20 מכתבים ששלח הסופר ש"י עגנון מביתו שבשכונת תלפיות בירושלים, אל המשורר טוביה ריבנר בביתו בקיבוץ מרחביה ובשהותו בציריך, שוויץ. שנות ה-60. אסופת מכתבים זו משקפת את יחסי הכבוד והידידות הקרובים בין עגנון ורעייתו ובין ריבנר (שהיה צעיר מעגנון בכמעט ארבעים שנים) וכן את ההערכה הרבה שרחש עגנון לריבנר, הן בתור משורר, הן בתור מתרגם. במכתבים דורש עגנון בשלומו של ריבנר, מודה לו על תרגומיו, לעתים מעיר הערות קלות הנוגעות לסגנון התרגום ("אם יפים התיקונים קיימם ואם לאו משוך ידך מהם") ובעיקר מפציר בריבנר לבוא לבקרו בביתו בירושלים, אז יוכלו לשבת ולשוחח באריכות. בין השיטין עולה גם דמותו של עגנון, המעיד על עצמו דברים שונים ("אתה מכיר אותי שאני אדם קצת אגוצנטרי") ומספר מעט על טרדות היום-יום או על מחשבותיו בעניינים שונים. להלן מספר מובאות מתוך המכתבים: • "מר ריבנר היקר, עייף הייתי באותו הלילה שראיתיך בפעם הראשונה ולא הספקתי לדבר עמך בענייננו. מקוה אני מה שלא הספקנו אז נספיק בקרוב. ואולם כבר עכשיו אומר לך ששמחתי להכיר אותך... הרצאתך על לאה גולדברג עלתה לך יפה. נאה למשוררת כשמשורר ירצה עליה". • "איני יודע אם אמרתי לך בעל פה כמה קשה עלי כתיבת מכתבים. אם תבוא אלי מוכן אני לשבת אתך ימים ולילות. ואם אני כותב לך אני משיב לך רק מפני כבודך". • "לטוביה ריבנר, שלום משורר יקר, כבר יצאו אחד עשר יום ועדיין לא הודיתי לך על העונג שגרמת לי בתרגומך לשבועת אמונים... בריא אתה? חוששני שמא הזיק לך חס ושלום יום תמים של קריאה. קריין נפלא אתה. בעברית עדיין לא שמעתי קריאה נאה שכזו. הקריינים העברים או הם חזנים או הם 'דיבוקיים' או סנטימנטליים עד שהנפש היפה קצה בהם". • "מרוב האורחים שבאים עלי בשטף מעוכב הייתי מלהחזיר את דפי ההגהה של ספרי החדש ומלעבוד את עבודתי. ועוד רעה אחת בהם שמעבירים את מחשבותי על כרחי לענייניהם". ובמכתב אחר: "טוביה, זמני יוצא לבטלה. אנשים מאנשים שונים מטרידים אותי ואין הם חסים לא על כחי ולא על זמני. ואם אני בא לידי כך שיכול אני לשבת ולעבוד, או כמו שאומרים בחוצפה, כשרוח הקודש שורה עלי, מוכרח אני להפסיק מפני המטריחים". • "אני דרך משל חושש לאורח נטה ללון שמא קוראי לועזית לא יקבלו אותו בסבר פנים יפות. ספר זה יפה ליהודים קוראי עברית או יידיש שמכירים את עמם ואת מנהגיהם ולא לאומות העולם שרוב הדברים זרים להם וכל פירוש לא יועיל". בצדו האחורי של אחד המכתבים הוסיף גם ד"ר משה שפיצר כמה שורות-מכתב. 15 מכתבים בכתב יד, 5 מכתבים מודפסים במכונת כתיבה וחתומים (לעתים עם תוספת של מספר שורות בכתב יד). מצורפים מכתב מחמדת עגנון ומכתב מעגנון, שאינו בכתב ידו. חלק מהמעטפות המקוריות נמצאות. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. סימני קיפול וכתמים. חותמות ארכיון ומס' סידורי בעט.

23 מכתבים בכתב ידו של גרשום (גרהרד) שלום. נשלחו אל ידידות-נעורים, אשר למדו עמו באוניברסיטאות ברלין ויינה. ברלין, אולשטין (Allenstein) ויינה (Jena), ו1916-1922. גרמנית. אוסף המכתבים שלפנינו מתעד תקופה מעניינת בחייו של גרשום שלום (יליד ברלין 1897, עלה לירושלים בשנת 1923 ונפטר בה בשנת 1982), מגדולי ומחשובי חוקרי הקבלה במאה ה-20, ביבליוגרף ואספן ספרי קבלה, חסידות ומיסטיקה. שלום הקדיש את חייו לחקר המיסטיקה היהודית והיה מהראשונים שחקרו את התחום באמצעות כלי מחקר אקדמיים. הוא גילה והוציא לאור כתבי יד רבים בתחום הקבלה וחקר את כל ענפי תורת הסוד היהודית. בהגיעו לגיל 80 מנתה הביבליוגרפיה שלו כ-600 מחקרים בתחום הקבלה. במכתב המוקדם ביותר באוסף שלפנינו, טרם מלאו לשלום 19 שנים. בשנת 1915 התקבל שלום ללימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד מתמטיקה למשך חמישה סמסטרים ושם הכיר לראשונה את נמענות המכתבים, גרטה ליסאואר (Grete Lissauer) וקתה הולנדר (Käthe Holländer). באותה תקופה אף פגש לראשונה את ולטר בנימין ורכש את ספר הזוהר, והחל לראשונה לרשום רשימות בנושא הקבלה. כל אותה תקופה התגורר שלום בבית הוריו, עד פברואר 1917, אז, בעקבות ויכוח חריף בינו ובין אביו, הודיע לו אביו כי עליו לעזוב את הבית וכי בכוונתו להפסיק את תמיכתו הכלכלית בו (מאוחר יותר, לאחר שהתפייסו השניים, מימן אביו את לימודיו ואת כל הוצאות מחייתו עד שעלה לארץ ישראל, אך התמיד בסירובו לקבלו חזרה לביתו). בחודש יוני 1917 גויס שלום לצבא, אך לאחר שלושה חודשים בלבד שוחרר בתואנה של אי-שפיות.‏ לאחר שחרורו עבר ללמוד באוניברסיטת יינה, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה. שנה מאוחר יותר, במאי 1918, בהשפעתו של ולטר בנימין, עבר ללמוד באוניברסיטת ברן שבשוויץ, שבה החל ללמוד שפות שמיות ופילוסופיה. בשנה זו פורסם ספרו הראשון (תרגום של המהדורה השנייה והמתוקנת של ספר יזכור לחברי תנועת הפועלים הציונית שנפלו על משמרתם בארץ ישראל) ובתקופה זו החליט שלום להתחיל בלימודי מדעי היהדות במקום לימודי המתמטיקה. לפיכך, החליט לחזור לגרמניה ובחר להמשיך את לימודיו באוניברסיטת מינכן. במינכן למד מספטמבר 1919 עד מרץ 1922 לימודי פילוסופיה, ושם כתב את הדיסרטציה על ספר הבהיר, שאותו תרגם לגרמנית ופירשו. בשנת 1922 קיבל את תואר הדוקטור באוניברסיטת מינכן בהצטיינות יתרה. שנה אחר כך פורסם ספרו Das Buch Bahir, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. • שמונה-עשר מכתבים באוסף שלפנינו נשלחו אל קתה הולנדר (שישה מהם כתובים על גבי גלויות). המכתבים נשלחו מברלין, אולשטין (Allenstein) ויינה (Jena), נובמבר 1916 עד 1922 (חלקם אינם מתוארכים). במכתביו אל הולנדר כותב שלום בגילוי על יחסיו עם משפחתו (בין היתר, על המריבה עם אביו, על כך שנותר ללא כסף ועל המעבר למגורים בבית-הארחה בברלין- וילמרסדורף), דורש בשלומן של ידידות משותפות – גרטה ליסאואר, טוני האלה (Toni Halle) וגרטה קרמר (Grete Krämer); משתף את הולנדר במחשבותיו בנוגע למתמטיקה ולפילוסופיה ואף מספר על הבדיקות הרפואיות שעבר לקראת השירות הצבאי. ארבעה מהמכתבים הללו נשלחו בחודשים יוני-אוגוסט 1917, בתקופה בה גוייס שלום לצבא. במכתב מיום 30 ביולי 1917, אשר נכתב מבית חולים פסיכיאטרי צבאי, שם שהה לתקופת החלמה בת שישה שבועות, כותב שלום על האנטישמיות בצבא, על כך שכל הרופאים בבית החולים הינם יהודים ועל כאבי הראש התוקפים אותו, המקשים עליו לחשוב. • חמישה מכתבים באוסף שלפנינו ממוענים אל גרטה ליסאואר. ברלין, אפריל-דצמבר 1916. אפשר כי נמסרו להולנדר לצורך מסירתם לליסאואר. במכתביו אל ליסאואר מרבה שלום לעסוק בעניינים הקשורים ללימודים ולפילוסופיה של המתמטיקה, במאמרים שהוא עמל על כתיבתם (ושחלקם פורסם ב-Der Jude), בהמלצות על ספרים (ב-21 באפריל 1917 מספר כי רכש את "אידיוט" לדוסטוייבסקי) ובדעותיו על ספרים שקרא (הוא מרבה בכתיבה על תחום המתמטיקה, על הגותו של קאנט; מזכיר את התיאולוג הפרוטסטנטי פרנץ מוליטור ומציין כי בכוונתו להגיע להרצאה של הפילוסוף ארנסט קסירר). באחד המכתבים מתנצל שלום על סגנון כתיבתו הפרגמנטרי ומציין כי הוא בן 19 שנים בלבד. נמענות המכתבים, הולנדר וליסאואר, נזכרות ביומניו של שלום מהשנים 1913-1919, שם עולה מכתיבתו עליהן יחס אמביוולנטי. ראה: , edited and translated by Anthony David1913-1919Lamentations of youth, the diaries of Gershom Scholem, Skinner, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג' מסצ'וסטס, 2007, עמ' 104-105, 184. סה"כ 23 מכתבים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. בכמה מכתבים קרעים, עם פגיעות בכתוב. סימני קיפול ומעט כתמים.

1. חתימתו של דוד רזיאל בכתב-יד על גבי שני צדדים של המחאה מ"בנק קדם לקרדיט בע"מ ירושלים". ההמחאה על סך שלש לירות ארץ ישראליות ו-480 מא"י. 5 בנובמבר 1937. בנוסף לרזיאל חתום ח. ש. הלוי. 16X8.5 ס"מ, מצב טוב. חותמות. נייר מצהיב. 2. טופס פרטים אישיים של דוד רזיאל, עם חתימתו, מהיותו בן 16 וחצי שנים, [1926]. "אני הח"מ... מבקש לקבלני בתור חבר להתאחדות עולמית של צעירים עברים". פרטיו נרשמו בכתב יד, בעיפרון. בסעיף "החברים המכירים אותו" ציין רזיאל את שמותיהם של שמעון מייזל ומ. הלוי. 22.5X19 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. קרוע בתחתית. 3. חתימת דוד רזיאל על רשימה שמית בכתב יד. רשימה שמית על נייר משובץ, של מוזמנים ל"אספה הכללית" שהתקיימה ביום 9 ביולי 1927 ב"קלוב התירות" (אלנבי 113). חתימתו של רזיאל מופיעה לצד חתימותיהם של מוזמנים אחרים. 21X27 ס"מ, מצב בינוני. סימני קיפול, קמטים, כתמים וכתמי דיו. 4-8. חמישה מכתבים המהווים אישורי אותנטיות לחתימתו של דוד רזיאל על ההמחאה הנ"ל (ראה סעיף 1). מכתבים מאת: אסתר רזיאל (אחותו של דוד רזיאל), שלמה הלוי (בנו של דוד רזיאל) מרדכי ציפורי (יו"ר ברית חיילי אצ"ל), יוסף אחימאיר (מנהל לשכת ראש הממשלה שמיר) ומנחם בגין (מכתב מודפס, חתום בחתימת ידו). דוד רזיאל (1910 וילנה - 1941 עיראק), הידוע בכינוי "האלוף בן-ענת", היה מפקד האצ"ל הרביעי. רזיאל עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שלוש, אך בשל נתינותה הרוסית גורשה המשפחה ונדדה שמונה שנים עד שחזרה לארץ בשנית. רזיאל סיים את לימודי התיכון ב"תחכמוני", שם לימד אביו, והמשיך בלימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים. בנוסף, למד באוניברסיטה העברית. מאורעות תרפ"ט (1929) השאירו בו רושם עז, שיש ללחום על מנת להשיג את גאולת ישראל, ובעקבות כך הצטרף למייסדי האצ"ל שפרשו מן ההגנה. רזיאל התנגד לעקרון ה"הבלגה" והוביל את לוחמיו להתקפות מאורגנות על הערבים ונגד הבריטים. נוכח המאורעות באירופה בתחילת מלחמת העולם השניה הודיע רזיאל על הפוגה ביחס השלילי לבריטים על מנת להלחם בנאצים. ב-1941 נשלח רזיאל מטעם הבריטים לעיראק על מנת לדכא שם מרד אנטי בריטי. הוא יצא בראש יחידת קומנדו בת ארבעה אנשים. רזיאל נהרג בניסיון כיבוש של העיר פלוג'ה מהפצצה ממטוס גרמני. רזיאל נטמן בעיראק בבית עלמין צבאי, על ידי הבריטים. עצמותיו הועלו לארץ ב-1955 והוא נקבר בהר הרצל. יום מותו נקבע על ידי מנחם בגין כיום התייחדות עם כל חללי האצ"ל. לאחר מותו של רזיאל הוענקה לו דרגת אלוף בצה"ל. הרב צבי יהודה קוק, מי שהיה החברותא שלו ולימים ראש ישיבת מרכז הרב, ספד לו והשווה את דמותו לדמותו של דוד המלך, בשילוב של עדינות רוחנית עם נחישות מלחמתית. על שמו נקרא היישוב רמת רזיאל שבהרי ירושלים, אותו הקימו יוצאי בית"ר והאצ"ל.

לקט פריטי-נייר בנושא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופעילות האספה המכוננת והכנסת הראשונה. 1947-1949. 1. מנהלת העם, הזמנה מודפסת למושב הכרזת העצמאות. ד' אייר תש"ח (13.5.1948). נשלחה למ. דנציגר-קרון, חבר באגודת העתונאים. כולל המעטפה המקורית. זו היא ההזמנה המקורית שנשלחה לחברי מועצת העם, לעתונאים ולמקורבים בלבד. בתחתית ההזמנה נכתב: "ההזמנה היא אישית – תלבשת: בגדי חג כהים". דף 21.5 ס"מ. מצב טוב. נקבי תיוק במעטפה. 2. מועצת העם, כרטיס אורח ל"מושב הכרזת העצמאות". תל-אביב, ה' באייר תש"ח (14.5.1948). ניתן למ. דנציגר-קרון (שמו נוסף בכתב-יד). לצדו האחורי מהודקת פתקית עם ציון מקום ישיבתו. כרטיס בריסטול; שימש כמַעֲטֶפֶת להזמנה (מס' 1 לעיל), 21X14 ס"מ, מקופל לשניים. מצב טוב. 3. גליון עתון "הארץ" מיום א', 30 בנובמבר 1947. כותרתו: "הוחלט על הקמת המדינה היהודית". [4] עמ', 57 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול, כתמים, קרעים קלים בשוליים. 4. "עתון רשמי" מס' 1. תל אביב, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948. כולל נוסח "מגילת העצמאות" ומנשר מטעם מועצת המדינה הזמנית. בראש הדף: "ישראל, הממשלה הזמנית". 4 עמ'. 33 ס"מ. מצב טוב. כתמים בודדים, סימני קיפול וקמטים. 5. "הכרזת מועצת העם" - נוסח מודפס של מגילת העצמאות. ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). [4] דף, 26 ס"מ. נקבי תיוק. כתמי חלודה. קרעים קלים. 6. "הכנסת הראשונה, סיעת תנועת החרות, הצעה לחוקת יסוד למדינת ישראל". חוברת מודפסת - הצעה לחוקה למדינת ישראל שנוסחה ע״י מנחם בגין מטעם סיעת תנועת החרות. 38 עמ', 32.5 ס"מ. מעט כתמים, קרעים וקמטים. נקבי תיוק. 7. כרטיס כניסה לישיבת הפתיחה של האספה המכוננת. ט"ו בשבט תש"ט (14 לפברואר 1949). ניתן למ. דנציגר-קרון. 11.5X8.5 ס"מ. מצב טוב. נקבי תיוק. בצדו האחורי חותמת "משרד הפנים, לשכת המודיעין והעתונות".

חמישה-עשר מכתבים מאת דוד בן-גוריון. נמענים שונים. מכתב אחד משנת 1929, אחד משנת 1947, אחד אינו מתוארך [שנות ה-40] והיתר משנות ה-50 וה-60.
בין המכתבים: מכתב אל חבר הכנסת אלימלך רימלט, מכתב אל חבר הכנסת פרץ ברנשטיין, מכתב אל מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר, מכתב אל מזכיר הממשלה זאב שרף, מכתב אל סגן שר החקלאות יוסף אפרתי, מכתב אל הסופר והמשורר אברהם שלונסקי, מכתב אל חברת הכנסת בבה אידלסון, ועוד.
אחד המכתבים אינו שלם, אך בשני הדפים שנותרו ממנו, נכתבו דברים מעניינים: "סכנות רבות ואיומות נשקפות לנו – מהטרור בארץ, מה--- הנלוזה על ממשלת המנדט, מהתגברות האנטישמיות
בעולם, מהשתלטות הנאציות – אבל איני יודע סכנה יותר מרה ואיומה לעתידנו מסכנת חורבנה של תנועתנו, כשלונו המוסרי של הפועל בארץ, הרס אחדותו ושלמותו הפנימית...".
במכתב לשר הסעד והדתות מחודש מארס 1954 נכתב "אסור עכשיו לבני נהלל לשבת בנהלל ולבני טירת-צבי – בטירת צבי. על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רבי-הזכרונות, ולהתמזג יחד עם העולם החדשים ולהתישבת אתם. למען הנחילם העושר התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם. ידע זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל. יען כי הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו – הוא פיתוח ויישוב מאכסימלי של שממת-ארצנו".
במכתב לחבר הכנסת אלימלך רימלט: "שום ראש ממשלה במדינה לא למד זאת בבית אבותיו, ואפשר להחליפו באחר. עַם אי-אפשר להחליף, ולצערי עמנו מרבה-מפלגות...". ובמכתב למזכיר הממשלה כותב בן-גוריון "כשעליתי לארץ לפני כיוֹבֵל שנים היתה לי מטרה צנועה: להשתתף בעבודה גופנית בבנין המולדת. לצערי הוטלו עלי במשך הזמן תפקידים ציבוריים".
שישה מהמכתבים בכתב ידו של בן-גוריון, היתר מודפסים במכונת כתיבה, עם חתימתו (באחד מהם תוספת בכתב-יד).
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. נקבי-תיוק, סימני קיפול וכתמים. חותמות או הערות קצרות בכתב-יד.