"ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ-ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר המליץ הנודע על אדמת ארץ ישראל, נפתלי הערץ אימבער". ירושלים, דפוס מ. מיוחס, תרמ"ו [1886]. עברית ומעט גרמנית.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ספר ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי מתיישבי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב-"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את "ספר ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. יחסיו של אימבר עם אנשי היישוב היו אמביוולנטיים: הוא התפעל עמוקות מהחלוצים עצמם, נדד בין המושבות והפיץ את כתביו שהתקבלו יפה, ובד בבד התנגח עם פקידי הברון. ב"פולמוס השמיטה" (1887-1889) צידד אימבר בעמדתם של אנשי הממסד הרבני, ותקף בשיריו את נציגי ותומכי הישוב החדש – הברון רוטשילד, אליעזר בן יהודה ואליהו שייד; באותה תקופה, כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה על שהסכים לקבל כספים וטיפול רפואי ממיטבו אוליפנט וממיסיונרים שונים, תקף אימבר בחריפות את שחיתותם ואזלת ידם של אנשי הברון. יחד עם זאת, עמדתו לא הייתה עקבית, ולעיתים אף נטה לתמוך בפקידי הברון, ובעיקר כשאלה סיפקו לו תנאי קיום נוחים.
כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.

VI, [2], 127, [1] עמ'. 16 ס"מ. מצב טוב. דף השער מנותק, עם כתמים, חותמת דיו וקרעים קלים בשוליים. כתמים. קרעים קלים בשולי כמה מהדפים. חותמות דיו ורישומים. כריכת עור חדשה.

ש' הלוי, מס' 545.

כ-130 גלויות שנדפסו לכבוד ביקור קיסר גרמניה, וילהלם השני, בארץ ישראל. מו"לים שונים, מרביתן נדפסו בגרמניה, 1898.
מסע הקיסר וילהלם השני לארץ ישראל ולערי האימפריה העות'מאנית נערך בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898, ונחשב למאורע הֲרֵה משמעות ביחסים שבין שתי המעצמות.
בשל חשיבותו הגדולה, הונצח הביקור בדרכים מגוונות – ספרים, משחקים, מזכרות – אך ראשונה לכולן הייתה גלוית הדואר, שייצורה עמד אז בשיא פריחתו בגרמניה. כ-350 מו"לים הדפיסו גלויות מיוחדות לכבוד הביקור, מרביתן לאורך שנת 1898 (חלקן מעט לפני המסע וחלקן מעט אחריו), ולעיתים הציעו שירות מיוחד לרוכשים: הגלויה תשלח ליעד במזרח התיכון, תמתין לבוא הקיסר, ומשם, ביום ההגעה, תוחתם ותשלח בחזרה אל הקונה.

באוסף שלפנינו למעלה ממאה ושלושים גלויות, מרביתן חתומות בחותמות דואר, המסודרות בשלושה אלבומים על פי סוגי החותמות והנושאים המודפסים:
· האלבום הראשון מכיל כ-30 גלויות בעלות חותמות נדירות או בהדפסות מצומצמות, בהן: שתי גלויות ומעטפה עם חותמות דואר נדירות מהספינה הקיסרית ("—Schiffsspost-Kais. Deutsche Marine"); גלויות עם חותמות המחנה הקיסרי ("Camp Imperial Jerusalem" באותיות לטיניות וערביות); ארבע גלויות בפורמט ענק בהוצאת Knacksted & Näther (המבורג); גלויה שהונפקה לכבוד ביקור הקיסר בתחנה שאליה לא הגיע לבסוף – העיר לוקסור שבמצרים (הוצאת Emil Frankel, מצרים); ועוד.
· האלבום השני מכיל כ-50 גלויות, הנושאות חותמות דואר מיום הגעת הקיסר לערים השונות: גלויות שהוחתמו בסניף הדואר הגרמני ביפו, סניף הדואר העות'מני בירושלים, הקונסוליה האוסטרית בירושלים, גלויות נוספות עם חותמת המחנה הקיסרי, ועוד. לצדן מופיעות באלבום גלויות המציגות את בתי המלון שבהם התאחסן הקיסר במהלך מסעו.
· האלבום השלישי מכיל כ-50 גלויות ממקומות שונים בהם חלף הקיסר במסעו: ונציה, אתונה, קונסטנטינופול, ארץ ישראל ומקומות נוספים.
בין המו"לים השונים שהדפיסו את הגלויות שבאוסף: Hermann Vogel (ברלין), Alfred Silbermann (ברלין), Knacksted & Näther (המבורג), Verlag des Syrischen Waisenhaues (ירושלים), Gesellschaft-Ersten Internationalen Ansichtskarten (ברלין-וינה), ואחרים.
חלק מהגלויות מופיעות במספר עותקים, לרוב בווריאציות שונות.
מצורף: · פורטרט של הקיסר (1906) – עונד את המדליה שהונפקה לכבוד חנוכת כנסיית הגואל; · אקסליבריס: Bibliothek Posen Kaiser Wilhelm (1898); · תמונה של זר פרחים מברונזה שהוכן עבור הקיסר להנחה על קברו של צאלח א-דין בדמשק, מוצמדת לקרטון; · 4 גלויות ששימשו השראה לגלויות ביקור הקיסר.

ראו: ראלף פרי ודוד פרלמן, גלויות להנצחת מסעו של הזוג הקיסרי הגרמני למזרח בשנת 1898. שטוטגרט, 2019.

כ-130 גלויות, 9X14 ס"מ בקירוב (ארבע מהגלויות בפורמט גדול: 15X22 ס"מ). מצב משתנה. מצב כללי טוב.

ביקור הקיסר וילהלם השני בירושלים

בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 ערכו קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, מסע בערי האימפריה העות'מאנית, שיעדו המרכזי ירושלים. המסע נערך על רקע התפוררותה הצפויה של האימפריה העות'מאנית, ומאבק הירושה על "נכסיה" שניטש בין מעצמות אירופה. המסע ארך יותר מחודש, ובין מטרותיו ניצבו חיזוק קשריה של הקיסרות הגרמנית עם האימפריה העות'מאנית, ועידוד ההתיישבות הנוצרית בארץ ישראל. על המקומות בהם ביקרו הקיסר ופמלייתו נמנות אתונה, קונסטנטינופול, חיפה, יפו, רמלה, ירושלים וקהיר.

ההיערכות לביקורו של הקיסר בארץ ישראל החלה כבר בקיץ 1898, וכללה פעולות ניקיון נרחבות, שיפור ושיפוץ של תשתיות, מתיחת קו טלגרף חדש, ועוד. לקראת הגעתו של הקיסר לירושלים הורחבו מספר דרכים בעיר, ואף נפרץ פתח בסמוך לשער יפו, על מנת לאפשר מעבר למרכבתו של הקיסר. נוסף על כך, רחובות העיר, ובפרט האזור סביב רחוב הנביאים שבו עתיד היה להיבנות מחנה האוהלים של הקיסר ופמלייתו, ה-"Camp Imperial", קושטו בדגלי גרמניה והאימפריה העות'מאנית ובשערי כבוד ניידים. במהלך ביקורו בירושלים, שחלק חשוב בו היה טקס חנוכת כנסיית הגואל ברובע הנוצרי, ביקר הקיסר גם במושבה הגרמנית, בהר הזיתים, בבניין העירייה, ובמקומות נוספים, ואף נפגש בחטף עם בנימין זאב הרצל. את סיוריו ערך בליווי פמליה קטנה, על גבי סוס או מרכבה, כשבעקבותיו נעו בירושלים תהלוכות אישים פחותי דרג, מלווים בגדודי פרשים וקאוואסים (שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית). מסע הקיסר תואר בזמנו במאות ספרים ומאמרים, והונצח במשחקי קלפים, במשחקי שולחן ובכרטיסי אספנות, עם נופי ארץ ישראל. גולת הכותרת של הנצחת הביקור הייתה גלויות הדואר שיצאו לכבודו: כ-350 מו"לים בגרמניה ובארצות אחרות הדפיסו גלויות לרגל המסע, בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה, ובאיכות מצוינת. המו"לים הגדולים, דוגמת פוגל, זילברמן וקנאקשטדט-נטר, הגדילו לעשות והציעו שירות מיוחד לאספני בולים וגלויות: תמורת סכום קבוע נשלחו למנויים גלויות מהערים בהן ביקר הקיסר, שהוחתמו ונשלחו ביום בו שהה הקיסר במקום.