מכירה 86 - חלק א': פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove יד, filter יד,
- יד (39) Apply יד filter
- כתבי (39) Apply כתבי filter
- manuscript (39) Apply manuscript filter
- manuscripts, (39) Apply manuscripts, filter
- וחתימות (30) Apply וחתימות filter
- מכתבים (30) Apply מכתבים filter
- and (30) Apply and filter
- letter (30) Apply letter filter
- signatur (30) Apply signatur filter
- חכמי (25) Apply חכמי filter
- rabbi (25) Apply rabbi filter
- וארצות (13) Apply וארצות filter
- המזרח (13) Apply המזרח filter
- איטליה (13) Apply איטליה filter
- italian (13) Apply italian filter
- sephardi (13) Apply sephardi filter
- אשכנז (12) Apply אשכנז filter
- ashkenazi (12) Apply ashkenazi filter
- מאוירים (9) Apply מאוירים filter
- מאוירים, (9) Apply מאוירים, filter
- על (9) Apply על filter
- קלף (9) Apply קלף filter
- illustr (9) Apply illustr filter
- on (9) Apply on filter
- parchment (9) Apply parchment filter
- חסידות (5) Apply חסידות filter
- chassidut (5) Apply chassidut filter
פורמט כיס. כתיבה איטלקית מרובעת ובינונית, מנוקדת ברובה (הכותרות וההוראות ללא ניקוד).
בראש כתב היד: "הנכנס לבית הקברות יאמר ברכה זו" (ברכת "אשר יצר אתכם בדין"). כתב היד כולל גם: "סדר צדוק הדין", "הקפות שאומרים לאיש", נוסח האמירה בעת ש"מלווין המת לקבר", ונוסח קדיש הגדול (קדיש לאתחדתא).
[15] דף. 10 ס"מ בקירוב. נייר עבה ואיכותי. מצב טוב. כתמים. כריכת עור מקורית, פגומה מעט.
שטר כתובה בכתב-יד, לנישואי החתן רבי רפאל ברדוגו, עם הכלה בת רבי יהודה ברדוגו. בחתימות העדים רבני בית הדין: רבי שמואל ן' ואעיש ורבי משה ן' שלוּש. מקנס (מרוקו), כסלו תקע"ב [1811].
החתן – "המלאך רפאל" – היה כבר באותה עת רבה הראשי של העיר, ומדובר בנישואין מאוחרים שלו (בזיווג שלישי או רביעי; לפי המסופר, רבי רפאל סבל יסורים רבים, בהם מיתת שלוש נשותיו בחייו).
כמנהג יהודי מרוקו נרשמו ב"יחס הכתובה" (ראה מסגרת) שמות אבותיהם ואבות-אבותיהם של החתן והכלה, עד לסב המשותף לשניהם רבי יוסף בירדוגו: "...איך השם הטוב החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמוה"ר רפאל ס"ט, בר כבוד השם הטוב החכם השלם הדיין המצויין, גוזר החכמה לגזרים, זה סיני ועוקר הרים כמוהה"ר מרדכי זלה"ה, בר החכם השלם כהה"ר יוסף זלה"ה המכונה בירדוגו – אמר לה להכבודה הצנועה [--ילא] כלתא דא, בת כבוד החכם השלם כהה"ר יהודה ס"ט בר כבוד ה"ה החכם השלם כהה"ר שלמה זלה"ה, בר כבוד ה"ה החכם השלם הרב [...] הדיין המצויין כמוה"ר יהודה זלה"ה, בר כבוד ה"ה החכם השלם כהה"ר יוסף זלה"ה המכונה בירדוגו...".
בשולי הכתובה, לאחר חתימות העדים, הוספה (באותיות קטנות), ובה תנאים נוספים שנעשו בנישואין אלו (קרועה וחסרה).
החתן – רבי רפאל בירדוגו (תק"ו-תקפ"ב), מגדולי גאוני מרוקו לדורותיה. נודע בכינויו: "המלאך רפאל" על שם קדושתו המופלגת (ראה על כך בספר "מלכי רבנן" דפים קו-קז). בנו ותלמידו של "הרב המרבי"ץ" – רבי מרדכי בן יוסף בירדוגו (תע"ה-תקכ"ב), שהיה אב בית הדין במקנס, ראש ישיבה ומרביץ תורה. אמו מרת בליידא, הייתה בתו של הרב המשבי"ר – רבי משה ב"ר אברהם בירדוגו (תל"ט-תצ"א), ראש הישיבה ואב בית הדין במקנס [שהיה רבו המובהק של חתנו וקרובו הרב "המרבי"ץ" אבי "המלאך רפאל"]. רבי רפאל למד תורה גם מפי אחיו הגדול רבי יקותיאל בירדוגו, שהיה מגדולי חכמי העיר.
רבי רפאל נודע בגאונותו ובתקיפותו הרבה. חידושי תורתו מצטיינים במקוריות וחדשנות נגד פירושי הקדמונים. חכמים רבים בדורו לא תמיד הסכימו לדרכו החדשנית, אך למרות כך דעתו היתה המכרעת, וסמכותו הוכרה כרב-רבנן, ואליו פנו כל חכמי מרוקו למצוא פסק והלכה ברורה. אחיינו רבי יעקב ב"ר יקותיאל ברדוגו כותב עליו בתשובה: "...ובפרט הרב מר דודי, שהוא אילן גדול לסמוך עליו... ואפילו בחייו כל חכמי דורו היו נשמעים לו כמשה מפי הגבורה" (שו"ת שופריה דיעקב, סימן כו). מתורתו נדפסו ספרים רבים: שו"ת משפטים ישרים, ספר תורות אמת על השולחן ערוך, וספרי דרוש על התורה ואגדות חז"ל (שחלקם נדפסו במהדורות מצומצמות מאד).
הכלה היא בת רבי יהודה ברדוגו, נכדו של הגאון רבי יהודה ברדוגו (ת"נ-תק"ד) בעל "מים עמוקים", דוד-אביו של החתן, ותלמידו המובהק של קרובם הרב המשבי"ר.
החותם הראשון: רבי שמואל בן וַאעִיש (תצ"ח-תקע"ח), גאון ואיש קדוש, מגדולי רבני ודייני העיר מקנס ומראשי הישיבה בעיר – "חסיד ובעל מעשים טובים... חכם גדול קולע אל השערה... ובעת מותו נראו פלאות גדולות... דיין ומצויין, זקן ויושב בישיבה, ומתנהג בחסידות..." (מלכי רבנן, דף קכא). בספר "מלכי רבנן" (שם) מסופרים עליו מעשי פלא ומופת, בהם הסיפור על הברחת אריה מהעיר, לאחר שראה את כוח קדושתו הרבה.
החותם השני: רבי משה בן שלוּש, דיין וסופר שטרות בעיר מקנס, ראה אודותיו בספר "מלכי רבנן" (דף צ/2). חתום על תשובות ופסקי דין משנות התק"נ-תק"ע בקירוב, שנדפסו בשו"ת אבני שי"ש לרבי שאול ישועה אבוטבול.
[1] דף. כ-15.5X21 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. הכתובה משוקמת ומודבקת על נייר. רישומים.
"יחס הכתובה" במשפחות המיוחסות של יהודי מרוקו
מנהג המשפחות המיוחסות של יהודי מרוקו, לרשום בשטרי הכתובה את ייחוס אבותיהם ואבות-אבותיהם. מנהג זה נוהג בחלק ממשפחות יוצאי מרוקו עד ימינו. יש הנוהגים לרשום את שמות האב והסבים שעדיין בחיים עד לשם הסב שנפטר, ויש הכותבים את יחוס אבותיהם למעלה בקודש עד ארבעה דורות, או אפילו עד שבעה ועשרה דורות, ולפעמים עד דור "המגורשים" – היהודים שהגיעו למרוקו במאה ה-15 בקירוב, לאחר שגורשו ב"גירוש ספרד" הראשון (בשנת קנ"א 1391) והשני (בשנת "מזר"ה ישראל" רנ"ב 1492).
לרישומים אלו ערך היסטורי וגנאלוגי רב, והם מכונים בשם "יחס הכתובה". בספר "מלכי רבנן" שהוא המקור המוסמך לתולדות רבני וחכמי מרוקו, מובאים בעשרות מקומות תארי-חשיבות וידיעות שהמחבר שאב מתוך רשימות "יחס הכתובה" הנמצאות בידי משפחות שונות, ומתוך ספרי היחס "זכירת הכתובות" של חכמי פאס – ראה להלן מסגרת נוספת.
תארי "יחס הכתובה" מהווים מקור בר סמכא להכרת יחודו ועניינו של כל חכם שתואר בהם. נוסח התארים שניתן לכל אחד הוא בדרך כלל קבוע והם כתובים לעתים בנוסח מליצי, כדרכם של חכמי מרוקו [סופרי הכתובות במרוקו היו בדרך כלל הרבנים חברי בתי הדין והם היו מדקדקים בנוסח התארים]. יש שכותבים עליהם "החכם הכולל, אין גומרין עליו את ההלל", או "החכם השלם", ויש שכותבים עליהם רק "הזקן הכשר", או "זקן ונשוא פנים". יש שכותבים עליהם "הגמו"ן" [הגביר מופלג ונבון/נדיב], ויש שכותבים עליהם "הגביר הנעלה". מקובלים וצדיקים היו מתוארים בשם "צדיק יסוד עולם", או "חסידא קדישא" / "חסיד ובעל מעשים טובים" / "ענוותן ושפל ברך, המתחסד עם קונו" / "המתנהג בחסידות". פועלי ישועות ואנשי מופת תוארו בשם "הרב המלוב"ן" [המלומד בניסים] או "צדיק עושה פלא". דייני בתי הדין, שהיו בדרך כלל הסמכות הגבוהה בין חכמי העיר, נקראו בדרך כלל בשם "הדיין המצויין", ומי ששימש כרב ראשי או אב בית דין נקרא לעתים בשם המליצי "עצום ורב" או "הרב המובהק". למדני העיר הצעירים נקראו לפעמים בשם "פלפלן בחכמה" או "אב בחכמה", וגדולי החכמים נקראו בשם "המאור הגדול, סיני ועוקר הרים" או "אילנא רברבא" / "האשל הגדול" / "אבי התעודה הרב המופלא".
בכתובה שלפנינו נזכר שמו של "הרב המרבי"ץ" אבי החתן, שהיה מגדולי ראשי הישיבות במרוקו, ונכתבה עליו ב"יחס הכתובה" שורת תארים מופלגים: "החכם השלם הדיין המצויין, גוזר החכמה לגזרים, זה סיני ועוקר הרים כמוהה"ר מרדכי זלה"ה".
גם על סביה-זקנה של הכלה, רבי יהודה בירדוגו בעל "מים עמוקים", שהיה מגדולי חכמי מקנס, נכתבה שורה ארוכה של תארים: "כבוד ה"ה החכם השלם הרב [...] הדיין המצויין כמוה"ר יהודה זלה"ה". זאת בניגוד לרבנים אחרים מאבות משפחת בירדוגו, שנקראו בכתובה זו בקצרה בשם "החכם השלם".
כתב-יד, "חופת חתנים" – פנקס "זכירת הכתובות" בכתב-ידו של רבי רפאל אבן צור אב"ד פאס, עם תיעוד של קרוב ל-300 כתובות נישואין שנכתבו בבית הדין. פאס (מרוקו), תשרי תר"כ [1859] עד אדר תרכ"ט [1869].
כתיבה מערבית רהוטה, נאה; שני טורים בעמוד. מן הכתיבה וצבעי הדיו המתחלפים ניכר כי החיבור נכתב לאורך השנים. כותרות בראשי העמודים: "חופת חתנים". בחלק מן הדפים נוספו ברכות בראש הדף או בפרט השנה: "ירבו שמחות בישראל כיר"א [כן יהי רצון אמן]"; ש'[נת] ישיש"ו לפ"ג" [ה' אלפים תרכ"א לפרט גדול]; "שנת ישיש"ו לפ"ק [תרכ"ו לפרט קטן]"; "ברכ"ת לפ"ק".
כתב-היד שלפנינו היה למראה עיני רבי יוסף בן נאים, המצטט ממנו פעם אחת בספרו "מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א, דף ל/1, ערך רבי חיים ימין הכהן) בשם "מוהרר"ף אבן צור ז"ל בזכירת הכתובות". למיטב ידיעתנו, החיבור לא נדפס (למעט הציטוט בספר "מלכי רבנן").
בכתב-היד שלפנינו מתועדים (לרוב בכתיבה מליצית) כל כתובות הנישואין שנעשו בבית הדין בפאס בתקופה הנ"ל (הכתובות והשטרות במרוקו היו נכתבים על ידי סופרי בית הדין, על פי תקנות קדומות של הקהילות במרוקו). לפנינו מקור מידע עשיר לתולדות ומנהגי קהילת פאס ולתולדות משפחותיה ורבניה.
עיקר חשיבותו של כתב-היד שלפנינו הוא שימושו כספר יוחסין למשפחות יהודי מרוקו (ראה מסגרת על "זכירת הכתובות" של רבני פאס). הרשומות שלפנינו כוללות את שמות החתן והכלה ואבותיהם וייחוס משפחותיהם מדורי דורות (ראה גם פריט קודם ובמסגרת אודות יחס הכתובה אצל יהודי מרוקו). כמו כן, מתועדים ברשומות שמות העדים. ברבות מן הכתובות המתועדות שימש רבי רפאל בעצמו כאחד משני העדים וכותב: "עדים... ואנכי רפאל ן' צור הי"ו".
בנוסף, כוללות הרשומות פרטים נוספים משטרי הכתובה: סכומי הנדוניא, עיקר הכתובה ותוספת הכתובה ("עיו"ת" =עיקר ותוספת); ברכות לזוג (בדרך כלל בכתיבה מליצית); וכן פרטים שונים על בני הזוג וההסכמים השונים שנעשו בנישואין (בעיקר בנישואין של זיווג שני, בהם הסכמי הממון מורכבים יותר, וכוללים גם את הדאגה לילדיהם מהנישואין הקודמים – ראה במסגרת על "הסכמי נישואין וכללי התנהגות המופיעים בשטרי הכתובה"). בפנקס מתועדים מקרים רבים של "מחזיר גרושתו" ושל "כתובה דאירכסא", נישואין לשתי נשים (מנהג שעדיין היה מצוי במרוקו, להבדיל מבני אשכנז שקיבלו עליהם את "חרם דרבנו גרשום"), נישואי ייבום ונישואי יתומות שנתקדשו בעודן קטנות.
במקומות שונים בפנקס מוזכרות תקנות "רבותינו המגורשים" – כינוי לגדולי החכמים בדור הראשון של מגורשי ספרד, שהתיישבו במרוקו בכלל ובפאס בפרט. חכמים גדולים אלו נתמנו לדיינים בערי מרוקו ותיקנו בכל עיר תקנות שונות בענייני נישואין וענייני ממונות, על פי מנהגי יהדות ספרד.
באחת הרשומות, המתעדת את נישואיה של אשה מהעיר צפרו עם גבר מהעיר פאס, נזכרים הבדלי המנהגים בין הקהילות השונות במרוקו. ברשומה זו מסופר על התנאים הראשונים שנעשו קודם לנישואין, ביניהם התנאי שהחתונה תערך בצפרו. לבסוף ויתרה האשה על תנאי זה והנישואין נערכו בפאס, אך הותנה כי הזוג יחזור לגור בעיר צפרו, וכי בענייני הממונות יתנהגו על-פי התקנות שנתקבלו בעיר צפרו ע"י "רבותינו המגורשים": "...יען התנית עליו כששדכה שם בצפרו, התנית עמו לקבוע שם דירה, גם זאת טובה הצפינה בכנפיה [=התנתה עמו] להתנהג בין במיתה או בגירושין כאנשי מקומה צפרו יע"א [ישמרה עליון אמן] ולשם ג"כ תהיה הכניסה [החתונה], ובקושי גדול רפתה קשריה רפיון קל לשעה [=ויתרה מעט באופן זמני] להעשות הנישואין כאן פאס, אדעתא שיתקיימו תנאיה, ועדין חומרי מקום שיצאה משם עומדים במקומם בתק'[נת] רבותינו המגורשים נ"ן [נוחי נפש], ואין כל חדש ועל פיו ישא'ו וע"פ יבואו, ורצה הבעל הנז' וקע"ע בספ"י [וקבל על עצמו בסבר פנים יפות] להעשות כן לקבוע דירה בצפרו יע"א, ולהיות נידון הוא וזרעו אחריו כמנהג אנשי קדש צפרו יע"א באוחזין בתק'[נה] הראשונה כנז', ואין הולכין אחר מקום הכתיבה שהוראת שעה היתה, ואדעתא דהכי רצתה לבוא בברית הזיווג, ונש"ח [ונשבע שבועה חמורה] הבעל הנז' לקיים הוא וזרעו כל האמור. ואף גם זאת בהיותם בארץ אוהביהם צפרו יע"א, אין כח ושלטון לבעלה לעכב על ידה היא לאה, מלכת אל בית אביה כל עת שיעלה בחשקה, ואם מאן ימאן הבעל לאחת מאלה יוציא ויתן כתו'[בתה]..." (אייר תרכ"ו; דף [16]/ב).
הגאון רבי רפאל ב"ר שלמה אבן צור (תק"ץ-תרע"ז), אב"ד פאס. כיהן תחילה כסופר בית הדין בפאס, ולאחר מכן נתמנה לאב"ד העיר. זכה לתורה וגדולה במקום אחד, ומלבד חכמתו בתורה היה עשיר ובעל נכסים. הותיר אחריו מספר חיבורים בהלכה וחידושים בעניינים שונים. נודע גם כאספן ספרים וכתבי-יד, "אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה נוסף על ספרים שירש מאבותיו הקדושים לרוב והניח אחריו אוצר גדול מלא ספרים..." (מלכי רבנן, דף קה/2).
[19] דף כתובים (כ-33 עמודים) ועוד דפים ריקים. 23 ס"מ. נייר איכותי. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני עש, עם פגיעות בטקסט. כריכה חדשה, עם שדרת עור.
"זכירת הכתובות" של רבני פאס – ספרי היוחסין של יהודי מרוקו
פנקסי העתקת הכתובות של חכמי בתי הדין במרוקו נקראים במקורות שונים בשם "זכירת הכתובות" או "מזכרת כתובות".
חיבורים אלו מהווים מקור עשיר לתולדות יהודי מרוקו, ומופיעים בהם תיעודי יוחסין מפורטים, שכמעט לא נמצא כמותם בשום עדה אחרת. על פי אזכורים בכמה מקורות ידוע לנו על מספר פנקסים של "זכירת כתובות" שכתבו גדולי חכמי מרוקו, אך חיבורים אלה לא נדפסו.
רבי יוסף בן נאים, בספרו "מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א) לתולדות רבני מרוקו, מביא ידיעות רבות מחיבורים כאלה ומשטרי כתובה, בהם גם ציטוט קטע מכתב היד שלפנינו – ראה להלן. גם בספרו שו"ת "שארית הצאן" (ח"א, סי' צו וסי' קכב) מביא רבי יוסף בן נאים דברים בשם "זכירת הכתובות בכת"י מוהרר"פ אבן צור זצ"ל" (לא מצאנו אותם בכתב-היד שלפנינו, ויתכן שמדובר בחלק נוסף של החיבור, משנים אחרות).
גם לאבי סב-סבו של רבי רפאל – הגאון ה"יעב"ץ" רבי יעקב אבן צור אב"ד פאס, היה פנקס "זכירת הכתובות". הוא מצוטט מספר פעמים ב"מלכי רבנן" וכן בספר "פרחי שושנים" לרבי ידידיה מונסונייגו. גם רבי רפאל עובד אבן צור [בן הרב יעב"ץ] כתב חיבור דומה והוא מצוטט גם כן ב"מלכי רבנן".
בכתב-היד שלפנינו מוזכר פעמים רבות חיבור בשם "ספר יוחסין להרמ"ז [להרב מורי זקני] גאון יעקב זלה"ה" (ראה להלן), וכפי הנראה הוא פנקס "זכירת הכתובות" הנ"ל של היעב"ץ.
חיבור מעין זה היה המקור העיקרי ל"אגרת יחס פאס" שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי, אשר נדפסה בספר "פאס וחכמיה" (ראה שם ח"א, עמ' 138 ועמ' 141).
בספר "מלכי רבנן" מספר רבי יוסף בן נאים על רשימות גנאלוגיות שמצא בכתב ידו של רבי נתן מימי, שכתב: "...אני הצעיר נתן מימי יצ"ו, להודיע ולהשמיע אני הכותב שכמה משפחו'[ת] אבד שמם וזכרם מן המערב, כי עברתי וטיילתי בזכירה ישנה של כתובות, ולקטתי מהם יחוסי משפחות שלא נשאר לנו יחוסם כלל, כגון...." (מלכי רבנן, דף צט/1).
יחס הכתובה בכתב-היד שלפנינו
ברשומות רבות בכתב-היד שלפנינו מופיע "יחס הכתובה" של החתן או הכלה או שניהם. באחת הרשומות, הועתק "יחס הכתובה", עם רשימת 11 דורות של משפחת אלבז, אבות-אבותיה של הכלה, ורשימת ארבעה דורות של משפחת אדרעי, אבות-אבותיו של החתן: "דב"ש [=רביעי בשבת] ד' בו [=כסלו שנת תר"כ], בחו"ן [=בחור חכם ונבון] כ"ה רפאל סי"ט, בהמו"ן [=בן המשכיל ונבון] יצחק רחמים הנק'[רא] חאכו נ"ע, בהישיש מסעוד נ"ע, בהי'[קר] וואעיש נ"ע, המ'[כונה] אדרעי – ובתו'[לה] מזל טוב, בהח'[כם] הש'[לם] כהה"ר משה, בהנו"ח [=בן הנבון וחכם] שם טוב, בהח' הש' והותיק פרי צדיק עץ חיים כהה"ר רפאל משה ז"ל, בלאו"ץ [=בן לאותו צדיק] הרה"ג מעוז ומגדול, אבן הראשה, נהורא דשמשא, איש אלקים קדוש הוא, בישראל גדול שמו, אור נערב נר המערב, שמו נודע בשערים, גוזר ים החכמה לגזרים, דגל התורה הרים, אור מופלא וכבוד ה' מלא, צדק ומשפט מכון כסאו, מוהר"ר שמואל זלה"ה, בן הח' הש' והותי'[ק], הולך ביושרו, יר"א [=ירא אלוקים] ענותן ושפל ברך, כהה"ר יצחק ז"ל, בהחו"ן יר"א וסר מרע כה"ר שמואל נ"ע, בהנו"ח המו"ן צניע ומעלי ה"ר יצחק נ"ע, בהחה"ש [=בן החכם השלם] כהה"ר שמואל ז"ל, בהחו"ן דחיל חטאין כה"ר יצחק ז"ל, בהחה"ש והותי'[ק] כהה"ר שמואל ז"ל, בלאו"ץ הח' הש' והכו'[לל] המקובל, תורת אמת היתה בפיהו, כמוה"ר יעקב זלה"ה, המ'[כונה] אלבאז..." (כסלו תר"כ; דף [1]/ב).
בכתב-היד שלפנינו מקצר לפעמים רבי רפאל אבן צור את כתיבת "יחס הכתובה", באמצעות הפניה ליחס שכבר מפורט במקום אחר – בספרי יחס אחרים, שנכתבו על ידו או על ידי אחרים. במספר מקומות הוא מפנה למה שכתב "הרמ"ז גאון יעקב זלה"ה" [כפי הנראה "הרב מורי זקני" – הוא הגאון רבי יעקב בן צור "יעב"ץ" – מאבות אבותיו, שכיהן ברבנות פאס כמה דורות לפניו]: "עי' כתוב בספר יוחסין להרמ"ז גאון יעקב זלה"ה" (אלול תר"כ; דף [3]/ב); "עי' בס' יוחסין להרמ"ז גאון יעקב זיע"א" (חשון תרכ"א; דף [4]/א); "עי' יחוסו אלול תרי"ב" (שבט תרכ"א; דף [4]/ב); "עי' בספר יוחסין אלול תר"ט" (תמוז תרכ"ב; דף [8]/א).
לדוגמה – בחודש חשון תרכ"א, מופיע תיעוד של נישואי הדיין רבי ידידיה מונסונייגו [כנראה נישואיו השניים, בימי זקנתו]. ביחס משפחת החתן, הוא מקצר ושולח לעיין בספר יוחסין של "הרמ"ז גאון יעקב", אולם ביחס הכתובה של הכלה הוא מפרט חמשה דורות של רבני משפחת בן סמחון, עם כל תארי הכבוד וסיפור שבחיהם: "אור ראשון בש'[בת] כ"ו בו, ידידינו רב פעלים ורב כח, הדו"ם [=הדיין ומצויין] כמוה"ר ידידיה מונסוניגו, עי' ביוחסין להרמ"ז גאון יעקב זיע"א וקח לך משם – ומתרכתא [=והגרושה] שמחה, בת הח' הש', רודף צדקה וחסד, מלביש ערומים, חונן דלים, כהה"ר מימון ז"ל, בן איש חי, הן גבי'ר ונעלה, לשם ולתהלה, רחים ומוקיר רבנן, נדיב נדיבות יעץ, פזר נתן לאביונים, הולך את חכמים, זקן מלא רחמים, אוהב שלום ורודף שלום, תם וישר, יר"א וס"מ [=ירא אלוקים וסר מרע], כה"ר בנימין ז"ל, בהישיש שלמה נ"ע, בהחו"ן כה"ר שלם ז"ל, בן לאותו צדיק חסיד ישר, זקן שקנה חכמה, הדו"מ כמוה"ר יעקב זלה"ה, המ'[כונה] ן' סמחון..." (דף [4]/א). [החתן הנזכר הוא הגאון רבי ידידיה מונסונייגו – השני (תק"ס בערך-תרכ"ח), בעל שו"ת "דבר אמת". מגאוני פאס ומגדולי חכמי מרוקו. רבי ידידיה הוא המפורסם מרבני משפחת מונסונייגו שישבו בפאס; בנו של רבי רפאל אהרן, בנו של רבי ידידיה הראשון. סביו זקנו של הגאון הישיש רבי ידידיה מונסונייגו שכיהן כרבה הראשי של מרוקו עשרות שנים והוציא לאור את הספר "דבר אמת" (פאס, תשי"ב). בספר "מלכי רבנן" מונה המחבר עשרות חיבורים שנותרו ממנו בכת"י].
התארים המליציים נכתבו בדרך כלל לפאר ולרומם רבנים וצדיקים, חסידים ואנשי מעשה, אולם לפעמים נרשמו תארים מליציים גם אצל פשוטי העם, כמו לדוגמה, ברשומת נישואין שנעשו "בדב"ש" [=ברביעי בשבת] י' אדר ראשון תרכ"ד: "ב"ב [=בו ביום] בחור יוסף ס"ט, יודע נגן עלי נבל על השמינית ובצלצול, בה"ר יעקב נ"ע, המ'[כונה] בוזאגלו – ובתו'[לה] שמחה, בה"ר יעקב נ"ע, בה"ר ראובן נ"ע, המ'[כונה] ן' אזראד..." (דף [13]/ב).
כאמור, כתב-היד שלפנינו צוטט ב"מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א, דף ל/1, ערך רבי חיים ימין הכהן), הכותב שם בפתיחה לציטוט: "חזי יקר סהדותא דאסהיד עליה מוהרר"ף אבן צור ז"ל בזכירת הכתובות, וז"ל [=וזה לשונו]: ידיד ה' ואוהבו, כל דבר טוב נמצא בו... כהה"ר חיים ימין, יעמד חי ובריא אולם".
הקטע המצוטט הנ"ל מופיע בכתב-היד שלפנינו, בעמוד האחרון, באמצע הרשומה המתעדת כתובת נישואי יבום, בה מופיעים שמונה דורות של אבות-אבותיו של החתן המייבם, וששה דורות של אבות-אבותיה של האשה המתייבמת: "אור ב' בש'[בת] טו"ב בו [=י"ז חשון], בחור מסעוד ס"ט, ברכ"ה ה"ר מנשה ס"ט, בהמו"ן ומעולה, צניע ומעלי, רחים ומוקי"ר [=ומוקיר רבנן], תם וישר, יר"א וס"ם, כה"ר נחמיאש נ"ע, בהנו"ח מו"ן ישיש וכשר מנשה נ"ע, בהנו"ח אפרים נ"ע, בהנו"ח שב גם ישיש ה"ר מנשה נ"ע, בהנו"ח אפרים נ"ע, בהנו"ח צניע ומעלי הנבון מנשה נ"ע, ברכ"ה חכם ונעלה לשם ולתהלה כהה"ר אפרים הכהן ז"ל, המ'[כונה] אלכלאץ – כנס יבמתו מסעודא, בת ידידינו, ידיד ה' ואוהבו, כל דבר טוב נמצא בו, כל דרך ומדה רמה, מרבה ישיב'ה מרבה חכמה (שם רמ'ז אחת ממדותיו הגונות, מחזיק ברכי דרבנן דשלהי, מטיל מלאי לכיסן של ת"ח [=תלמידי חכמים] ומהני גרונן, עושה וּמְעַשֶה, מושך אחרים עמו, ביודעי ומכירו אני, שעל ידי מתחלק להם לת"ח הע"י מדי שבת בשבתו, בעל הגמול כגמולו ישלם לו, כיר"א), ה"ה אהובינו הח' הש' רצ"ו [=רודף צדקה וחסד] כהה"ר חיים ימין, יעמד ח'י ובריא כיר"א, בהח' הש' וכשר יר"א כהה"ר אהרן ז"ל, ברכ"ה איש נבון וחכם כה"ר ימין נ"ע, ברכ"ה יצחק נ"ע, ברכ"ה הח' הש' ראש הסדר כהה"ר ימין ז"ל הכהן המ"ס [אולי, המכונה סקאלי, משפחת כהנים מיוחסת במרוקו] – אשת אברהם אחיו המת נ"ע שנשאת לו בתולה... וש"ח [=ונשבע שבועה חמורה] שלא יוציא למדינ"א [=למדינה אחרת] אלא עפי"ר [=על פי רצונה], וש"ח שלא ישא אשה אחרת עליה ע"ס [=עד סוף] חמש שנים בשום אופן כלל לא, ועוד חמש שנים אם נבנה ממנה בזרע זכר, אין לו רשות לישא בחמש שנים האחרונות הבאים אחר חמש'[ת] הראשונות..." (חשון תרכ"ט; דף [19]/א).
הסכמי נישואין וכללי התנהגות המופיעים בשטרי הכתובה
בכמה מן הרשומות מתועדים תנאים נוספים שנעשו בין בני הזוג, כגון כללי התנהגות. התנאים שבכתובות מלמדים על המורכבויות בחיי המשפחה של הזוגות המתחתנים בזיווג שני. תנאי כתובות אלו כוללים את צרכי הטיפול בילדים מנישואין קודמים, או את הדאגה להורים. למשל, אחת הרשומות מספרת על חתונת אלמן ואלמנה - החתן אברהם בן יוסף אביחצירא נשא אשה "אלמנה וגרושה" ממשפחת בר ששת, ומתנה עמה שורה של תנאים: "...עוד תהא בדירה אחת עם אביו יוסף בבית א'[חד] ובעיסה א'[חת] כל זמן דעת הבעל נוחה מזה. גם זו תהא מטפלת ומספקת צורכי הבן אשר לבעל מאחרת אתה בבית, עד יזכה הבן לחופה. עוד לסוף שנתיים אם לא זכתה האשה לזש"ק משניהם [זרע של קיימא מנישואין אלו, ילדים משותפים], רשאי לישא אחרת..." (תשרי תרכ"ז; דף [17]/א).
תיעוד דומה מופיע בכתובת נישואי אשה שנייה, הנכנסת לגור עם הבעל באותו בית בו גרה אשתו הראשונה ("צרתה"). בין התנאים בכתובה זו נכתב: "...ותהא דרה עם צרתה במדור אח'[ד] ובעיסה א'[חת] כל זמן שדעת הבעל נוחה בזה". באותה הכתובה הופיע תנאי מעניין נוסף שהתנה הבעל, המפחד מקללות של האשה: "ועוד התנה עליה שאם קִלַלתּוֹ או אפי' מסרה עליו דין לשמים, שתפסיד כתו'[בתה], ובדיבורו הקל נאמן הבעל על זה להפסידה כתו'[בתה]..." (אב תרכ"ג; דף [11]/א).
במקרים אחרים הייתה יד האשה על העליונה והיא זאת שהתנתה את התנאים לבעלה. באחת הכתובות הרשומות בפנקס שלפנינו, האשה מתנה עם הבעל כי בתה הנשואה תוכל לדור עמם בביתם, אם תאלץ לברוח מבית בעלה: "...והתנית האשה על בעלה, שכל עוד שהיא נשואה לו, כשיהיה לבתה שמבעלה הראשון נ"ע קטטה ודברי ריבות עם בעל הבת או עם בית חמיה או תתאלמן הבת או תתגרש ח"ו, ושבה אל בית בעל אמה... ולנה בביתו כל עודה במחלוקת או עד תנשא הבת לאיש... או עד שמן השמים ירוחמו להכניס אהבה ושלום בין הבת לבין בעלה או לבין בית חמיה..." (אב תרכ"ח; דף [18]/א).
ברישום כתובה אחרת נזכרים תנאי האשה עם בעל שבעברו היה מכור להימורים ומשחקי קוביה: "...והתנית עליו שלא יתעסק בשחוק הקוביא הנק'[רא] קארטא [קלפים], וקים ליה בלאו דאל תקרב וכו' כפעם בפעם, ואם ישוב עוד לכסלה לשחוק כמקדם, אז חל עליו חובת פיר'[עון] סַכֵי כל כתו'[בתה] ויגרשנה" (אלול תרכ"ג; דף [11]/א).
כתיבה אוטוגרפית עם מחיקות ותיקונים. השם "בית תפלה" מופיע בראש העמוד הראשון. בסוף כתב היד נכרכו שני דפים עם העתקה, בכתיבה שונה, של כמה מן הפיוטים המופיעים בכתיבת המחבר.
כתב-היד כולל פיוטים רבים, בהם חותם המחבר את שמו בצורות שונות. בחלקם צוין הדבר גם בכותרת: "ובתוכו בא סימן אני דויד", "ושמי הקטן ושם א"א [אדוני אבי] בו יבוא ברינה" (בפיוט סומנו האותיות: אני דוד משה), "בא סימן הצעיר דב"ש", "בא סימן אני דב"ש", ועוד.
רישום בדף האחרון: "זה הפינקס של פיוטים להרב הגדול מעוז ומיגדול סבא דמשפטים מגזע האתנים כמהר"ר רבי דוד בן שמעון הי"ו ס"ט...", בסופו חתימה מסולסלת, כפי הנראה של אחד מבניו.
רובו של קובץ הפיוטים שלפנינו נדפס בסוף ספר "שם חדש" לבנו רבי מסעוד חי בן-שמעון (מצרים תרע"ז), בשם "שיר חדש – שירי תהלה", עם מספר הבדלים והשמטות (בעיקר של הכותרות לפיוטים).
הגאון רבי דוד ב"ר משה בן-שמעון בעל "שערי צדק" (תקפ"ו-כסלו תר"מ), המכונה "הרב דב"ש" או "צוף דב"ש", מחכמי ראבאט שבמרוקו, עלה לירושלים בשנת תרט"ו, ייסד בה את "ועד העדה המערבית" (יוצאי המג'רב, צפון אפריקה), שימש כראב"ד עדת המערבים ועמד בראשה. מספריו: "שערי צדק" ועוד. בניו היו רבי רפאל אהרן בן שמעון – רבה הראשי של קהיר, בעל "נהר מצרים", ורבי מסעוד חי בן שמעון, שמילא את מקום אחיו לאחר פטירתו כרבה של קהיר.
[12] דף (כ-15 עמ' כתובים). 19 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-גרוע. כתמים. סימני עש רבים וקשים, עם פגיעות רבות בטקסט. קרעים חסרים גדולים בשלושה דפים, עם פגיעה בטקסט. כריכה ישנה, פגומה.
הפנקס כולל מאות קטעים בנושאים שונים, שרשם לעצמו ה"סבא קדישא" בדרך לימודו, ללא סדר קבוע לכתיבה ולנושאים הנכתבים: פסקים וחידושים בהלכה, פירושי המקראות ודרושים, ציונים ועוד. בין הדברים מופיעה תשובה ארוכה בעניין מצא מעות בבית חבירו, שנכתבה "לאחד המיוחד רבין חסידא מוהרי"ץ נר"ו".
תוכן הפנקס לא נדפס (למיטב ידיעתנו).
מפנקס כעין זה שלפנינו הוציאו "מכון אהבת שלום" ספר בשם "יקהל שלמה" חלק א' (ירושלים, תשע"ב), ושם ב"דברי פתיחה" מאת ראש הישיבה הגרי"מ הלל שליט"א, הוא כותב בין הדברים: "ידוע כי היה הסבא קדישא שקדן עצום בתורה עד ליום פטירתו, ותמיד היה לימודו יחד עם הכתיבה, הן בכתיבת תשובות להלכה, והן ברשימת חידושים והערות בכל נושא שלמד בהלכה ובאגדה ובפירושי המקראות. והרבה מאד בציוני בקיאות והערות קולעות, מספרים רבים ונדירים שלמד בהם תדיר על הסדר מכריכה לכריכה, ובכל ענין היה מציין ומעיר ומפרש בפנקסיו כפי הצורך. ובקיבוץ כולם הם כמות עצומה של חידושי תורה נפלאים שהניח אחריו ברכה לדורות".
בדפים הראשונים של כתב-היד (עמ' [2-4]), העתקה בכתיבה שונה של תחילת תפילת שחרית. בעמוד הראשון רישום בלאדינו באותה כתיבה, ובו נכתב שהפנקס שייך ל"נסים יצחק אלפאנדארי". נראה כי הפנקס היה שייך לנסים יצחק אלפנדרי (אולי בן משפחה) לפני שהגיע לידי רש"א אלפנדרי, אשר עשה בו שימוש משני לכתיבת חידושיו.
הסבא קדישא, הגאון הקדוש והישיש רבי שלמה אליעזר אלפאנדארי (אַלְפַנְדַרִי), נולד בשנת תקע"ג בערך, ונפטר בשנת תר"צ, מגדולי רבני טורקיה. התכתב בצעירותו בהלכה עם הגאון רבי עקיבא איגר (שנפטר בתשרי תקצ"ח). כיהן כרב ראשי בקושטא ובדמשק. בהיותו כבן מאה, עלה לארץ ישראל וכיהן ברבנות צפת. בשנותיו האחרונות עלה להתגורר בירושלים, בה נפטר בזקנה מופלגת, קרוב לגיל 120. בתקופת מגוריו בירושלים המעיט להתערב בנושאים ציבוריים, ועסק בביתו בתורה, בדברי הלכה ובחכמת הנסתר, יחד עם מתי מעט מקדושי עליון "נקיי הדעת שבירושלים", שהיו מבאי ביתו. בשנתו האחרונה הגיע האדמו"ר בעל "מנחת אלעזר" ממונקטש לארץ ישראל, באופן מיוחד, כדי לבקרו והמתיקו סוד יחד בענייני קבלה נסתרים [מסופר כי כשנשאל האדמו"ר אודות נסיעתו זו, התבטא ואמר בשם הבעש"ט, כי בכל דור יש גדול אחד שהוא בחינת משיח בן יוסף, והסבא קדישא היה משיח בן יוסף של הדור. ישורון, ל', עמ' תקיד]. מחיבוריו: שו"ת מהרש"א, שו"ת הסבא קדישא, ועוד.
[37] דף כתובים משני צדיהם (למעלה מ-70 עמ' בכתב ידו של מהרש"א אלפנדרי), כ-21 ס"מ. נייר בצבעים שונים: ירוק, לבן וצהוב. מצב בינוני-טוב. כתמים. בלאי וקרעים. קרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. שני הדפים האחרונים קרועים באמצע לאורך הדף, עם חסרון של כמחצית הטקסט. כריכה מקורית, קרועה וחסרה בחלקה הגדול.
בדף שלפנינו דורש ה"בן איש חי" את דברי המדרש (ויקרא רבה יד, ז) על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" (שם מובא: "אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה ימים"). את הקטע האחרון מסיים ה"בן איש חי" בשורות הבאות, הכוללות ברכה: " ד"א [=דבר אחר] התורה יש בה שמונה דרגין לכן יזכה לבן ומלו לשמונה ימים, אל שדי יהיה בעזרתינו וישמרנו ויעזרנו תמיד אכי"ר [=אמן כן יהי רצון]".
בראש העמוד הראשון כתב ה"בן איש חי": " בהנ"ו ליקב"ו" [=בעזרת ה' נעשה ונצליח, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה].
הדרשות בדף שלפנינו נדפסו בספרו "אמרי בינה" (חלק "עושה פלא", פרק ב, אות ל), אך בשינויי לשון.
הגאון רבינו יוסף חיים מבגדאד (תקצ"ג-תרס"ט), בעל "בן איש חי" ועוד עשרות ספרים חשובים. בנו של רבי אליהו חיים בן רבי משה חיים רבה של בגדאד. תלמידו של רבינו עבדאללה סומך. מנערותו נודע בגאונותו ובצדקותו. לאחר פטירת אביו בשנת תרי"ט, כשהיה רק בן כ"ו שנה, עלה על מקומו לדרוש בבית הכנסת הגדול, ומאז דרש שם מדי שבת כחמישים שנה. בדרשותיו בשבתות המיוחדות כשבת תשובה ושבת הגדול היו מתאספים למעלה מארבעת אלפים אנשים, והיה דורש לפניהם ומרתק את הקהל כארבע וחמש שעות, כשהוא מתבל את דבריו במשלים נעימים. דרשותיו היו בלולות בהלכה ובאגדה, פסקי הלכות ופירושי פסוקים ואגדות חז"ל, על דרך הפשט, על דרך הרמז ועל דרך חכמת הסוד.
רבינו ה"בן איש חי" היה גדול חכמי עירו וארצו, כל הרבנים והדיינים בבגדאד נכנעו למוצא שפתיו והוא היה המנהיג הבלתי מעורער של יהדות בבל. עסק ב"תורה לשמה". גדולתו כ"חד בדרא" בנגלה ובנסתר התפרסמה בכל קצוי תבל, והוא נודע בקדושתו הרבה. בשנת תרכ"ט נסע לארץ ישראל להשתטח על קברות הצדיקים, ואז נתגלה אליו מן השמים שהוא משורש נשמת בניהו בן יהוידע ולכן קרא לרבים מחיבוריו: בן איש חי, בן איש חיל, בן יהוידע, רב פעלים, עוד יוסף חי, ועוד. מספריו: לשון חכמים, אדרת אליהו, שו"ת תורה לשמה (שהדפיס בעילום שם), חסדי אבות, ברכת אבות, ועוד.
[1] דף (2 עמודים). 15 ס"מ. בלאי וקרעים בשוליים, עם פגיעה קלה במספר אותיות. סימני קיפול.
בחלקו העליון של הדף מופיעה העתקה של הסכמת דייני טיקטין על שני פסקים העוסקים בהתרת נשים לבעליהן, מאת רב העיר – הגאון רבי משה זאב מרגליות. חברי בית הדין, רבי "יהודא ליב במוהררי"ל כהנא" ורבי "ארי' ליב הלוי", כותבים בראש דבריהם: "הדור אתם ראו דברי כבוד אדמו"ר הגאון המפורסם מו"ה משה זאב נ"י הראב"ד דפה קהילתנו... עיניכם לנוכח יביטו כל כל דבריו אמת...".
לאחר העתקה זו מופיע מכתב הסכמה בכתב-ידו של הגאון רבי עקיבא איגר – שלוש שורות בכתב-יד קדשו וחתימתו:
"דברי כבוד ידידי או"נ [אוהב נפשי] הגאון האמתי המפורסם כי"ב מו"ה משה זאב נ"י א"צ חיזוק וכל דבריו מזוקקי' לדינא והאשה הזאת מותרת לבעלה בלי גמגום ופקפוק ואפי' לא מדרך חומרא בעלמא. יום ה' ט"ז אדר תק"פ לפ"ק פוזין, הק' עקיבא גינזמאן".
הפסקים שאליהם מתייחסות ההסכמות שלפנינו נדפסו בספרו של רבי משה זאב מרגליות, שו"ת "אגודת אזוב", חלק אהע"ז, ווילנא תרמ"ה, סימנים א-ב. תוכן הדף שלפנינו נדפס שם בסוף סימן ב', ולאחר מכן נדפסה שם תשובה נוספת מרבי עקיבא איגר בסוגיה זו. כפי הנראה, בדף שלפנינו נעשה שימוש בעת הדפסת הספר "אגודת אזוב", שכן לפני מכתבו של רבי עקיבא איגר, הוסיף מאן דהוא 'כותרת' בת מספר שורות שנדפסה כלשונה בספר. מעבר לדף הועתקו שני קטעים מתשובתו הנוספת של רעק"א בעניין זה.
[1] דף. 20 ס"מ. מצב טוב. כתמים. פגמים וקרעים בשוליים, עם פגיעה קלה במספר אותיות.
כתיבה אשכנזית נאה, כפי הנראה בכתב-ידו של המחבר. רישום בדף המגן הקדמי (בכתיבה מאוחרת מעט): "זה הספר כתב ר' יעקל'א מייער קאנסיסטאריאל רב בשטרסבורג והיה בנכתב זמן הרבה מקודם שבא לשטרסבורג". בדפי הבטנה רישומים רבים וניסויי קולמוס.
כתב-היד השתמר בידי צאצאיו – משפחת גוגנהיים, והחיבור נמצא בתהליכי הדפסה בימים אלו.
המחבר, רבי יעקב מאיר (תצ"ט-תק"צ), למד בצעירותו בקרלסרוה ובפרנקפורט דמיין, אצל הגאונים רבי דוד טעבלי שייאר ורבי שלמה זלמן מברלין. בשנת תקכ"ב החל לשמש ברבנות בעיירה הגנטל־לה־באס שבאלזאס – מקום מגורי חמיו, שם כתב את חיבורו "יודעי העתים" על קידוש החודש וקביעות המועדות. בשנת תקכ"ט החל לשמש כדיין בעיר ריקסהיים שבאלזאס, ובהמשך שימש בה ברבנות, אחר פטירת הרב בנימין המנדינגר. משנת תקמ"ז מילא את מקום סבו בריבווילה, והשיב תשובות בהלכה לשואלים מרחבי צרפת ומארצות נוספות. מאוחר יותר הקים שם ישיבה גדולה ועמד בראשה, והרביץ תורה לתלמידים. הוערך מאד בעיני גדולי הדור, כפי שניתן לראות בתשובה ששלח לו הנודע ביהודה (שו"ת נודע ביהודה, אה"ע, סימן יב): "שלמא רבא מן שמיא לחד מן קמיא, ה"ה כבוד אהובי אהוב נפשי, האלוף הרבני המופלג, ומורה גם הוא יורה, החכם השלם כבוד מוהר"ר יעקל נר"ו, למדינת עלזוס". בשנת תקס"ו מונה לאחד מחברי ה"סנהדרין" שהקים נפוליאון הראשון, וסייע לנשיא הסנהדרין – רבי דוד זינצהיים – במאבק למען שמירת המסורת. בשנת תקע"ג, אחר פטירת רבי דוד זינצהיים, מונה לרבה הראשי של שטרסבורג ולראש הקונסיסטוריה המרכזית, במשרה זו שימש עד לפטירתו.
קטו דף. 21 ס"מ. מצב טוב. כתמים. מספר קרעים חסרים בשולי הדפים, ללא פגיעה בטקסט. כריכה מקורית, פגומה בחלקה.
בדף יג עמוד א, ובדף כ עמוד ב, שתי הגהות למדניות ארוכות, חתומות "ישראל". לפי חוות דעת מומחה זהו כתב-ידו של רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל".
הגאון רבי ישראל ליפשיץ (תקמ"ב-תרכ"א), נודע בחיבורו הגדול "תפארת ישראל" על ששה סדרי משנה, שהתקבל בכל תפוצות ישראל ונדפס במאות מהדורות עד ימינו. בן הגאון רבי גדליה ליפשיץ בעל "רגל ישרה" ונכד הגאון רבי ישראל ליפשיץ אב"ד קליווא. גאון מופלא, מגדולי יהדות אשכנז. ישב כל היום ועסק בתורה, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין תחת מעילו העליון, ונודע לאיש קדוש וירא-אלוקים. שימש ברבנות למעלה מיובל שנים, בקהילות רבות באזור פרוסיה, בהן: ווראניק, חאדזייש, דסאו, דנציג ועוד. מלבד חיבורו "תפארת ישראל" על המשנה, חיבר עוד חיבורים רבים של דרשות, חידושים ופסקי הלכות.
לו דף. 33 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני עש, עם פגיעה בטקסט. קרעים בשולי הדפים ובלאי. קרע חסר בדף השער, עם פגיעה בטקסט, משוקם במילוי נייר. רישום בעלות בראש דף יז/1. כריכת עור חדשה, מהודרת.
נשלח אל השר משה מונטיפיורי, עם דו"ח מפורט על קבלת כספי צדקה שנשלחו לירושלים בדרכים שונות (בעיקר דרך רבה של קניגסברג רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה").
בסיום המכתב דברי ברכה ותפילה: "ואנו לי'[ה] עינינו תכון תפלתינו בעד שלום אדוננו ורעייתו הצדקת הטפסרית שרת יהודית, יהי נועם ה' עליכם, יאריך ימיכם ושנותיכם, גאולת עולם נזכה בימינו ובימיכם כנה"ר וכנא"ה...". חתומים בכתב ידם: רבי "ישעיה בא"א מו"ה ישכר בער ז"ל", רבי "שמואל סלאנט" ורבי "אורי שבתי במ"ה חיים".
בשולי המכתב, מכתב נוסף אל ר' אליעזר הלוי – מזכירו של מונטיפיורי, עם חתימות שלושת הרבנים הנ"ל.
הגאון רבי ישעיה ברדקי (נפטר חשון תרכ"ג), חתנו וממלא מקומו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, מנהיגה הגדול של קהילת ה"פרושים" בירושלים.
הגאון רבי שמואל סלנט (תקע"ו-תרס"ט), נודע מילדותו כעילוי וגאון, וכבר בהיותו כבן שבע נדד למרכזי התורה בליטא. בנערותו למד בעיר סלנט בחברותא עם רֵעוֹ הגאון רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר). בהיותו כבן 14 קיבל מרבו הגאון רבי אבלי פאסוואלער ראב"ד ווילנא, מכתב שעסק בשאלה מסובכת של סידור גט, דבר המעיד כי כבר בצעירותו סמכו גדולי הרבנים על הוראותיו כהוראת רב מופלג בתורה. לאחר שנשא את בתו של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט, עלה בשנת תר"א (1841) לארץ ישראל כדי לשמש כמורה הוראה ורב לקהילת ה"פרושים" תלמידי הגר"א שהתגוררו בירושלים. שימש ברבנות ירושלים קרוב לשבעים שנה, הקים את מוסדות החינוך והחסד בעיר, יסד בית דין וביסס את הקהילה האשכנזית. נודע בפקחותו ובגישתו המציאותית בניהול ענייני הציבור בירושלים ובקהילות ברחבי העולם.
רבי אורי שבתי סלנט, חתנו השני של רבי יוסף זונדל מסלנט, מחברי בית הדין הראשון שייסד גיסו רבי שמואל סלנט בשנת תר"א, וממייסדי תלמוד התורה בחורבת רבי יהודה החסיד. חתום על שטר שליחות לבניית "החורבה" משנת תקצ"ז ועל תקנת התכשיטים משנת תרי"ב.
[1] דף. 27 ס"מ. נייר מכתבים דק ותכלכל. מצב טוב. כתמים. קרעים קלים. רישום כתובת וחותמות דואר בגב.
בין מכתבי ההמלצה שמופיעים בפנקס: מכתב בכתב-ידו וחתימתו (בכתיבה מרובעת) של רבי חיים ברלין; מכתב בכתב ידו וחתימתו (בכתיבה מרובעת) של רבי אברהם יצחק הכהן קוק אב"ד יפו; מכתב בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד; מכתב בחתימותיהם וחותמותיהם של ראשי אבות בתי הדין הספרדים, רבי משה בן יצחק טאג'יר (הרב המבי"ט), רבי שמואל ניסים ורבי אברהם ביג'אג'ו; שלושה מכתבים בחתימות דייני בתי הדין האשכנזים, בד"ץ חסידים ובד"ץ הפרושים: רבי ליפמן דוד שובקס, רבי משה נחום וואלנשטיין, רבי צבי פסח פרנק, רבי לייב דיין, ועוד; מכתב רבי אליהו משה פאניז'יל ועוד; מכתבים מאישים שונים בעברית, ערבית וצרפתית, בהם המלצות ממנחם שיינקין ומד"ר יוסף קלוזנר.
מכתבו של רבי חיים ברלין ושני מכתבים נוספים נכתבו על דפים נפרדים והודבקו בתוך הפנקס.
יהודי גאורגיה (גרוזיה), שכונו בפי העות'מאנים "גוּרג'ים", החלו לעלות לארץ ישראל בשנות השישים של המאה ה-19. עד שנות התר"ע כבר נמנו בירושלים למעלה מחמש מאות עולים מגאורגיה. הם הקימו בית כנסת וישיבה, ניהלו חיי קהילה ואף ייסדו "כולל" מיוחד לתמיכה כספית בעניי הקהילה.
בעמוד הראשון של הפנקס נכתב כי ילדי העולים מגאורגיה לא הצליחו להשתלב בתלמודי התורה האחרים בעיר, בגלל פערי השפה: "כי מציון תצא תורה... אם בכל עיר ועיר נחוץ מוסד לתלמוד תורה של תשב"ר, הנה על אחת כמה וכמה בירושלם עיר קדשנו... רק לעדתנו, עדת הגורזים, עוד לא נתמלא החסרון, ילדינו לא יוכלו לבקר שאר מוסדי הת"ת מפני שנוי לשונם ושפתם...".
[13] עמ' כתובים. רוב דפי הפנקס ריקים, חלק ממכתבי ההמלצה נכתבו על דפים נפרדים והודבקו בפנקס. 31 ס"מ. מצב טוב. כתמים. כריכה ישנה.
מצורף: תצלום קבוצתי [של הנהלת הת"ת?]. מודבק על לוח קרטון עם חותמת הצלם "David S. Abdo – Photographer – Jerusalem".
המכתב נשלח אל אסיפת הרבנים העולמית שהתקיימה אז בקראקא. ה"חפץ חיים" כותב כי מפני חולשתו וזקנתו נבצר ממנו לנסוע "לדרך רחוקה כזו" עד קראקא, "ולא יכולתי לבוא ולהשתתף באספתכם הנכבדה. והנני שולח דברי ע"י הרבנים הגאונים המוכ"ז שיחיו, ע"ד דבר אחד נחוץ...". ה"חפץ חיים" קורא לרבנים לטכס עצה כיצד להציל את הישיבות הנמצאות במצב קשה עקב משברים כלכליים. הוא מספר על סיבת הגעתו לעיר הורודנא – להשתתף באספה להצלת הישיבות, וכותב כי כבר התקיימו שתי אסיפות בעניין: "...בראשונה בווילנא וכעת בהורדנא, והתקינו להטיל על כל מי שהיכולת בידו להשתתף בהחזקת הישיבות בסך דאלער אחד לחצי שנה... התקנה נתקנה לע"ע בגליל ווילנא והורדנא, ואין הקומץ הזה מספיק לכלכל את מחסורי כל הישיבות... ולכן הנני מתכבד לבקשם שיואילו באספתם לפרוש מכספי 'קרן התורה' סכום הגון עבור ישיבותינו מרכזי התורה, ולהציל את האוד המוצל הזה, כי לע"ע כל קיומם תלוי בנס...".
בסיום המכתב מברך ה"חפץ חיים" את הנאספים בברכת שנה טובה: "ויתברכו כל הנאספים לכבוד ד' ותורתו בברכת שנה טובה ומעוטרה, בשנת הרמת קרן התורה ולומדי'[ה]. כעתירת המכבדם ומוקירם... והמברכם בכוח"ט [בכתיבה וחתימה טובה], המצפה לרחמי שמים המרובים – ישראל מאיר הכהן, בעה"מ ס' חפץ חיים ומ"ב [בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה]".
אסיפת הרבנים בקראקא לחיזוק היהדות היתה פרי יזמתו של רבי אלתר חיים לווינזון מריישא (מחבר הספר "תיקון עולם". מתלמידי רבי צדוק הכהן מלובלין). באסיפה זו התאחדו מרבית רבני ואדמו"רי פולין וגליציה, אוסטריה וארצות נוספות באירופה, והתאספו לכבוד שמים, וכדי לתקן תקנות למען חיזוק הדת בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה – חיזוק שמירת השבת, הכשרות והטהרה, וחינוך הבנים לתורה ויראת שמים. יוזמה זו באה בעקבות הצלחתה של ה"כנסיה הגדולה" העולמית הראשונה של "אגודת ישראל", שהתכנסה בווינה באלול תרפ"ג, בה עוד זכו להשתתפותו של ה"חפץ חיים" הישיש. יש לציין שהאסיפה בקראקא היתה אך ורק לתיקון תקנות לחיזוק שמירת השבת והדת (ולא היתה בה כל מטרה פוליטית של התארגנות הקהילות החרדיות), ולכן תמכו בה גם אדמו"רים ורבנים רבים שלא היו מוכנים להצטרף ל"אגודת ישראל" (כדוגמת האדמו"ר מבעלז ועוד מרבני גליציה ופולין).
הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ח בערך-תרצ"ג), רבן של ישראל, שנודע שמו בישראל על שם ספרו הראשון "חפץ חיים". מייסד ישיבת ראדין ומחבר ספרי הלכה ומוסר רבים: "משנה ברורה", "שמירת הלשון" "אהבת חסד" ועוד עשרות ספרים. לפנינו מכתב מימי זקנותו, בהיותו כבן 85. למרות זקנותו המופלגת נסע לעיר הורודנא, לאסיפה למען הצלת הישיבות, ומשם שלח את המכתב שלפנינו, באמצעות "הרבנים הגאונים" נציגיו לאספה הגדולה בקראקא.
[1] דף כפול (3 עמ' כתובים). 20.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. סימני קיפול, בלאי וקרעים קלים.
למיטב ידיעתנו, מכתב זה לא ידוע וכנראה לא נדפס עדיין.