כתב יד, שיעורים בכתב ידו של הגאון רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, מתקופת נדודי הישיבה בימי השואה, לעיירות ליטא ולמזרח הרחוק. ת"ש-תש"א 1940-1941.
שיעורים על מסכתות נדרים, גיטין, קידושין, בבא בתרא, כתובות ויבמות. בכותרות השיעורים נרשם זמן הכנתם, מהשנים תרצ"ז-תש"א; מקום וזמן אמירתם בקיידאן (קיץ תש"א) קרקינובה (אלול ת"ש ותשרי תש"א) קראקי, שאט, רמיגולה; ושיעורים שנאמרו בקאבע (קובה) יפאן - ניסן וקיץ תש"א. בדף האחרון חותמת באותיות עבריות ולטיניות: "חיים לייב שמואלביץ - ראש הישיבה - ישיבת מיר".
בדף יז/1 לאחר שיעורי מסכת יבמות שנמסרו בקרקינובה בחורף תש"א, מופיעה חותמת בליטאית, ממשרד הממונה על אוצרות התרבות, לאישור הוצאת המחברת מגבולות ליטא, במהלך נדודי הישיבה ליפן. ומעבר לדף, בדף יז/2 כבר מופיע השיעור שנמסר ב"קאבע [קובה] יפאן" בשבוע של ערב פסח תש"א. אחריו מופיעים המשך השיעורים על מסכת יבמות, שנמסרו בקובה בקיץ תש"א.
ישיבת מיר גלתה עם פרוץ השואה בסתיו ת"ש (1939), לעיר ווילנא, שהפכה אז לבירת ליטא העצמאית. לאחר הכיבוש הרוסי באביב ת"ש (1940), הועברה הישיבה לעיר קיידאן שבצפון-ליטא, ולאחר מכן פוזרה הישיבה לארבעה סניפים בעיירות הסביבה: קרקינובה, שאט, קראקי ורמיגולה. רבי חיים שמואלביץ ישב בקרקינובה, ונדד בין ארבעת הסניפים למסור בהם שיעורים. עם התקדמות הכיבוש הגרמני, ניצלה הישיבה בדרך פלאית, במסע הצלה דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ובאניות רעועות, לקובה בירת יפן, ומאוחר יותר לשנחאי שבסין. בכל אותן תקופות היה רבי חיים לראש הישיבה, מסר שיעורים כסדרם והנהיג את הישיבה יחד עם המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין.
הגאון רבי חיים שמואלביץ (תרס"ב-תשל"ט), נכד ה"סבא" מנובהרדוק, וחתנו של הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר. מגדולי התורה הנודעים ביותר בהתמדתו ובשיעוריו הגאוניים, שהקיפו סוגיות רבות בש"ס. רבי חיים החל למסור שיעורים בישיבת מיר בשנת תרצ"ו. מאז לא הפסיק במסירת שיעוריו למעלה מארבעים שנה, הן בתקופה שהנהיג את הישיבה בגלותה לעיירות ליטא, ליפן ולשנחאי, וגם כשעלה אח"כ לירושלים והצטרף אל חותנו הגרא"י פינקל, שניצל בדרך אחרת והקים את "ישיבת מיר" בירושלים.
שיעוריו של רבי חיים בישיבת מיר בליטא, במזרח הרחוק ובירושלים, היו מושכים תמיד ציבור גדול מכל בתי המדרשות שבאזור. למרות חשיבתו הגאונית והעסיסית, היתה מחשבתו מסודרת להפליא. כל הנהגתו אמרה סדר פנימי ויישוב הדעת. שיעוריו היו בנויים וברורים. לעולם היה מקפיד רבי חיים שלא לדבר לפני ציבור כלשהו בלי הכנה מוקדמת מדוקדקת ומחושבת עד לפרטים. לפני כל שיעור היה תולה פתקה עם רשימת מראי מקומות בתבנית קבועה. מראי המקומות נכתבו תדיר בשש שורות ובמספר מלים שוה (ראה 'מח ולב' עמ' פב, פז). מבנה השיעורים עצמו היה במתכונת קבועה של ארבע קושיות, ויסוד אחד המבאר יחדיו את כל מהלך הסוגיא ומתרץ את כל הקושיות. תוך כדי השיעור היה מסכם "עד כאן הקושיות", אח"כ היה חוזר בקצרה על ארבעת הקושיות. אומר יסוד ברור ומבארו, חוזר בקצרה על הדברים, ועובר לנדבך הבא, עד שכל תמונת-הסוגיה היתה מתבהרת ומתבארת באר-היטב (ראה 'מח ולב', עמ' נג). קבלה היתה לו ממורו ורבו, שלא לומר שיעור ישן, אלא תמיד לחדש ולהכין את השיעור מחדש. רק לאחר שהיה גומר להכינו, היה מעיין במחברותיו הישנות ממחזורים קודמים.
אף כתיבתו במחברותיו, היתה רציפה ומתוכננת (ללא טעויות ותיקונים), בכתב ידו הנאה והמחובר קמעא. כתיבתו היתה בניצול הדף כולו לכתיבה עד קצה שוליו, אך אין מילה אחת ש"נדחפה" בכח אל קצה השורה, אלא הכל בכתב אחיד ומיושב. ציוני הכותרות אף הם במתכונת קבועה ואחידה. וציון קבוע למקום אמירת השיעורים (או ציון לשיעור ש"לא נאמר"). כמובן שגם תוכנן הפנימי של הדברים, מתומצת ומסודר במבנה האחיד של סדר החידושים, וסדר הרצאתן.
מתורתו נדפסו הספרים: "שערי חיים" - שיעורים ושיחות מוסר, נערכו ע"י תלמידיו ובניו שליט"א. לזכרו יצא לאור "ספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ".
[1], לז; [1] עט; [1] לט; [1], יח; [1], עח; [1], יז; [1] לה, [1] דף. 16.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני, בלאי שימוש וכתמים. כריכה מקורית בלויה.