שאל על פריט זה

ציבי גבע (נ. 1951), אום-אל-פחם, 1984. דיפטיך. טכניקה מעורבת על קרטון דק. חתום ומתוארך. 70X200 ס"מ. מצב טוב. נקבים ופגמים קלים. מקור: אוסף עוזי אגסי. יונה פישר : לשמות המקומות שאתה בוחר יש בתודעה שלך קונוטציות פוליטיות? או שיש להם, לפעמים, קונוטציות פיוטיות? ציבי גבע : אני חושב על זה במונחים של הייקו פוליטי. המוזיקליות, ההדהוד, גם הם תוכן בעולם. השמות מייצרים תדר שיש לו מקור ויש לו תהודה, השפעה. הם אלמנט לשוני, מוזיקלי, קונצפטואלי ופוליטי, שמצטבר – תחילה בתוכי, ואחר כך בעבודות. אני אוהב את אופן המחשבה המשתרשר הזה, את הרעיון שבמידה רבה המשמעויות היותר עמוקות של מה שאתה עושה יכולות להתגלות רק דרך התבוננות בפרויקט כולו ולא בפריטים בודדים. פרויקט הוא גם פרויקציה. פריט בודד הוא כמו מילה אחת מתוך משפט או סיפור שלם. יש הבדל מהותי בין ציור של בלטה לבין, הייתי אומר, ריצוף, תפיסת שטח, טריטוריזציה. כבר בשלב מאוד מוקדם, בסדרת העבודות שכוללת את אום אל-פחם ובילאדי בילאדי (1985-1983), חשבתי שעבודה מעין זו, שבה המילים הן דימוי מרכזי, יכולה אמנם לעמוד בפני עצמה, אבל כשאתה נמצא בחלל שבו אתה מוקף בשמות של יישובים ערביים כתובים בעברית, זו כבר טבעת שמייצרת שדה משמעות טעון. כצופה, אתה כאילו "כלוא" בשדה חשמלי סוגסטיבי. ההצבעה על הכפרים הסמויים מהעין היא פעולה של סימון ושל מיקוד, שמביאה אותם לקדמת הבמה ומגדירה טריטוריה אלטרנטיבית לנרטיב הציוני, לסיפור הזה שגדלנו עליו. הפעולה הזו גם מסמנת את עצמה על ציר הזמן. הדברים נוספו ובנו זה את זה לאט לאט. ציבי גבע בשיחה עם יונה פישר. מתוך: "ציבי גבע: אובייקט, מעבר", קטלוג תערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות (אוצרים: יונה פישר ורוני כהן-בנימיני), יולי-נובמבר 2012, עמ' 39.