יצחק יוסף והר"ר שמואל [סלנט] והר"ר בנימין דוד [מווילנא] הי"ו - ולר' אריה [נאמן] נ"י", ואילו המכתב השני נשלח אל רבי דוד [ילין] מלומז'ה, כמכתב איום, על הצעדים שהוא עתיד לעשות אם לא יתייחסו למכתב הראשון ששלח אל בית הדין.
במכתביו הוא מבקש שבית הדין יזַמנו לבירור את מפיצי השמועות הרעות שהוציאו שם-רע עליו ועל משפחתו. לפרסם בבתי המדרש שיפסיקו לדבר עליהם לשון-הרע. בתוך הדברים הוא כותב "...לא נטיתי מדרך האמונה ומנתיב הנכונה, ואני הוא המחזיק בדת, משכים ומעריב בבית אל, עומד באימה וביראה, כאשר בישראל מדקדקים בדברי סופרים... כי אין בי רֶשַע ובביתי לא נמצא עַוְלָה... כי אני עֶבֶד ד'...". במכתב השני מסופר על "הוצאת שם-רע" ברבים אשר הוציאו עליו ועל אשתו בעניני זנות ובהאשמות שונות. הוא טוען שראשי הציבור מתנכלים לו בכוונה כדי לסלקו מקבלת "החלוקה", והוא מתרעם על רבני הקהילה אשר חושדים בו ומתרחקים ממנו, (בתוך הדברים הוא מספר כי הרב בא לביתו לברית מילה, והביא עמו כלי סעודה ולא סמך על כשרות מטבחו). הוא מתאר את גדלותו האישית בתורה וביראת שמים, תוך כדי שהוא מזכיר את לימודיו "גמרא ותוס' ומפרשים ואלפס" שלמד במשך כשנה וחצי אצל רבי הלל ריבלין [תלמיד הגר"א], בחברותא עם נכדו רבי יוסף ריבלין, ואח"כ כשעלה לירושלים הרב ר' מאיר [כנראה, רבי מאיר ראגולער נכד רבי אברהם אחי הגר"א​,​ שעלה לירושלים בשנת תקצ"ו / או: רבי מאיר שענבוים ממייסדי "בתי מחסה"​,​ שעלה לירושלים בסוף שנות התק"צ] למד אצלו בבית המדרש, בחברותא עם רבי יונה פרסבורגר [רבי יונה לבל-מנדלזון, תלמיד החתם-סופר].
כותב המכתבים הינו השען מרדכי יהושע הלפרין (שבשמו הנוצרי נקרא: תומאס מראד הלפרין). עלה מביאליסטוק לירושלים בשנת תקצ"ד בערך [1834]. בתחילת דרכו היה תלמיד חכם ולמדן, אך במשך השנים התרחק והמיר את דתו יחד עם כל משפחתו. עשיר מופלג שהיתה לו חנות-יוקרה, בשוק ה"בטראק" בעיר, לשעונים, תכשיטים ואבני-חן. אשתו פייגלה שהשתמדה עמו, היתה אומרת תמיד כי הינה "מומרית בעל כרחה", והיתה מתפארת שנשארה ביהדותה בשמירת כשרות והדלקת נרות שבת. ראה זכרונות אודותיו במאמר ח"מ מיכלין על "המסיון בירושלים", בספרו של גרייבסקי, מלחמת היהודים במסיון, ירושלים, תרצ"ה, עמ' 8-9. במאמרים אחרים באותו ספר (עמ' 27, 31) מוזכר שמו כמסית ומדיח לשמד בשנת תרי"ג בערך [1853]. לפי הנראה במכתב שלפנינו בשנת תרי"ב עדיין לא המיר את דתו, והוא עדיין מנסה להלחם על שמו הטוב ועל קבלת דמי-חלוקה לטיפול באחותו החולנית. הוא דואג עבור שידוך לבתו הגדולה וכו'. מכתב זה שלפנינו, יכול אולי לגלות מעט את הלוט מעל הסיבות העלומות להמרת הדת של אדם כמותו, שהיה בעברו איש עשיר ונכבד בקהילה היהודית [שלא כרוב המומרים היהודיים בירושלים באותה תקופה, שהיו מדלת-העם, אנשים נזקקים התלויים מסיבות סוציאליות במוסדות המסיון].
"צוואתו של המומר מראד השען" - נדפסה בספר "יהודים בבית המשפט המוסלמי - המאה התשע-עשרה". (ירושלים תשס"ג), פרק "מומרים ומסיון", תעודה 58, עמ' 125-129: תעודה עות'מאנית (מתורגמת) אודות ירושתו "של מראד השען", שנפטר באוגוסט 1305 (תרמ"ח 1888), ובה מובאים פרטים רבים אודות משפחתו ונכסיו הרבים של "חואג'ה [אדון] תומאס מראד הלפרין, הידוע בכינויו מראד השען".
2 מכתבים, 4 עמ'. 20.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. בלאי וקרעים קלים.