מכתב ארוך ומעניין, מהגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, [ווילנא], אדר א' ת"ש [1940].
נשלח לבני ברק אל מרן ה"חזון איש", ובו הוא מספר על מצבה של הישיבה "כי אבינו שבשמים ברוב רחמיו הצילנו מהאש הגדול שאכלה מסביב במקומנו הקודם, ונתן לנו דרך להציל את שארית הפליטה של התוה"ק, ויחד עם כל הישיבות באנו לליטא, ואתנו כשלש מאות בני התורה היקרים, הממשיכים שוב את לימודם בתוה"ק ועליה בקודש". בהמשך המכתב הוא מספר על גלות הישיבה לעיר קיידאן, ועל נסיונות ההצלה להעברת הישיבה לארה"ב או לארץ ישראל, כשהוא מסביר את דעתו שצריך לדאוג להעביר את הישיבה לארץ ישראל ולא לארה"ב, "שאין זה לנפשנו וללבבנו להעביר את הישיבה למקום באמריקה, שאין זה כלל וכלל המשך לזה שאנו קורין ישיבה... ולא זו היא הצלת התורה".
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הורה הגאון רבי חיים עוזר לכל הישיבות בליטא, להגיע לווילנא, בה שרר אז שלטון זמני של ממשלת ליטא העצמאית. ישיבת מיר גלתה עם פרוץ השואה בסתיו ת"ש (1939), לעיר ווילנא, שהפכה אז לבירת ליטא העצמאית. לאחר הכיבוש הרוסי באביב ת"ש (1940), הועברה הישיבה לעיר קיידאן שבצפון-ליטא, ולאחר מכן פוזרה הישיבה לארבעה סניפים בעיירות הסביבה: קרקינובה, שאט, קראקי ורמיגולה. עם התקדמות הכיבוש הגרמני, ניצלה הישיבה בדרך פלאית, במסע הצלה דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ובאניות רעועות, לקובה בירת יפן, ומאוחר יותר לשנחאי שבסין, בה שהתה הישיבה כשש שנים, בהנהגת המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין והר"מ רבי חיים שמואלביץ, בעוד שראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל הגיע לירושלים, והקים בה מחדש את ישיבת מיר, ללא שהצליח אז להביא עמו את התלמידים מליטא לירושלים.
נייר מסמכים רשמי, 28 ס"מ. [2] עמ' כתובים במכונת כתיבה, עם חתימת ידו של רבי אליעזר יהודה פינקל. מצב בינוני. בלאי וכתמים.
בעמ' [2] רישום "קוויטל" בכתב ידו של ה"חזון איש", של שם לתפילה ולברכה.