שופר של רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. שופר גדול וצר, כפוף. פיהו הרחב של השופר מנוסר בדגם גלי, וצדו החיצוני בדגם משונן.

מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... שופר של סבי הרש"ב. הוא קנה אותו במהלך שהותו בגרמניה". האישור מתוארך – 4 במרץ 1990.

מנהגם של אדמו"רי חב"ד היה לתקוע בעצמם בשופר ולהוציא את הרבים ידי חובה. אדמו"ר הריי"ץ מספר כי על שולחנו של אביו אדמו"ר הרש"ב היו מונחים בראש השנה שלושה שופרות שונים בשעת התקיעות: "בכל ראש השנה היה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק נוהג לסדר את השופרות לפני התקיעות. על שולחן הקריאה היו מונחים שלשה שופרות. אחד מהם היה ארוך מאד, היה זה שופרו של המהר"ל מפראג..." [ספר השיחות תש"ה המתורגם, עמ' יד].

ידוע כי גם הרבי מליובאוויטש החזיק ברשותו שלושה שופרות שונים: אחד בגוון בהיר מירושת זקנו בעל ה"צמח צדק", שני בגוון שחור של אביו רבי לוי יצחק המיוחס לאדמו"ר המהר"ש, ושלישי של חמיו אדמו"ר הריי"ץ.

בכתבה בחוברת "התמים", ד, עמ' פז – "מזכרונותיו של אחד התמימים", מתאר הכותב את המעמד המרטיט של תקיעת השופר אצל אדמו"ר הרש"ב: "...פניו וראשו הק' מעוטפים בטליתו וקול דממה דקה וחרישית נשמע בתנועת ניגון חב"די הידוע בדבקות עצומה ובתוך כך מתפרץ מתוך פנימיות לבבו הק' הקריאה 'למנצח' בהתלהבות עזה ובכי' נוראה, באופן מבהיל כזה שגם לב האבן המס נמס, וכל הקהל געה בבכי' מתוך תשובה וחרטה פנימית. כן כל פסוק ופסוק מהפסוקים שאומרים לפני התקיעות קורא האדמו"ר [הרש"ב] בקול מר צורח, באנחות עמוקות ובכיות עצומות עד שכל לב השומע נשבר לרסיסים מאימה ופחד. אחר סדר התקיעות כשהסיר האדמו"ר הטלית מעל פניו וישב על מקומו לנוח מעט והביט והסתכל בפני קהל העם המתפללים – אח"כ נודעתי, כי בהבטה הלזו על העם אחר התקיעות יש ענין מיוחד עפ"י סוד הקבלה – היו פניו הק' להבים ומאירים כספירים כמראה מלאך ד' צבאות...".

אורך השופר: 29 ס"מ בקירוב. מצב טוב. סדקים ופגמים.

מצורפת מזוודה קטנה מחופת עור שייתכן ששימשה אף היא את "בית רבי" (המזוודה נמסרה יחד עם השופר שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).