מכירה פומבית 97 חלק ב' פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove מאנית filter מאנית
- ארץ (8) Apply ארץ filter
- העות (8) Apply העות filter
- העותמאנית (8) Apply העותמאנית filter
- הרצל (8) Apply הרצל filter
- הרצל, (8) Apply הרצל, filter
- ישראל (8) Apply ישראל filter
- ציונות (8) Apply ציונות filter
- ציונות, (8) Apply ציונות, filter
- העות'מאנית (8) Apply העות'מאנית filter
- herzl (8) Apply herzl filter
- herzl, (8) Apply herzl, filter
- ottoman (8) Apply ottoman filter
- palestin (8) Apply palestin filter
- zionism (8) Apply zionism filter
Der Judenstaat, Versuch einer modernen Lösung der Judenfrage [מדינת היהודים, ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים], מאת בנימין זאב (תיאודור) הרצל. הוצאת M. Breitenstein, וינה-לייפציג, 1896. גרמנית. מהדורה ראשונה.
מהדורה ראשונה של ספרו המהפכני של הרצל, הפורש לראשונה את חזונו להקמת מדינת יהודית. עותק בעטיפת הנייר המקורית.
86 עמ'. 24 ס"מ בקירוב. מצב טוב. דפים לא חתוכים. קמטים. מעט כתמים. קרעים קלים בשולי מספר דפים. העטיפה עם מספר קרעים חסרים בשוליים ובשדרה – משוקמים שיקום מקצועי, ללא פגיעה בהדפסה. נתון בקופסה מחופת בד אדום, 27X18.5X3 ס"מ בקירוב. עם שתי פתקאות מודפסות במכונת כתיבה (רישום קטלוגי).
פרסום "מדינת היהודים"
ראשיתו של "מדינת היהודים" – ספרה המכונן של התנועה הציונית, בנאום שחיבר בנימין זאב הרצל לקראת פגישה עם בני משפחת רוטשילד בשנת 1895 ("נאום אל הרוטשילדים"). הנאום, 22 עמודים בסך הכל, נשא את קווי מתארה הראשונים של תוכניתו המהפכנית של הרצל, ולאחר כמה גלגולים וגרסאות החליט הרצל להפכו לספר שלם.
הספר נכתב לפי עדותו של הרצל באבחה אחת, בחודשיים של כתיבה בלתי פוסקת, "בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה". עם גמר העבודה, הציג כתב היד לראשונה את חזונו הגדול – תוכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית, שלב אחר שלב, מארגונם הראשוני של יהודי העולם ועד לקביעת החוקה והדגל. על תחושותיו בשעת הכתיבה סיפר הרצל: "אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות-הרוח, שנמצאתי בו בימי כתבי את ספרי. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים היה שומע משק כנפי-נשר ממעל לראשו. מעין משק-כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני".
בתחילה לא הסכימה אף הוצאת ספרים להדפיס את הספר. הרצל נדחה בידי המו"לים הקבועים שלו – דונקר והומבלוט (Duncker & Humblot), וכמוהם בידי המו"ל הברלינאי זיגפריד קרונבאך (Siegfried Cronbach), שטען שהאנטישמיות כלה והולכת מן העולם. לבסוף פנה הרצל אל מקס ברייטנשטיין, בעל חנות ספרים קטנה בווינה, והלה הסכים להדפיס את ספרו אף על פי שלא האמין ברעיונותיו ולא נטה אחר הציונות כלל.
בחודש פברואר 1896 ראה "מדינת היהודים" אור במהדורה קטנה בגרמנית, שנשאה גם כותרת משנה: "נסיון לפתרון מודרני של בעיית היהודים". על מנת להבליט את רצינות כוונתו של החיבור, הוסיף הרצל לשמו גם את תוארו האקדמי – ד"ר למשפטים.
מיד עם פרסומו חולל הספר סערה רבתי. מרבית אנשי הציבור, יהודים ולא יהודים, ראו בו דבר הבל, ואחד מעורכי העיתונים היהודיים אף הציע לתרום את מרכבתו כדי להסיע את הרצל לבית המשוגעים. בין מתנגדי הספר נמנו גם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וחלוץ העיתונות העברית נחום סוקולוב – לימים מתרגמו הראשון של "אלטנוילנד". "שום אדם בווינה", טען הסופר שטפן צווייג, "לא הושם ללעג כהרצל".
בהתאם לסיכום מוקדם, הדפיס מקס ברייטנשטיין שלוש מהדורות נוספות באותה השנה (שנבדלו מהמהדורה הראשונה רק בשינויים זעירים בעטיפות ובשער), ולאחר מכן לא שב להדפיס את "מדינת היהודים".
למרות תגובותיהם הארסיות של מרבית אנשי הציבור ובעלי הדעה, הצית הספר את דמיונם של המוני קוראים ברחבי אירופה והעולם, ומהדורות נוספות – ביידיש, רוסית, אנגלית ועוד, הופיעו סמוך לאחר צאתה של המהדורה הגרמנית.
אחת המהדורות הראשונות לראות אור הייתה המהדורה העברית בתרגומו של מיכאל (מיכל) ברקוביץ, מזכירו של הרצל, שנדפסה באותה השנה שבה נדפסה המהדורה הגרמנית בהוצאת "תושיה" (בהקדמה למהדורה זו הדגיש ברקוביץ שני 'תיקונים' שמסר לו הרצל בעל פה: "על שני דברים הנני להעיד פה, הנוגעים ביחוד לתרגום העברי... בפרק 'שפת הארץ'... אחרי הוודע לו, כי יש לספרו קוראים עברים... היתה אתו רוח אחרת ויִוָּכַח כי יכול תוכל השפה העברית לחדש נעוריה... בדבר מקום הישוב... חזר מדעתו... וישם פניו רק אל אדמת אבותינו").
לאורך השנים הבאות, עם תנופת המפעל הציוני וכינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, התפשט הספר והופיע בלשונות נוספות ואף מעבר לים – בארה"ב, שם החלה להתבסס הציונות כתנועה רבת השפעה. בסך הכל ראו בימי חייו של הרצל 17 מהדורות של "מדינת היהודים", מרביתן בהוצאות קטנות של אלפים בודדים ופעמים רבות בצורת חוברות דקות ושבריריות. לאחר מותו של הרצל נדפסו עשרות מהדורות נוספות (בין היתר בלאדינו, אספרנטו, סרבו-קרואטית, ועוד), והספר נעשה לאחד החיבורים הידועים בתולדות ההיסטוריה היהודית.
ראו:
1. עניין היהודים, ספרי יומן (1895-1904) מאת בנימין זאב הרצל (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1997-2001, כרך א, עמ' 70).
2. הרצל חייו ופעולותיו, מאת שמואל ליב ציטרון (הוצאת ש. שרברק, וילנה, 1921, עמ' 52).
תליון עם דיוקן בנימין זאב הרצל. [בולגריה? מזרח אירופה?], תרע"ט 1919.
פליז יצוק.
פנים: דיוקן הרצל פונה לשמאל והכיתוב "ד"ר תיאודור הרצל". גב: הכתובת "זכרון לחגיגת 'יום-השקל' ש'[נת] התרע"ט". חתום: H.C. (אותיות קיריליות?).
"יום השקל" היה שמו של חג ציוני מוקדם שהונהג במספר קהילות יהודיות, ובראשן קהילות בולגריה – סופיה, וידין, רוּסֶה, ואחרות. מוצאו של החג במטבע הסמלי שהנפיקה התנועה הציונית – "השקל הציוני" – שנמכר בצורת שטר מאויר והקנה לבעליו זכות הצבעה לקונגרס הציוני (על גבי שטר השקל של שנת תרע"ט, 1919, שנת יצירת התליון, הופיע איור של מטבע דמיוני עם דיוקנו של הרצל, פונה לשמאל, המזכיר מאוד את התליון [ראו: "קדם", מכירה 9 פריט 307]).
בקרב קהילות בולגריה הפך "יום השקל" לחג של ממש, ומשנת 1901 ואילך צוין בכל ל"ג בעומר במצעדים חגיגיים, סרטים כחולים ולבנים ותפילות משותפות בבית הכנסת. החג צוין גם במספר קהילות יהודיות נוספות, מרביתן במזרח אירופה, אם כי בהיקף קטן יותר.
קוטר: 28 מ"מ בקירוב. קולב לתלייה. הזהבה.
צו בחתימת-ידו של מרדכי מנואל נח. ניו-יורק, 1821. אנגלית.
צו, מודפס וממולא בכתב-יד, המורה לכנס תריסר מושבעים למשפט בבית העירייה של ניו-יורק; בגבו רישום בכתב-ידו של מרדכי מנואל נוח (החותם בתור שריף במדינת ניו-יורק): "The execution of this writ appear by the hand annexed, M. M. Noah, Sheriff".
נתון במסגרת, לצד דיוקן מצויר-ביד של מרדכי מנואל נח (ציור מאוחר).
13X32 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קרעים לאורך סימני הקיפול (מחוזקים ברצועות נייר דבק בגב). ממוסגר במסגרת עם פספרטו: 30X48 ס"מ (החתימה פונה כלפי חוץ וצדו הקדמי של הצו אינו נראה).
מרדכי מנואל נח (Mordecai Manuel Noah, 1785-1851)
"חוזה מדינה" יהודי-אמריקני, שפעל לייסוד מדינה יהודית כמאה שנים לפני הרצל והתנועה הציונית. היה מחשובי היהודים שפעלו בארה"ב בראשית המאה ה-19, קונסול אמריקני, שופט ושריף במדינת ניו-יורק ועורך של כמה מהעיתונים הגדולים בתקופתו. התפרסם בניסיונו להקים ארץ מקלט ליהודים – "אררט" – באי "גרנד איילנד" הסמוך לבאפלו שבמדינת ניו-יורק. פועלו הנרחב כלל חלופת מכתבים אישית עם הנשיאים ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון – אבותיה המייסדים של ארה"ב – שהביעו בפניו את תמיכתם ביהודים.
נח נולד בעיר פילדלפיה לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא ספרדי-פורטוגזי; אביו השתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויש המספרים כי ג'ורג' וושינגטון נכח בחתונת ההורים.
בגיל 22 עבר לעיר צ'ארלסטון ללימודי עריכת דין והצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שהייתה הגדולה והחשובה בתקופתו. בשנת 1813 הגיש מועמדות למשרת קונסול אמריקני, ומונה בידי ג'יימס מונרו (לימים נשיאה החמישי של ארה"ב) לקונסול בריגה ובתוניס. שליחותו הביאה למפגשו הראשון עם היהודים שמחוץ לארה"ב, ונח נוכח לראשונה בסבלם, מצוקותיהם והאפליה ממנה סבלו – שהשפיעו עליו עמוקות.
בתוניס הצליח להביא לשחרורם של אזרחים אמריקנים שנלקחו לעבדות, אך שילם עבורם סכום גבוה מזה שאישרה ממשלת ארה"ב (נח טען שהיה מחויב לשלם את הסכום כיהודי, על יסוד מצוות "פדיון שבויים"). בעקבות זאת – שיגר אליו מונרו מכתב פיטורים חריף, שתלה במרומז את דבר הפיטורים ביהדותו.
הנימה האנטישמית, לכאורה, של מכתב הפיטורים, ורשמיו מקהילות יהודיות שפגש במהלך שליחותו הביאו לשינוי חד בהשקפותיו של נח, ועם שובו לארה"ב הגה בדמיונו תוכנית חדשה לפתרון מצוקת היהודים, בדמות טריטוריה עצמאית שתשמש להם מקלט מרודפיהם.
הוא החל במשא ומתן לרכישת האי "גרנד איילנד", רכש בכספו שליש משטח האי (את יתרת האי תכנן לרכוש בכספי תרומה), ובחודש ספטמבר 1825 ערך טקס מפואר בהשתתפות מאות מוזמנים והכריז על ייסודה של ארץ המקלט ליהודים "אררט" (שמו של מקום המבטחים אליו הגיעה תיבת נח המקראי לאחר המבול).
ההכרזה על ייסוד "מדינה ליהודים" נחשבה למעשה חסר שחר, ונוח זכה ללעג וביקורות חריפות מצד מרבית בני תקופתו; העיתון הגדול בארה"ב באותן השנים – ה-Nile's Weekly Register, פרסם מספר כתבות וסקירות אודות "אררט", ודיווח בהרחבה על הצהרותיו של נח ליהודי העולם, שנחשבו לאקסצנטריות ונלעגות: הכרזה על "אררט" כמקום מקלט ליהודים באשר הם, מינוי עצמו למושל ושופט על ישראל, קריאה ליהודי העולם להתגייס ולקחת חלק בפרויקט תחת הנהגתו, שורת חוקים והנחיות לאומה היהודית כולה, הוראה לרבנים ולמנהיגי קהילות ישראל בעולם להכיר ב"אררט", הוראה לערוך מפקד לכל היהודים, הפצרה ביהודים המשרתים בצבאות האימפריות להפגין נאמנות לצבאם, הוראה על מתן מתנות ל"אחיו הקדושים בירושלים", ביטול הפוליגמיה לצמיתות ואיסור על נישואין בהם אחד מן הצדדים אינו יודע קרוא וכתוב, הוראה על אמירת תפילות, ציווי על מתן זכויות שוות ל"יהודים השחורים" בהודו ובאפריקה, קביעה כי הילידים האמריקנים הם צאצאיהם של השבטים האבודים, ועוד כהנה וכהנה.
חרף הכרזותיו הנועזות של נח, תוכניתו לא זכתה להיענות מצד יהודי העולם, ורבים מהם כינו אותו שרלטן או מטורף (בדומה לתגובות הראשונות לספרו של הרצל "מדינת היהודים", בשנת 1896). נח נאלץ לזנוח את רעיון "אררט", ובמקומו, החל לקדם רעיון חדש של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בו דבק עד מותו, בשנת 1851.
על פי ההיסטוריון דב ויינריב, נחשב נח ל"מבשר הראשון" של הציונות (ראו: "יסודות הציונות ותולדותיה", מאת דב ויינריב; בתוך: תרביץ, כרך ח' חוברת א', הוצאת המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, תשרי תרצ"ז [1936], עמ' 69-112).
שבעה גיליונות עיתון, ובהם ידיעות על פועלו של מרדכי מנואל נח לייסד ארץ מקלט ליהודים בארה"ב. בולטימור ופילדלפיה, 1820-1831. אנגלית.
1. גיליון העיתון National Gazette – Literary Register, פילדלפיה, 7 ביוני 1825, ובו ידיעה על כך שמרדכי מנואל נח רכש קרקעות ב"גראנד איילנד" (אי בנהר הניאגרה, קילומטרים בודדים דרומית-מזרחית למפלי הניאגרה) מידי מדינת ניו יורק, במטרה להקים שם מקום מקלט ליהודים הנמלטים מדיכוי באירופה.
2-7. שישה גיליונות של השבועון Niles' Weekly Register מהעיר בולטימור – השבועון האמריקני הגדול והמשפיע בתקופתו, המהווה כיום מקור היסטורי חשוב לתולדות התקופה:
· גיליון ה-29 בינואר 1820, ובו דיווח על פנייתו של מרדכי מנואל נח לרשויות מדינת ניו-יורק, בבקשה לרכוש את האי "גראנד איילנד" שבנהר הניאגרה למטרת ייסוד קהילה יהודית באי.
· גיליון ה-10 בספטמבר 1825, ובו הודעה על הכוונה לערוך טקס הנחת אבן פינה לעיר שתיקרא "אררט" (Ararat) באי "גראנד איילנד" שבנהר הניאגרה, העתיד להתקיים באמצע חודש ספטמבר 1825.
· גיליון ה-24 בספטמבר 1825, ובו דיווח על טקס הנחת אבן הפינה לעיר "אררט", שנערך, לפי הכתוב, ב-14 בספטמבר (הדיווח לועג להצהרותיו של מרדכי נח במהלך הטקס, אך אינו מפרט את תוכנן).
· גיליון ה-1 באוקטובר 1825, ובו ידיעה ארוכה (כמחצית עמוד) המוקדשת לתוכניתו של מרדכי מנואל נח להקים את "אררט", עם דיווח מפורט על הנאום שנשא מרדכי נח בטקס הנחת אבן הפינה לעיר.
· גיליון ה-21 בינואר 1826, ובו מאמר ביקורתי נגד מרדכי מנואל נוח, ולצדו תגובתו המפורטת של נח עצמו.
· גיליון ה-26 בנובמבר 1831, ובו מאמר העוסק בדמותו של מרדכי מנואל נח (בתוך מדור העוסק בקטעי ארכיון ש"נתגלו מחדש"); נימתו של המאמר מעט לעגנית, אך מובא בו ציטוט עיקרי הדברים מהנאום אותו נשא נח במעמד הנחת אבן הפינה ל"אררט" שהתקיים שנים אחדות קודם לכן, בתשרי תקפ"ו, ספטמבר 1825.
שבעה גיליונות עיתון. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מרדכי מנואל נח (Mordecai Manuel Noah, 1785-1851)
"חוזה מדינה" יהודי-אמריקני, שפעל לייסוד מדינה יהודית כמאה שנים לפני הרצל והתנועה הציונית. היה מחשובי היהודים שפעלו בארה"ב בראשית המאה ה-19, קונסול אמריקני, שופט ושריף במדינת ניו-יורק ועורך של כמה מהעיתונים הגדולים בתקופתו. התפרסם בניסיונו להקים ארץ מקלט ליהודים – "אררט" – באי "גרנד איילנד" הסמוך לבאפלו שבמדינת ניו-יורק. פועלו הנרחב כלל חלופת מכתבים אישית עם הנשיאים ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון – אבותיה המייסדים של ארה"ב – שהביעו בפניו את תמיכתם ביהודים.
נח נולד בעיר פילדלפיה לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא ספרדי-פורטוגזי; אביו השתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויש המספרים כי ג'ורג' וושינגטון נכח בחתונת ההורים.
בגיל 22 עבר לעיר צ'ארלסטון ללימודי עריכת דין והצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שהייתה הגדולה והחשובה בתקופתו. בשנת 1813 הגיש מועמדות למשרת קונסול אמריקני, ומונה בידי ג'יימס מונרו (לימים נשיאה החמישי של ארה"ב) לקונסול בריגה ובתוניס. שליחותו הביאה למפגשו הראשון עם היהודים שמחוץ לארה"ב, ונח נוכח לראשונה בסבלם, מצוקותיהם והאפליה ממנה סבלו – שהשפיעו עליו עמוקות.
בתוניס הצליח להביא לשחרורם של אזרחים אמריקנים שנלקחו לעבדות, אך שילם עבורם סכום גבוה מזה שאישרה ממשלת ארה"ב (נח טען שהיה מחויב לשלם את הסכום כיהודי, על יסוד מצוות "פדיון שבויים"). בעקבות זאת – שיגר אליו מונרו מכתב פיטורים חריף, שתלה במרומז את דבר הפיטורים ביהדותו.
הנימה האנטישמית, לכאורה, של מכתב הפיטורים, ורשמיו מקהילות יהודיות שפגש במהלך שליחותו הביאו לשינוי חד בהשקפותיו של נח, ועם שובו לארה"ב הגה בדמיונו תוכנית חדשה לפתרון מצוקת היהודים, בדמות טריטוריה עצמאית שתשמש להם מקלט מרודפיהם.
הוא החל במשא ומתן לרכישת האי "גרנד איילנד", רכש בכספו שליש משטח האי (את יתרת האי תכנן לרכוש בכספי תרומה), ובחודש ספטמבר 1825 ערך טקס מפואר בהשתתפות מאות מוזמנים והכריז על ייסודה של ארץ המקלט ליהודים "אררט" (שמו של מקום המבטחים אליו הגיעה תיבת נח המקראי לאחר המבול).
ההכרזה על ייסוד "מדינה ליהודים" נחשבה למעשה חסר שחר, ונוח זכה ללעג וביקורות חריפות מצד מרבית בני תקופתו; העיתון הגדול בארה"ב באותן השנים – ה-Nile's Weekly Register, פרסם מספר כתבות וסקירות אודות "אררט", ודיווח בהרחבה על הצהרותיו של נח ליהודי העולם, שנחשבו לאקסצנטריות ונלעגות: הכרזה על "אררט" כמקום מקלט ליהודים באשר הם, מינוי עצמו למושל ושופט על ישראל, קריאה ליהודי העולם להתגייס ולקחת חלק בפרויקט תחת הנהגתו, שורת חוקים והנחיות לאומה היהודית כולה, הוראה לרבנים ולמנהיגי קהילות ישראל בעולם להכיר ב"אררט", הוראה לערוך מפקד לכל היהודים, הפצרה ביהודים המשרתים בצבאות האימפריות להפגין נאמנות לצבאם, הוראה על מתן מתנות ל"אחיו הקדושים בירושלים", ביטול הפוליגמיה לצמיתות ואיסור על נישואין בהם אחד מן הצדדים אינו יודע קרוא וכתוב, הוראה על אמירת תפילות, ציווי על מתן זכויות שוות ל"יהודים השחורים" בהודו ובאפריקה, קביעה כי הילידים האמריקנים הם צאצאיהם של השבטים האבודים, ועוד כהנה וכהנה.
חרף הכרזותיו הנועזות של נח, תוכניתו לא זכתה להיענות מצד יהודי העולם, ורבים מהם כינו אותו שרלטן או מטורף (בדומה לתגובות הראשונות לספרו של הרצל "מדינת היהודים", בשנת 1896). נח נאלץ לזנוח את רעיון "אררט", ובמקומו, החל לקדם רעיון חדש של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בו דבק עד מותו, בשנת 1851.
על פי ההיסטוריון דב ויינריב, נחשב נח ל"מבשר הראשון" של הציונות (ראו: "יסודות הציונות ותולדותיה", מאת דב ויינריב; בתוך: תרביץ, כרך ח' חוברת א', הוצאת המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, תשרי תרצ"ז [1936], עמ' 69-112).
"ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ-ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר המליץ הנודע על אדמת ארץ ישראל, נפתלי הערץ אימבער". ירושלים, דפוס מ. מיוחס, תרמ"ו [1886]. עברית ומעט גרמנית.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ספר ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי מתיישבי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב-"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את "ספר ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. יחסיו של אימבר עם אנשי היישוב היו אמביוולנטיים: הוא התפעל עמוקות מהחלוצים עצמם, נדד בין המושבות והפיץ את כתביו שהתקבלו יפה, ובד בבד התנגח עם פקידי הברון. ב"פולמוס השמיטה" (1887-1889) צידד אימבר בעמדתם של אנשי הממסד הרבני, ותקף בשיריו את נציגי ותומכי הישוב החדש – הברון רוטשילד, אליעזר בן יהודה ואליהו שייד; באותה תקופה, כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה על שהסכים לקבל כספים וטיפול רפואי ממיטבו אוליפנט וממיסיונרים שונים, תקף אימבר בחריפות את שחיתותם ואזלת ידם של אנשי הברון. יחד עם זאת, עמדתו לא הייתה עקבית, ולעיתים אף נטה לתמוך בפקידי הברון, ובעיקר כשאלה סיפקו לו תנאי קיום נוחים.
כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
VI, [2], 127, [1] עמ'. 16 ס"מ. מצב טוב. דף השער מנותק, עם כתמים, חותמת דיו וקרעים קלים בשוליים. כתמים. קרעים קלים בשולי כמה מהדפים. חותמות דיו ורישומים. כריכת עור חדשה.
ש' הלוי, מס' 545.
יומן ארוך בכתב-יד, המתאר מסע בן מספר שבועות בארץ ישראל העות'מאנית. 7 במרץ עד 10 באפריל, [1855]. אנגלית.
יומן בכתב-ידו של תייר אמריקני בעל מעמד וקשרים, ששמו לא נזכר. ביומן תיעוד חשוב של ראשית התקופה הקולוניאלית בארץ ישראל – מפגשים עם קונסולים ונציגי המעצמות, מפגשים עם נוסעים ואישים ששהו בארץ באותה תקופה, מראות הערים והאתרים הקדושים (שחלקם היו אסורים לכניסת נוצרים), תיאור התושבים המקומיים ואורחות חייהם, ועוד.
היומן נפתח בתיאור הגעת האונייה לארץ ישראל – "ניצבו לראשונה רגלי על אדמת יהודה... מסיפון האונייה 'גרמניה' נגלתה העיר העתיקה, נפרשת במלוא יופייה..."; ברישום נוסף מאותו היום, מתוארת דמותו של סגן הקונסול האמריקני יעקב סרפיון מוראד, השולח את שומר ראשו האישי להתלוות אל הנוסעים בדרך לירושלים.
בהמשך היומן תיעוד חשוב ומפורט של הדרך מיפו לירושלים באותן השנים: תחנות העצירה השונות, תשלום דמי מעבר, האתרים "יד אבשלום", "בריכות שלמה", "הר העצה הרעה", מנזר ש"נפל טרף למוסלמים", נוודים בדואים, ואף תיאורים של הטבע והחקלאות בארץ.
חלקו החשוב ביותר של היומן - תיאור של העיר ירושלים עצמה - נפרש על פני מספר ימים, ומציג כמה מהאישים והדמויות שפעלו בעיר בתקופה זו (חלקם מתועדים רק בקושי מחוץ ליומן זה): "האדון משולם" (ג'ון משולם, יהודי אנגלי מומר, ממייסדי החווה החקלאית "ארטאס" על יד בית לחם), "הגב' קופר" (קרוליין קופר, מייסדת "בית הספר לבנות של המיסיון האנגליקני"), "האדון גרהם" (כנראה, הצלם ג'יימס גרהם), "מר קרסון" מפילדלפיה (הוא מיכאל בועז ישראל בן אברהם, ששימש תקופה קצרה קונסול ארה"ב בירושלים בטרם התגייר) ואחרים. כמו כן, כולל חלק זה של היומן תיאור מעניין של היהודים המומרים בסדנאות העבודה של "המיסיון האנגלי", מלאכותיהם ומראם.
לצד אלה, כולל היומן תיאור מקומות ואתרים שהיו אסורים לכניסת נוצרים, או בלתי נגישים למטיילים, ובהם ביקור בקבר דוד בהדרכתו של ילד בדואי ("הובלתי לתוך המסגד, ובקצה הרחוק ביותר הונחיתי אל חלון קטן, שממנו נאמר לי להתבונן אל תוך הקבר"), סיור במערות עדולם הסמוכות לחברון (שנערך באמצעות נר וחוט מגולגל בחושך גמור), ועוד.
ביום 20 במרץ מזכיר הכותב הכנות לביקור דוכס בראבנט בירושלים (לימים לאופולד השני, מלך בלגיה). מאזכור זה ומפרטים נוספים הנזכרים ביומן, עולה ששנת ביקורו של הכותב בארץ ישראל היא 1855.
חלקים מהיומן מוקדשים לקטעי המסע מחוץ לארץ ישראל, במצרים ובאירופה.
52 דף כתובים. 18.5 ס"מ. דפי היומן במצב טוב. פגמים וקרעים קלים בשוליים. מעט כתמים. דפים וקונטרסים מנותקים ומנותקים חלקית. הכריכה הקדמית מנותקת. שדרה עם חלקים מנותקים וחסרים.
כ-130 גלויות שנדפסו לכבוד ביקור קיסר גרמניה, וילהלם השני, בארץ ישראל. מו"לים שונים, מרביתן נדפסו בגרמניה, 1898.
מסע הקיסר וילהלם השני לארץ ישראל ולערי האימפריה העות'מאנית נערך בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898, ונחשב למאורע הֲרֵה משמעות ביחסים שבין שתי המעצמות.
בשל חשיבותו הגדולה, הונצח הביקור בדרכים מגוונות – ספרים, משחקים, מזכרות – אך ראשונה לכולן הייתה גלוית הדואר, שייצורה עמד אז בשיא פריחתו בגרמניה. כ-350 מו"לים הדפיסו גלויות מיוחדות לכבוד הביקור, מרביתן לאורך שנת 1898 (חלקן מעט לפני המסע וחלקן מעט אחריו), ולעיתים הציעו שירות מיוחד לרוכשים: הגלויה תשלח ליעד במזרח התיכון, תמתין לבוא הקיסר, ומשם, ביום ההגעה, תוחתם ותשלח בחזרה אל הקונה.
באוסף שלפנינו למעלה ממאה ושלושים גלויות, מרביתן חתומות בחותמות דואר, המסודרות בשלושה אלבומים על פי סוגי החותמות והנושאים המודפסים:
· האלבום הראשון מכיל כ-30 גלויות בעלות חותמות נדירות או בהדפסות מצומצמות, בהן: שתי גלויות ומעטפה עם חותמות דואר נדירות מהספינה הקיסרית ("—Schiffsspost-Kais. Deutsche Marine"); גלויות עם חותמות המחנה הקיסרי ("Camp Imperial Jerusalem" באותיות לטיניות וערביות); ארבע גלויות בפורמט ענק בהוצאת Knacksted & Näther (המבורג); גלויה שהונפקה לכבוד ביקור הקיסר בתחנה שאליה לא הגיע לבסוף – העיר לוקסור שבמצרים (הוצאת Emil Frankel, מצרים); ועוד.
· האלבום השני מכיל כ-50 גלויות, הנושאות חותמות דואר מיום הגעת הקיסר לערים השונות: גלויות שהוחתמו בסניף הדואר הגרמני ביפו, סניף הדואר העות'מני בירושלים, הקונסוליה האוסטרית בירושלים, גלויות נוספות עם חותמת המחנה הקיסרי, ועוד. לצדן מופיעות באלבום גלויות המציגות את בתי המלון שבהם התאחסן הקיסר במהלך מסעו.
· האלבום השלישי מכיל כ-50 גלויות ממקומות שונים בהם חלף הקיסר במסעו: ונציה, אתונה, קונסטנטינופול, ארץ ישראל ומקומות נוספים.
בין המו"לים השונים שהדפיסו את הגלויות שבאוסף: Hermann Vogel (ברלין), Alfred Silbermann (ברלין), Knacksted & Näther (המבורג), Verlag des Syrischen Waisenhaues (ירושלים), Gesellschaft-Ersten Internationalen Ansichtskarten (ברלין-וינה), ואחרים.
חלק מהגלויות מופיעות במספר עותקים, לרוב בווריאציות שונות.
מצורף: · פורטרט של הקיסר (1906) – עונד את המדליה שהונפקה לכבוד חנוכת כנסיית הגואל; · אקסליבריס: Bibliothek Posen Kaiser Wilhelm (1898); · תמונה של זר פרחים מברונזה שהוכן עבור הקיסר להנחה על קברו של צאלח א-דין בדמשק, מוצמדת לקרטון; · 4 גלויות ששימשו השראה לגלויות ביקור הקיסר.
ראו: ראלף פרי ודוד פרלמן, גלויות להנצחת מסעו של הזוג הקיסרי הגרמני למזרח בשנת 1898. שטוטגרט, 2019.
כ-130 גלויות, 9X14 ס"מ בקירוב (ארבע מהגלויות בפורמט גדול: 15X22 ס"מ). מצב משתנה. מצב כללי טוב.
ביקור הקיסר וילהלם השני בירושלים
בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 ערכו קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, מסע בערי האימפריה העות'מאנית, שיעדו המרכזי ירושלים. המסע נערך על רקע התפוררותה הצפויה של האימפריה העות'מאנית, ומאבק הירושה על "נכסיה" שניטש בין מעצמות אירופה. המסע ארך יותר מחודש, ובין מטרותיו ניצבו חיזוק קשריה של הקיסרות הגרמנית עם האימפריה העות'מאנית, ועידוד ההתיישבות הנוצרית בארץ ישראל. על המקומות בהם ביקרו הקיסר ופמלייתו נמנות אתונה, קונסטנטינופול, חיפה, יפו, רמלה, ירושלים וקהיר.
ההיערכות לביקורו של הקיסר בארץ ישראל החלה כבר בקיץ 1898, וכללה פעולות ניקיון נרחבות, שיפור ושיפוץ של תשתיות, מתיחת קו טלגרף חדש, ועוד. לקראת הגעתו של הקיסר לירושלים הורחבו מספר דרכים בעיר, ואף נפרץ פתח בסמוך לשער יפו, על מנת לאפשר מעבר למרכבתו של הקיסר. נוסף על כך, רחובות העיר, ובפרט האזור סביב רחוב הנביאים שבו עתיד היה להיבנות מחנה האוהלים של הקיסר ופמלייתו, ה-"Camp Imperial", קושטו בדגלי גרמניה והאימפריה העות'מאנית ובשערי כבוד ניידים. במהלך ביקורו בירושלים, שחלק חשוב בו היה טקס חנוכת כנסיית הגואל ברובע הנוצרי, ביקר הקיסר גם במושבה הגרמנית, בהר הזיתים, בבניין העירייה, ובמקומות נוספים, ואף נפגש בחטף עם בנימין זאב הרצל. את סיוריו ערך בליווי פמליה קטנה, על גבי סוס או מרכבה, כשבעקבותיו נעו בירושלים תהלוכות אישים פחותי דרג, מלווים בגדודי פרשים וקאוואסים (שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית). מסע הקיסר תואר בזמנו במאות ספרים ומאמרים, והונצח במשחקי קלפים, במשחקי שולחן ובכרטיסי אספנות, עם נופי ארץ ישראל. גולת הכותרת של הנצחת הביקור הייתה גלויות הדואר שיצאו לכבודו: כ-350 מו"לים בגרמניה ובארצות אחרות הדפיסו גלויות לרגל המסע, בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה, ובאיכות מצוינת. המו"לים הגדולים, דוגמת פוגל, זילברמן וקנאקשטדט-נטר, הגדילו לעשות והציעו שירות מיוחד לאספני בולים וגלויות: תמורת סכום קבוע נשלחו למנויים גלויות מהערים בהן ביקר הקיסר, שהוחתמו ונשלחו ביום בו שהה הקיסר במקום.
לקט פריטי נייר ייחודיים מביקור הקיסר וילהלם השני בירושלים. ארץ ישראל וגרמניה, 1898. גרמנית.
1. כרטיס כניסה רשמי לטקס חנוכת כנסיית הגואל ביום 31 באוקטובר 1898 – עבור האחראי על סכו"ם הכסף של הקיסר ("H. Silberdiener Krause"). מודפס וממולא בכתב-יד, עם תרשים קטן של הכנסייה והדלתות והוראות לבוש למוזמנים בצד האחורי.
29X14.5 ס"מ.
2. תוכנייה רשמית לטקס חנוכת הכנסייה (Programm für die festliche Einweihung der evangelischen Erlöser-Kirche in Jerusalem am Montag, 31., Oktober 1898). ברלין, דפוס Sonntagsblattes, [1898]; עם הנחיות מפורטות למוזמנים עבור כל שלב ושלב בטקס, למן הכניסה לכנסייה ועד לעזיבת הקיסר והקיסרית.
[4] עמ'. 31 ס"מ.
3. חוברת מזמורים לטקס חנוכת כנסיית הגואל (Kirchliche Festordnung zur Einweihung der evangelischen Erlöser-Kirche in Jerusalem am 31. Oktober 1898). ברלין, דפוס Sonntagsblattes, [1898].
[4] עמ'. 31 ס"מ.
4. "מפת מחנה האוהלים הקיסרי בירושלים" (Plan Des Kaiserlichen Zeltlagers zu Jerusalem); שרטוט (מצויר ביד ומשוכפל), ובו שמונים ושבעה עיגולים קטנים וממוספרים – אוהלי חברי המשלחת עם שמותיהם, תפקידם, וכן שרטוט אוהל הקיסר והקיסרית, סלוני האירוח, המטבחים, בית הדואר הנייד, ומבנים נוספים שהוקמו במחנה. אחד העיגולים שבמפה מסומן בעפרון ולצדו הכיתוב "Mein Zelt" – האוהל שלי (כפי הנראה, נדפסה המפה עבור חברי המשלחת על מנת להתמצא במחנה).
47X47 ס"מ בקירוב.
5. גלויה בפורמט ענק, עם הדפס תצלום הקיסר בטקס קבלת אדמת הדורמציון שבהר ציון (על חלקה זו הוקמה הכנסייה בשנת 1910). הוצאת Knacksted & Näther (המבורג). נשלחה בדואר.
22X15 ס"מ.
6. גלויה נדירה עם איור צבעוני של מחנה האוהלים הקיסרי בירושלים. הוצאת H. A. J. Schultz. אינה מופיעה בקטלוג גלויות הקיסר של ראלף פרי ודוד פרלמן (ראו: "גלויות להנצחת מסעו של הזוג הקיסרי הגרמני למזרח בשנת 1898", הוצאת Verein für Wurttembergischen Kirchengeschichte, שטוטגרט, 2019, עמ' 66-67 המוקדשים למדפיס גלויות זה).
9X14 ס"מ בקירוב.
6 פריטים. מצב טוב. פגמים קלים ומספר נקבים במפת המחנה.