מכירה מקוונת 34 - חב"ד
מכירת חב"ד מיוחדת לרגל יום הולדתו של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש - יום ב' לפרשת חיי שרה כ' מרחשון תרכ"א
קופסת טבק שקיבל רבי דוב בער - האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, מאת הנסיך לובומירסקי.
קופסת כסף נאה, מעוטרת (חתומה בחותמות יצרן ובחותמות כסף רוסיות - רוסיה, סוף המאה ה-18 או ראשית המאה ה-19).
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את קופסת הכסף לטבק שהאדמו"ר האמצעי קיבל במתנה מאת הנסיך לובומירסקי. נראים בה נפוליאון ואנשיו נסוגים מרוסיה. היא ניתנה לי על ידי סבי [הרש"ב] מספר חודשים לפני הסתלקותו". האישור מתוארך – 17 בספטמבר 1989.
[האיור שעל גבי מכסה הקופסה זוהה בטעות על ידי הרבנית חנה כאיור המציג את נסיגתם של נפוליאון ואנשיו מרוסיה. למעשה, האיור מציג את פסלו של הצאר פיוטר הגדול, "פרש הנחושת", שהוקם על ידי קיסרית רוסיה יקטרינה הגדולה בשנת 1782 ומוצב עד היום בכיכר הסֵנָט בפטרבורג].
האדמו"ר האמצעי והנסיך לובומירסקי
רבי דוב בער - האדמו"ר האמצעי קבע את מקום מושבו בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה ביום ח"י אלול תקע"ג (1813). היה זה חודשים ספורים לאחר הסתלקות אביו האדמו"ר הזקן בכ"ד טבת תקע"ג, במהלך בריחתו מפני צבא נפוליאון, ועלותו על כס אביו בראש חסידות חב"ד. מאחר שהעיירה ליאדי בה התגורר אביו האדמו"ר הזקן חרבה בזמן המלחמה, חיפש האדמו"ר האמצעי מקום מגורים קבוע לו ולחסידיו. באותה עת, הנסיך לובומירסקי, מבני משפחת האצולה הרוסית-פולנית הנודעת לובומירסקי (Lubomirski) ובעל אחוזות וקרקעות רבות ברוסיה, הציע לאדמו"ר האמצעי לבוא ולהתיישב בעיירה ליובאוויטש שהייתה בבעלות משפחתו. הנסיך, שהתייחס באהדה רבה ליהודים ורצה בפריחה הכלכלית שתביא עמה התיישבותו של רבי חסידי גדול בתחומו, אף הורה לספק עצים לבניית בתי מגורים לאדמו"ר ומשפחתו ולהקמת מבני ציבור עבור מרכז החסידות. מאה ושתיים שנה (תקע"ג-תרע"ו, 1813-1915) שכנה חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה.
בספר הזכרונות של האדמו"ר הריי"ץ מתוארים בהרחבה סיפור התיישבותו של האדמו"ר האמצעי בליובאוויטש לאחר הסתלקות אביו האדמו"ר הזקן, והסיוע והתמיכה שהעניקו לו הנסיך לובומירסקי ואחיינו סעקרעט:
"לובומירסקי, אשר בנה את החצר בליאדי עבור האדמו"ר הזקן, נחלץ לעזרה בשנית. הוא רצה להשיב את הרבי החדש בחזרה לליאדי והיה נכון לבנות את החצר החרבה על חשבונו... אולם נגזר שעיירה אחרת תתפרסם - ליובאוויטש... הדבר לא היה מתאפשר ללא לובומירסקי, וליתר דיוק, ללא אחיינו של לובומירסקי, סעקרעט... ליובאוויטש הייתה שייכת לו.
בין לובומירסקי ואחיינו פרצה מריבה בשל אי הבנה מסוימת. הדוד ואחיינו היו מסוכסכים, אך לאחר תקופת זמן, התפייסו השניים. סעקרעט הוזמן לטירתו של דודו לובומירסקי, והעניק לו מתנה – תכשיט יקר ערך שקנה בחוץ לארץ, לשם נהג לנסוע לעיתים תכופות. גם לי יש עבורך מתנה, אמר הדוד לאחיינו, המתנה היקרה ביותר שאני יכול להעניק לך. סעקרעט ודאי חשב שלובומירסקי יעניק לו חפץ יקר, כסף, חלקת אדמה או יער. ברם, ללובומירסקי הייתה מתנה מסוג שונה לגמרי עבורו. אני מעניק לך במתנה את הרבי, חשף בפני אחיינו את מתנתו. היה בדעתי להשיבו בחזרה לליאדי ושם לבנות עבורו את חצרו, אך ברצוני להציג בפניך את טוב ליבי ואת רצוני הטוב – אני רוצה להעניק לך את הרבי. הוא יתיישב בליובאוויטש ולך יהיה הכבוד הגדול לבנות עבורו חצר המתאימה לצרכיו ולקהל חסידיו הגדול.
לא הייתה זו מחווה פשוטה בלבד עבור לובומירסקי. אכן כן, הוא החשיב את הדבר לקרבן גדול מצדו, להניח לרבי לצאת מגבולות ארצו. לאמיתו של דבר, היה זה עבורו גם מקור רווח גדול. ישיבתו של האדמו"ר הזקן בליאדי הפריחה לא רק את העיר עצמה אלא את הסביבה כולה... יש לשער, שלובומירסקי אשר היה ידיד אמת של משפחת הרבי, ראה גם את הצורך של האדמו"ר האמצעי במקום חדש, בו יהיה מוגן יותר, ובלב היישוב היהודי, כפי שהיה הדבר בליאדי. ליובאוויטש הייתה מקום התיישבות אידיאלי לכך, ולכן הוא היה מוכן לוותר על הרבי ו'למסרו' לאחיינו. אולם, לשם כך צריך היה לקבל את הסכמתו של רבי דובער עצמו, אשר זה עתה ירש את כתר אדמו"רות חב"ד ושהה יחד עם משפחתו הרחק משם... לובומירסקי מיד שלח אגרת באמצעות שליח מיוחד:
- ליאדי עומדת לרשותך. הנך יכול לשוב לשם ואני אבנה עבורך את ביתך ואת בית מדרשך ואת כל אשר תדרוש – נכתב באגרתו של לובומירסקי – אך תחת זאת, אני מציע לך את ליובאוויטש, תחת חסותו של אחייני סעקרעט. שם תמצא מקום מנוחה חדש. אחייני יעשה עבורך כל אשר אני הייתי עושה, ונכון לעשות, למענך, אילו היית בא לליאדי.
האדמו"ר האמצעי איווה לו למושב את ליובאוויטש. היה זה מקום אידיאלי בכל המובנים. סעקרעט, בעזרתו של לובומירסקי, פנה מיד לעבודה: החלו לכרות יער ולהוביל קורות עץ אל העיירה, ועשרות איכרים תחת השגחתם של חסידים נודעים החלו בעבודת הבנייה. תוך זמן קצר נשלמה בליובאוויטש בנייתה של חצר רבי מפוארת – בית גדול עבור הרבי, בתים עבור ילדיו, ובתי מדרש, אכסניות ואפילו בית מרחץ חדש. באמצע חורף תקע"ד קבע האדמו"ר האמצעי את מושבו בליובאוויטש ובמשך 102 שנים, עד לשנת תרע"ז, הייתה ליובאוויטש משכנה של חסידות חב"ד, מושבה של שושלת האדמו"רים שנוסדה על ידי האדמו"ר הזקן" ("ליובאוויטשער רבינ'ס זכרונות", חלק ג, פרק טז, עמ' 90-95. ניו יורק, תשנ"ד. יידיש).
תמיכתם של בני משפחת האצולה לובומירסקי באדמו"רי חב"ד החלה עוד בימי האדמו"ר הזקן, שהתיישב בליאדי בהשתדלותו של הנסיך לובומירסקי: "ארבעה ימים נסע הוד כ"ק אדמו"ר [הזקן]... לעיר ליאדי, במרכבה כבודה אשר התכבד הנסיך ליובאמירסקי לתת להוד כ"ק אדמו"ר, עם שני פרשים רוכבים בסוסים ללוותו והנוסעים עמו מהחסידים המקורבים בארבע מרכבות. וביום הששי ערב שבת נחמו, ארבעה עשר לחדש מנחם אב תקס"א בא לעיר ליאדי, פלך מאהליב" (רשימת הריי"ץ, דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן. עמ' נו). גם בשעה שנאסר האדמו"ר האמצעי בשנת תקפ"ז השתדל הנסיך לובומירסקי להקל את תנאי מאסרו, והשיג לאדמו"ר היתר לקיים מניין שלוש פעמים ביום בהשתתפות עשרים אנשים ולומר דברי חסידות פעמיים בשבוע בפני חמישים מחסידיו (ספר התולדות לאדמו"ר האמצעי. עמ' 111). מסופר כי בשעה שפרצה שרפה בליובאוויטש בתקופת ה"צמח צדק" וכלתה בתים רבים: "האדון ליובמירסקי הורה למנהל אחוזתו, לתת מהיער שלו כל הדרש לבנין בית הרבי, קורות וקרשים, והאכרים יובילו את הקורות והבנאים יבנו –בחנם" (ספר התולדות למהר"ש. עמ' 5).
בספר "רשימות דברים", מאת הרב יהודה חיטריק מובא הסיפור הבא בשם המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן: "פעם באו ליו"ט חסידים, כאלפיים איש, לכ"ק אדמו"ר האמצעי, והביהכ"נ לא הכיל את כולם. בנו 'שאלאש' (היינו בנין מנסרים של עץ) שיכיל את כל אנ"ש. הנסיך ליובאמירסקי עם עוד אחד ממקורביו הלכו לצוד ציד, ועברו על פני ה'שאלאש', ושמעו שאחד מדבר ואנשים הרבה סובבים אותו, ושקט ודומי' שוררת. התפלא מאד, ונכנס גם הוא עם חברו. ועמדו כעשרה מינוטן [דקות], והתפלאו מאד שקהל גדול כזה עומד ושומע, ואינו נשמע קול של פיהוק או שיעול... עד שאפשר לשמוע קול זבוב הפורח. כשיצא [הנסיך לובומירסקי] הביט על שעונו, וראה שעמד עשרה רגעים בפנים ה'שאלאש'. ותמהונו עלה עוד יותר, שהי' לו שיעול, שלא עבר רגע שלא השתעל, ובמשך העשרה רגעים לא שיעל אף פעם" (עמ' 110).
על פי האישור המצורף, האדמו"ר האמצעי קיבל את קופסת הטבק שלפנינו במתנה מהנסיך לובומירסקי (לכלי כסף נוסף שהעניק הנסיך לובומירסקי במתנה לאדמו"ר האמצעי, ראה קדם, מכירה מקוונת 32, פריט מספר 1). כמובא באישור, חודשים ספורים לפני הסתלקותו באור לב' ניסן תר"פ, האדמו"ר הרש"ב העניק את קופסת הטבק שלפנינו, שעברה בירושה ב"בית רבי" מדור לדור, מתנה לנכדתו הבכורה הרבנית חנה גורארי'.
4.5X7.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
פמוט להבדלה של רבי שמואל שניאורסון – האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש, ושל בנו רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
פמוט עשוי כסף, חתום (חותמות מטושטשות וקשות לזיהוי; כנראה חותמות העיר לונדון, ראשית-אמצע המאה ה-19). מעוטר באיורים ובדגמים צמחיים.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתם הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את פמוט הכסף להבדלה של אב-סבי הרבי המהר"ש. הוא רכש אותו במהלך אחת מנסיעותיו לחו"ל. סבי [הרש"ב] השתמש בו עד שהעתיק את מקום מושבו לרוסטוב. הוא העניק לי אותו בעת שמצב בריאותו החמיר. הוא אמר לי להשתמש בפמוט בשעה שאתחתן. השתמשתי בו עד למלחמת העולם השנייה. כשאני מביטה בו עולים בי זכרונות רבים". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989. מצורפת קופסת עץ שייתכן ששימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם הפמוט שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).
האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש החל לעסוק בצרכי ציבור עוד בחיי אביו ה"צמח צדק" ונהג לנסוע לעיתים תכופות לקייב ולפטרבורג כדי לפעול למען יהודי רוסיה וכדי לסכל ולבטל גזירות וחוקים שונים שהוטלו עליהם. בשנת תרי"ח ערך לראשונה נסיעה אל מחוץ לרוסיה. הוא ביקר באיטליה ובגרמניה והתראה שם עם מנהיגים ועסקנים העוסקים בענייני הכלל. נסיעות דומות ערך גם בשנים תרי"ט-תרכ"ב. גם לאחר הסתלקות אביו ה"צמח צדק", ועלותו על כס נשיאות חסידות חב"ד בליובאוויטש בקיץ תרכ"ו, המשיך המהר"ש לפעול ולעסוק בענייני ציבור וערך נסיעות שונות ברחבי אירופה למטרה זו. בין השנים תרכ"ח-תר"מ ערך נסיעות רבות ברוסיה ומחוצה לה הן כדי לבקר במקומות מרפא ולדרוש ברופאים והן כדי לעסוק בצרכי הכלל (מפורסם במיוחד המעשה שהתרחש בעת שהתאכסן המהר"ש במלון "אלכסנדר" בפריז ופעל להחזרת אברך יהודי בתשובה). על פי האישור המצורף, קנה האדמו"ר המהר"ש את הפמוט להבדלה שלפנינו באחת מנסיעותיו לחוץ לארץ.
כפי המסופר בהמשך האישור, הפמוט שלפנינו עבר בירושה מהאדמו"ר המהר"ש לבנו האדמו"ר הרש"ב, אשר השתמש בו בתקופת שבתו בעיירה ליובאוויטש, עד אשר העתיק את מקום מושבו לעיר רוסטוב בראשית שנת תרע"ו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. ארבע שנים חי הרש"ב ברוסטוב, בתחילה התגורר בדירה קטנה ברחוב פושקינסקי ולאחר מכן עבר לבית גדול, מרווח ומוקף חומה ברחוב בראטסקי. במרתף בית זה נבנה לראשונה מקווה הטהרה הידוע בשיטת "בור על גבי בור". בסוף חודש אדר תר"פ החמיר מאוד מצב בריאותו של הרש"ב. לדבריה של נכדתו הרבנית חנה, קודם להסתלקותו במוצאי שבת אור לב' ניסן תר"פ, העניק לה סבה האדמו"ר הרש"ב את הפמוט שלפנינו, והורה לה להשתמש בו לאחר נישואיה. חתונתה עם הרב שמריהו גורארי' נערכה ברוסטוב בי"א סיון תרפ"א, כשנה לאחר הסתלקות הרש"ב. לדבריה, היא השתמשה בפמוט זה להבדלה מאז נישואיה ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
10X7 ס"מ בקירוב. מצב טוב. שבר קטן עם חסרון ברגל הפמוט.
מיטת ההסתלקות של רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
שלדת מיטה, עשויה ברזל. ארבעה חלקים (ניתנים לפירוק והרכבה).
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדת הרש"ב הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את מיטתו של סבא שלי [הרש"ב] בה הוא השתמש ברוסטוב. זו הייתה המיטה שבה הוא הסתלק". האישור מתוארך – 14 במאי 1989.
הסתלקות האדמו"ר הרש"ב
במוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי, כ"ג באדר תר"פ, חלה הרעה במצב בריאותו של האדמו"ר הרש"ב. תשישות חזקה תקפה אותו וחומו טיפס. במהלך הלילה גברה חולשתו עוד יותר, והוא הגיע עד כדי עילפון. מעתה ואילך לא יכול היה עוד הרש"ב לעמוד לבדו ממיטת חוליו, ונזקק לסיוע ותמיכה. לצד מיטת חוליו עמדו בנו האדמו"ר הריי"ץ והרב משה דובער רבקין, אשר שמשו אותו כל ימי מחלתו, ולא משו ממנו עד לרגע ההסתלקות. למרות תפילות החסידים ומאמצי הרופאים, מחלתו של הרש"ב גברה מיום ליום וכוחותיו אפסו. שבוע ימים לאחר מכן, במוצאי שבת ויקרא, מעט לאחר חצות הלילה, הוקם בית דין מיוחד של שלושה מגדולי החסידים, ואנ"ש והתמימים שנכחו במקום תרמו חצי שנה או שנה משנות חייהם למען אריכות ימיו של הרש"ב. בשעה 2-3 לערך ניגשו בנו הריי"ץ ושלושת נכדותיו - האחיות חנה, חיה מושקא ושיינא, אל מיטתו של הרש"ב, שהניח ידיו על ראשיהם ובירכם בברכת "יברכך". מעט לאחר השעה ארבע לפנות בוקר, אור ליום ב' ניסן: "פתח עיניו בטוב והראה פנים צוחקות... והוריד ב' דמעות וסגר עיניו... ונשמתו הקדושה עלתה השמימה בקדושה וטהרה".
הטהרה נערכה בחתיכות בד פשתן ובמפה שבאו בירושה מזקנו האדמו"ר הזקן. גופו הולבש בכתונת אביו המהר"ש ובקיטל בו התפלל ביום כיפור, ונעטף בטלית השבת שלו. ארון הקבורה נבנה מקרשי הבימה ומעמוד התפילה. בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, ב' ניסן תר"פ, יצאה הלווייתו מביתו ברחוב בראטסקי 44, והוא נטמן בבית העלמין היהודי שברוסטוב על נהר דון.
באגרת לתלמידי "תומכי תמימים" לאחר ההסתלקות, סיון תר"פ, כתב בנו הריי"ץ: "בחודש הראשון באור ליום השני, כעשרים רגעים על שעה החמישית בעלות השחר, נפתחו השמים, שמי שמים העליונים, והנשמה הטהורה עלתה להשתפך אל חיק אביה. בנעימה קדושה ובשקיטה אצילית מסר רבינו הקדוש נשמתו לאל אלוקי הרוחות, והוסגרו עיני אב הרחמן, לי, ולכל אחיי חניכי בית אלוקים, וברגע אחת יתום נהייתי, אני, אתם תלמידיו, ואתנו יחד עם הקודש" (אגה"ק הריי"ץ, חלק א' ע' קיג).
מיטת ההסתלקות – "אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל ונהיה ביחד"
מעמד ההסתלקות של הרש"ב מתואר בהרחבה בספר "אשכבתא דרבי" להרב משה דובער רבקין, שכתב בעודו נמצא "תחת הרשמים העזים והנוראים של הימים, השעות והרגעים האחרונים של רבנו נ"ע בעלמא דין, אשר זכיתי אז להיות היחידי לעמוד לפני מטתו השלמה בימים האחרונים לפני הסתלקותו". בין היתר מתואר שם כיצד במשך ימי מחלתו שכב הרש"ב על מיטתו, ללא יכולת לקום או לנוע, ובנו הריי"ץ יחד עם הרמ"ד רבקין מסייעים בידו ומשמשים אותו בעת נטילת הידיים, הנחת התפילין וכדומה: "אח"כ אמר שרוצה להתפלל... וסייענו לו לישב על המטה, והצענו מאחוריו כרים למען יהי' לו בנקל לישב, והלבשנו לו... את הטלית... ואח"כ סייענו לו לעשות העטיפה כדין... ואח"כ סייענו לו להניח תפילין... סייענו לו לחגור את האבנט... כן הייתי מלביש לו את המשקפיים בכל פעם שהי' מתפלל מתוך הסידור.... ואחזתי הסידור לפניו כמו שהוא שוכב מוטה קצת... ואח"כ חלצנו לו... ואח"ז נח מעט מרוב הטרחה לפי חלישותו אז". באחד מימי מחלתו, יום ב' כ"ה אדר, ביקש בנו הריי"ץ להעביר את מיטת אביו הרש"ב לחדר היחידות: "שהוא חדר גדול והאויר שם יותר טוב, אבל הוא נ"ע [הרש"ב] השתמט עצמו... משום ששם הספרים בהארונות מגולים, וגם הביכלעך והכתי"ק נראים ע"י הזכוכית מהארונות". בבוקר המחרת, יום ג' כ"ו אדר, הציע הריי"ץ שוב לקחת את מיטת אביו לחדר היחידות: "על שעה או שעתיים, עדי ינקו היטב את חדר השינה... כיסו הספרים והכתי"ק בסדינים, ולקחו אותו עם המטה כמו שהוא שוכב".
במוצאי שבת ויקרא, בשעה עשר בלילה, פקח הרש"ב לרגע את עיניו ואמר לבנו הריי"ץ (יידיש): "אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל [חדר היחידות] ונהיה ביחד". הרמ"ד ממשיך לספר: "והובילנוהו עם מטתו בהזאל – חדר קדשו שבו ישב תמיד על התורה והעבודה, ומשם הפיץ אורו הגדול על כל העולם – והעמידו מטתו אצל כותל המזרחית, ראשה לצד צפון ורגלי' לצד דרום קרוב לפתח המזרחית שלצד צפון... ובאופן שיהי' באפשר לעמוד סביב מטתו".
הרב אברהם ברוך פבזנר, שזכה אף הוא לשמש את האדמו"ר הרש"ב בימיו האחרונים, מתאר גם הוא בצורה דומה את מעמד ההסתלקות: "עוד ביום ב' או ג' שאלו רשותו אולי יקחו אותו להיכל קדשו, והסכים, אך ציווה לכסות היטב הכתבים והספרים שהיו מגולים ושהיו נראים ע"י הזכוכיות הארוכות... בשעה 10-11 אמר להעומדים אצלו שיוליכוהו להיכל קדשו כשהריי"צ נ"ע שאלו מה הוא אומר, השיב לו בזה"ל [בזה הלשון]: איך גיי אין הימל כתבים פאר אייך, נעמט מיך אין זאל וועל איך זיין מיט אייך אינאיינעם [אני עולה השמימה, הכתבים עבורכם, קחו אותי לזאל ונהיה יחדיו]... אח"כ הובילוהו להיכל קדשו והעמידו את המטה במזרח, ראשה לדרום ומרגלותי' לצפון קרוב לפתח מזרחי שאצל צד צפון ובאופן שיוכלו לעמוד סביב מטתו" (מובא בספר "שמועות וסיפורים", עמ' 180).
אורך: 195 ס"מ; גובה: 83 ס"מ; רוחב: 89 ס"מ בקירוב. מצב טוב. קילופים בצבע. חלודה.
הצלת רכושו של האדמו"ר הריי"ץ מרוסיה הסובייטית בשנת תרפ"ח
בראשית תרפ"ח, בשעה שעמד הריי"ץ לצאת מרוסיה הסובייטית (לאחר שחרורו ממאסרו בתמוז תרפ"ז), לא הניחו לו השלטונות לקחת עמו את בני משפחתו ואת רכושו. לאחר שאיים כי לא יסכים לעזוב את רוסיה לבדו וללא רכושו, ובעקבות לחצים בין-לאומיים שהופעלו על ממשלת רוסיה (אותם ריכז חבר הפרלמנט היהודי בלטביה, הרב מרדכי דובין), התקבלה הוראה ממוסקבה כי יש להתיר לו לקחת עמו את כל אשר לו.
כך מסופר בספר "ליקוטי דיבורים": "לבסוף, הסכים דוברוניצקי לתת לרבי לצאת את רוסיה, בתנאי שמשפחת הרבי, אמו הרבנית הזקנה, אשתו הרבנית, בנותיו וכל המשפחה וכן הרהיטים וספרייתו של הרבי, ישארו ברוסיה. הם ישמשו בתור ערובה לממשלה הסובייטית... ברם, הרבי החליט לא לנסוע אלא אם גם משפחתו תצטרף אליו... הישיבה בראש השנה במשרד החוץ הסובייטי החליטה להרשות לרבי לצאת את רוסיה יחד עם משפחתו... זלקינד קיבל את ההוראה טלפונית ממוסקבה... נתן את האישורים הדרושים... באסרו חג הסוכות, תרפ"ח, יצא הרבי את רוסיה. אליו נילוו כל משפחתו, ששה חסידים ליובאוויטשים כמלווים, רהיטיו וספרייתו שמילאו ארבעה קרונות. בין החפצים שהורשה להוציא, היו שלשה פודים כלי כסף יקרים" (שם, חלק ה', עמ' 1450-1451).
באחת משיחותיו מסביר הרבי מליובאוויטש את משמעות פרשת המאסר והשחרור של חמיו הריי"ץ מרוסיה הסובייטית ומדגיש את גודל נס הגאולה בכך שהניחו לו להוציא מרוסיה גם את כל ספריו וחפציו: "מאסרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"ץ] הי' מאסר חמור ביותר – מאסר ע"י ממשלה תקיפה ביותר... ואעפ"כ, בשבתו במאסר הראה בעל הגאולה שאינו מתפעל מהם... ואכן בסופו של דבר... בי"ב-י"ג תמוז – חופשה ניתנה לו... אלו שאסרוהו, הם עצמם הוכרחו לשחררו... שחרור מכל המדידות וההגבלות דמדינה ההיא... ולא עוד, אלא שיצא ביחד עם כל בני-ביתו, ולקח עמו את כל הכתבים והספרים, וכל החפצים, ועד כדי כך, ששלחו שליח מיוחד מטעם המלכות שיראה לזרז את כל הסידורים, שלא יבחון ויחקור שום דבר, אלא יחתוך ויאשר את כל הרישיונות... ניסים גלויים לעיני כל" (תורת מנחם – תשמ"ה , ד, עמ' 2440-2441).
הצלת רכושו של הריי"ץ מפולין במלחמת העולם השנייה והבאתו לארה"ב
כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה האדמו"ר הריי"ץ בפולין. בשלהי אלול תרצ"ט עזב הריי"ץ את אוטבוצק ונסע לוורשה, יחד עם בני משפחתו ומזכיריו. במשך למעלה משלושה חודשים נותר הריי"ץ נצור בוורשה המופגזת ללא הרף על ידי הגרמנים, כשהוא נמלט מבית לבית מאימת ההפצצות. ידיעות ושמועות כוזבות אף טענו שהוא נתפס והוצא להורג בידי הגרמנים, אולם, לאחר התערבות הממשל בארה"ב, ובעזרתם של מספר קצינים גרמנים, הצליח הריי"ץ להימלט מוורשה, וביום ה' טבת ת"ש הגיע לריגה. בריגה שהה כחודשיים וחצי, ובשלהי חודש אדר א' ת"ש עזב הריי"ץ את אדמת אירופה הכבושה והפליג באנייה "דרטינגהלם" מנמל גטבורג שבשוודיה לארה"ב. הריי"ץ התיישב בבית 770 שבשכונת קראון הייטס, ברוקלין ניו יורק, שם ייסד מחדש את חצר חסידות חב"ד ומוסדותיה והמשיך לפעול עשר שנים נוספות, עד להסתלקותו ביום י' שבט תש"י.
בשעה שהריי"ץ עבר לוורשה עם פרוץ המלחמה, נותרו ספרייתו הגדולה, חפציו וכלי הבית בביתו שבאוטבוצק. כפי שמספר מזכירו הרב חיים ליברמן (במכתבו אל יו"ר אגודת חסידי חב"ד בארה"ב הרב ישראל ג'ייקובסון, תשרי ת"ש): "כשעזבנו את אטוואצק ועברנו לווארשא עלתה בידינו להוציא רק את הכתבים, אבל הספרים, כל הביבליותיקה נשארה באוטוואצק, וגם הרבה חפצים וכלי בית שעולם לסכום גדול" (אגה"ק הריי"ץ, חלק ה, מבוא, עמ' 15); ובאגרת נוספת ששלח חודשיים לאחר מכן (י' כסלו ת"ש): "באטוואצק נשאר הכל שלם. הדירה עם הביבליותיקה וכלי הבית" (שם, עמ' 16). באגרת ששלח הריי"ץ מריגה, מיד לאחר הצלתו מוורשה, הוא מבקש מהר"י ג'ייקובסון לסייע בהבאת ספרייתו וחפציו לארה"ב: "על דבר הצלת הביבליותיקה שלי, והוצאתה משם, לערך מאה ועשרים תיבות ספרים ושלוש תיבות כתבים כתבי יד קדש... להביאם למדינתם הט', כן יתר החפצים שלנו שנשארו אחרי השריפה... כן התכשיטין... וישלחו הכל ישר לניוארק" (שם, אגרת א'קלג). ואכן, לאחר השתדלויות ומאמצים רבים, ולאחר נדודים וגלגולים שונים שארכו כשנה וחצי נוספות, הגיע משלוח הספרים והחפצים אל הריי"ץ בניו יורק (בתחילה מאוטבוצק לריגה בקיץ ת"ש, משם הועבר לשטוקהולם שבשוודיה, וכעבור שנה נוספת הגיע בראשית שנת תש"ב באונייה לניו יורק). כפי שכותב הריי"ץ באגרת (ט' חשון תש"ב): "בטח קבל את מכתבי שהודעתיו מקבלת הביבליותיקה, וכעת עסוקים בהרקת התיבות, בס"ה [בסך הכול] נתקבלו מאה תיבות, אבל ביניהם שבע תיבות עם כלי בית..." (אגה"ק הריי"ץ, כרך ו', אגרת א'תקצו).
ערכה להקזת דם ששימשה לרפואתו של רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, קודם להסתלקותו; לימים שימשה גם את בנו רבי יוסף יצחק שניאורסון – האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש.
ארבע כוסות רוח (עשויות זכוכית; שני גדלים שונים) ואזמל (כוסלת lancet). נתונים בקופסת עץ.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדת הרש"ב הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את הערכה להקזת דם שסבא שלי [הרש"ב] השתמש בה קודם הסתלקותו. אבי [הריי"ץ] השתמש בה גם כן בשנות העשרים והשלושים למאה ה-20". האישור מתוארך – 3 בספטמבר 1989.
רפואת האדמו"ר הרש"ב
בספר "אשכבתא דרבי" מאת הרב משה דובער רבקין - אשר זכה לעמוד ליד מיטת חוליו של הרש"ב ולשמשו בימים, בשעות וברגעים האחרונים קודם להסתלקות במוצאי שבת אור לב' ניסן תר"פ – מתואר כיצד בימים שקדמו להסתלקות השתמשו הרופאים מספר פעמים בכוסות רוח לצורך רפואת הרש"ב: "באשמורת הבוקר יום ד'... לערך בשעה 9 בא הפר"פ זאוואדסקי... החלישות הי' ביותר... צוה להעמיד באנקעס יבשים [כוסות רוח] ואיזה רפואות... בערב העמידו לו באנקעס יבשים... ומרגע לרגע הי' ניכר בו חלישות ביותר... ביום ה' בבוקר... צוה הפר"פ וגם הד"ר לנדא להעמיד עוד באנקעס יבשים כשלשים נגד הריאה משני הצדדים, גם שמונה באנקעס קראוואסאסנע [כוסות רוח להקזת דם]... ולערך בשעה 11 העמידו לו הבאנקעס, ואף שהי' לו כאב גדול (כאשר אמר אח"כ) עכ"ז [עם כל זה] בעת מעשה לא הי' נשמע ממנו שום אנחה. אחרי העמדת הבאנקעס... הכין עצמו להתפלל, ואחזתי לפניו הסדור והתפלל עד הודו, ולהנחת הטו"ת [טלית ותפילין]... הי' מוטל עוד להזהר שלא לנגוע במקום שהעמידו הבאנקעס... והי' ניכר בו מרגע לרגע חלישות ביותר, וכי מצבו נעשה רציני ביותר" (שם, עמ' 84-85).
הרב אברהם ברוך פבזנר, שזכה אף הוא לשמש את האדמו"ר הרש"ב בימים האחרונים קודם ההסתלקות, מתאר גם הוא בזכרונותיו את השימוש שעשו הרופאים בכוסות רוח לצורך רפואתו של הרש"ב: "ביום ג' ציווה זאוואדסקי להעמיד באנקעס פשוטים [כוסות רוח] לבל יתפוס המחלה בהריאה, וגם קראוועסאסנע [כוסות רוח להקזת דם] להוציא דמים שבל יתפוס המחלה בהמוח"; "ביום ה' העמידו לו קראוועסאסנע באנקעס פעם ב' וגם עלוקות העמידו לו..." (מובא בספר "שמועות וסיפורים", עמ' 176-181).
על פי האישור המצורף, הערכה שלפנינו היא זו ששימשה לרפואת האדמו"ר הרש"ב בימים שקדמו להסתלקות.
על פי המתואר בהמשך האישור, האדמו"ר הריי"ץ השתמש אף הוא בערכה שלפנינו, בשנים שלאחר הסתלקות אביו הרש"ב, בשנות העשרים והשלושים.
בשלהי חשון תרפ"א חלו הריי"ץ, אמו הרבנית שטערנא שרה ושלשת בנותיו במחלת הטיפוס, ושכבו במשך כחודשיים על ערש דווי. לאחר שהחלים, נזקק הריי"ץ לעבור ניתוח ברגלו הימנית, והיה מרותק למיטתו במשך חודש נוסף (ספר התולדות להריי"ץ, חלק ג', עמ' 369). הרב יצחק אהרן גולדין - ששימש את האדמו"ר הריי"ץ בעת חוליו - מספר על שימוש שנעשה באותה עת בכוסות רוח לצורך רפואת בתו הצעירה של הריי"ץ, הרבנית שיינא, אשת הרב מנחם מנדל הורנשטיין: "פעם א' היו צריכים לעשות באנקעס [כוסות רוח] לבתו הצעירה הרבנית מרת שיינדל הי"ד, ונשפך הבענזין ונעשה אש גדולה והתחיל לצעוק פאזאר [שרפה], וזה הי' אצלו אחרי הניתוח ברגלו, והי' שוכב, והי' אסור לו לזוז ממקומו, והגביה א"ע [את עצמו], והי' בבחי' התעלפות" (ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, עמ' 23).
מצב טוב.
גביע קידוש לפסח של רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
גביע כסף, חתום בחותמת העיר קייב - סוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20, ובחותמת יצרן (ИЕЗ [IEZ] - Israel Eseevich Zakhoder). מעוטר באיורים ובדגמים צמחיים.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את גביע הקידוש ששימש את סבא שלי הרש"ב בחג הפסח. סבי העניק לי אותו כשישה חודשים לפני הסתלקותו". האישור מתוארך – 26 במאי 1989.
בראשית שנת תרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. ארבע שנים חי הרש"ב ברוסטוב, והתמסר לפעילות ציבורית רחבה ומסועפת עבור הטבת מצבם החומרי והרוחני של יהודי רוסיה. לדבריה של נכדתו הרבנית חנה, כשישה חודשים לפני הסתלקותו (תשרי תר"פ בקירוב) העניק לה סבה האדמו"ר הרש"ב את גביע הכסף שלפנינו, בו השתמש בסדרי הפסח. הסתלקותו הייתה ימים ספורים לפני חג הפסח תר"פ, במוצאי שבת אור לב' ניסן, ומנוחתו כבוד בבית העלמין היהודי שבעיר רוסטוב.
באחת משיחותיו סיפר האדמו"ר הריי"ץ על גביע נוסף שעמד על שולחן הסדר של אביו הרש"ב, אותו קיבל בירושה מזקנו האדמו"ר הזקן (יידיש): "היה אצלנו בירושה גביע של יין מכ"ק רבנו הזקן, ובכוס זו עוד נשאר קצת שיירים מיין שנקרש. את הגביע נהגו להעמיד תמיד בשעת הסדרים. פעם בטעות רחצו את הגביע, ונשטף מעט היין שהתקשה בתוכו. לאחר מכן, מסיבה כלשהי, אבד הגביע" (ספר השיחות תש"ב, עמ' 90).
7X6 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
קופסת טבק של רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
קופסת נאה, עשויה כסף מוזהב ואמייל. חתומה בחותמת יצרן (ГП – Grigory Grigorevitch Pankratiev) ובחותמת כסף רוסית – פטרבורג, 1908 ואילך.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ ונכדתו של הרש"ב: "אני מעניקה בזאת במתנה... את קופסת הטבק, עשויה אמייל, של סבי – הרש"ב. אבי [הריי"ץ] העניק לי אותה לרגל יום נישואיי החמישי". האישור מתוארך – 12 בנובמבר 1989. מצורפת קופסת עץ שכנראה שימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם קופסת הטבק שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).
"הטאבאקערקע של זהב אשר עם אמיל אני מוריש לבני" – צוואת הרש"ב
בצוואת הרש"ב, אותה כתב ימים ספורים לפני הסתלקותו ברוסטוב באור לב' ניסן תר"פ, הוריש הרש"ב את קופסת הטבק שלפנינו לבנו הריי"ץ: "כל הכלים דכסף וזהב וכן כל המעות וכל כלי תשמישי הבית לזוגתי תחי', וביכולתה לעשות בהם כרצונה. המטבעות של זהב, והמורה שעות שלי, והחנוכה לאמפען, והטאבאקערקע של זהב אשר עם אמיל, אני מוריש לבני [הריי"ץ]..." (ספר המאמרים – תר"פ להרש"ב, עמ' שלז; אשכבתא דרבי להרמ"ד רבקין, עמ' 138).
קודם להסתלקותו של האדמו"ר הרש"ב, בשעה שמצב בריאותו הלך והחמיר, בחר הרש"ב את הרב שמריהו גורארי' (הרש"ג), לחתן עבור נכדתו הבכורה הרבנית חנה. חתונת הזוג נערכה למעלה משנה לאחר הסתלקות הרש"ב, ביום י"א סיון תרפ"א. כמובא באישור המצורף, העניק האדמו"ר הריי"ץ את קופסת הטבק לבתו הבכורה חנה, לרגל יום נישואיה החמישי, י"א סיון תרפ"ו, בתקופת מגוריהם של הריי"ץ, בתו חנה וחתנו הרב שמריהו גורארי' (הרש"ג) בעיר לנינגרד (פטרבורג).
2.5X5.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
גלגלת לחריצת מצות של רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, ושל בנו רבי יוסף יצחק שניאורסון – האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש.
עשויה בעבודת יד. עם ידית עץ.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדת האדמו"ר הרש"ב הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את מחורר המצות שסבא שלי [הרש"ב] השתמש בו בליובאוויטש במהלך אפיית המצות. אבא שלי [הריי"ץ] השתמש בו גם כן להכנת מצות". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989. מצורפת קופסת עץ ששימשה כנראה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם הגלגלת שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).
ברשימותיו של הרב יעקב לנדא מתוארת שיחה שניהל עם האדמו"ר הרש"ב לקראת חג פסח תרע"ט, בעניין סכינים העשויים מעץ או ממתכת המשמשים בעת אפיית מצות לפסח. בין הדברים אמר לו הרש"ב: "מכינים הרי גלגלות לחריצת מצות [שטופלען] לבד, שיכינו גם סכינים" (יידיש. אוצר מנהגי חב"ד, חלק שני, עמ' לב).
השתתפות הרש"ב בהכנת מצות לפסח
ידועים הידוריו, דקדוקיו וחומרותיו הרבים של האדמו"ר הרש"ב לגבי אופן הכנת המצות, וכן מעורבותו והשתתפותו האישית בהכנתן. באחת מאגרותיו כותב הרש"ב כיצד יש להשגיח על החיטים ועל טחינת הקמח למצות (הרש"ב הקפיד לאכול בפסח רק "מצה שמורה" - מצה שנאפתה מקמח שלא בא במגע עם מים כבר משעת קצירת החיטים), ומבקש: "להשגיח היטיב על טחינת השמורה, לנקות היטיב את החדר קודם שיכניסו הרחיים, כן לנקות היטיב את הרחיים, וליתן לב שלא יבוא עליו ח"ו שלג בעת ההובלה על כל הכלים השייכים איליו, אשר ע"ז צריכים ליתן השגחה יתירה... וכן החטים שיהיו מכוסים היטיב, להשגיח על כל פרט ופרט. ויבקש את המשגיח שי' שיברר מהבחורים המתונים [תלמידי ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש] שיתעסקו בזה, ואת הבחורים יחיו יבקש משמי שיתנו לב על כל הדברים הנ"ל, וכדומה מהדברים שיכול להיות ח"ו, וישגיחו על כל פרט. את החטים בטח יבדקו ויבררו היטיב [תלמידי הישיבה היו בוררים את החיטים המקולקלים והפסולת]" (אגה"ק להרש"ב, חלק ד, עמ' רג).
בספרו "אשכבתא דרבי" (עמ' 96) מתאר הרמ"ד רבקין את חומרותיו של הרש"ב החל משעת קצירת החיטים ועד לאפיית המצה: "מההידורים שרנ"ע הי' מהדר במצת שמורה שלו הי', שאחד או אחדים מהאכרים דמושבות היהודים דפלך חערסאן, אשר רובם ככולם היו ממקושרי רנ"ע, היו ממציאים עבורו חטים שנשתמרו משעת קצירה בזהירות יתירה ביחוד עבורו, חתום בתיבה של מתכות ותיבה בתוך תיבה, ואח"כ בליובאוויטש היו החטים נבררים על שולחנות גדולים כל חטה וחטה ממש, ע"י תלמידי התמימים, שמא נמצא חטה מבוקעת או פסולת בכלל, וכן הי' אח"כ נטחן... ברחיים של יד מיוחד לזה משנה לשנה. ואח"כ לאפית המצות הי' עוד כמה וכמה הדורים וחומרות וזהירות משונות עד להפליא, באופן שממש מן הנמנעות הי' גם לחשוב מחשש דחשש איזה שהוא".
כידוע, נהג הרש"ב להשתתף בעצמו בשלבים השונים של הכנת המצה. כך מובא בספר "ליובאוויטש וחייליה" (עמ' 52): "בפסח הייתי בליובאוויטש רק בשנת תרע"ג וזה הי' אחרי הקמת בתי חומה הנ"ל, ובאחד מהם אפה הרבי [הרש"ב] את המצות שלו". בספר "לקוטי סיפורים" (עמ' רסח) מסופר על מנהגו של הרש"ב לשאת בעצמו "מים שלנו" (מים שעמדו בכלי במשך לילה שלם לאחר שאיבתם): "מדי שנה, היה כ"ק הרבי הולך להביא מים-שלנו עבור אפיית המצה שמורה לחג הפסח. בדרך כלל, בליובאוויטש, כמו בעיירות קטנות, היה אז זמן של רפש וטיט, ושל הפשרת שלגים, ומים-שלנו היו לוקחים מהנהר. אף שהנהר לא היה רחוק מהחצר, בכל זאת, ההליכה לשם היתה קשה, וגם בנהר היו מקומות שהמים קפאו"; גם בספר "ליובאוויטש וחייליה" (שם) מתואר מעמד זה: "לשאיבת מים שלנו הי' גם הרבי הולך... הרבי הי' עומד על שפת הנהר ושואב המים במקל ארוך שאליו הי' קשור כלי".
גם במהלך אפיית המצות נכח הרש"ב. כפי שמובא בלוח "היום יום" (י"ד ניסן): "באפית השמורה ערב פסח אחר חצות, היה אאמו"ר [הרש"ב] נוכח, ואומר גם כן הלל. והיה מפסיק – גם באמצע פרק - להורות בהנוגע להלישה, אפיה וכהאי גוונא"; כך מתואר גם בספר "רשימות דברים" (חלק א, עמ' של): "אחרי שנגמר עבודת הטחינה של החטים, והקמח יצא דק וטוב, קרבו אל מלאכת האפי', השמורה של כ"ק אדמו"ר בבית [אמו] הרבנית הצדקנית רבקה, קודם הפסח. מצת מצוה, אפו בערב פסח אחר חצות היום. וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב עמד כל העת להשגיח ולזרז שיהי' בתכלית הכשרות". כך מתואר גם בספר "ליובאוויטש וחייליה" (עמ' 53): "בעת אפיית המצות הי' הרבי [הרש"ב] נוכח, והי' עומד כל הזמן בחדר שהנשים מגלגלות את המצות... ומסתכל על כל העובדים... על יד התנור הי' עומד בן הרבי [הריי"ץ]".
על פי האישור המצורף, האדמו"ר הרש"ב ובנו האדמו"ר הריי"ץ השתמשו בגלגלת שלפנינו לצורך הכנת המצות לפסח.
14.5 ס"מ. מצב טוב. פגמים קלים.
סכין לחלה של רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
סכין חלקה, עם ידית כסף (חתומה בחותמת יצרן ובחותמות צרפתיות); פריז, המחצית השנייה של המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את הסכין לחלה של סבי הרש"ב. הוא רכש אותה בצרפת במהלך אחת מנסיעותיו לשם. הוא סיפר לי שזה המנהג שלנו להשתמש בסכין חלקה ולא בסכין משוננת, בהתבסס על ספרים רבים... סבי השתמש בסכין זו בליובאוויטש וברוסטוב". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989. מצורפת קופסת עץ שכנראה שימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם הסכין שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).
האדמו"ר הרש"ב היה ידוע חולי ונהג לערוך לעיתים תכופות נסיעות לעיירות מרפא שונות באירופה ולדרוש ברופאים מומחים, בין היתר, ביקר במדינות צרפת, אוסטריה, גרמניה, איטליה, צ'כיה, חצי האי קרים, ועוד. נסיעתו הראשונה הייתה לפריז בחורף תרמ"ד, כשנה לאחר הסתלקות אביו המהר"ש ועלותו על כס נשיאות חב"ד, והתארכה במשך כמעט שנה שלמה. מני אז ערך ביקורים רבים וממושכים בצרפת, אשר ברובם חלף או שהה זמן מה בעיר הבירה פריז, ובמהלכם עסק רבות גם בענייני וצרכי הכלל. באגרותיו הרבות מתועדות נסיעותיו השונות לצרפת בשנים תרמ"ד-תרמ"ח, תרס"א, תרס"ד, ותרע"א-תרע"ד. על פי האישור המצורף, רכש האדמו"ר הרש"ב את הסכין שלפנינו באחד מביקוריו אלו בצרפת והשתמש בה בתקופת מגוריו בליובאוויטש וברוסטוב.
סכין חלקה ללא פגימות
למנהג השחזת הסכין בערב שבת ויום טוב ובציעת החלה בסכין חלקה ישנם טעמים בנגלה ובנסתר. בספר קרבן שבת מובא: "ולכן נראה לי שאין מהראוי לאכול אכילה דשבת מסכין פגום... שאכילות שבת יורה על אור עה"ב שאין אז שלימות חיצונים וסכין פגום יורה על שליטת ס"מ וחייליו החיצונים ולכך צריך להשחיז הסכין מפגימותו" (פרק א, אות ז); ובספר פסקי תשובות: "סכין חד סגולה לפרנסה... ומצינו במנהגי צדיקים שהיו מהדרין בכך ועושים בעצמם ההשחזה... וכן מנהג קדמון ידוע להשתמש בסעודות שבת ויו"ט בסכין חלק ללא פגימות, וסודו עמוק" (סימן רנ, אות ד). בשלחן ערוך הרב פסק האדמו"ר הזקן: "יש ליזהר להשחיז הסכין בכל ע"ש כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה... כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך – אין זה שלום בית" (או"ח ב', סימן רנ, סעיף ה).
מליובאוויטש לרוסטוב
מאה ושתיים שנה (תקע"ג-תרע"ו, 1813-1915) שכנה חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה. בראשית שנת תרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. ארבע שנים חי הרש"ב ברוסטוב, בתחילה התגורר בדירה קטנה ברחוב פושקינסקי ולאחר מכן עבר לבית גדול, מרווח ומוקף חומה ברחוב בראטסקי. במרתף בית זה נבנה לראשונה מקווה הטהרה הידוע בשיטת "בור על גבי בור". בימים קשים אלו, ימי מלחמה ומהפכות, רעב ופורענות, התמסר הרש"ב בכל מאודו ונפשו להטבת מצבם החומרי והרוחני של יהודי רוסיה. הוא שלח את תלמידיו לבוכרה ולגרוזיה, דאג להקמת מקוואות והדפסת ספרים, סייע לפליטי ויתומי המלחמה, ועשה פעולות רבות לשימור גחלת היהדות. באור לב' ניסן תר"פ הסתלק הרש"ב ועל מקומו עלה בנו יחידו, האדמו"ר הריי"ץ. הריי"ץ המשיך להנהיג את התנועה בתקופה של תמורות חברתיות, פוליטיות ומדיניות מקיפות, ובשעה שרדיפות הדת הלכו והתעצמו ברוסיה לאחר המהפכה הקומוניסטית. במשך כשמונה שנים הייתה רוסטוב ל"בירתה" של חסידות חב"ד, ובקיץ תרפ"ד, לאחר התנכלויות חוזרות ונשנות מצד הרשויות, עזב הריי"ץ את העיר והעתיק את מקום מגוריו ללנינגרד (כיום: פטרבורג).
32 ס"מ בקירוב. מצב טוב. פגמים קלים.
"הופך דפים" של רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
"הופך דפים" (page turner – אביזר המשמש לדפדוף בספרים וכתבי-יד עדינים, לעתים משמש גם כסכין לפתיחת מכתבים), עשוי עצם.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את סכין הנייר, עשוי עצם... להפרדת דפים הדבוקים זה לזה בספר. סבי הרש"ב השתמש בו. הוא השתמש בו גם לדפדוף בכתבי-יד שבירים במיוחד. הוא העניק לי אותו בקיץ 1918". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989.
אוסף הספרים והכתבים של האדמו"ר הרש"ב
ידועה חיבתו הרבה שרחש האדמו"ר הרש"ב לספרים ולכתבי יד עתיקים, ובייחוד לכתבי יד אבותיו הקדושים אדמו"רי חב"ד. ברשותו היה אוסף ספרים וכתבי יד גדול שקיבל מעזבון אביו המהר"ש, אותו בנה והרחיב במשך כל שנות נשיאותו (תרמ"ג-תר"פ). באגרותיו אל בנו הריי"ץ ואל כמה מחסידיו מופיעות הוראות רבות בנוגע לרכישתם של ספרי דפוס וכתבי-יד שונים. בייחוד השתדל הרש"ב לאתר ולרכוש כתבי-יד מאבותיו אדמו"רי חב"ד, אשר כפי שכתב: "הכ"ק והכי"ק הם חיי נפשי ממש". באגרת אל אחד מחסידיו בנוגע לכת"י האדמו"ר הזקן כתב: "אלו ידע כבוד מעל' את תשוקתי הפנימית והעונג העצמי מדברים אלו בודאי לא הי' מונע את הטוב מאתי"; ובנוגע לכת"י האדמו"ר האמצעי כתב: "ידוע לו גודל תשוקתי ואהבתי לדברים אלו". באגרת אל שאר בשרו הרב שניאור זלמן סלונים, אשר השיג עבורו מספר כת"י, כתב הרש"ב: "את הכ"ק קבלתי ומאד נהניתי מהם... דברים יקרים מאד, ומאד שמחתי עליהם. ונא לחקור ולחפש אולי ימצא עוד דברים יקרים יודיעני נא". באגרת נוספת כתב לו: "כן קבלתי... תשורתו היקרה עלי מאד, דרוש ברכת חתנים כי"ק, וגודל ת"ח [תשואות חן] לכבודו. ומי יתן והי' עם לבבו זה לשלוח לי לעתים קרובים מהני מילי מעליותא"; ובאגרת נוספת: "כן קבלתי הכי"ק... כולם בשלימות, ומעומק לבבי אודה לה' אשר זיכני בהדבר הגדול הזה.. דבר גדול עשה בזה וזכותו גדול בזה".
על ספרים וכתבים אלו שמר האדמו"ר הרש"ב כל חייו כבבת עינו ונהג בהם בזהירות רבה. הרש"ב דאג בעצמו לסידור אלפי הספרים בארונות הספרייה בליובאויטש: "הנני נהנה אשר נעשה סדר בהספרים... בעמידתן צריכים לראות שלא יעמדו צפופים ודחוקים", וראה בהם אוצר חשוב עבור היהדות החרדית ברוסיה: "יען רצוני שיהיו הספרים במדינתינו וביד כשר". בשעה שנסע מביתו היה ממנה את בנו הריי"ץ על הכתבים, והעניק לו הדרכות והנחיות שונות הנוגעות להשגחה ולשמירה עליהם: "אודות נסיעתך למאסקווא, עיקר המניעה אצלי מצד הכתבים, כי ירא אני להניח הכתבים על ידי אחרים"; "כשנסעת לויט[בסק] על מי הנחת שמירת הכתבים"; "בנסעך מביתינו תמנה שומרים על הכתבים שיהיו שם תמיד ויהי' כל לבם ונפשם על הכתבים". בספר "ליובאוויטש וחייליה" להרה"ח ר' רפאל נחמן (פאלע) כהן מסופר על הקפדתו של הרש"ב בשמירת הכתבים בעת נסיעותיו מחוץ לגבולות רוסיה או למקומות מרפא: "כשנסע לקח אתו, חוץ משאר החפצים, את הכתבי יד שהי' לו בשני ארגזים, וכשהעגלון הטעין אותם על העגלה הי' הרבי עומד כל הזמן בחצר ומשגיח".
בראשית שנת תרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. אחת מטרדות המעבר הייתה האופן בו יש לנהוג באלפי הכתבים והספרים, שלא ניתן היה לשלחם בזמן מלחמה לרוסטוב המרוחקת, והוחלט אפוא להעבירם למוסקבה. כפי שכותב בנו הריי"ץ: "בעת העתקת המושב מליובאוויטש חובשו כל ספרי הדפוס בתיבות, חמשה אלפים ארבעה מאות ושלשים נומערין... ולמען אשר יהיו שמורים בעזה"י ממקרי אסון הרגילים ל"ע בעת מלחמה והדומה, נשלחו הספרים למשמרת לעיר הבירה מוסקבה בואגאן [קרון] מיוחד, וניתן למשמרת בתוך אחד מקומי המשמר הבנוים בכל חוקי השמירה מאסון אש, מים וגניבה. מפני מצב המלחמה לא הי' אפשרית בדבר להוביל אוצר הספרים ממוסקבה לרוסטוב". המשלוח האמור נגע לספרים שבדפוס בלבד, ואילו את כתבי היד לא הסכים הרש"ב להוציא אפילו לא לרגע אחד מרשותו, ולקח אותם עמו לרוסטוב (על גלגוליו וקורותיו של אוסף הספרים והכתבים של האדמו"ר הרש"ב ראה בהרחבה בספר "ספריית ליובאוויטש", פרק ה', עמ' מג-סח).
שעה קלה לפני הסתלקותו באור לב' ניסן תר"פ ברוסטוב, התייחס הרש"ב לאוסף זה ואמר: "אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם".
22.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים ופגמים קלים.
קנקנן תה של רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. [רוסיה, ראשית המאה ה-20 בקירוב].
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את קנקן התה מפח שסבי [הרש"ב] השתמש בו ברוסטוב". האישור מתוארך – 10 בספטמבר 1989.
תקופת רוסטוב
מאה ושתיים שנה (תקע"ג-תרע"ו, 1813-1915) שכנה חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה. בראשית שנת תרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. ארבע שנים חי הרש"ב ברוסטוב, בתחילה התגורר בדירה קטנה ברחוב פושקינסקי ולאחר מכן עבר לבית גדול, מרווח ומוקף חומה ברחוב בראטסקי. במרתף בית זה נבנה לראשונה מקווה הטהרה הידוע בשיטת "בור על גבי בור". בימים קשים אלו, ימי מלחמה ומהפכות, רעב ופורענות, התמסר הרש"ב בכל מאודו ונפשו להטבת מצבם החומרי והרוחני של יהודי רוסיה. הוא שלח את תלמידיו לבוכרה ולגרוזיה, דאג להקמת מקוואות והדפסת ספרים, סייע לפליטי ויתומי המלחמה, ועשה פעולות רבות לשימור גחלת היהדות. באור לב' ניסן תר"פ הסתלק הרש"ב ועל מקומו עלה בנו יחידו, האדמו"ר הריי"ץ. הריי"ץ המשיך להנהיג את התנועה בתקופה של תמורות חברתיות, פוליטיות ומדיניות מקיפות, ובשעה שרדיפות הדת הלכו והתעצמו ברוסיה לאחר המהפכה הקומוניסטית. במשך כשמונה שנים הייתה רוסטוב ל"בירתה" של חסידות חב"ד, ובקיץ תרפ"ד, לאחר התנכלויות חוזרות ונשנות מצד הרשויות, עזב הריי"ץ את העיר והעתיק את מקום מגוריו ללנינגרד (כיום: פטרבורג).
על פי האישור המצורף, האדמו"ר הרש"ב השתמש בקנקן התה שלפנינו בשנים הסמוכות להסתלקותו, בעת מגוריו בעיר רוסטוב בשנים תרע"ו-תר"פ.
גודל מקסימלי: 25X25X13 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כיפופים. פגמים קלים.
קורנית (כלי נשיפה) שקנה רבי שלום דובער שניאורסון - האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש במתנה לנכדותיו – בנותיו הצעירות של האדמו"ר הריי"ץ, האחיות חנה, חיה מושקא ושיינא.
קורנית תוצרת חברת Jérôme Thibouville-Lamy (J.T.L), פריז, ראשית המאה ה-20 בקירוב. נתונה בקופסת עץ ייעודית.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי האחות הבכורה הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בת האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את הקורנית שסבא שלי – הרש"ב קנה לי ולאחיותיי במתנה במהלך ביקורו בפריז – אינני זוכרת את השנה. רק מלהסתכל עליה צפים בי זכרונות רבים". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989.
האדמו"ר הרש"ב היה ידוע חולי ונהג לערוך לעיתים תכופות נסיעות לעיירות מרפא שונות באירופה ולדרוש ברופאים מומחים. בין היתר, ביקר במדינות צרפת, אוסטריה, גרמניה, איטליה, צ'כיה, חצי האי קרים, ועוד. נסיעתו הראשונה הייתה לפריז בחורף תרמ"ד, כשנה לאחר הסתלקות אביו המהר"ש ועלותו על כס נשיאות חב"ד, והתארכה במשך כמעט שנה שלמה. מני אז ערך ביקורים רבים וממושכים בצרפת, אשר ברובם חלף או שהה זמן מה בעיר הבירה פריז, ובמהלכם עסק רבות גם בענייני וצרכי הכלל. באגרותיו הרבות מתועדות נסיעותיו השונות לצרפת בשנים תרמ"ה-תרמ"ח, תרס"א, תרס"ד, תרע"א-תרע"ד. הקורנית שלפנינו נרכשה כנראה במהלך אחד מביקוריו של האדמו"ר הרש"ב בצרפת בשנים תרע"א-תרע"ד (לאחר הולדת האחות הצעירה, הרבנית שיינא, בשנת תרס"ד).
31 ס"מ בקירוב. מצורפים שלושה צינורות (לשינוי גובה הצליל). אחד השסתומים חסר. כפי הנראה, חסרים חלקים נלווים נוספים. כיפופים ופגמים. תקינות המנגנון לא נבדקה.
קופסת עץ מקורית: 10-14X21X36 ס"מ בקירוב. שבורה, סדוקה ופגומה.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי האחות הבכורה הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א): "אני מעניקה בזאת במתנה... שמלת ילדים קטנה ששתי אחיותיי ואני לבשנו בהיותנו ילדות קטנות". האישור מתוארך – 5 בנובמבר 1989.
כפי הנראה, האחיות לבשו את השמלה שלפנינו בתקופת מגוריהן בליובאוויטש, בסוף שנות התר"ס בקירוב. בתמונה הידועה של הרבנית נחמה דינה שניאורסון עם שלושת בנותיה הקטנות, נראות האחיות חנה, חיה מושקא ושיינא לובשות שמלות הדומות לזו שלפנינו.
מצב טוב. כתמים.