מנורה שהיתה תלויה בחדר היחידות של רבי שמואל שניאורסון אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. ברזל יצוק. למנורה שני חלקים: אגן שמן בעל ארבע פיות עבור פתילות, ומוט לתלייה.

מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נינתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את מנורת הברזל התלויה ששימשה את אדמו"ר המהר"ש בחדר היחידות שלו. לאחר שסבא רבא שלי נפטר [תרמ"ג], השתמשו בחדר הזה גם לצרכים נוספים. אני בעצמי ארזתי את המנורה הזו בשעה שעזבנו את ליובאוויטש. סבי הרש"ב הורה לי לשמור אותה כמזכרת מליובאוויטש". האישור מתוארך – 25 בפברואר 1990.

"עשר גלויות גלתה ליובאוויטש", הראשונה שבהן מליובאוויטש לרוסטוב

במשך מאה ושתיים שנה (שלהי קיץ תקע"ג - חשון תרע"ו, 1813-1915) שכן מרכז חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה; שהיוותה מקום מושב לארבעה מתוך שבעת אדמו"רי חב"ד – אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר ה"צמח צדק", אדמו"ר המהר"ש ואדמו"ר הרש"ב. בראשית שנת תרע"ו, בימי מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהצבא הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ אדמו"ר הרש"ב לנטוש את העיירה בה קבע אבי-זקנו אדמו"ר האמצעי את מושבו, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון (בדרום-מערב רוסיה).

ביומנו מאותם ימים, בנו אדמו"ר הריי"ץ מתאר בהרחבה את הלבטים וההתחבטויות בטרם קבלת ההחלטה לעזוב את ליובאוויטש, את הוראת אביו הרש"ב לארוז את הרכוש והחפצים של "בית רבי", את הנדודים והגלגולים בדרכים עם המטען הגדול, ולבסוף, את ההגעה וההתיישבות בעיר רוסטוב:

"הקול נשמע כי נוסעים אנחנו, לאָן ומתי אין איש יודע, וגם אנחנו אינם יודעים. רק כבוד אבי הרב שי' [הרש"ב] הגיד כי צריכים לעשות הכנות הנסיעה, הדרושים, וחבישת החפצים, שצריכים ליקח בדרך. ביום החמישי, י"ג מ"ח, כבוד אבי הרב שי' נסע על ציוני כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים... השמועה עברה מפה אל פה, הבית מלא אנשים והרבה מבני העיר... ביום א' בקר בשעה האחד עשרה בקר, ט"ז מרחשוון, יצאנו מליובאוויטש. התלמידים, המורים, המשגיחים והמשפיעים, הרב ואנשי העיר, אנשים נשים וטף, וגם נכרים רבים התקבצו בחצר, איש את רעהו ידחקו וילחצו, וכאשר דָרַך כבוד אבי הרב שי' על מפתן העגלה, כל האנשים פנו פניהם אליו ועמד בהעגלה ואמר זאייט גיזונד, גיזונטער הייט צוא זעהן זיך [היו בריאים, להתראות מתוך בריאות], הרימו כולם קולם וענו, פארט גיזונד און קומט גיזונד [סעו לשלום ובואו בשלום] (רעד עבר בי מהקול האיום), וגם הנכרים הרימו מגבעותיהם לאות ברכה, וברגש זה נסענו. הרבה עשה לנו, פקיד התחנה רודניא, הוא פקד לקבל כל הבאגאז [מטען] שלנו שעלה למשקל 97 פוד [יחידת משקל רוסית; כל פוד הוא 16.38 קילוגרם], ובעצמו עמד בעת שהכניסום להואגאן [קרון] שילכו עם המסע הלזה שאנו נוסעים בו, ופקד על מוליך הבאגאז ושומרו, כי ישים עין פקיחא על הבאגאז להביאו למקומו שלם [...] מחיר המסע עלה לסכום גדול, ות"ל כי גם הבאגאז, הולך עמנו במסע זה [...] וביום ד' בקר בשעה העשירית כ"ו לחדש באנו עם המסע המהיר לרוסטוב וחבורת אנשים בלולה מנכבדי העיר פגשנו אותנו על בית הנתיבות, ונוסעים אנחנו בחמשה, שבעה, תשע, עגלות, להמעון אשר שם הוגבל לנו חדרים למעון [...] קהל עדת ישראל ברוסטוב, בהתרגשות גדולה מביאתינו הֵנָה" ("מבית הגנזים", עמ' כ"ו-ל"ו).

על פי האישור המצורף, לקראת המסע מליובאוויטש לרוסטוב הורה אדמו"ר הרש"ב לנכדתו הרבנית חנה לארוז את ביתו ורכושו של אביו, אדמו"ר המהר"ש, והעניק לה באותה שעה את מנורת חדר היחידות שלפנינו כמזכרת.

גובה מרבי (עם מוט התלייה): 44 ס"מ. קוטר אגן מירבי: 14 ס"מ. מצב טוב. פגמים קלים.