מכתב בכתב-ידו וחתימתו של דוד פוגל. מראנו (איטליה), 28 בפברואר 1925.
המכתב שלפנינו נשלח לידידו הקרוב של המשורר, שמעון פולק, כאשר שהה פוגל בבית המרפא Asyl für Mittellose Juden [מקלט של יהודים מעוטי אמצעים], והוא מבטא את מיאוסו הגדול מהחיים בעיר וינה ואת רצונו הגובר לצאת למסע נדודים: "הלא כל השנים האחרונות הריני יושב בוינה כתרנגולת זו על ביציה ורעב אותו הרעב הישן נושן, מוקצה מחמת מיאוס, וסובל אותן הצרות והייסורים, המשעממים ממש עד לגועל נפש [...] אני זקוק פשוט לשינוי אויר וסביבה מפרק לפרק ואם לאו הריני הולך ומתנונה[!]. עלי לראות את העולם ומלואו –זה דרוש ליצירה!".
אחת הפסקאות המעניינות במכתב מתייחסת לרעייתו הראשונה של פוגל, אילקה, ולמחלת השחפת שלה: "מה לעשות? מזלה הרע גרם לה להתקשר עם שלומיאל כמוני, הסובל כל ימיו רעב ומחסור. היא, האומללה, זקוקה לבעל כיס [...], מחלת הריאה היא בכל עניין בשביל בעלי הון – קבצנים אינם מתרפאים".
פוגל חותם את המכתב בברכה פיוטית, המרמזת פעם נוספת על יצר הנדודים הבלתי מרוסן שלו: "רוצה אנכי לשמוע מפיך בקרוב, ששבוי רצון הנך בחייך, שמאושר הנך, לפחות אתה! בידי לא יעלה דבר כזה לעולם – צועני נולדתי וצועני אמות" (פוגל בילה את מרבית ימיו בנדודים ובחוסר כל).
[3] עמ' (כתובים על גבי דף מקופל לשניים), 22 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול. קמטים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים ולאורך סימני הקיפול, מרביתם מחוזקים בנייר דבק. רישום קטן בעט בשוליים העליונים של העמ' הראשון.
ראו "אהבה עד כלות", דוד פוגל ועדה נדלר-פוגל. הוצאת כנרת-זמורה דביר, 2019.
ראו הפריט הקודם.