ספר עוללות אפרים, דרושים למועדים ומוסר, מאת רבי אפרים איש לונטשיץ. זולקווא, תקכ"ג [1763]. בשער הודגשה בהבלטה המילה "באמשטרדם".
בראש השער רישום בעלות: "חנני ה', הק' יצחק מאיר" - חתימת ידו של הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר אלטר, האדמו"ר הראשון מגור בעל "חידושי הרי"מ" (תקנ"ט-תרכ"ו, אנצ' לחסידות, ב', עמ' תיג-תכג). מגדולי דורו בתורה וחסידות וממנהיגי יהדות פולין. נולד בעקבות ברכת המגיד מקוז'ניץ (שאמר כי "יאיר את העולם בתורה"), גדל בביתו והיה לבן טפוחיו ולתלמידו הקרוב. בגיל י"ג עבר לבית חותנו בוורשא, שם למד אצל המהרא"ל צינץ והתפרסם בכל רחבי פולין כ"העילוי מוורשא". לאחר פטירת המגיד מקוז'ניץ עבר להסתופף בצל רבי שמחה בונם מפשיסחא והיה לאחד מחשובי תלמידיו. לאחר פטירת רבי שמחה בונם מפשיסחא בקשו חלק מהחסידים להכתירו כממלא מקומו, אך הוא קיבל את מרות חברו רבי מנחם מנדל מקוצק ובהשפעתו נטו רוב החסידים אחרי הרבי מקוצק. מאז הפך לראש וראשון בחבורת קוצק ואף הפך לגיסו של הרבי מקוצק שנשא את אחות אשתו. בשנת תרי"ט, כשנפטר הרבי מקוצק נתמנה כממלא מקומו ועבר לעיירה גור (גורא-קלווריה) הסמוכה, שם ביסס את חסידות גור וכיהן גם ברבנות העיר. במשך שבע שנות כהונתו גדלה חצרו ואלפים הפכו לחסידיו. מלבד צדקותו המופלגת, נודע כאחד מגאוני דורו בתורה וכתב חיבורים רבים בשו"ת, הלכה ואגדה [שנקראו בשם הכולל "חידושי הרי"מ" (=רבי יצחק מאיר), שהפך גם לכינויו]. ספריו נודעו לתהילה בבתי המדרש ומהם ניכרת חריפותו וגאונותו הגדולה. ניהל קשרי ידידות עם כל צדיקי וגדולי דורו, גם ה"מתנגדים" שבהם. ביניהם היו: רבי ישראל מרוז'ין, רבי יצחק מוורקה, רבי עקיבא איגר, רבי יעקב מליסא בעל "הנתיבות", רבי אייזל חריף, רבי שלמה קלוגר ועוד. עמד בראש הנהגת יהודי פולין ופעל בנחישות בפרשיות ציבוריות רבות. בין היתר תמך בפומבי במרד הפולני בשנת תקצ"א, ונאלץ להמלט עם כשלון המרד ללבוב (שהיתה אז תחת שלטון אוסטריה). כמו כן, נודע במאבקו האמיץ נגד "גזירת המלבושים" בשנים תר"ו-תרי"א. בעקבות הוראתו להתנגד לגזירה נלקח למאסר, אך לאחר מחאה ציבורית רחבה נאלצה הממשלה לשחררו ולבטל את הגזירה. לאחר פטירתו מילא את מקומו לזמן קצר האדמו"ר רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר, וכשנפטר כעבור ארבע שנים, הוכתר לאדמו"ר נכדו רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל "שפת אמת", שהיה לאדמו"ר השני לשושלת גור.
[23], ג-מ, [34] דף. מספור דפים משובש. 34 ס"מ. מצב בינוני. פגעי בלאי ועש על הטקסט ובשולי הדפים, משוקמים במילוי נייר מקצועי. כריכת עור חדשה, מעוטרת ומהודרת, נתונה בנרתיק תואם מחופה עור.

ספר רב פנינים, ובו שלשה ספרים נפתחים: ספר נפת צופים ומאירת עינים, מרבי מאיר תאומים מגיד מישרים בק"ק לעוורטאב ומגיד מישרים ומורה הוראה בק"ק לבוב; ספר תיבת גמא מבן המחבר, רבי יוסף ב"ר מאיר תאומים (אב"ד פרנקפורט דאודר, בעל "פרי מגדים"); ספר שושנת העמקים, מאת רבי יוסף תאומים. פרנקפורט דאודר, [תקמ"ב 1782]. שלושה שערים.
בספר "נופת צופים ומאירת עינים" (דף כט/2) מצטט המחבר את מכתב רבי גרשון מקיטוב, שנשלח מהארץ הקדושה מ"החסיד מוה"ר גרשון נ"י לגיסו המפורסם בעל שם טוב מוה"ר ישראל נ"י, וז"ל: ואני בבואי לעה"ק ירושלים וראיתי שמבונה בכל טוב, נפלתי על אפי ובכיתי ואמרתי, את ירושלים נחשבת כאלמנה היאך לבשת בימי אלמנותיך בגדים נאים, הלואי שראיתי בחורבנך..." [דברים אלו נכתבו ע"י המחבר רבי מאיר תאומים עוד בחיי ה"בעל שם טוב", ובן המחבר בעל "פרי מגדים" - עורך הספר, השאירם בהדפסתם עם התארים בברכת החיים, כפי שנכתבו ע"י אביו המחבר].
בעמוד האחרון, חתימת-ידו של רבי בנימין וואלף לעוו: "הק' ב'[נימין] וואלף בהגאון מ"ו אלעזר נ"י". בעמוד השער שרידי חתימה נוספת ממנו‎.
הגאון רבי בנימין וואלף לעוו (תקל"ז-תרי"א), בעל ה"שערי תורה", אב"ד ווערבוי שבהונגריה. בנו של הגאון רבי אלעזר לעוו בעל "מעשה רוקח" (תקי"ח-תקצ"ז). שימש ברבנות בכמה ערים בפולין, בבוהמיה ובהונגריה. גאון מפורסם, מגדולי דורם של בעל ה"חתם סופר" ורבי עקיבא איגר. רבים מגדולי ישראל היו תלמידיו, בהם בעל ה"מחנה חיים" וה"קול אריה". השאיר אחריו חיבורים בכל מקצועות התורה, מהם נדפסו סדרת ספריו המפורסמים "שערי תורה". את חיבורו הראשון הדפיס בגיל 26 וקיבל הסכמות נלהבות מגדולי דורו, רבי עקיבא איגר, ה"חתם סופר", מהר"ם בנעט, ורבי ברוך פרנקל בעל ה"ברוך טעם", הכותב עליו בהסכמתו: "...ידיו רב לו בשיקול דעתו מענין לענין בסוגי' הש"ס ופוסקים קדמונים ואחרונים, כמעט לא הניח בזה דבר מדבריהם אשר לא הביא בכור עיונו...". ה"כתב סופר" אמר עליו בהספדו: "...מרא דש"ס ופוסקים... ידוע שלא פסק פומי' כל ימיו מתורה, שקד לילה ויום אפי' לילי שבתות ויו"ט, ומעט מזעיר שנהנה מעניני הגוף".
[2], קלו דף (ללא הדף הנוסף, שנוסף לחלק מן הטפסים בסוף ספר שושנת העמקים). 20 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות. קרע חסר גדול ומספר קרעים קטנים בדף השער, עם פגיעה בטקסט ובמסגרת השער, משוקמים בהדבקת נייר, עם השלמה בצילום. סימני עש רבים בדף השער, וסימני עש במספר דפים נוספים, עם פגיעות בטקסט, משוקמים בחלקם בהדבקות נייר. חיתוך דפים על גבול כותרות הדפים במספר מקומות. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 532.

ספר סדרי טהרות, חלק ראשון - מסכת כלים, מאת האדמו"ר רבי גרשון חנוך העניך ליינער אב"ד ראדזין. יוזעפאף, תרל"ג 1873. מהדורה ראשונה.
הספר "סדרי טהרות" הוא חיבור מקורי, מקיף וגאוני על מסכת כלים. מאחר ואין תלמוד בבלי וירושלמי למסכת כלים, ערך המחבר כעין "גמרא" למסכת זו. במרכז העמוד מופיעה המשנה, ואחריה ה"גמרא" שהיא ליקוט של כל דברי התלמוד הבבלי והירושלמי וכל מדרשי חז"ל השייכים לאותה משנה. סביב הטקסט של המשנה וה"גמרא" נדפסו שני פירושים מאת המחבר העורך, פירוש ארוך ופירוש קצר. הפירוש הארוך הוא משא ומתן בשיטות ראשונים ואחרונים השייכים לנושא הנידון, והפירוש הקצר הוא פירוש מילולי ומתומצת. החיבור נערך ונסדר בסגנון דומה לגמרא, כשלאחר כל משנה מופיעה המילה "גמ'", ואף הטקסט נדפס בצורה טיפוגרפית זהה למסכתות התלמוד [גוף החיבור נדפס במרכז העמוד באותיות מרובעות, ומשני הצדדים ביאור קצר כעין "רש"י" וביאור מורחב כעין "תוספות" - ב"כתב רש"י", עם "עין משפט" ו"מסורת הש"ס" בשוליים]. דבר זה עורר בשעתו פולמוס גדול. כמה מרבני וילנא פרסמו התנגדות פומבית נגד החיבור, מהטעם הבא: מאחר והחיבור דומה מאד לגמרא, קיים חשש שברבות הימים ייחשב כחלק מהתלמוד. מאידך, החיבור זכה להסכמותיהם של רבים מגדולי הדור. בעקבות ההתנגדות נדפסה בראש כל עמוד של החלק השני הכותרת "ספר סדרי טהרות", ובתחתית העמודים נדפסה הערה כי החיבור "מלוקט מדברי התנאים והאמוראים ז"ל" (ראה על כך הרחבה בקטלוג קדם, מכירה 70, במסגרת ליד פריט 165).
חלק מנוסח דף השער בדיו אדומה.
בדף השער חותמות של בן המחבר, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינער, האדמו"ר מראדזין.
[10], 540, 544-543 עמ'. ללא דף המפה. 37.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי קל. קרעים במספר דפים. קרעים חסרים בדף השער ובדף שאחריו, משוקמים בהדבקות נייר. הדבקת נייר לחיזוק בשוליים הפנימיים של דף השער, עם פגיעה במסגרת השער. קרעים חסרים בשולי הדפים פד, צד, עם פגיעה קלה בטקסט (אחד הקרעים שוקם בהדבקת נייר). חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 434.

ספר תורת הבית הארוך, מאת רבינו שלמה בן אדרת - הרשב"א, עם משמרת הבית להרשב"א ועם בדק הבית מאת רבינו אהרן הלוי - הרא"ה. וינה, [תקע"א 1811].
העותק של האדמו"ר רבי אהרן משה לייפער מז'לין-לאנצוט, בנו של האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנה. בדף המגן האחורי רישום בעלות של אחד מצאצאיו הכותב שהספר היה שייך לו: "זה הרשב"א נדפס בשנת תקע"א לפ"ק, והוא בירושה מכ"ק א"ז הגאוה"ק מרן רא"ם [=רבי אהרן משה] זצלל"ה זי"ע אבד"ק זאלין יצ"ו מ"כ [=מנוחתו כבוד] בלאנצוט יצ"ו".
בדף המגן הקדמי, וכן בדף השער ובמספר דפים נוספים, חתימות האדמו"ר רבי יעקב ישכר בער רוזנבוים מסלוטפינא (נכד האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנה, וחתן דודו האדמו"ר רבי אהרן משה מז'לין-לאנצוט): "זה הספר שייך ליד הצעיר יעקב ישכר בער ראזינבום בהרב הצדיק הקדוש המפורסים מוהר"ר מאיר זצללה"ה זי"ע [מקרטשניף]".
בדף המגן הקדמי רישום בכתב-יד: "מרדכי לייפער אבד"ק נאדברנא יע"א". כפי הנראה, זו העתקת חתימה בכתב-יד אחד מנכדיו של האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנה, ולא חתימת ידו.
האדמו"ר רבי אהרן משה לייפער מז'לין-לאנצוט (נפטר תרפ"ו, אנצ' לחסידות, א', עמ' קצו-קצז), בן האדמו"ר רבי מרדכי (רבי מרדכל'ה) מנדבורנה. משנת תרנ"ה מילא את מקום אביו באדמו"רות בעיר ז'לין. בשנת תרע"ב התיישב בלאנצוט, והמונים שיחרו לפתחו (כך מסופר בספר "לאנצוט - חייה וחורבנה של קהילה יהודית", עמ' 65. אך בספר "אספקלריה המאירה", ב, עמ' תרי, מספר הרב מרדכי גרליץ, שכבר בחיי אביו התמנה רבי אהרן משה לרבנות העיר ז'לין, אך התפטר מהרבנות לאור בקשת אביו, כדי שלא יתפרסם בכח תורתו, ועל פי בקשת אביו הוא עבר להתגורר בלאנצוט עוד בחייו). מרבית שעות היום עסק בתורה ובתפלה כשהוא מעוטר בטלית ותפילין. היה צם משבת לשבת. התפרסם כבעל מופת ופועל ישועות, בפרט בריפוי חולים.
האדמו"ר רבי יעקב ישכר בער רוזנבוים (נספה בשואה, אנצ' לחסידות, ב', עמ' שח-שט), היה בנו של האדמו"ר רבי מאיר לייפער-רוזנבוים מקרטשניף (מבניו של האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנה), וחתן דודו האדמו"ר רבי אהרן משה. כיהן כאדמו"ר בסלוטפינא שבחבל מרמרוש. משם עבר לסיגט בירת מחוז מרמרוש.
קכב דף. 34 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמי רטיבות גדולים בכל דפי הספר. קרעים בדף השער. סימני עש בחלק מהדפים. כריכה ישנה, פגומה.

ספר זה ינחמנו, מדרש המכילתא, עם פירושי רבי משה פרנקפורט. אמשטרדם, [תע"ב 1712]. מהדורה ראשונה. הסכמות רבי שלמה אאיליון אב"ד אמשטרדם, מהרשש"ך אב"ד ורנקפורט [פרנקפורט דמיין] ורבי יודא מילר מבינגא.
עותק זה הגיע מספריית האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר. בדף שלפני השער הקדשה משנת תשכ"ה של הרה"ח רבי חיים שנעבלג מירושלים, שהעניק את הספר לאדמו"ר ורשם את שמו ושם אמו (כ"קוויטל"): "ב"ה. חשון תשכ"ה. מתנה נתונה להוד כ"ק מרן אדמוה"ק שליט"א, מעבדו חיים בן שרה באבצא לישועה בנו"ג" [בנפש וגוף].
[1], סד דף (חסר 2 דף לאחר השער, המשך ההקדמה והסכמות). 32 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. קרעים חסרים גדולים בדף השער וקרעים חסרים במספר דפים בסוף, שוקמו בהדבקת נייר. חותמות. כריכה חדשה.

האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים מסאטמר (תרמ"ז-תשל"ט), בנו הצעיר של האדמו"ר רבי חנניה יו"ט ליפא בעל ה"קדושת יו"ט" (תקצ"ו-תרס"ד), ונכדו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה בעל ה"ייטב לב" (תקס"ח-תרמ"ג), שכיהנו כרבני סיגט והיו ממנהיגי היהדות החסידית באזור מרמרוש.
נודע מנעוריו כאחד מגדולי דורו, בחריפותו ובגאונותו, בקדושתו ובטהרתו הנפלאה. בגיל צעיר נתמנה לכהן ברבנות העיר אורשיווא. בשנת תרפ"ה עבר לכהן ברבנות העיר קרָאלי (על מקומו של רבי שאול בראך שעבר לכהן ברבנות קאשוי), ובשנת תרצ"ד עבר לכהן ברבנות העיר סאטמר. בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי-מתפשרת באזור מרמרוש. מעמודי התווך של עולם התורה בדור שלאחר השואה. לאחר הצלתו מהשואה הגיע לארה"ב וכונן בה את קהילת חסידי סאטמר - העדה החסידית הגדולה בעולם. נשיא "העדה החרדית" בירושלים, וממנהיגי היהדות החרדית בארה"ב וברחבי העולם. מחיבוריו יצאו לאור עשרות ספרים: "ויואל משה", שו"ת "דברי יואל", ספרי "דברי יואל" עה"ת, ועוד.
על הקדושה שבחפצי הצדיקים במשנתו של האדמו"ר רבי יואל מסאטמר
במקומות רבים בכתביו מבאר האדמו"ר רבי יואל מסאטמר את השפעת הקדושה שיש ברכושו של צדיק, ומאידך את האיסור ליהנות מממונם של רשעים, וזאת משום ש"כח הפועל בנפעל", כשהוא מזהיר שלא ליהנות מתקציבי המדינה הציונית וכדומה.
במספר מקומות בספרו "דברי יואל" על התורה כותב האדמו"ר על המעלה העצומה שיש בממונו של הצדיק, וכי יש בכחו להשפיע קדושה לדורות, שכן ניצוצות הקדושה אינם כבים ממנו. על פי זאת הוא מבאר את סירובו של אברהם אבינו ליהנות מרכוש סדום ואת פגישתו עם מלכי צדק מלך שלם. האדמו"ר מסביר על פי זאת גם את השפעת יוסף על המצרים, שנהנו מרכושו בימי הרעב וקיבלו ממנו "חיות דקדושה": "...וממון של צדיקים מסוגל להשפיע חיות דקדושה וחיות דעולם הבא..." (דברי יואל, שמות, עמ' לג). על "בחינת הקדושה" הטמונה בממונם של צדיקים "משורש נפשם", הוא כותב: "צדיקים חביב עליהם ממונם... מפני שיש בו חלק מבחינת נפשם ושורש נשמתם... מפני שאין פושטין ידם בגזל..." (דברי יואל, ויצא, עמ' צב).