גיגית – קערה גדולה, רחבה ונמוכה, עשויה נחושת. בעלת ידית.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את גיגית הנחושת למניעת שריפות שסבי [הרש"ב] החזיק בחצר. בליובאוויטש היה תמיד פחד מאש. הסוסים עמדו תמיד הכן רתומים ל'דרושקא' [עגלה] למקרה שתפרוץ שריפה. קודם שעזבנו את ליובאוויטש [תרע"ד] סבי הרש"ב הורה לי לקחת כמה פריטים כמזכרת מליובאוויטש. לקחתי עמי את אחד מגיגיות המים מנחושת". האישור מתוארך - 14 בפברואר 1990.

השריפות בליובאוויטש
כרגיל באותן תקופות ואותן עיירות, מזמן לזמן היו פורצות שריפות גדולות אשר כילו את בתי העץ וגגות הקש. כך גם בעיירה ליובאוויטש פרצו במשך השנים כמה שריפות גדולות. הידועה והמוכרת מביניהם היא השריפה שפרצה בחודש אלול תרט"ז, בתקופת האדמו"ר ה"צמח צדק". השריפה כילתה את מרבית בתי העיירה, בהם גם את חצר הרבי ובתיהם של ה"צמח צדק" ובניו. באותה שריפה הפכו ספרים יקרי ערך רבים ועשרות אלפי גליונות בגוכתי"ק של ה"צמח צדק" למאכולת אש. שריפה ידועה נוספת אירעה כ-45 שנה מוקדם יותר, בליאדי בשנת תק"ע, במקום מושבו של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. השריפה גרמה לנזק גדול ברכוש, אך חשוב מכך, היא כילתה כתבי יד רבים של האדמו"ר הזקן, ובהם גם את מרבית כתב היד של השולחן ערוך שלו. שריפות נוספות פרצו בליובאוויטש גם בתקופת האדמו"ר המהר"ש ובנו האדמו"ר הרש"ב.
האדמו"ר הרש"ב שמר על ספריו וכתביו כל חייו כבבת עינו ונהג בהם בזהירות רבה, וכפי שכתב פעם: "הכ"ק והכי"ק [כתבי קודש וכתבי יד קודש] הם חיי נפשי ממש". הרש"ב דאג בעצמו לסידור אלפי הספרים בארונות הספרייה בליובאוויטש, וראה בהם אוצר חשוב עבור היהדות כולה. בשעה שנסע מביתו היה ממנה את בנו הריי"ץ על הכתבים, והעניק לו הדרכות והנחיות שונות הנוגעות להשגחה ולשמירה עליהם: "ירא אני להניח הכתבים על ידי אחרים"; "כשנסעת לויט[בסק] על מי הנחת שמירת הכתבים"; "בנסעך מביתינו תמנה שומרים על הכתבים שיהיו שם תמיד ויהי' כל לבם ונפשם על הכתבים". בספר "ליובאוויטש וחייליה" להרה"ח ר' רפאל נחמן (פאלע) כהן מסופר על הקפדתו של הרש"ב בשמירת הכתבים בעת נסיעותיו מחוץ לגבולות רוסיה או למקומות מרפא: "כשנסע לקח אתו, חוץ משאר החפצים, את הכתבי יד שהי' לו בשני ארגזים, וכשהעגלון הטעין אותם על העגלה הי' הרבי עומד כל הזמן בחצר ומשגיח".
כדי להתגונן מפני השריפות וכדי לשמור על הספרים וכתבי היד היקרים, הנהיגו אדמו"רי חב"ד במשך השנים אמצעי זהירות שונים. בין היתר, אנו יודעים על סוסים שעמדו באורווה רתומים לעגלות ומוכנים בכל עת לנסיעה מידית, אחסון כתבי היד במזוודות מחופות מתכת, ועוד.

וכך תיארה זאת הרבנית חנה גורארי' במהלך עדותה ב"משפט הספרים":           
"הכתבים קדושים ביותר עבור המשפחה. סבי [הרש"ב] ואבי [הריי"ץ] הקריבו הרבה מאוד עבור הכתבים. הם נהגו לקחת אותם עמם בקיץ כשנסעו לנאות דשא, והניחום בארגזים עם מתכת בפנים. הילדים היו עוקבים אחריהם ומתבוננים. הם נהגו לקחת אותם עמם כאשר נסעו בקיץ לחופשה בת שלושה חודשים... כשאבי נעצר ונאסר הוא אמר שצריך להציל חיי אדם ואת הכתבים. שום דבר אחר לא היה נחשב בעיניו, וכך היה כשנאלצנו לעזוב את רוסיה, כשנאלצנו לברוח מוורשה... הכתבים צריכים להישאר עם המשפחה. אפילו לסבא רבא שלי [המהר"ש], בזמנו, כששרפו את העיירות מסביב, היו סוסים מוכנים 24 שעות ביממה, מסביב לשעון, למקרה שיצטרכו להימלט על מנת להציל את הכתבים" (מתוך פרוטוקול החקירה).

גם בנה ה"ר שלום דובער (בארי) גורארי' מתאר זאת בראיון וידיאו שנערך עמו בשנת 1997. הוא מספר על הימים הקשים בהם שהו הוא ובני משפחתו בוורשה המופגזת על ידי הגרמנים, על אמצעי הזהירות שנקט סביו האדמו"ר הריי"ץ לשמירת כתבי היד היקרים שהיו ברשותו, וכיצד התגוננו מפני השריפות בליובאוויטש:
"הסיבה שהם [כתבי היד] תמיד היו ארוזים במזוודות, היא מפני שבימים ההם אותם הוא [הריי"ץ] זכר... שריפות בתים לא היו נדירות כל כך. ולכן החפצים היקרים ביותר היו נשמרים תמיד מוכנים לתזוזה. למעשה, בליובאוויטש, אני זוכר שאמרו לי שהיו תקופות בהן רתמו את הסוסים ל'דרושקה' [עגלות], ערוכים כך שהסוסים נרתמו למקומם הראוי ב'דרושקה', כדי שאפשר יהיה לרכב, לנסוע משם מהר, על מנת שמישהו יוכל להציל כמה מהדברים החשובים ביותר מן האש"(לראיון).

קוטר מרבי: 31 ס"מ. מצב טוב. כיפופים וקילופים.